לכאורה חשיב טלטול לצורך מקומו כיון שרגיל ונפוץ בקרב אנשים לנהוג כן ויש בזה נוחות מוסכמת, אע”פ שיכול להמנע מזה, וכן במקרים אחרים של טלטול לצורך מקומו הרי היה יכול להידחק ולשבת במקום אחר ג”כ.
ובפוסקים נחלקו לגבי כמה אופנים שאינו צריך את המקום ממש אלא שיש לו הפרעה במקום אם חשיב צורך מקומו, וכן הפוסקים דנו כעי”ז לגבי מי שמפריע לו שיש כלי עבודה על שולחן האכילה בשבת אם חשיב לצורך מקומו (הרחבתי במקו”א בד”ה משחק חשמלי שעושה רעש שהתינוק מפעילו בשבת ומפריע לסעודה האם מותר להרחיקו מן התינוק בשבת לצורך מקומו).
ולפו”ר אפשר להביא ראיה לעצם הנידון בגדר צורך מקומו דצורך מקומו אינו רק כשצריך למקום ממש אלא גם כשצריך לדבר שהמקום הוא שם, מצורך מקומו דהאימום בשו”ע ובמשנ”ב, רק שבכל מקרה לגופו יש נידונים המשתנים.
ועי’ עוד מש”כ בנידון זה בתהל”ד מהדו”ת סי’ רעט סקי”ג בהשמטה לסעי’ ו, אג”מ ח”ה סי’ כב, שולחן שלמה סי’ שח סקי”ג, וביום השבת סי’ כג סי”ז ובמ”מ שהובאו שם, ועוד אחרונים שציינתי בתשובה הנ”ל שדנו בזה.
אבל בכל הנידונים הנ”ל יש חסרון בעצם ההגדרה של לצורך מקומו שאינו צריך ממש את מקום הדבר, משא”כ בניד”ד שאכן צריך את מקום הדבר ממש וכל הריעותא שיש כאן הוא רק מחמת שיכול למצוא פתרון בדרך אחרת.
וכן בביצה כח ע”ב נחלקו הראשונים לגבי שפוד אם גדר טלטול שפוד שלא יזיק חשיב צורך מקומו (עי”ש רמב”ן שנקט דהוא צורך מקומו והמאירי לא נקט כן ויש שכ’ גם בדעת הרשב”א שם כהמאירי), אולם גם להסוברים שם שאינו מוגדר כצורך מקומו הוא רק משום ששם באמת יכול להשתמש במקום השפוד רק שאין נוח לו להשתמש בזה משא”כ כאן אף שיכול שלא להשתמש במקום מ”מ במקום עצמו אינו יכול להשתמש כל עוד שיש שם כלים שמלאכתם לאיסור.
ויעוי’ בחי”א כלל סו ס”ד בהיתר דצורך גופו ומקומו משום דגם בחול לא הקצה תשמישים אלו מדעתו שלפעמים משתמש בהם, ומבואר שהיתר הצורך גופו ומקומו הוא תלוי בדעתו ובשימושיו ולפ”ז יצטרך להיות מותר ככל שהם שימושיו שאין מסיח דעתו מהם (ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם בהערה קי דעיקר דברי החי”א אתיא כדעת הב”י והמשנ”ב סק”כ בגדר כלי שמלאכתו לאיסור אבל הגר”א יו”ד סימן רס”ו סק”ג פליג על גדר זה וס”ל דאיסור הטלטול הוא משום גזירת כלים ולא מחמת דאסח דעתיה מיניה עי”ש), וצל”ע.
וכעין דברי החי”א מבואר בכמה ראשונים [עי’ רמב”ן ורשב”א וריטב”א ור”ן שבת קכד ע”א וע”ב, רק שבחלקם נתבאר דטעם זה אליבא דר’ נחמיה דמתיר טלטול כלי היתר רק לצורך גופו ומקומו, ולהגר”א הנ”ל לא שייך לדמותם דכלי שמלאכתו להיתר לר’ נחמיה י”ל דאינו מחמת חשש איסור ולא דמי] דהיתר דצורך מקומו הוא כמו צורך גופו משום שצורך מקומו הוא שימוש הכלי גם בחול כלומר שגם בחול מטלטלו לצורך מקומו, וגם לפי ההגדרה שנזכרה בראשונים הי’ צ”ל שתלוי בדעתו ובשימושו.
והחזו”א בסי’ מח סקק”ג כתב וז”ל, ומיהו על הרוב אי אפשר לנער במקומו שיהיו נדרסים תחת רגליו והלכך מותר לטלטל הטבלה למקום האשפה או לאבוס או לנער שם וזהו בכלל צריך למקומו המבואר בשו”ע עכ”ל (ועי’ בספר וביום השבת שם מה שציין לדברי הרשב”א ועוד ולפי המבואר שם יוצא לכאורה שדברי החזו”א אינם מוסכמים לכו”ע).
ומבואר בדברי החזו”א דמה שנדרסים תחת רגליו הוא ג”כ בכלל צורך מקומו כיון שהמקום יתמלא בזה, ואולי גם המאירי מודה בזה באופן שיצטרך לדרוך על זה, ואפשר דלא מיירי המאירי אלא באופן שיש חשש נזק דהיינו שלא נוח לו להימצא בקרבת השפוד מחמת הנזק אבל כשמקומו הוא מקום השפוד עצמו וה”ה הלכלוך אפשר שהוא ענין אחר.
