- שכיחא
- 03-6814070
- questions@shchiche.com
אם אינו שומע המשמעות שאינו מתברך אלא אם כן הוא א'נ'ו'ס עכ”פ אם הוא עומד מחוץ לבהכנ”ס.
מקורות:
יש דינא דקול רם כמ”ש בגמ’ דסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ג משמע דאם אין הקהל שומעים כלל לא יברך אלא יצא, וצל”ע אם הוא לעיכובא בכל אחד מהשומעים לפי הצד שהוא לעיכובא או דסגי בעשרה ששומעים ואז כל מי שעומד שם מתברך.
ועי’ בב”ח מה שהביא בשם הספרי שיהו כל הקהל שומע וכן נקט בפר”ח דבעי’ שיאמרו בקול רם כדי שישמעו כל הקהל, ויל”ע אם גם זה הוא לעיכובא או רק דבעינן עשרה שישמעו.
ובעם שבשדות אולי יש ללמוד דמדאורייתא מהני גם בלא ששומעין (עי’ ר”ה לה ע”א, ועי’ בהערות על הטור הוצאת המאור מה שהובא שם לגבי פנים כנגד פנים אם הוא לעיכובא, ובתשובה אחרת הרחבתי אם הדינים הנלמדים מאמור להם הוא לעיכובא או לא), ובשו”ת מנחת שלמה כתב דחרש שאינו שומע מתברך, ומיהו שם הוא א'נ'ו'ס כמו בעם שבשדות אבל באינו א'נ'ו'ס לא.
ובבה”ל סי’ קכח סכ”ד משמע דאם עומד מול הכהנים אפי’ ברשות אחרת ושומע ועונה אמן מתברך ואם עומד במקום אחר ואינו שומע אינו מתברך אלא אם כן עונה אמן, ומ”מ עיקר המדובר שם הוא דמי שהוא בבהכנ”ס אחורי כהנים אף אם שומע הברכה ועונה אמן אינו מתברך כיון שלא טרח לבוא כנגדם, אולם במקרה הפוך שאינו שומע והוא נמצא בתוך בהכנ”ס מול הכהנים לא מיירי הבה”ל להדיא אלא נלמד ממשמעות דבריו שאם עומד מחוץ לבהכנ”ס כנגד הכהנים ואינו שומע אינו יוצא, אבל ממה שלמד כן מדמיון ברכת כהנים לדין תפילה משמע דבמקרה זה ג”כ לא יצא יד”ח.
וגם בב”י סי’ קכד ובשו”ע שם שנזכרו שם כמה דעות ראשונים בביאור דין אלכסנדריא של מצרים בפ”ה דסוכה עיקר הנידון הוא מצד עניית אמן אבל ודאי קי”ל שא”א לצאת ידי חובה באופן כזה.
והרחבתי בענין שמיעת הברכת כהנים גם בתשובה ד”ה כהן אילם האם מותר לו לישא כפיו.
יו"ד סי' קיג ס"ב בהג"ה ומותר לאכול אפונים צלויים של גויים וכו' ואין לחוש לכליהם של גוים דסתמן אינם בני יומן ע"כ, ומשמע דמיירי בקונה בשוק מגוי שמבשל ומוכר בשוק, ובמקום אחר הבאתי דברי הלבושי שרד דהיכא שמבשל הגוי לישראל הו"ל כלכתחילה ואסור, ולכאורה ה"ה גם בסתם כלים, ולכאורה ה"ה ברוב ישראל בעיר או במבשל גם לצורך ישראל, וא"כ הרמ"א כאן מיירי רק באופן שיש מיעוט ישראל בעיר ומבשל בסתמא, וקצת דוחק וצ"ע.
*
יו"ד סי' קיג סי"ב בהג"ה ובשר מליח אינו נאכל כלל כמות שהוא חי, חזי' דדגים חיין ראויין יותר מבשר חי דהא בשר חי מליח אינו נאכל כלל ויש בו משום בישולי גויים ואילו דגים מלוחים אפי' גדולים נאכלין כמות שהן חי ע"י הדחק ותליין בפלוגתא וכ"ש דגים מלוחים קטנים דודאי נאכלין ע"י הדחק, ומאידך גיסא לגבי טלטול אשכחן בשבת קכח ע"א דדג תפל אסור ובשר תפל מותר (ועי' בהגר"א כאן), וצ"ע דלכאורה מצינו כאן סברות הפוכות.
