כשרות

במשנ"ב סי' תנא סקל"ו הביא דעות הסוברים שבכלי שנאסר כשעומד על האש בעי' שההגעלה ג"כ תהיה בעומד על האש, ומ"מ גם אם נאסר בחום מאתיים מעלות א"צ יותר מחום מאה מעלות ככלי העומד על האש (שו"ת צ"צ סי' נב, מנח"ש מהדו"ת סי' נא, חשוקי חמד פסחים עד ע"א בשם הגריש"א, חוט שני פסח פ"י סק"ח), ואפי' נאסר על ידי שמן רותח היקל בחוט שני שם.

במקרה הפוך כגון שנאסר בחום של ששים מעלות, כתב בספר השלחן כהלכתו [פי"ז סי"א] ע"פ האיסור והיתר [כלל נח ס"מ] שג"כ צריך הגעלה במאה מעלות.

היוצא מזה שהדין של כבולעו כך פולטו נאמר לענין צורת הגדרים של הגעלה כגון כלי ראשון ושני ועירוי כלי ראשון וליבון.

ומ"מ יש מפוסקי זמנינו שהזכירו הסברא של כבולעו כך פולטו לענין תנור לקולא להכשירו על ידי חומו ולפוטרו מהכשרה על ידי ליבון (יעוי' בביאורים ומוספים על המשנ"ב סי' תנא על המשנ"ב ס"ק יג שהביאו הרבה מ"מ בזה), ומדברי המנח"י שהובאו שם לכאורה משמע שלא סבר כהחומרא הנ"ל (לענין מה שנאסר בששים מעלות) וצל"ע בזה.

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.

מקורות:
הנו"כ ביו"ד סי' פט בביאור דברי הרמ"א שם משמע שנקטו להחמיר בזה כהזוהר [משפטים קכה ע"א] שבפשטות לא חילק בין חלב לאחר בשר לבין בשר לאחר חלב באותה סעודה, עי"ש בש"ך סקט"ז ובביהגר"א סק"ו, וכן הפמ"ג ביו"ד שם סק"ו הביא מהלבוש באו"ח סי' קעג שהחמיר בזה מאוד והאג"מ הביא דברי הפמ"ג, אולם במשנ"ב סוף הל' שבועות נראה שהיה פשיטא ליה שהוא מותר וכן ראיתי בשם הגרח"ק [השלחן כהלכתו] שכך המנהג.

ויתכן שהמשנ"ב מיירי לפי מה שהיה להם מנהג ברור בשבועות להקל בזה, והוא דוחק.
ויעוי' בפמ"ג יו"ד שם שכ' שמנהגם היה לברך בהמ"ז לאחר החלב קודם הבשר.

ונראה דהרמ"א ביו"ד מחמיר בחדא סעודתא רק בחלב אחר בשר, שמפרש בגמ' בסעודתא אחריתא אכילנא שיש להפסיק בבהמ"ז כדי שתהיה סעודה אחרת, וזה נאמר שם על חלב לאחר בשר, וכן הביא הפמ"ג ביו"ד שם סק"ז בשם מהרא"י בעל התה"ד בהגהות שערי דורא סי' עו אות ב [וציין שם הפמ"ג בסק"ה לדברי חמודות חולין פ"ח אות כה ומנחת יעקב כלל עו אות ג שעמדו בזה וכן מבואר בש"ך סק"ה] דמש"כ בגמ' בסעודתא אחריתא (לענין חלב אחר בשר) היינו בהפסק ברכהמ"ז ומה שנהגו בהפסק שעה תירץ שם שהוא במקום קינוח [ונתבאר יותר בדבריו לעיל סק"ה], וא"כ אינו שייך לדין הזוהר כלל, אלא כל מנהג זה לברך בהמ"ז ולהמתין שעה אחר בשר קודם חלב הוא רק ע"פ הגמ' בלבד, וממילא המנהג הוא רק בחלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב, דכיון שהוא מחמת הגמ' ולא מחמת הזוהר אין כאן תרתי דסתרי, אם נוהגים כן רק בחלב אחר בשר דבגמ' נזכר זה רק לענין חלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב (מלבד בשר אחר גבינה קשה שהוא נידון בפני עצמו מה דינו ומה גדרו ומהיכן נלמד ואכמ"ל).

