באו”ח סי’ תפט ס”ד, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי ספירה בזה הלילה וכו’, ונתבאר בשו”ע שמספק אינו יכול לברך אחר שאמר הספירה בבין השמשות, ומבואר במשנ”ב ובה”ל דכ”ז רק להדעות שמצוות אין צריכות כוונה עכ”פ בדרבנן, וכתב המשנ”ב דיש לחוש כאן לדעה זו לענין ברכה, וצ”ע דהרי יש כאן ספק ספקא דהרי בבין השמשות עסקינן, וא”כ הוא ספק יום ספק לילה וספק אם יצא באמירה זו או לא, ובכה”ג מחשיב המשנ”ב ספק ספקא לענין מנחה בדיעבד אחר זמן זה, ויש לומר דכאן לא שייך דהרי ספק ספקא דברכות לקולא כמו ספק אחד כמבואר במשנ”ב בהלכות ברכות, ומאידך גיסא בספק לענין תפילת מנחה אינו כמו ספק ברכה גרידא, אלא חמור מזה, וכמבואר בגמ’ ופוסקים בסוגי’ דספק התפלל.
ומ”מ יעוי’ בבה”ל שכתב להקל בנידון השו”ע במי שרגיל לספור רק אחר צאה”כ דהו”ל כמכוון שלא לצאת, כיון שאינו רגיל לספור בין השמשות, ולכאורה קשה דהרי בכל גווני הו”ל כמכוון שלא לצאת דהרי אם השיב בלשון לעז או בהברה עברית מדוברת ובלא ברכה ובלא הנוסח הרגיל אנן סהדי שלא נתכוון לצאת, והרי חומרא זו לא משמע שאינה נוהגת אלא במי שאומר הספירה בנוסח הרגיל וכמו כן זה בודאי מוכח בשו”ע ובפוסקים שהנידון באומר בלא ברכה שהרי בלא זה אינו נידון כלל (ולענין אם לא אמר בעומר ולא אמר היום הרחבתי בתשובה אחרת), ומיהו קצת להסיר מחומר הקושי’ יש לציין דהשו”ע גופיה מיירי באמר היום כך וכך לפי מנהג השו”ע לעיל שאין אומרים בעומר, וא”כ אמר אותו הנוסח ממש ובלשה”ק, ובזמן השו”ע לא היה חילוק בין הברת תפילה להברת דיבור כמו בזמנינו באשכנזים, ואולי לענין ברכה לחוד מאחר דשייך דאדם משתלי לפעמים ועושה מצוה בלא ברכה ממילא אין כאן אומדן דעת ברור שיש בזה כוונה הפכית, (ומי שיש לו קפידא לומר דוקא עם הציבור ומהדר אחר זה אפשר דג”כ שייך כאן טענת הבה”ל דהו”ל כמכוון שלא לצאת, וכמו כן מי שרגיל לומר לשם ייחוד קודם לכן יש לדון בזה דלכאורה הוא כמו הברכה דהשו”ע, דטענת הבה”ל תהיה שייכת בזה וכנ”ל, אם לא דנימא דברכה שאני וכנ”ל וכ”ש לשם יחוד, וכן מי שמקפיד שלא לספור אלא עם התפילה כדי שלא ישכח ג”כ יש לדון בזה לפי טענת הבה”ל הנ”ל), ומ”מ מה שלא טען הבה”ל כן בכל האופנים הנזכרים יש לומר דדוקא לענין בין השמשות צירף הספק הנ”ל (ואולי גם צירף דעת הט”ז).
ויש לציין דאם נטען בכל האופנים הנ”ל א”כ האבודרהם שהביאו להזהר שלא יאמר היום כך וכך הוא דחוק דנקט לה בסתמא ונצטרך לדחוק בזה טובא, משא”כ אם נימא (עי’ משנ”ב ובה”ל) דהאבודרהם קאי למ”ד מצוות לאו צריכות כוונה (עכ”פ בדרבנן) אם נימא דאנן לא קי”ל הכי יותר ניחא.
והנה לשון השו”ע הוא מי ששואל אותו חבירו בין השמשות וכתב המשנ”ב דכ”ש אחר כך, ולפו”ר היה מקום לטעון דדוקא בין השמשות כיון שכשסופר אז אינו יכול לברך הלכך אמרי’ שאין כאן כוונה הפכית משא”כ אחר צאה”כ שכשסופר יכול לברך א”כ יש בזה כוונה הפכית שלא לצאת כשלא בירך שהרי למה לא בירך כיון שהיה יכול לברך, אולם לקושטא דמילתא גם בבה”ש אפשר לטעון אותה הטענה דחשיב ככונה הפכית שהיה לו להמתין אחר צאה”כ ולברך, ועדיין יש מקום לדחות דבדרבנן יש צד שאינו מחוייב להמתין לצאת ידי ספק מעקר הדין ועי’ במשנ”ב סקט”ז, אולם למעשה דחוק מצד פשטות הדין להעמיד דין זה דוקא בבין השמשות וכמו שנקט המשנ”ב דכ”ש לאחר צאה”כ.
אין להקשות דלקמן ס”ח כתב השו”ע דבספק ספקא יכול לברך באופן שמסופק אם דילג יום אחד, דשם עיקר הטעם משום דעיקר הדעה היא שיכול לברך אפי’ בודאי דילג שהיא הדעה העיקרית להלכה וסגי במה שחששנו לאידך דעה בודאי דילג אבל לא בספק דילג, וכמ”ש כעי”ז הגרשז”א.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.