אבל יש ליישב דאין כאן סברות הפוכות דלענין תפל בשר בהמה עדיף שראוי למיעוטא דמיעוטא וסגי שאינו מוקצה מחמת זה ולענין מליח דג עדיף דנאכל בדוחק על ידי הרבה בני אדם, והטעם משום שהמלח משפיע בדג יותר מבבשר, ומצבו מתעלה על ידי המלח להיות נאכל יותר מבשר בהמה תחת מה שהיה קודם לכן גרוע מבשר בהמה, ומעין זה אמרי' גבי מלח בשר עם דגים דדגים איידי דרפי קרמייהו וכו' עי"ש כל הענין.
*
ברמב"ם פ"ג ה"ג מהל' תפילין פסק (הובא בב"י סי' לב) דיש לעשות תפילין מרובעות לגובה ארכו כרחבו כגבהו אבל כתב דריבוע לגבהו אינו לעיכובא, וכן למד בדבריו הד"מ סי' לב סקט"ו דלמצוה מן המובחר יש לעשות ריבוע גם לגובה לשיטת הרמב"ם, ויל"ע מנין הוכיח דבר זה, דהא ממנ"פ אם למד דהוא כלול בדין ריבוע א"כ הוא גם לעיכובא, ואם אינו כלול בדין ריבוע מה טעם יש לעשות ריבוע לגובה ומנא ליה דין זה.
והנה הוכחתי בכמה מקומות דדרך הרמב"ם שאמורא שדחו בגמ' ראייתו מהמשנה לא פסק דבריו להלכה, ולפו"ר מתחילה היה מקום לומר דהרמב"ם מפרש כאן דברי רב פפא דמצריך מרובע בתפרן ובאלכסונן דמ"ש אלכסונן קאי על האלכסון לגובה בשיפוע, ודחו ראייתו מתני' דעבידא כי אמגוזא דהיינו שאין ריבוע בארכו ורחבו, (וגם מהברייתא תפילין מרובעות אין ראייה לתפרן ואלכסונן, ואם נימא דגרס הרמב"ם מתניתא דעבדא כי אמגוזא אפשר שדחה גם ראי' מהברייתא והלשון צ"ב קצת), ולכך לא הזכיר הרמב"ם כאן דין ריבוע התפר כיון דאדחי ואף לגבי ריבוע הגובה כתב הרמב"ם ואם היה גבהו יתר על רחבו אין בכך כלום ואין מקפידין אלא על ארכו שיהיה כרחבו.
אבל פירוש זה אינו דהו"ל לחשוש גם לתפרן לכתחילה, וגם צ"ע דבמקומות אחרים לא פסק הרמב"ם שיטות שנדחו אפי' לכתחילה, וכמו שהרחבתי במקומות אחרים, ואולי כאן שאני דהברייתא מסייע קצת, משא"כ תפרן דלא נזכר להדיא בברייתא כלל, ואולי גי' אחרת היתה לו בגובהן ובאלכסונן או כיו"ב, אבל בריש פ"ג מהל' תפילין ה"א פסק להדיא דהלל"מ תפילין מרובעות בתפרן ובאלכסונן וכיון דקאמר שהוא הלל"מ משמע דהוא לעיכובא, וגם מוכח שם דמפרש אלכסונן כשאר הראשונים, שכתב שם שיהיו ד' הזויות שוות, וא"כ ענין הריבוע לגובה הוא לנוי מצוה בעלמא ולא מדיוקא דלישנא דרב פפא על אלכסונן, דבזה לא זז מפירוש שאר ראשונים.
*
בב"י סי' לב ד"ה ומ"ש רבינו ובעודו לח וכו', הביא דברי המגיה בסמ"ג שבדפוס שכתב דש' שין ד' ראשים היא כנגד הלוחות והוכיח דינים מכח זה, והיינו משום שהש' שבלוחות היתה שוקעת וממילא הש' שמהאבן היתה סביבה של ג' ראשים, וצ"ב דאם הוא כפשוטו א"כ תעשה את כל האותיות כמו האבן שהיתה סביב כל אות ואות, ועוד מאי שנא דוקא ש' שע"ג הבית תעשה כן ולא כל שינין שבס"ת, ועוד דהרי סו"ס השין שנעשה על הלוחות אינו דומה בצורתו ממש לש' של אבן שסביב הש' של אויר שבלוחות, ועוד דש' שבאבן סביב שי"ן שבאויר שבלוחות לא היו יודי"ן שבו מגיעין לקרקעיתו אבל באמת עמד איהו גופיה בזה להקשות מכח זה על הסמ"ג, אבל לדידן עכ"פ חזינן מכ"ז דענין ש' שהוא כנגד ש' שבלוחות הוא רמז ואסמכתא בעלמא, וממילא מה הוכיח מזה, ואולי הוכיח ממה שאמרו רמז זה דע"כ שהש' הראשונה היא כנגד הלוחות, דאל"כ לא היו אומרים הרמז, ומ"מ אסמכתא בעלמא הוא.