ואולי באופן אחר (היינו על בסיס האופן הקודם רק ליישב שנקט בזוהר כפירושו בגמ') שדחק לפרש כן גם בזוהר דמיירי רק בחלב אחר בשר בלבד, ויל"ע.

עכ"פ תירוצים הללו הם רק ליישב דברי המשנ"ב עם הרמ"א ביו"ד שם, אבל כמו שנתבאר שפשטות ביאורו של הגר"א ברמ"א הוא שהוא כהזוהר, וגם בש"ך סקט"ז לכאורה הכי משמע שיש להחמיר כן [וצע"ק שהש"ך שם מיירי בבשר לאחר גבינה קשה, ולכאורה לפי הזוהר יש להחמיר בשעתא חדא ובסעודתא חדא גם בבשר אחר כל חלב שיהיה וצ"ע, וגם צ"ע שהגר"א בסקי"א הביא מקור להרחקה בבשר אחר גבינה קשה מהזוהר שכ"ה בב"י או"ח סי' קעג והרי בזוהר לא הזכירו דוקא בגבינה, ואולי סברא הוא להחמיר רק בדבר שנמשך בו טעם ובחלב ס"ל מסברא שלא נמשך ממנו טעם כל השעה אם עשה לאחר מכן קינוח והדחה כדין, ובאמת שגם בש"ך הנ"ל אפשר לפרש כן].
ומ"מ באמת שפשטות הרמ"א בלשונו שהביא המנהג רק על חלב אחר בשר משמע שלא היה מנהג בבשר אחר חלב להמתין שעה ולברך בהמ"ז, ומיהו הפמ"ג מנהג לברך בהמ"ז גם בזה לאחר החלב קודם הבשר, ואולי הרמ"א נקט באופן כזה מחמת דקאי על דברי המחבר ויל"ע בכל זה.

נמצא שהמחמירים בודאי הם הלבוש והמנהג שהביא הפמ"ג והמקילים בודאי הם המשנ"ב וכן יתכן לומר לפי מה שביאר הש"ך בסק"ה ועוד פוסקים כנ"ל [המהרא"י וסייעתו] המנהג שהביא הרמ"א], ואילו לפי המצרף לחכמה שהביא הש"ך בסקט"ז וכן להגר"א והב"י איך שפירשו דעת הזוהר יש לעיין בדעתם.

וכן בדעת הרמ"א יש לעיין כנ"ל אע"פ שעיקר דעתו בכוונת המנהג מסתבר שהוא כהמהרא"י ושאר פוסקים כנ"ל, וכן מבואר בדרכי משה סק"ה שדעתו כהמהרא"י בפירוש דברי הגמ' שם לפי המנהג (היינו שכך המנהג מפרש דברי הגמ' שם) ושהשעה היא כעין פשרה בין דעת המהרא"י הנ"ל [המיוסדת על דעות התוס' וראבי"ה ושאר הראשונים המקילים] לבין הדעות המחמירים להמתין כמה שעות.

ויעוי' בדרכי משה לעיל מינה בנידון לגבי חלב אחר גבינה קשה שציין לזוהר, וצ"ע כנ"ל דהזוהר לא מיירי רק אחר גבינה, ואולי יש ליישב כנ"ל שהזוהר מיירי באופן שיש נתינת טעם ולא בשותה חלב בעלמא ויותר נראה שהביא דברי הזוהר רק לרווחא דמילתא ליתן סמך למנהג מהר"ם בגבינה, ויל"ע בכ"ז.

