הנהגות

דיני ואיסורי אונאת דברים לא נאמרו בגוי שכן כתיב לא תונו איש את עמיתו (וכמו שמצינו לענין אונאת ממון כמ"ש בבכורות יג ע"ב ושו"ע חו"מ סי' רכז סכ"ו והם יחד נלמדו מב' פסוקים, ועי' במשפטי השלום לאאמו"ר פרק אונאת דברים סעי' כח ובהרחבה בהערות שם), אולם יש להזהר מחילול השם.

ומ"מ אינו דבר טוב לגרום להם אונאת דברים בלא צורך דבכמה מקומות נתבאר שאין רצונו של הקב"ה לצער בריותיו לחינם, (כמ"ש בפ"ק דמגילה מעשי ידי טובעים בים וכו', ובפ"ק דברכות ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועי' בפ"ק דקידושין רב נחמן יהיב להו ידא וכו', ואם היה טוב לצערם בודאי לא הוה יהיה להו ידא, ולגבי לה"ר מצינו בכ"מ שהזהירו על לה"ר שאינם אסורים מן הדין כמ"ש ומה אבנים שאינן שומעות וכו', אע"פ שהיה כנגד ארץ ישראל מ"מ האבנים לא היו להם רגשות ואעפ"כ ההתייחסות כמו שהיה להם רגשות, וזה מהמצוות השכליות שהזכירו הרבה ראשונים [ציינתי בחיבורי על האותיות דר"ע], שהוזהרו עליהם מבריאת העולם), ולא מצא הקב"ה בעולם כלי מחזיק ברכה בעולם אלא השלום, והוא גם שלום בין ישראל לעמים שהוא גם דבר חשוב כדאי' בהרבה מקראות וחז"ל (כמ"ש כי שלום בין וכו' ובפ"ק דע"ז נתפרדה החבילה וכו'), והמריבה היא דבר מגונה שהאריכו בה בהרבה מקראות (כמ"ש אל תצא לריב מהר וכו' וכן מחזיק באזני כלב וכו' מתעבר על ריב וכו', וכמ"ש ונתתי שלום בארץ אע"פ שכבר השבית הלחמה כמ"ש כבר וחרב לא תעבור, ובפ' ע"פ בג' דברים לא יתקנא וכו' ובאריכות בירושלמי ובב"ר, ועי' שבת סג ע"א), הלכך אינו דבר טוב לריב עם כל מה שלא יהיה.

ובברכות יז ע"א להרבות בשלום כל אדם ואפי' עם נכרי בשוק אמרו עליו על ריב"ז וכו'.

ובקהלת דברי חכמים בנחת נשמעים, ומבואר דמי שמדבר דברים שלא בנחת הוא לא רק מצער את חבירו אלא הוא פגם בצורת ודרכי החכם שבו.

ובספ"ק דקידושין דף מ' רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא ועי"ש ברש"י, והרגזן שעלתה בידו רגזונתא הוא חסרון ברגזן ע"פ המבואר שם, ולא רק נזק לזה שמתרגזים עליו, הלכך הוא גם במתרגז על גוי.

ובמשלי דברי נרגן כמתהלמים וכו', ומבואר שצורת דיבור של נרגן הוא צורת דיבור שאינו מוסרי ואינו ראוי בקשר לנרגן עצמו עוד לפני הנידון על הצד השני שמפסיד מזה, ויעוי' במכתב המיוחס להרמב"ם על המחלוקת, וכל דבריו שם על גנות המחלוקת מצד השכליי שיך גם כן במחלוקת עם גוי הן בפחות והן ביותר לפי הענין.

יעוי' בסנהדרין מט ע"א טובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש, ור"ל שהיה מתבקש ממנו לדרוש כן, ולהנאת עצמו לא הורה כהלכה למרות שעשה כן בטעות כמבואר שם.

ועי' בשבועות בסוגי' דזוהי מצוות עשה שחייבין עליה וכו' לענין הגדרת שוגג קרוב למזיד.

ועי' בב"ק צב ע"א לענין היה לו ללמוד ולא למד, וזה נאמר (בב' מקומות נפרדים) על ת"ח ועל גוי, על ת"ח כיון שזה בידו, וגוי מחמת שזה לא אכפת לו.