ומיהו להסיר מחומר הקושיא דלעיל יש לומר הטעם מה שרק בשי"ן של תפילין עושים כנגד שי"ן שבלוחות ולא בשי"ן שבספרים ופרשיות היינו משום דרק שי"ן זו עשויה בכתב בולט ודמיא קצת ללוחות משא"כ שיני"ן ואותיות אחרות כתובות בקלף ומ"מ אחד עשו בתפילין כמו בקלף מאחר דהוא העיקר לדידן.
*
ט"ז יו"ד סי' פח סק"ב, הקשה על המהרש"ל שנקט דרק באחים המקפידים אסורים לאכול זה בצד זה בשר וגבינה אבל שאר בני אדם המכירים אם מקפידים מותר, והקשה עליו הט"ז דהרי טעם דלא פלוג הנזכר בגמ' חולין קז ע"ב לגבי אחין שייך לגבי כל אנשים שמכירין.
והנראה בזה לכאורה דהמהרש"ל למד דמכירין הכוונה שהם ידידים כלשה"כ הבט ימין וראה ואין לי מכיר (תהלים קמב, ה), וכן מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני (רות ב, י), וכן יהי מכירך ברוך (שם יט), וממילא באחין שייך לא פלוג כיון דגם אם הם מקפידים מ"מ הם ידידים המכירים זא"ז, ור"ל כיון שהם בכלל גזירת מכירין לא אכפת לן שאין שייך הגזירה מחמת שמקפידין דהא מ"מ הם בכלל עיקר דין התקנה שנתקן לגבי מכירים, אבל בבני אדם אחרים דבאמת אינם ידידים כלל לא שייך לטעון בזה לא פלוג כיון שאם הם מקפידים לא נכנסו לכלל מכירים.
(וה"ה דשייך לומר כן גם בבני אדם שידידים הם אבל מקמצים במאכלם ואינם מוותרים משלהם כלום זה לזה דלא פלוג כיון שהם מכירים, אבל לפי פי' המהרש"ל הוא ממש כעין ספק הגמ' באחים דלא פלוג, ולא בא אלא למעט מה דלא דמי לספק הגמ').
ויתכן עוד לשיטתו דאפילו הם ממש שונאים מ"מ שייך בזה יותר לומר דלא פלוג והטעם משום דבד"כ הם ידידים לכך אפשר דגם בזה עדיין אמרי' לא פלוג שלא תחלוק באחוה.
משא"כ הט"ז למד דמכירין היינו שיש להם ידיעה אחד על חבירו מכבר (כמו אם אינו מכיר במתני' בעירובין), ולשיטתו באמת אם אמרי' לא פלוג באחין משום שמכירין אמרי' לה ג"כ לענין כל מכירין.
*
ט"ז יו"ד סי' פח סק"ג הקשה על המפרשים הטור באופן אחר, ולכאורה הם מפרשים את שיטת היש אומרים שבטור דבהוצאה אחת לא מהני היכר ובב' הוצאות מהני היכר, אבל הט"ז סבר דהיש אומרים אוסרים בהוצאה אחת בכל גוני ומתירים בב' הוצאות בכל גווני, וברור שהוכחתו משום דלפי אידך דעה שבתוס' חולין קז ע"ב ורא"ש שם פ"ח סי' כ צריך לצאת כך.
ויתכן ליישב הקושי' על השיטה שדחה הט"ז ולומר דהיש אומרים שבטור אינם היש אומרים שבתוס' ורא"ש אלא יש אומרים שחששו לב' הדעות שבתוס' ושברא"ש הלכך לא התירו אלא בצירוף ב' הוצאות ובצירוף היכר ובזה מיושב הכל.
אולם למעשה א"א לפרש הטור גם משום שעל דרך הרוב הדעות שמביא הטור הם אותם הדעות עצמם שמביא הרא"ש וק"ל.
*
ש"ך יו"ד סי' פח סק"א, הקשה סתירה מדברי הא"ח המחמיר באוכל על שלחן אחד חמץ על דברי האומר שדין אכילה על שלחן אחד עם איסור אינה באיסור קבוע, ולא זכיתי להבין למה לא נקט דהוא רק משום שבחמץ חמיר כיון שהיה מותר לו ונאסר, דהרי בזה דמי לנדר שג"כ היה מותר לו ונאסר ובזה מודה הש"ך לעיל שהוא בכלל איסור, ודימהו בזה לבשר בחלב שבזה נאמר עיקר האיסור שגם בבשר בחלב היה מותר ונאסר.
