אדם שבירך ברכת הראיה על הים הגדול ונזכר שכבר ראה ובירך תוך ל’ יום האם עבר איסור בשוגג או שלא עבר איסור כלל

שמעתי טענה לטעון שלא עבר איסור כלל דכיון שלדידיה לא זכר שראה תוך ל’ יום ממילא הו”ל לגביו כמו שלא ראה מכיון שהקפידא שלא לברך תוך ל’ יום הוא מצד ההתפעלות וכיון שאינו זוכר שראה ממילא יש לו התפעלות כמו שלא ראה, כך שמעתי מקום לטעון.

אולם יש לדחות טענה זו, חדא דהרי מעולם לא תקנו חכמים על מי שראה תוך ל’ יום שיבוא ויברך, וגם אם יש לו התפעלות הרי לא היתה תקנה לברך באופן כזה.

ועוד דהרי התפעלות אינה רק סקרנות של חסרון ידיעה המתמעטת אם ראה תוך ל’ יום אלא גם הרגל שאם ראה תוך ל’ יום מורגל לראות דבר זה קצת ולכן אינו מתפעל ומאחר שתוך ל’ יום ראה א”כ הרי  סו”ס יש בו הרגל לראות הדבר גם אם אינו זוכר כרגע שראה הדבר.

ויש לציין שאם ראה ועבר עליו היום ועדיין עומד בראיה ראשונה מצינו בכה”ג לגבי קריעה שפטרו הגרשז”א מקריעה (הבאתי בתשובה על אם מותר לנסוע לכותל המערבי עם נהג מונית) והיינו משום שכבר נסתיים היום שראה ולא קרע ואינו צריך לקרוע על היום שלאחר מכן, ואם היינו מחייבים גרידא מצד ההתפעלות היה צריך לחייבו מכיון שלגבי התפעלות אין חילוק בין אם הי’ שקיעה”ח או לא, דמאחר שאם לא הי’ שקיעה”ח היה צריך לקרוע דחשיב כמו תחילת הראי’ א”כ ה”ה הכא.

אלא דיש לדחות דיש לומר דלעולם עכשיו אין התפעלות ואם לא נשתנה היום חשיב תחילת הראיה עם המשך הראיה כראי’ אחת וקורע מחמת תחילת הראיה משא”כ באופן המדובר שם השינוי מיום ליום מחלק לב’ ראיות ואז אינו יכול לקרוע מחמת ראיה ראשונה.