הנה מעיקר הדין כמו שניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם מת כך ניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם חי, אבל הטעם שנוהגים לגבי מת לומר לעילוי נשמת ולגבי חי לומר לזכות הוא משום שבאדם מת ההתייחסות היא רק לנשמתו משא”כ לאדם חי ההתייחסות היא גם לגופו ומאורעותיו והצלחתו בעוה”ז, ובנוסף לזה באדם חי אין משתמשים בלשון עילוי משום שעדיין לא הוקבע מצבו, והלשון עילוי אפשר שיותר משמע שינוי מצב למצב מעולה יותר, וכעין מה שמצינו לגבי קדשים ב”ק דבכורות שהלשון הקדש עילוי משמש לגבי בע”ח שלא ניתן לשנות את קדושתו.
ועי’ שדי חמד מערכת הבית אות קיב בשם ספר הפרדס דענין ברא מזכה אבא הוא גם מחיים ולא לאחר מיתה, ומעין זה הובא בשם הגרח”ק בדרך שיחה ח”א עמ’ רצ.
מה ששאלת על ענין עילוי נשמה מה מקורו ועניינו, הנה עיקר מקורו כבר בחז”ל ובראשונים שאדם יכול להיטיב עם נשמת אביו במצוות שעושה, ונפסק בפוסקים לענין כמה דברים, ועי’ בספר כנור דוד בקונטרס עילוי נשמת שהביא שם הרבה מ”מ וביאורים בענייני עילוי נשמה כיד הטובה, וכן יש עוד ספר הנקרא עילוי נשמה שג”כ הביא מקורות רבים בכל ענייני עילוי הנשמה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 56
מק"ט התשובה הוא: 123285 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/123285