ועי' ברפ"ק דהוריות דף ב' ע"ב וידע אחד מהם שטעה וכו' דמבואר שם שאם טעה במצוה לשמוע וכו' דינו כך וכך ואם עשה כהוראתם במזיד דינו חמור יותר עי"ש ודוק, ומבואר דאינו נפטר במה שעשה מחמת אע"פ שלימד לעצמו היתר, דודאי אין מדובר שם במזיד גמור.

ומענין לענין עי' ברמ"א בהל' יו"כ לענין ספק איסור שיותר קשה לשוב עליו מודאי איסור מחמת שאינו יודע שחטא, ומה יענה איש זה שיודע שחטא ומלמד לעצמו היתרים.

מעיקר הדין גם בפסח המיקל יש לו על מי לסמוך, שכן אינו מוסכם בפוסקים לכו"ע שסיכה כשתיה לענין איסורין (עי' בביאור הגר"א על הרמ"א או"ח סי' שכו ס"י ובביאור הלכה שם), ואולי יש יותר נטיה בפוסקים להקל בזה עי' שם, וגם לפי הצד שסיכה כשתיה יש מהפוסקים שנקטו שהאיסור הוא רק במוצר שראוי לשתיה (יעוי' בפר"ח יו"ד סי' קיז שכ' כן, והחזו"א דמאי סי' ד סקי"ב הסתפק בזה, ואולם עי' באג"מ או"ח ח"ג סי' סב, ויש מפוסקי זמנינו שנקטו כהפר"ח עי' שבות יצחק בירורים בהל' רפואה פ"ז בשם הגרי"ש ובהליכ"ש דלהלן וע"ע באול"צ), ומכל מקום לענין פסח הובא בשם הגריש"א (אשרי האיש ח"ג פנ"ח אות טו) שיותר ראוי אז להחמיר משום חומרא דחמץ (ועי' הליכ"ש פ"ד סי"א שהגרשז"א סבר להקל בזה ונזכר באחרות הלכה שם שהוא עצמו החמיר, ויעוי' בבית מאיר סי' תסז ס"ח שהזכיר סברא דומה לענין עישון, ועי' גם בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמב, ומאידך יעוי' מור וקציעה ס"ס תמב בשם החכם צבי), וכמו שהזכרתי דברי הרדב"ז בתשובה הסמוכה שבפסח מחמירים יותר בדינים, ואמנם עיקר הדברים שם מיירי לגבי חיובים אבל ה"ה מצינו בפוסקים גם בדברים שאינם חיובים.

אין ראוי.

מקורות: מעיקר הדין אין זה נחשב אוכל בשוק משום ששוק הוא מקום שהרבים מצויים שם, אבל חדר מדרגות אינו מקום שהרבים מצויין שם, וגם מקום פרטי (גם אם הוא משותף בין השכנים) הוא פחות בושה לאכול שם גם אם אנשים רואים כמ"ש במשנה במעשרות, ואע"פ שאינו דומה לשם לדיני חצר (כמ"ש החזו"א שכהיום אין דיני חצר בחדר מדרגות) אבל זה עכ"פ מסתבר שחדר מדרגות של בית משותף כבר אינו בכלל שוק.

[ובפשטות הל' בגמ' נדה מ"ה הלכה כדברי כולן להחמיר משמע ששייך בכל גוני שיהיה חמור לפי אחד מהדעות במשנה שם וקל לפי אחר, ואם נימא דקאי על כל הדעות שם, א"כ לפ"ז יוצא בחשבון ששייך שיהיה מקום שאנשים נכנסים לשם בלא רשות ואעפ"כ אין שם בושה לאכול, ואולי יש ליישב דלא מיירי בפת כמ"ש הראשונים בקידושין מ', וכן המשנה במעשרות על אכילה בחנות לא מיירי בפת, אבל המשנה על חצר קצת דוחק להעמיד בלא פת דמנ"ל שיש בושה בלא פת לשאר בני אדם שאינם ת"ח ויעוי' בתוס' ובשא"ר בקידושין שם].

ואעפ"כ אין ראוי לת"ח לאכול היכן שאינו צנוע ואנשים עשוים לראות, אפי' אם מוגדר כרשות היחיד כל שהוא שייך לעבור שם, כדיעוי' בלשון הרמב"ם הלכות דעות פ"ה ה"ב, וראה עוד בתשובתי האחרת לענין אכילה באוטובוס [ד"ה האם ראוי לאכול באוטובוס].