וכמו"כ לא זכיתי להבין מה דמביא הש"ך ראיה בסוף דבריו מדמחמרי' בחלת חו"ל דא"כ מצינו שבלחם מחמרינן יותר מבשר, ויל"ע דהרי בחלה איסורו דומה לנדר שהוא דבר שהוא אסר על עצמו כיון שהיה יכול לאסור על עצמו דבר אחר וכ"ש חלת חו"ל שהיה יכול לאכול חלה זו עצמה קודם שהפרישה כיון שאין איסור טבל בחלת חו"ל כשדעתו להפריש כדאמרי' בפ"ק דביצה, ואפילו חלת א"י כיון שהיה יכול להפריש חתיכה אחרת ומיד לאכול חתיכה זו דמי לנדר שהיה מותר ונאסר עליו באיסור, שהרי כל חלק בבצק רוצה לאכלו ואינו מסיח דעתו ממנה (ומש"ה הותר לאפות קודם הפרשה ביו"ט) ואכתי מנין שבלחם הוא חמור יותר מבשר, וצ"ע.
שוב נראה להביא ראיה לפו"ר להיתר גידול ארנבות ממה שדנו הפוסקים (עי' פר"ח סי' קיז סק"ב ופרי תואר שם וכה"ח ובינת אדם אות סד ועוד) לגבי גידול ארנבות במקום שאין עומדין לאכילה אם יש בזה איסור מצד מסחר בבהמה טמאה, ולא נחתו לזה מצד בהמה דקה, אם כי אין מזו ראיה מוחלטת מכיון דיתכן דלא מיירי במקום יישוב ישראל כמו בזמנינו, אבל סייעתא ודאי יש משם.
בבאר היטב סי' תקפ סק"ט כתב פעם אחרת אירע שבחודש אחד לא היה אפשר לראות הלבנה בחידושה ולקדשה מחמת שהיה יום מעונן וערפל וגזר רב אחד תענית וכתב בתשובת שבו"י ח"ב סי' י שאין לו על מה לסמוך לטרוח את הציבור בתענית עי"ש עכ"ל הבאה"ט, ועכ"פ לכו"ע יש לומר שיש בזה סימן רע.
שו"מ עוד בשם סידור היעב"ץ שג"כ כתב דיש להקדים יקום פורקן ליזכור והטעם כתב דיש להקדים ברכת החיים להזכרת המתים, ומ"מ מבואר גם בדבריו דאומרים יקום פורקן ויזכור ביו"ט שחל בשבת.
ועי' עוד במשנ"ב סי' קכד סקל"ח שחזר על דבריו דבכל ברכה שמוציא אחרים ידי חובתן צריך להמתין גם על המאריך באמן, ובבה"ל שם ציין דיש דעות באחרונים לענין חזהש"ץ, וכמו שנתבאר דבעושה צורך הציבור כ"ש שיש להמתין לו.
בפנים התשובה נזכר דלשי' האו"ז ששינוי בצורת הקשר מעכב ה"ה אם יעשה כשי' המחשוף הלבן לכאורה יהיה פסול, אם כי יש לציין דלגבי עניבה יש פוסקים שלמדו מהגמ' בעירובין דשרי, ולשיטתם שינוי קל בצורת הקשר אינו לעכב [והוא נידון בפני עצמו מה מוגדר כשינוי קל], אבל באו"ז גופיה סי' תקסו תפס הסוגי' דעניבה באופן אחר שאינו משנה הקשר אלא רפוי עי"ש, וכן דעת כמה פוסקים לפסול עניבה בתפילין, ועי' משנ"ב סי' שא בשעה"צ ס"ק קצו, ועי' בפרי אליעזר עמ' תקלו ואילך באריכות דברי שיטות הראשונים והפוסקים בנידון זה, ועכ"פ האו"ז נתבאר שכך סובר.
נתקבלתי חיבורו ועברתי על החיבור וניכרת עמלו ויגיעתו בסוגי' זו ויש"כ.
הנני לבקש מחילתו במה שכתבתי כמ"פ דלא כמ"ש כת"ר כי כך הוא הנלענ"ד דלא מסתבר לבאר דברי הקדמונים שהיה להם מנהג קשר אחר שאינו ידוע מן המנהגים הידועים לנו בלא שיהיה הכרח ברור המספיק לענ"ד המכריח לומר כן, כי איך נתחלף המנהג לגמרי בלא שנשאר שריד מהמנהג שלהם וכ"ש אם גם נימא שהם לא הכירו שום מנהג מהמנהגים שלנו, ועכ"פ זה בודאי שלא שייך לענ"ד לומר שמזמן הגאונים והשימושא רבה עד זמן רש"י ועד זמן המהרי"ל והמג"א הכירו בכל תפוצות ישראל קשר שלאחר מכן פתאום פג ונעלם מכל המדינות ומכל מקום שדבר המלך ודתו מגיע ואיננו ולא נודע מקומו איה, והנלענ"ד כתבתי ולבי אנסני לכתוב כן ומיני ומיניה יתקלס עילאה.
