מצינו שהמזיק את חבירו בהיזק שאינו ניכר אם היה במזיד חייב מקנסא (עי’ גיטין נג ע”א ורמב”ם רפ”ז מהל’ חובל ומזיק), אולם בניד”ד יש כמה טעמים לפוטרו, ראשית כל דעת הא”ח המובא בב”י ששינה כזו אין בה רוח רעה ואם כן יש כאן רק ספק, וכמו שפסק בשו”ע שהוא ספק, ובספק המוציא מחבירו עליו הראיה, שנית כ’ הבא”ח שבשנת הצהריים לא הקפידו בנגיעה, ואף שיותר טוב להיזהר בזה מ”מ המזיק יכול לומר קים לי כהבא”ח בזה, ושלישית אין ברור שנגיעה כזו כלל תיחשב היזק שאינו ניכר כמו מטמא ומדמע ומנסך שהרי כמה פוסקים התירו בדיעבד אוכל שנגעו בו קודם נט”י, ממילא למעשה אין מחוייב לשלם בזה.
ומ”מ במקרה שהמזיק והניזק שניהם מקפידים ואינם אוכלים לכאורה דבר טוב לשלם בזה, וגם באופן שהניזק בלבד מקפיד בזה לכאורה הוא דבר טוב לתקן צער שגרם לחבירו.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.