בטור [יו”ד סי’ ו] הביא דעת הרמב”ם [פ”א מהל’ שחיטה הכ”א] דמותר לכתחילה לשחוט בשן קבוע בלחי, וכתב ע”ז הטור ולא נהירא, ומפרשי הטור [מהר”י בן חביב הובא בב”י ובפרישה, ב”ח ופר”ח ועוד] כולם תמהו על לשון הטור שכתב ולא נהירא, והיינו משום דמשמע שדעת הרמב”ם היא חידוש שאינו מובן, ואדרבה הפשטות היא שבאופן זה חשיב תלוש דאינו מחובר לבהמה, ומאי נפק”מ אם חתך השן לבד או שחתכה מן הבהמה עם הלחי.
אמנם מצאתי כתוב בשם הפרי תואר [סי’ ו סק”ז] שכתב ליישב דברי הטור שהטור הבין כוונת הרמב”ם דמיירי בלחי המחובר לבעל חי אלא שהשן היא תלוש ולבסוף חיברו, ובאופן זה חידש הרמב”ם דכשר לכתחילה, אע”פ שלגבי קרקע תלוש ולבסוף חברו לא ישחוט לכתחילה.
ונראה דההכרח של הפ”ת להבין כך בדברי הטור היינו משום שהטור הביא את דברי הרמב”ם הללו כעין דיעה שלישית לענין דינא דתלוש ולבסוף חברו וכך לשון הטור, אבל בתלוש ולבסוף חברו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה לרב אלפס אפילו אם בטלו ובלבד שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו כגון קנה שנטעו ולדעת א”א הרא”ש ז”ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול אפילו בדיעבד והרמב”ם מתיר בשן קבוע בלחי אפי’ לכתחילה ולא נהירא ע”כ.
ומלשון זו באמת יש משמעות דהרמב”ם היא דעה הנוספת בענין הנ”ל של תלוש ולבסוף חברו שנחלקו בזה הרי”ף והרא”ש.
ועוד נראה הכרח של הפ”ת משום דלעיל מינה כשבא הטור לדון לענין מחובר מעיקרו נקט הטור לישנא “ושן מחוברת בלחי של בעלי חיים”, ושוב כשבא לדון גבי דעת הרמב”ם כתב הטור “והרמב”ם מתיר בשן קבוע בלחי”, והנה ראינו בזה ב’ שינויים, האחד דנקט הטור ברישא הלשון מחוברת דטפי משמע שהיא גוף אחד עם הבהמה מעיקרא, ובסיפא נקט “קבוע” דמשמע שנעשתה כאן פעולת קביעה והיינו תלוש ולבסוף חברו, ושוב מצאתי דכן כתב הפ”ת גופיה לדייק כבר שינוי כזה מל’ הרמב”ם.
והשינוי השני בל’ הטור דמצינו ברישא שהזכיר הטור בלשונו שמחובר בלחי בבעלי חיים, והיינו משום שהלחי הוא ג”כ חלק מהבע”ח ויש בו חיות, משא”כ כשהביא דברי הרמב”ם לא קאמר אלא בלחי ותו לא.
והנה לפי מה שהבינו הב”י וסייעתו כאן דמיירי בלחי תלושה, בודאי א”ש הלשון דבסיפא לא נקט בע”ח, דהרי בסיפא לא מיירי במחובר לבע”ח כלל, אבל להפ”ת א”א לומר כן, כיון דגם בסיפא מיירי בבהמה שהיא בחיים, ואמנם היה מקום ליישב ולומר באופן אחר דבסיפא סמך על הרישא שכבר הזכיר דהלחי מיירי בבעלי חיים, וה”ה בסיפא.
אמנם יתכן ליישב באופן מחודש, ע”פ מה שנתבונן בטעמו של הרמב”ם לפי פירוש הפ”ת בדעת הטור, דלכאורה יש להבין מה היה הכרחו של הרמב”ם לדין זה, וכ”ש שדרכו של הרמב”ם למעט בהבאת דינים שאין יוצאין מסוגיית הגמ’, וכ”ש שלכאורה אינו פשטות הגמ’ לחלק בין מיני מחובר, דאל”כ הו”ל להגמ’ להזכיר זה להדיא (וכמו שבאמת כתב עלה הטור ולא נהירא).
