דין סמיכה כישיבה האם הוא רק לחומרא או גם לקולא כגון בברכת המזון

דין סמיכה כישיבה נאמרה לגבי כמה דינים (לגבי מתפלל בסי’ צד סקכ”ב ולגבי ד’ אמות של תפילה בסי’ קב סק”א וכן לגבי דיני חליצה בסוף אה”ע ודיני עדות בחו”מ סי’ יז ס”ב ובהגר”א ופת”ש שם וכן בזבחים יט ע”ב ובתוס’ שם ד”ה עמידה וד”ה וליתב ועוד), ובד”כ נאמר כלל זה רק לחומרא ולא לקולא [מג”א סי’ קמא סק”ב וכ”כ הגרח”ק], והטעם מכיון שיש דעות בזה (וראה בה”ל ס”ס תכב ד”ה מעומד), ומצינו גם פוסקים שחילקו דסמכה חשיב ישיבה לעענין אחד ועמידה לענין אחר וכמו בתוס’ שם דמוכח בדבריהם דלענין קריאה”ת נקטו דסמיכה כישיבה ולענין ישיבה בעזרה נקטו דסמיכה כעמידה (ועי’ בבה”ל שם) או דנחשב עמידה וישיבה (עי’ ש”ך שם ע”פ הב”ח), ויש פוסקים שנקטו דסמיכה היא ספק (עי’ סמ”ע בחו”מ שם) או מוצא מכלל ישיבה ועמידה (בהגר”א שם), כללו של דבר כל דבר שצריך מן הדין ישיבה אינו מועיל סמיכה ובדבר שאין צריך מן הדין ישיבה כמו נפילת אפים הוא נידון בפני עצמו (דעי’ ברמ”א בחו”מ שם ובנו”כ שם), אבל סוגיין דעלמא שלא להחשיב סמיכה לישיבה וכמ”ש הגרח”ק.