להלן כמה הערות על החיבור של כת"ר:
לענין מה שיש מקום להעלות צד בדעת רש"י דהחילוק בין הפירושים ברש"י אם הדל"ת בלבד מתוך הקשר הוא לצד חוץ או כל הקשר או כל הרצועה, לענ"ד הוא דבר שאינו מסתבר מכמה טעמים שחלק מהם כתבתי בפנים המאמר ואחזור עליהם שוב:
א) לא מסתבר דרש"י הכיר קשר שאף אחד לא ראינו שהיה לו ובשום מקום לא ידוע לנו שנהגו כן (היינו קשר שרק חלק מהרצועות הפוכות לצד חוץ) כל שאין בידינו הכרח מספיק המצדיק לחדש כן, וזהו עיקר ההכרח לענ"ד שלא לבאר כן בכונת רש"י, וכל שאר הדברים דלהלן הם כיהודה ועוד.
ב) לא משמע דיש חילוק בין הפירושים ברש"י בצורת הקשר והוא דבר דחוק מאוד (גם אם נימא דיהיה כשר מצד הדין בדיעבד לפרש"י מלבד מה שיש כאן רצועה הפוכה כמשנ"ת בדברינו בתשובה ומלבד מה שמשנה מצורת הקשר המקורית).
ג) המשמעות בפוסקים שקראו דל"ת לצורת הד' ריבועים וממילא מש"כ שיהיה המקום שנראה כעין דל"ת לצד חוץ א"צ לדחוק כלל דהכונה לחלק מהקשר, ויש להוסיף עוד דלכך כ' רש"י שנראה כעין דל"ת ולא צורת הדל"ת כמו שרגילים לומר לענין שי"ן של תפילין דלא אמרי' "שנראה כעין שי"ן".
ד) מלבד זו המשמעות ברש"י על המקום שנראה כעין דל"ת הוא על האזור והצד שנראה כעין דל"ת להפכו לצד חוץ ולא שחלק מהרצועות הקשר יטלם במקומם בקשר ויהפכם לצד חוץ, ומלבד זה דוחק לפרש ברש"י שיהפכנו לצד חוץ בסדר עשיית הקשר עצמו אלא כמו שמקובל לבאר שהכונה שיסדר ויהפוך את הקשר לצד חוץ.
ה) איתהפיכא ליה רצועה לא משמע שטעה בסדר עשיית הקשר אלא שמעצמה נתהפכה רצועה לאחוריה וכך מתפרש הלשון לאו אדעתאי לפי פירוש רש"י בכמה מקומות לא שמתי לבי אבל לפי פירושכם ברש"י דלעיל הפשטות של ההיפוך הוא שלא החזיר הרצועה בהיפוך כפי הצורך בעשיית הקשר דהרי זה באו ללמד כאן בסוגיא והוא לא יתכן כן, אם כי אינו מוכרח דיש מקום לפרש גם לפירושכם דכל הקשר כולו אתהפיך.
ו) מש"כ רש"י שיהא ניכר הדל"ת לצד חוץ יש להעיר דלפי הראשונים שסוברים שאין דל"ת ממש אלא צורת כשר ידוע כהאו"ז בשם רבינו שמחה ופשטות דעת הרמב"ם הנה אין ענין שיראה דוקא הדל"ת לצד חוץ אלא הצורה הנקראת דל"ת תהיה לצד חוץ, וגם רש"י מיירי על אותה הצורה הנקראת דל"ת שתהיה נראית לצד חוץ גם אם נימא דמסכים שבדיעבד כשר בכל צורת דל"ת אחרת שתהיה נראית לצד חוץ כמו שיש שטענו כן.
לענין דעת המג"א בסי' כז סקל"ב מאחר שנתברר שבלשון הפוסקים נקרא צורת המרובע בלשון ד' א"כ מש"כ ד' מב' צדדים הכונה לקשר העשוי מרובע מב' צדדים שיש קצת שנהגו בו והמג"א בא לאפוקי מזה וק"ל.
ולענ"ד הפלוגתא בין דעת המג"א לדעת הדגמ"ר הוא דלהמג"א עכ"פ לכתחילה יש לעשות כצורת הקשר המקורי (בין אם נימא דחשש דלהחולקים על רש"י ס"ל כהאו"ז אף אם לא היה האו"ז לפניו ובין אם נימא דבין לרש"י ובין להתוס' סבר דלכתחילה ראוי לעשות הקשר בלא שינוי), ואילו להדגמ"ר לא אכפת לן דהעיקר שבצד החיצוני יהיה הקשר כצורתו המקורית [ואפשר גם כעין צורתו המקורית מהני לשיטתו ולא גילה דעתו בזה].
