פועל העובד במקום שבעל הבית אינו מקפיד על צוואת רבינו יהודה החסיד האם הפועל עצמו יכול לסתום נקב בבית ומה הדין מקום ציבורי כבית הכנסת

הנה ראשית כל בבהכנ”ס לפי צוואת ר”י החסיד אם סותם חלון הוא בודאי סכנה ליושבים שם כיון שהשדים אין להם מקום להיכן לצאת, והם עלולים להזיק למי שהם פוגשים שם מחמת כעסם, וממילא אם הם נוהגים לחשוש יש להם לחשוש.

וכעי”ז כ’ החיד”א בספרו יוסף אומץ סי’ ל”ז (הובא בדמשק אליעזר על הצוואה סק”מ) דאף בכותל המפסיק בין ביתו לבית הכנסת יש לחוש לצוואת הריה”ח, ועי”ש שהאריך בענין זה דגם בבהכנ”ס יש שדים ושהביא בשם המקובלים שהשדים מתחברים לקדושה ולבתי מדרשות ובדברי הגמ’ בקידושין דכ”ט גבי מעשה דר”א בר יעקב.

ויש לציין בזה למש”כ החזו”א דבדבר ציבורי מי שרוצה להדר במידת חסידות א”א לעכב עליו וממילא גם אם מיעוט מחמירים בצוואה זו מאחר שיתכן שיש בזה הידור ע”פ הלכה מאחר שהרבה פוסקים הזכירו צוואות אלו יתכן שיצטרכו לתת לו להחמיר בזה.

לגבי הפועל עצמו היה מקום להביא מקור דהשדים מקפידים על מי שמצמצם מקומם ממעשה דר”פ בחולין קה ע”ב דכעס השד שהושיבו החבית באזנו עי”ש, וממילא פועל בענייננו יהיה בזה בעיה, אולם יש לדחות הראיה ששם הציקו לו בידיים, כמבואר שם ברש”י שהיה ישן והניחו לו החבית על אזנו, ועי’ בפירוט יותר בספר רושיינא פרשת אחרי מות ויתכן שגרס בשינוי קצת בגמ’ שם.

ואע”ג דלרב פפא שגירשם לא הזיקו וכן לר”ח בן דוסא ולאביי בפרק ערבי פסחים היינו משום שלצדיק א”א להזיק כמ”ש בגמ’ שבת פא ע”ב וסנהדרין סז עי”ש.

אולם עצם מה שכועסים כשמגרשים אותם הוא ג”כ מבואר בגמ’ בסוף המעשה בחולין שם ובעוד דוכתי (ועי’ רמב”ן פ’ אחרי מות), ומה שכשכועסין שמזיקים להם הם מזיקים על זה כן כ’ באו”ז הל’ ערובין סי’ קמז בשם ר”י החסיד דהשדים מאמינים בתורה ומקיימים דברי חכמים אלא שקבלו את התורה על דעת שאם יזיק להם אדם אפילו בשוגג יהיה להם רשות להזיקו עכ”ד, וכן מבואר בפ”ק דברכות דף ו ע”א דמי שרואה אותם הדבר מפריע להם והם מזיקים לו מחמת זה וכמו שמפורש שם בפנ”י, ועי’ קצת מזה עוד מג ע”ב לאחד נראה ומזיק ויתכן שהוא מחמת זה ג”כ, הלכך יש להזהר שלא להציקם.