לענין הנוהגים בהמתנת שעה אם צריך קינוח מלבד זה (כמו הנוהגים בלא הפסק שעה שאז ודאי צריך קינוח) יעוי' בש"ך סק"ה ופמ"ג ע"ז.

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמכינים ללקוחות מאכל עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהמכשיר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת השו"ע הסובר שאסור לאכול דגים בגבינה משום סכנתא, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ"ד השו"ע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ"פ כשאין ס', וגם כשיש ס' יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו"ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ' בפסחים עו ע"ב על ביניתא דאיטווא בהדי בישרא שאסורה לאכלה, עי"ש דמשמע לענין טעם בשר בדגים שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ', נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ' שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי' ברמ"א יו"ד סי' קטז ס"ב דבדיעבד אינו אסור ועי"ש בש"ך סק"א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי' במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ"א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי' גם ברמ"א או"ח סי' קעג ויו"ד שם ס"ג, ובביאור הגר"א על הרמ"א שם ס"ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ' איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד"ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שאינו רק ריחא ואף הוא חמור מנ"ט בר נ"ט עי' בריש סי' צה א"כ לכאורה הי' לאסור, ובאמת כן מבואר בש"ך על הרמ"א בסי' קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש"ל באיסור והיתר שלו וביש"ש חולין פ"ז סי' לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט"ז סק"א.

אולם יעוי' בט"ז סי' צה סק"ג מה שהוכיח מהגמ' ושו"ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט"ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט"ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי' גם בחת"ס על הש"ך ריש סי' קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט"ז ובמהרש"ל שהובא שם ובחת"ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי' בכה"ח או"ח סי' קעג סק"ח בשם הפ"ת לענין נגיעה שאם בשר בדגים אין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ"ת, וכמבואר לענין בשר בחלב ביו"ד ריש סי' צה דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס' כנגדו לא אמרי' סברא זו.

ואולי באמת הטעם שלא חשו להחמיר בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס' במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ"א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן בצירוף דעת המג"א באו"ח סי' קעג (הובא גם במשנ"ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי' דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט"ס בב"י וממילא לא נקטו כהב"י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי' סי' פז ביו"ד בד"מ אות ד ט"ז סק"ג וש"ך סק"ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד).

ואולי סוברים עוד דכיון דלהשו"ע ל"א חנ"נ בשאר איסורים וכ"ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א"כ שמא נראה להם דמסתבר שטעם הדגים שנתבשלו בתחילה קודם לכן בטל בס' בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי' שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ"נ, אם כי סברא זו האחרונה אינה מוכרחת, דאם הסכנה היא עצם התערובת (דומיא דחנ"נ של בשר בחלב דכו"ע מודו בזה כיון שעצם התערובת היא האיסור), א"כ ודאי נימא על הגבינה חנ"נ, אבל בסכנתא יש לומר שהוא גדר אחר.

וכ"ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ויל"ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו"ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו"ע.

הערת הרב לנדי שליט"א: לכאורה עדיין אין הדברים פשוטים, כיון שדגים שנתבשלו עם בשר י"ל שהכלים עצמם נאסרים, ונתינת הטעם שלהם אוסרת אם היא בת יומא, ואם נשווה גם גבינה עם דגים לזה, א"כ כבר אין הנידון רק על מה שבעין וצריך ששים גם כנגד הבלוע וכנגד הכלי, ואף אם לא נאמר חנ"נ, ורק נחשוב ביחס של הגבינה שהיה עם הדגים, כגון אם הוא אחד מחמש שבזה נצטרך לחשוב כנגד חמישית הכלי עכ"ל הרב לנדי.

וכתבתי על דבריו דאם לא אמרי' חנ"נ כל שכן דלא אמרי' חנ"נ על הכלי אף אם לענין תערובת הדג והגבינה עצמה נימא חנ"נ אבל לענין הכלי לא נימא חנ"נ שהוא קל יותר בפוסקים, בפרט בכלי מתכות דמהניא הגעלה יעוי' ברמ"א בשם המרדכי וש"ך וט"ז וגם אולי יש לצרף מה שהביא הב"י בשם הראב"ד.