ואולם באמת כבר דעת הב"י בסי' לב בשם הא"ח והרי"א שא"צ שהקשר בצדו הפנימי יהיה כצורתו המקורית, אבל אין להקשות מזה על המג"א דהשינוי שלהם מהמקור (כדי לבטל צורת שתי וערב כמבואר שם) הוא שינוי שאין בו משמעות בכפילת רצועה אחת ומלבד זה הוא גם נעשה לצורך, משא"כ העושים הקשר המרובע מבחוץ ומבפנים הוא שינוי משמעותי וגם הוא שינוי שאינו לצורך, ולכן השיג ע"ז המג"א.
לענין דעת התה"ד לענ"ד הוא תעלומה שאין בידינו יישוב מוחלט לבארו כיון שמבין עשרות ראשונים שידוע לנו בבירור מה היה להם משמע שהתה"ד יחיד בזה כנגדם שברור לכאורה שהיה לו אחרת [ולא אאריך בזה מאחר שנתבארו דברי הראשונים באריכות בספר פרי אליעזר, ורק אציין שקביעה זו מתבססת על מה שכבר נתבאר בדברינו כמ"פ בביאור הביטוי דל"ת בלשון הפוסקים], ולא נראה ליישב שקורא למרובע ד' (למרות שיש פוסקים שכן קראו כן כמשנ"ת) כדמוכח בסוף דבריו דאדרבה בא לאפוקי מזה.
ולכן אמנם מחמת הקושי שיש בזה מחד גיסא א"א לדחות לגמרי את היישובים שיש שכתבו בביאור דבריו כדי ליישבו עם המרובע שהיה ביד הראשונים (עי' פרי אליעזר), אבל מ"מ לענ"ד הדבר נוטה דהתה"ד היה לו הקשר הדל"ת המצוי כיום וגם משמע שם שבא לאפוקי ממנהגים אחרים שביארו ענין הדל"ת באופנים אחרים והרי המנהג הכי מוכר בזה הוא המרובע, ואף שבזמן הראשונים לא מצינו מי שידוע בבירור שהשתמש בקשר הנפוץ מלבד התה"ד מ"מ שבקיה לתנא דדחיק ומוקי אנפשיה ואפשר שהקשר כבר מוכן היה אימת שהוא היכן שהוא, בפרט שטבע העולם לרצות דל"ת ממש כמו שראינו בעינינו בדורות האחרונים, וצא ולמד שאף קשר שהבינו בזוהר חדשו המקובלים במשך הדורות, ואינו מן הנמנע שכבר בימי המהרא"י היה לפני המהרא"י הקשר דל"ת הנפוץ שהוא דל"ת ממש כפשטות הלשון ועם הזמן נתפשט יותר, אבל אינו מצד הדין לדעת שאר הראשונים ואכמ"ל, אבל לא מסתבר לחדש מדעתינו קשר שלא ראינו בשום מקום ולומר שזו היתה דעתו.
ובענין ההכרעה בדעת התה"ד אפשר להותיר הספק בצ"ע במצב פתוח ולא פתור, מכיון שיש כאן תמיהה רבתי ואין בידינו די נתונים לדעת בבירור גמור מה היה לפניו וממה בא לאפוקי, ואם בדק את סדר העשייה שבשימושא רבה ושאר גאונים וראשונים, אבל אם כנים הדברים עכ"פ יש כאן עוד לימוד זכות על המנהג הנפוץ כיום אחר עוד כמה צירופים (והיינו בסך צירוף כמה דעות יחידאות, דהיינו פשטות דעת רש"י שמעכב רק צורת אות דל"ת משום שד"י, בהנחה שכל דומה לדל"ת כשר, אף שכמעט כל הראשונים נקטו דדל"ת אין בו קדושה וכן פסקו השו"ע והאחרונים שהרצועות תשמישי קדושה ולא קדושה עצמה כמשנ"ת בתשובה אחרת, ובצירוף שי' בעל העיטור והארצה"ח שכל קשר כשר, וכן בצירוף צד זה בדעת התה"ד אף שהוא דחוק מאוד לדינא מאחר דבסדר עשיית הקשר של כל הגאונים והראשונים לא נתבאר כן והוא לכל היותר מחלוקת בבירור המציאות, מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דמר אחד מגדולי פוסקי הדורות וצ"ע, ולענין אם שייך לצרף גם השיטות דתפילין אינם חיוב בכל יום או בכל רגע הרחבתי בתשובה אחרת דכל הראשונים והפוסקים כמעט פליגי על שיטה זו, ומ"מ בשביל לימוד זכות בודאי סגי בכ"ז).