ומ”מ עדיין אינו דומה לניד”ד שהרי בנדרסין דרך כל העולם שלא נוח להם בזה אע”פ שאין בזה אלא נוחות ולא הכרח הקיום משא”כ בניד”ד המייבש אינו נוחות לכל אחד דיש רבים שאינם צריכים זאת (וצל”ע מה המציאות הרווחת בזה וכמדומה שהוא נפוץ מאוד להשתמש בזה ושמעתי שכמעט בכל בית יש ד”ז).
אולם מצינו דיש דברים שכ’ הפוסקים שאם יכול לעשות בדרך היתר אין לו להקל בהיתר של טלטול דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו.
וכן בסי’ שט ס”ה מבואר דההיתר לטלטל הדבר לצורך מקומו רק אם א”א בניעור וכמ”ש במאמ”ר שם סק”ח וכן מבואר בדברי הרשב”א בשבת קמב ע”ב כמו שדייק המאמ”ר בשו”ע שם.
וכן בסי’ שט במשנ”ב סקי”ב לגבי טלטול כלכלה עם אבן לצורך מקומה מבואר דטעם ההיתר משום שא”א לנערה שם.
וכן במשנ”ב סי’ שח סקנ”ז בשם הא”ר לגבי אופן שיכול לעשות בלא לטלטל דבר איסור לצורך מקומו שיעשה כן.
וצל”ע עד כמה צריך להתאמץ בשביל להמנע מטלטול הדבר לצורך מקומו.
אולם הדברים הנ”ל הם דברים שאם יעשה בדרך היתר יוכל להשתמש במקום האיסור בלא לטלטלו, או בנוסח אחר יקבל את אותה התוצאה שרוצה לקבל, משא”כ בניד”ד שרוצים לבקשו שיסתלק ממקום האיסור וזה כבר ענין אחר.
ובסוגי’ שקולו שותא מקמי כהנא בשבת קכד ע”ב אין הכרח לענייננו דהמרדכי ברמז תרמה מפרש שלא היה יכול לעבור דרך שם בלא שיסלקוהו וגם לפרש”י שיישב רב כהנא שם אפשר שלא היה מקום אחר מלבד זה.
ובשם החזו”א ראיתי (ארחות שבת פי”ט הערה מא, הגר”י זילברשטיין ווי העמודים חמ”ג סי’ כ) שמועה לענין תפילין שנפלו בשבת שירימם על מנת לישב על מקומם, וחזי’ דבכה”ג לא אמרי’ שיכול בלא זה, אבל יש לומר דשם מאחר שרוצה לשבת במקום התפילין כדי להצילם ממילא חשיב שרוצה לשבת דוקא שם, וגם שם אפשר שצירף גם דיש כאן ביזוי התפילין וגם די”א שתפילין אינם מוקצה.
ובאמת מצינו באחרונים שדנו בהערמה לצורך גופו (עי’ מג”א ומחה”ש סי’ שח סק”ח ושם במחה”ש נזכר הערמה ועי”ש מש”כ בזה, ועי”ש במשנ”ב סקט”ז אלא דשם לא הזכיר הערמה, ועי’ תהל”ד), ויש שכתבו דשרי רק במקום הפסד ויש שכתבו דהערמה שרי גם’ בצורך מקומו (מ”כ בשם שבט הלוי), ויש שכתבו דבצורך מקומו לא הותר (עי’ אז נדברו ח”א סי’ סד וחי”א סי’ כא), ויש לציין שכ”כ במקור חיים להחו”י סי’ שח סל”ו דלא הותר הערמה לצורך מקומו [אם כי לא נתבאר מה דעתו לענין צורך גופו דהמחה”ש הנ”ל, ויש לציין דלדעת הראשונים דלעיל בשבת קכד צורך מקומו הוא לא גרע מצורך גופו וצל”ע אם יש סברא לחלק לענין הערמה דבצורך מקומו אין היכר כ”כ שהוא לצורך מקומו וצלע”ש], ומ”מ גם להסוברים שבהערמה אסור, אין הכרח לומר שכאן חשיב כהערמה דהרי באמת היה עושה כך בחול וכהגדרה דלעיל בשם החי”א, ואדרבה לשון המקור חיים הוא אסור להערים לחשוב לעשות שום תשמיש במקומו של המוקצה ולטלטלו לצורך מקומו ע”כ, ויש לפרש דדוקא באופן זה שמחשב בדרך הערמה אסור אבל עצם מה שהיה יכול להסתדר בלא זה אינו אוסר.
ומ”מ קשה מאוד לומר דיש דין שאם יכול להסתדר לא חשיב צורך מקומו דהו”ל לתנא למתני לה שבכל צורך מקומו טוב שיסתלק במידת האפשר, וגם מהחי”א כן משמע שהוא היתר גמור כמשנ”ת וגם דבלא”ה יש מתירין אפי’ בהערמה.
וכן מצאתי כדברינו בבאר משה ח”א סי’ כא דמה שיכול ללכת לחדר אחר ולסדר שם לא חשיב שמתבטל ההיתר דצורך מקומו, אבל גוף ראייתו הראשונה מדין קנה בסי’ שח סט”ז צ”ב דשם ממ”נ אם יכול לטלטל ההיתר בלא האיסור הרי צריך לעשות כן כמו שהוכחנו לעיל מכ”מ וילמוד סתום מן המפורש, ועכ”פ לדעת הא”ר דלעיל והמאמ”ר ושכן מבואר ברשב”א כמשנ”ת.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.