הנוהגים להקל במצלמות לגבי חלב גוי בודאי שיכולים להקל בזה, וגם המחמירים במצלמות מעיקר הדין יכולים להקל בזה, ומצינו מי שהקפיד בזה ואולי הוא ממידת חסידות.

מקורות: יעוי' ברמ"א סי' קטו ס"א לגבי גוי שחלב בפני קטן ישראל דמבואר שם שהקטן נאמן, והיינו מבן ט' שנים כמבואר שם בד"מ וש"ך וט"ז בשם הארוך.

אולם הנידון העיקרי ברמ"א שם הוא באופן שהגוי חולב בבית ישראל והנידון מה הגדר של מירתת בזה, דלענין זה מועיל מירתת מן הקטן כיון שהקטן עלול לגלות מעשהו, וכמו שמצינו גדרים דומים לזה בדיני ייחוד, אבל באופן שאין מירתת, כגון במקרה של השאלה שלך שהגוי חולב במחלבה פרטית שלו ונתן מעצמו חלב לקטן, בזה כבר נכנסים לנידון של נאמנות בקטן.

ויעוי' בש"ך סי' קיח סקל"ג דגדר מירתת הוא תקיף מגדר נאמנות שמירתת מועיל בקטן אפי' בדאורייתא אע"פ שקטן אין לקטן נאמנות בדאורייתא חוץ מעדות אשה.

ויעוי' בפתחי תשובה סק"ב בסוגריים, שהביא בשם החכמת אדם כלל סז ס"ד שכתב דנראה לו אפילו אין הגוי יודע שאסור לישראל ולא שייך מירתת מ"מ נאמן דאין בו חשש אלא מדרבנן שמא יחליף ובדרבנן קטן נאמן ואמרו בשם הגמו"ה יאסקי ז"ל שלא סמך על קטן וצ"ע עכ"ל החכ"א, וסיים הפתחי תשובה דיש לתלותו בנידון האם חלב גוי נאסר בדבר שבמנין.

ובס"ק שאחר זה הביא פלוגתת האחרונים דלהרדב"ז ח"ד סי' אלף קמז ופר"ח סי' הנ"ל סק"ו אין דין חלב גוי כדין דבר שבמנין, ואילו להחת"ס יו"ד סי' קז החלב נאסר במנין כיין נסך ועכ"פ לבני אשכנז אסור מדינא וקרוב כנדר דאורייתא עכ"ד, והיינו שהבין המגיה בפתחי תשובה (ויש ראיה שיתכן שיש מן הסוגריים שהם ממוה"ר איסרלן מוילנא בעל תוספת ירושלים) שלפ"ד החת"ס שהוא דבר שבמנין ההגדרה של קטן שרואה אינו כדין ישראל רואה שלא חלה הגזירה אלא שחלה הגזירה ויש כאן בירור חיצוני שהחלב כשר, ולכן אע"ג דבדרבנן סומכים על קטן כמבואר ברמ"א סי' קכז סוף ס"ג באופן שלא אתחזק איסורא, מ"מ אין כאן בירור שאין איסור דרבנן משום שהאיסור דרבנן כבר חל, והוא כעין נידון מחלוקת הפוסקים לגבי מצלמות היום.

ונמצא שלפ"ד המגיה בפתחי תשובה המחמירים לאכול מוצרי חלב כיום רק מכשרויות כגון הבד"ץ עדה"ח ובד"ץ בני ברק שמקפידים שלא להסתמך רק על מצלמות, יצטרכו להחמיר גם במקרה של השאלה שלך, אבל המקילים לאכול מכשרויות שסומכים על מצלמות יתירו גם באופן שלך, דחלב גוי לא חשיב אתחזק איסורא כלל לענין להחזיקו כחלב טמא.