א”כ אפשר שהיה להרמב”ם איזה טעם לדחוק ולומר דכל המו”מ בגמ’ לענין תלוש ולבסוף חברו (דשמעינן מזה שאין שוחטין לכתחילה בכה”ג), הוא רק בקרקע בלבד, ולא בבעלי חיים, דאל”כ הא כיון שבשניהם למדנו הדין של מחובר מעיקרו, א”כ גם לענין תלוש ולבסוף חברו לא הי’ לחלק ביניהם.
ויש לומר דכל סוגיית תלוש ולבסוף חברו הרי להדיא כל הנידונים המובאים בסוגיות הם לענין קרקע בלבד, גם בסוגיא דרבי ור’ חייא [טו ע”ב], וגם בסוגיא דרבא בפשיטותא דיליה [טז ע”א] ובאיבעיא דיליה [טז ע”ב], כולהו מיירי בענייני קרקע בלבד, והבין הרמב”ם דבדווקא נקט הכי (וע”ע בפ”ת שם סוף ס”ק ז), כיון דקרקע עולם הוא דבר דומם, ושייך שיהיה דבר דומם מחובר מעיקרו לדבר דומם דשקולין הן, וכגון סלע המחוברת לקרקע עולם, או כל אדמה שבקרקע עולם דסדנא דארעא חד הוא הגם שכל חלק עומד לעצמו, א”כ יש גם מקום להחשיב חיבור חדש שנעשה על ידי קרקע עולם כאילו היה מחובר מעיקרו, דהיינו הך ולמה יגרע, אבל גבי בעל חי הא כל מה שמחובר אליו הוא חלק ממנו שהוא ניזון ממנו וגדל ממנו, א”כ אם חיבר אליו דבר מן החוץ שאינו ניזון ממנו ואינו גדל הימנו, אין בזה חיבור בין עצמים, דאינו ממינו כלל ודלאו מינה לא מחריב בה, ובזה סבירא ליה להרמב”ם (להפ”ת בפירוש הטור) שאין שום מקום להחשיב מחובר מעיקרו בכה”ג.
והשתא מיושב לפ”ז מ”ט נקט הטור בריש דבריו “ושן מחוברת בלחי בבע”ח”, ובסיפא בהבאתו דברי הרמב”ם נקט “בשן קבוע בלחי” ולא נקט “בבע”ח”, דהיינו מה דקאמר הרמב”ם דאין שייכות כאן כלל בין השן לחיותו של הבע”ח ואינו מתייחס אליו וכיון שאינו מחובר ללחי, א”כ מה שתלוש ולבסוף חברו לא מהני ביה ואכתי דינו כתלוש לפי הרמב”ם.
ומ”מ נקט הטור על זה ולא נהירא, כיון דחידוש גדול כזה אם איתא דס”ל להגמ’ מזה, הו”ל להגמ’ להגביל בהדיא את הנידון על קרקע בלבד, ומסתימת הגמ’ משמע דלא חלקו בזה, ובאמת גם הרמב”ם שאר המפרשים לא פירשוהו כפירוש הפ”ת הנ”ל בדעת הטור.
ועכ”פ לפי דברינו הנ”ל יתכן להיות גם נפק”מ לדינא אליבא דהך דיעה (היינו להפ”ת בדעת הרמב”ם לפי הבנתו דברי הטור) דבזמנינו שעושים השתלת איבר והוא מקבל ממש חיות וגדילה מן הבעל חיים, א”כ בכה”ג לא יהיה בזה הקולא של תלוש ולבסוף חברו שיש בבעלי חיים לדיעה זו, דהרי כל הסברא להקל אינה אלא משום שאין התלוש יונק וגדל מן החי.
ומ”מ אפשר דבזה כבר לכו”ע יש להחשיבו מחובר מעיקרו כאילן שהשריש.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 7
מק"ט התשובה הוא: 3821 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/3821