הנה זה שאדם אינו מאמין אפי' בפרט אחד מדברי חז"ל דינו ככופר זה ברור כמ"ש הרדב"ז וכמ"ש בהנהגות מהרש"ל (נדפס עם שו"ת מהרש"ל הוצאת זכרון אהרן).
אבל מי שסבור שלמעשה העולם יתקיים יותר מו' אלפים שנה אין דינו ככופר שיכול לומר דלהלכה קים ליה כהרמב"ם שסובר שאין הלכה כאותה משנה (הבאתי בחיבורי על המדרש הגדול) ושהעולם לא ייחרב אלא העוה"ב הוא אחר המיתה ושימות המשיח אינם לבין העוה"ז אלא שעבוד מלכויות, ושאין הלכה כאותה משנה הסוברת שהעולם לא ייחרב דיחידאה היא אלא והארץ לעולם עומדת, וכ"ז נזכר טיפין טיפין בכמה מדברי הרמב"ם.
ומ"מ למעשה אין הכרח שהלכה כהרמב"ם בזה, מכיון שהרמב"ם נסמך בזה בעיקר על חכמת הפילוסופיה ואין הלכה כהרמב"ם בדברים שנקט כהפילוסופיה כמש"כ בביאור הגר"א על השו"ע וכמ"ש בעל הלשם באריכות ובנחרצות.
ומה ששאלת האם האותיות דר"ע חולק על הגמ' במספר השנים, הנה מסתמא שלא ידע כת"ר שכתבתי ביאור על האודר"ע ויצא לאור במהדורת זכרון אהרן, ושם ציינתי שכן הוא שוב פעם בחלק החדש של האודר"ע שנדפס בהמשך הכרך שם ושכ"ה גם בפיוט הקליר, עי"ש במה שציינתי.
ופשטות הגמ' בר"ה לא ע"א שהיום השביעי הוא כנגד שבת דיומו של הקב"ה אלף שנים, וממילא צריך שיחרב מתחילת שבת, דשבת אינה ימי המעשה כלל, עי' ברש"י ר"ה שם מש"כ מאין אדם וכו'.
אבל יש להמליץ קצת דהנה מבואר בפסחים נד ע"א שיש דברים שהקב"ה ברא בין השמשות, וק' דהרי הקב"ה שבת בשבת, והתי' לזה מבואר במדרש דאדם אינו מכיר עיתותיו ורגעיו וכו' אבל הקב"ה מכיר לכך שבת מתוך החול לקודש, הלכך מבואר שבשביתת שבת בראשית בבריאת העולם נעשתה מלאכה בבית השמשות.
הלכך גם ביום השביעי של שבעת אלפי שנין שיומו של הקב"ה אלף כמבואר בר"ה שם אין שביתה בבין השמשות, וממילא תחילת בין השמשות יוצא מאה שנה לפי בין השמשות דר"ת, לפי ע"ב דקות יחסיות, ומה שיורד מהחשבון ז' שנים שהוא בערך ה' דקות צל"ע בזה.

ולכאורה יש כאן אסמכתא לדעת הגריש"א (פסקי הגרי"ש עמ' קי וכעי"ז נראה דעת שו"ת מהרש"ג סי' לח וסי' סו ומועדים וזמנים סי' רנג) על תוספת שבת שדי מעיקר הדין בחמש דקות (ויש בזה הרבה דעות גם בראשונים ובפוסקים ואכמ"ל, ועי' שעה"צ סי' רסא סקכ"א), אבל במאמר דב"ר פ"י, ט שהביא רש"י בראשית ב, ב, שהקב"ה יודע עיתותיו ורגעיו וכו' משמע שהקב"ה לא הוסיף מחול על הקודש, וכן בב"ר פ"ט יד זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, ומשמע שהקב"ה עצמו לא הוסיף מחול על הקדש, וכדפי' בעץ יוסף שם, אבל באמרי יושר שם נראה שפירש להיפך ולדידיה יש ליישב אותם חמש דקות על תוספת שבת.

ושוב ראיתי שבחי' ח"ס ר"ה ט ע"א נקט שהקב"ה עשה תוספת שבת אבל עשה רק בין השמשות, ולדבריו מיושבים החמש דקות אלו, ומ"מ הם פחות מבין השמשות שלנו של ר"ת מאחר שהקב"ה יודע עיתותיו ורגעיו.

ומ"מ יש צדדים שהחמש דקות הם ג"כ מטעמי ספקות שמא אינו מדוייק ומדינא סגי בפחות מזה (ויעוי' שו"ת ארץ צבי ח"א סי' ס' ואג"מ ח"א סי' צו), ולפי צד זה אי אפשר לפרש כן.