אולם קביעתו זו של מגיה הפת"ש תמוהה מאוד, דהרי זה כבר מבואר בהרמ"א ופוסקים שבאופן של מירתת קטן נאמן כמו גדול, וא"כ בפני קטן אין גזירת חלב גוים כמו בפני גדול, א"כ מחמת מאי ניחוש לה, אם מחמת דבניד"ד הגוי אינו מירתת, ומחמת כן חשיב כחלבו שלא בפני ישראל, א"כ גם באופן שיש שם ישראל גדול לא יועיל, וצד כזה לא עלה על דעת הפוסקים והח"א כלל ואפי' הפת"ש גופיה לא היה לו צד כזה, וא"כ הדרא קושי' למה בשומר גדול אינו בכלל הגזירה ובשומר קטן חשיב רק בירור.

לכך יתכן לומר דהקפדת החכם הנ"ל הוא לעצמו כדי להתרחק מכל חשש איסור, ושמא מיירי שם בקטן שלא הי' חריף כ"כ, יעוי' בל' הרמ"א הנ"ל לגבי עדות קטן, אבל א"א ליישב כן, דחזי מאן גברא רבה דמסהיד אבתריה הוא החכמת אדם.

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו', וכ"ש שאפשר לדונם לכף זכות שלפי מה שהם אומרים הם עושים את הכל כדין ואינם צריכים משגיח כלל.

אבל עדיין מכיון שלאחרונה התפרסם על מכשולות חמורים שקרו במקומות שאין משגיח כשרות, לכן היה טוב יותר אם תהיה מודעות בציבור איך להתייחס לחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

יצויין שמעיקר הדין לפעמים אכן אי אפשר להצביע על איסור שהוא ברור מצד גדרי הלכה לקנות שם, אם המוכר שומר תורה ומצוות (ובשו"ע ורמ"א מצינו שמקילים מעיקר הדין גם בדברים יותר מזה, עי' סי' קיט ס"ב וס"ג וס"ז, וע"ע בדברי השו"ע ורמ"א לענין דין מאכל שכתוב עליו כשר וכן דין אותיות בעברית במקום שאין גוים יודעים לכתוב), אבל במציאות רבו המכשולות במקומות כאלה, בפרט כיום שתעשיית האוכל היא תעשייתית וכוללת שימוש בעובדים ובחומרי אספקה רבים.

ולכן כל עוד שלא מכירים את המוכר באופן אישי שהוא ירא שמים ויודע הלכה ויודעים מה הוא עושה, מה שודאי אפשר לומר שעדיף לקנות במקום מפוקח.
(ומצינו ברמ"א שדברים שהוחזקו כבעייתים אין סומכים על החזקות, וע"ע גם ברמ"א באה"ע סי' יז ס"ב, ויעוי' מש"כ רבינו יונה לענין השחיטות והביאו הב"י).

להלן אציין כמה מן המכשולות שיכולות להיות מצויות במקום כזה:
א.
הפרשת חלה בעיסה
כשמכינים עיסה הרבה פעמים מתחייבים בהפרשת חלה בלי לדעת, ומלבד זה, לדוגמה לפעמים מפרישים חלה מעיסה מחמת ספק, ואחרי זה נוצר ספק נוסף, כגון שמצרפים סל בין שתי עיסות שכל אחת מהם הופרש ממנה בנפרד כשהיתה בשיעור ספק, ועכשיו יש בין שתיהן שיעור ודאי, ומן הדין צריך להפריש חלה שוב, ואפשר להיכשל בזה מחוסר ידיעה.

ב.
הגעלת וטבילת הכלים
אין השגחת הבד"ץ על הכלים בד"כ גם בחנויות שכותבים בהם שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ולא על האופן שבו מטבילים ומגעילים אותם, וכפי שציינתי באחת מן התשובות הסמוכות יש בעיה הלכתית לקנות ממוכר שלא מקפיד על הגעלה וטבילה כדין (גם אם אינו בן יומו).