ובתשלום הדברים אציין שלפני למעלה מעשור השתדלתי וניסיתי ברצות ה' להקיף דברי הפוסקים בענין צורת הקשר של תפילין וכבר שלחתי הדברים להקלדה, ואחר שהראוני שעומד לצאת לאור החיבור פרי אליעזר המקיף הנושא בהרחבה כל הצורך גנזתי המאמר מאחר שכבר לא היה בו צורך.
בהערות על הסדר שכיחא ע"ט כתבתי דלפי דברי הדרכי משה יוצא דמה שסומכין בדיעבד על מי ששתה כוס בלא הסיבה על הראבי"ה הוא רק אחרי דגם בלא הראבי"ה משמע במרדכי דיש להקל כיון שאין מוסיפין על הכוסות והוא ספק, ויש להוסיף דיש לדון לפ"ז מה דין במי ששתה כל הכוסות בלא הסיבה דלכאורה טענת המרדכי לא שייכת כאן (רצוני לומר דבזה יצא בדיעבד רק אם נסמוך על הראבי"ה לחוד כמו שכך הוא באכל אפיקומן בלא הסיבה דבזה צריך לסמוך ראבי"ה לחוד ואין שייך כאן לכאורה לצרף טענת המרדכי לאור הנ"ל), והטעם דהרי כאן ממ"נ בב' כוסות לא יצא, דהרי ב' כוסות ודאי בעו הסיבה לכל הצדדים בגמ', א"כ צריך להשלים לכה"פ כוס של קידוש ושל הגדה או לכה"פ כוס של בהמ"ז והלל, ובמקרה כזה אם סמכי' במקום ספק על הראבי"ה שלא יהיה מוסיף על הכוסות לשיטת ראבי"ה לא יחזור וישתה אבל אם הוא רק בצירוף המרדכי אזי לכאורה כאן לא שייך לצרף דברי המרדכי.
השלמה לתשובה ד"ה מי שיש לו רק מצה בערב פסח שחל בשבת אחר זמן איסור אכילת מצה לכל הדעות ולא אכל סעודה שניה של שבת האם יאכל מהמצה או לא יאכל
הזכרתי בפנים התשובה הנידון שמנו של גיד בקוה"ע סי' סט סקי"ג לגבי הנידון דחיוב דרבנן עומד על הגברא בפני האיסור דאורייתא, ולבאר הענין עוד יש להוסיף דהנה אם היה איסור שמנו של גיד דאורייתא ואכילת פסח דאורייתא היה עשה דוחה לא תעשה, וכך היה באמת צריך להיות לגבי הגיד עצמו לולא הטעם דלהלן, ומה שבשמנו לא אמרי' עשה דוחה לא תעשה משום שהוא דרבנן, וחזי' דמילי דרבנן עומדים לפני האדם לעשותן גם למנוע מחמת זה קיום מצוה על אף שאינם מפקיעים המצוה, וממילא לענין עשה דוחה לא תעשה ג"כ אם העשה דרבנן והל"ת דרבנן ג"כ אין לנו הכרח לומר דזה דוחה ל"ת דרבנן, ומ"מ הבאתי בפנים דעות אם אמרי' עדל"ת דרבנן או לא, אבל זה לפי הסוברים דלא אמרינן.
אבל יש לומר דלפמש"כ הצל"ח בפסחים פט ע"ב בטעם מה דלא אמרי' עדל"ת בגיד הנשה עצמו ה"ה דגם בשמנו לא אמרי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
בחליפה רגילה אין חשש.
מקורות:
בחליפה רגילה אין חשש ציצית כיון שרובה סתום כמ”ש בשו”ע סי’ י’ ס”ז, ואין בזה חילוק בין אם יש פתח אחד מאחורה או ב’ פתחים ואם הכנפות הקדמיים הם עגולים או מרובעים, כיון שאין בו כנפות מאחור כלל.
ועיקר הנידון והחשש בחליפות לענין חיוב ציצית אינו אלא בחליפת פראק שלפעמים רובו פתוח מאחור כמ”ש במשנ”ב סי’ י סקל”ו, ומחמת כן נהגו לעשות בו קרן אחת עגולה.
(ויש שנהגו להקל אף בפראק, עי’ בערה”ש סי’ י סעי’ טז יח דלהרשב”א ח”א סי’ תלד הוא פטור, ויעוי’ במשנ”ב שם, אבל כהיום אכשר דרא ושייך להשיג בקל עם קרן אחת עגולה).
אבל יש נידון אחר בחליפה במקרה שיש מלפניו ב’ כנפות מרובעות למעלה במקום הצוואר וד’ למטה ועי’ בזה במשנ”ב שם, ובחליפות קצרות רגילות החשש אינו מצוי, אבל מצוי בחלק מסריגי הסוודרים.
