יש לחלק הנידון כאן לב’ ענינים, א’ מצד הדין אם שייך כאן מצות מתנות לאביונים או לא, ב’ למעשה כיצד ראוי לנהוג בכה”ג.
והנה בעצם הנידון אם שייכת מצות מתנות לאביונים בתינוק שנשבה בזמנינו, יש להכנס לנידון הפוסקים בדין חילוני בזמנינו, וידוע שהחזו”א יו”ד סי’ ב’ סקכ”ח פסק שדינם של הנולד במשפחה חילונית דינו כתינוק שנשבה, והחזו”א לא מיירי על כולם כמו שאמר הגרנ”ק וכמבואר שם גם בפנים דברי החזו”א, היינו דע”כ יש ביניהם רשעים שאין דינם כתינוקות שנשבו ועי’ חוט שני ח”ד פ”צ סק”ה, וכן הגרח”ק שליט”א נקט בספר דולה ומשקה שדינם כספק, וכן הגריש”א אמר שדינם ספק, והוסיף שאינו חולק על החזו”א (מהגרב”צ קוק, עיון הפרשה רל”ב), וכן הגר”ש וואזנר בשבה”ל ח”א סי’ קכ”א סק”ד נקט שדינם כספק, היוצא מזה שכל פוסקי זמנינו נקטו שדינם כספק [ודלא כמ”ש המגיה בספר דולה ומשקה הנ”ל], היינו דישנם בודאי מן החילונים שאין דינם כתינוק שנשבה והכל לפי הענין, וכן ידוע שכמה מגדולי הדור התבטאו באופן חריף על חופשיים מסויימים וגם בקללות ונידויין ולא דנום כתינוקות שנשבו.
וג”כ יש לידע דכל הנידון הנ”ל זהו דוקא בנולד בבית חילוני אך הנולד בבית חרדי ופרק עול רח”ל לכו”ע דינו כמשומד לכל דבר.
והנה אם היה כאן שאלה על סתם חילוני עני אם לתת לו מתנות לאביונים, במקום שאין לחוש לאיבה, התשובה היתה שיש להעדיף עניים רבים שומרי תורה ומצות שיש רבים כאלו ל”ע, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אכן בנידון דידן שמדובר באח יש לחוש משום איבה, ומצאנו שדנו הפוסקים בכעין זה על מתנות לאביונים לעניי גויים, וז”ל הב”י סי’ תרצ”ד, ומ”ש רבינו אחד ישראל ואחד גוי כן כתב נמוקי יוסף בפרק האומנין (מח ד”ה גמ’) בשם הרמב”ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה ותנן ותניא (גיטין סא) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום עכ”ל והגהות מיימוניות סוף פ”ב כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש”י (ס’ הפרדס סי’ רה מחז”ו עמ’ ריא) ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גוים העומדים בבתי ישראל והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר (אסתר ט כב) ומתנות לאביונים וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל וכתב רבי שטוב ממנו לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגוים וכן כתב הר”מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר שלא הורגלו בכך אסור להרגילן אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום ע”כ ורבינו אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא או בעיר חדשה אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום עכ”ל.
ובשו”ע שם ס”ג כתב, אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו ובמקום שנהגו ליתן אף לא”י נותנים עכ”ל.
וכתב במ”ב סק”י, אבל בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו”ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים, ובשעה”צ שם יא כתב, ומכל מקום אף בעיר חדשה כל שיש בזה דרכי שלום נותנים [משבצות זהב בשם בית יוסף] עכ”ל.
והנה בעצם הדין של איבה דקי”ל מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, נחלקו הפוסקים אם גם כשבאים הגויים בפ”ע או דוקא כשבאין לבקש צדקה יחד עם ישראל, והגר”ח קניבסקי בד”א הל’ מ”ע פ”ז ה”ז כתב להכריע בשם המהר”י קורקוס דהכל לפי הענין, א”כ גם כאן בענינינו יש להתבונן מה אחיו מצפה ממנו ומה היה רגיל לעשות עד היום, ומה מקובל במקומם ובמשפחתם, ויעשה כחכמתו ע”מ שלא לגרום לאיבה בינו לבין אחיו, שהחשש לאיבה במשפחה הוא גרוע יותר מחשש לאיבה בעלמא, מכיון שבאיבה בתוך משפחה יכול הדבר לגרום לחוסר שלוה ובריאות הנפש.
ובפרט לפי מה שכתב אלי שמלבד זאת דעתו לתת כל המתנל”א כדין בב’ האופנים הנ”ל.
ויעוי’ בריטב”א במגילה ז’ דהטעם שגם לגוים נחשב שיוצא ידי חובת מתנות לאביונים משום שהוא להרבות שמחה, וכיון שעל ידי נתינה לגוים ג”כ ממעט איבה הרי הוא בכלל זה.
מק"ט התשובה הוא: 7835 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7835