וכמובן שיש לפעמים גם כלים שנטרפים ברמה שהם אוסרים את המתבשל בהם, ומי שמתעסק במטבח ובבישולים בלי לדעת ההלכה בזה עלול להיכשל.

ג.
מוצרים שיש נוהגים שלא להצריך בהם כשרות
יש מוצרים שיש נוהגים שאין צריך בהם כשרות, כמו סוכר וקפה, ויתכן שאתם בבית מקפידים גם על מוצרים אלו לקנותם בהכשר בלבד, אך יתכן שהמוכר אינו מקפיד בזה, דהיינו אינו מן הנמנע שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ אין הכוונה בהצהרה זאת למוצרים שאינם צריכים הכשר (לדעת המוכר), כל עוד לא נאמר אחרת (ואולי אף אם נשאל את המוכר הוא יענה ש"כולם אינם מקפידים על זה").

ד.
בדיקת תולעים
יש מיני אוכלים שטעונים בדיקת תולעים מן הדין כמבואר בשו"ע בהל' תולעים, ואף מטעם ההכשר כתוב לבדוק, וזוהי בעיה להשתמש במוצרים שלא נבדקו כדין, גם אם המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

ה.
בדיקת דגים
מטעם הבד"ץ (עד הפעם האחרונה שהתעדכנתי) מצריכים בדיקה בבית לדגים הנמכרים עם עור, לבדוק שיש בהם קשקשת, ולכן גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו אומר שהמוכר עשה את הבדיקה כדין.

כמו"כ מטעם הבד"ץ הרב לנדא ההוראה הרשמית בדג הסלומון שהעור הוא בעייתי ומצריך טיפול בבית, ולכן גם אם המוכר קנה כל המוצרים בהשגחה טובה עדיין אי אפשר לדעת אם טיפל בעור כדין.

ו.
צרירות דם בעופות
בעיית צרירות הדם בעופות עדיין אינה נפטרת בהכשר.
אם כי איני יודע גם כשיש הכשר על המסעדה אם המשגיח משגיח על זה.

וכנ"ל לגבי הנידון של ביצים שאין בהם סימני כשרות (כד וחד) מי שמקפיד על זה בבית וקונה חלות מוכנות בחנות, מן הסתם שהמשגיח של המאפיה אינו מקפיד על זה, אבל במקרה כזה שיש כאן כמה ספקות הוא יותר קל (עי' בדרכי תשובה מה שהביא בזה, ויש גם הוראות מפוסקי זמנינו בזה).

ז.
בישול עכו"ם
גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו מבטיח שאין בישול עכו"ם, וכידוע שכח אדם של זרע חם וישמעאל הוא זול יותר, וממילא מצוי במפעלים שמשתמשים בהם כפועלים, כשצריך כח אדם משמעותי, ואפי' במאפיות ומסעדות הם נצפים עובדים, והבעיה הגדולה יותר אינה השימוש הקבוע בהם, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, אלא הבעיה הגדולה יותר היא כל מיני קולות שאינן מוסכמות שהמוכר יכול להקל על עצמו (או להקל בייחוסן של הפועלים במקומות שהפוסקים נקטו שאין להם ייחוס מספיק) וכשיש הכשר שמשגיח על זה הוא אחראי יותר.

ח.
בישול משומד
בזה גם הכשרויות לא כולן מקפידות שלא לתת למשומד לבשל, אבל במקומות ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" בודאי שאין שום ערבות שמקפידים על זה.

ט.
בשר בחלב
גם במקומות שמתחייבים ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" שזה יכול לחייב אותם ע"פ חוק אם יימצאו שקרנים, אבל הרי הם אינם מתחייבים שלא מבשלים מוצרי בשר עם חלב, או מוצרי בשר בכלי חלב ולהיפך (וכ"ש שאין הבטחה שלא מבשלים דגים עם בשר או דגים עם חלב להמחמירים בזה).