אי אפשר לבשל עליו.
מקורות:
תנן בביצה טו ע”ב אכלו או שאבד אין מבשל עליו, והיינו שאינו נחשב כעירוב תבשילין, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ תקכז סט”ו, ולכאורה (וכן שמעתי שהורה חכם אחד) אין לך אבוד גדול מזה, כיון שאינו יודע היכן הוא ובודאי לא יוציאנו משם וגם אין דרכו להוציא דברים משם, וגם אמרי’ דשמנונית שע”ג סכין גוררו וסומך עליו, ומשמע דאם לא גררו אע”פ שיכול לגוררו לא חשיב עירוב כיון דהשתא ליתיה, ואע”ג שיש מקום לחלק מ”מ מסתבר דכ”ש בדבר שאינו רגיל לעשות כלל חשיב דליתיה קמן, ומעי”ז העירו דאשכחן חמץ שנפלנ עליו מפולת הרי הוא כמבוער ויש כמה מפוסקי זמנינו שהחשיבו אשפה עירונית לביעור חמץ, ובהל’ שבת מה שזרק מבעוד יום אתקצאי לאיסורא ובניד”ד בכל גונא חשיב אבוד גם אם לא אבד מבעוד יום כדאי’ בשו”ע שם סי”ז מגמ’ שם יז.
נראה דיש כמה מצבים בכפייתיות, דיש מצב של חולה שאין בו סכנה, ואז יש הקולות של הדברים המותרים לחולה שאין בו סכנה ורבים המה בהלכה כגון בהל' תפילה והל' איסורי אכילה והל' שבת ועוד בכל מקום לפי ענייננו שנתבאר בפוסקים ולפעמים רק לפי צורך החולה (והגדרת חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב הוא כל שיש לו הפרעה בהתנהלותו עי' בזה בחוט שני, והכל לפי ראות החכם הנשאל).
ויש מצב של חולה מסוכן כגון כשיש חשש שהאדם תיטרף דעתו כפי שמצוי שיקרה על ידי כפייתיות.
וכמו שהוכיח החזו"א [הובא בארחות רבינו] דחשש שמא תיטרף דעתו חשיב ג"כ פקו"נ מהא דקטן בגמ' פ"ח דיומא.
וכעין מצב זה של החשש שמא תיטרף דעתו יש חשש שמא יפסיק בקיום המצוות לגמרי מחמת משבר או מחמת פריקת עול כמו שגם זה מצוי, וכשיש מצב כזה הוא פקו"נ כמבואר בשו"ע דלהציל אדם משמד מותר לחלל שבת וכ"ז לפי ראות עיני המורה.
ויש מצב שאינו חולה שנפל למשכב וכ"ש לא חולה שיש בו סכנה אלא רק שעה"ד גדול או מקום חולי קצת ואז סומכים על דעות המקילות כשצריך כמו שמצינו בקריינא דאגרתא שהזכיר דעות לסמוך עליהם לבעלי כפייתיות (ואפשר דמ"מ עשה כן כדי להרגיעם שיש דעות כאלה אבל העיקר הוא שבאמת הוצרך לסמוך ע"ז דלא מיירי בחשיב"ס).
ויש לציין עוד נקודה בזה דעיקר החששות בבעלי כפייתיות בד"כ הוא ספקות, ומאחר דמצוי על ידי מחלה זו ספקות של חששות שאינם נכונים, ממילא יש כאן מבט של רוב לקולא (כעין רוב דאחרי רבים להטות ורוב של ס"ס דהרשב"א), ולכן במקום צורך נסמכים הרבה על ענין זה עכ"פ במקום שמוגדר אצל החולה בספק.
ויש להוסיף דמאחר ועיקר החששות הנוצרות על ידי הכפייתיות הם חששות של ספקות הלכך בדיני מחשבה מצוי יותר תפיסה ואחיזה של הכפייתיות שיעלו חששות שאינם הגיונים מאחר ויותר קשה לברר המציאות לשעבר מה היה על ידי מחשבה, וקצת גם בדברים השייכים לדיבור ג"כ מחמת זה אבל במחשבה יותר.
ובמחשבה יש תקלה נוספת בכפייתיות שנגרם לו עי"ז מחשבות שאינו רוצה בהם ואין להם חלות אע"פ שמתכוון להחיל דינים ע"י מחשבה וכמו שהרחיב הקה"י בזה בקריינא דאגרתא בשם גדולי עולם.
והרופאים המטפלים בחולים ואומרים להם הקלות בהלכה יש להם לשאול חכם מה מותר לומר לחולה ומה אסור, דלפי המתבאר יש כמה דרגות וכמה מצבים ולא הכל הותר.
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.