כמו כן יש גם דינים אלו מוצרים מותר להניח ליד אלו מוצרים אחרים, ויש דינים של ביטול ואין ביטול וטעמא לא בטיל, וכל דברים אלו הם אינם מספיקים למי שאינו בקי בהלכה.

וכנ"ל יש לפעמים שיש לאוכל דין בשרי/ חלבי, והמוכר לא בהכרח יציין זאת משום שלדעתו האוכל אינו נחשב בשרי, או שאינו רואה צורך לציין זאת, וכשאין פיקוח הלכתי לחנות אי אפשר לדעת על כל זה.

י.
מגע יין
גם במקומות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, יכול להיות אדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין, ויש אופנים שהיין נאסר גם כשהוא מעורב בתבשיל כמבואר בשו"ע, וכ"ש אם נגע ביין לפני שנכנס לתבשיל, ומחלל שבת שנוגע ביין הוא מאוד בעייתי.

יא.
שביעית
גם בחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אין ערבות שאינם מוכרים מוצרים שיש בהם קדושת שביעית, וכ"ש שמי שמחמיר בדברים מסויימים כגון יבול נכרי או ערבה צפונית ודרומית או נעבד בשביעית (ונלקט בשמינית) אין לו לצפות שיהיה לו מידע על זה, משא"כ בהכשרים ברוב המקרים הדברים מפוקח והמידע הנצרך בענין מוגש לקונה המוצר.

יב.
רשלנות בעבודה
גם שהמוכר כוונתו טהורה שכל המוצרים יהיו בהשגחת הבד"ץ אם הוא מביא שפים (טבחים) שאינם יר"ש ונותן להם את המוצרים שיכינו מזה מנות מוכנות, אם אין פיקוח והשגחה כנהוג, עדיין אין שום ערבות שהם לא יכניסו חומרים אחרים, והם נוגעים בדבר שה יצא טעים יותר כדי שימשיכו להשתמש בשירות שלהם, וגם אם ע"פ הלכה לפעמים מותר משום שהוא אומן או משום שהוא בבית ישראל, ויש בזה הרבה חילוקי דינים (ויעוי' בסי' קיח ס"י וסי"ב ועי"ש ס"ח), מ"מ בודאי עדיף לקנות ממקום שיש פיקוח, אחר שידוע שיש מכשולות בזה (וכדברי הרמ"א הנ"ל).

יג.
שליחת בשר וכדומה בלא חותם
יש מאכלים שאסור לשלוח אותם עם גוי או משומד בלא חותם או ב' חותמות כגון בשר, עי' בסי' קיח, ויש אופנים שנאסר גם בדיעבד, ואפשר להיכשל בזה גם אם כל המוצרים עקרונים מגיעים מהשגחת הבד"ץ.

יד.
חשוד לאכול בכשרות רגילה
גם אם המוכר הוא ניכר לעין כאדם השומר תורה ומצוות, מ"מ אם הוא אוכל גם דברים בכשרות רבנות המכונה כשרות רגילה, או כשרויות אחרות שע"פ דין א"א לסמוך עליהם, וכשהוא מגיע למקום ומגישים לו מנות בכשרויות אלו הוא אוכל אותם, והכשרים אלו מוחזקים אצלו ככשרים ללא חשש, ממילא יש לדון בחזקת הכשרות שלו לדידן, דהיינו גם אם אומר שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, מכיון שלדעתו הכל נחשב כשר גלאט, ממילא אינו כ"כ פשוט שיש לו חזקת כשרות על זה (עי' סי' קיח סוף ס"ח ועי' עוד סי' קיט ס"כ, וע"ע בדברי השו"ע לענין שאין נאמנות באנוסים על יין שלהם כיון שהם עצמם אינם מקפידים, ויש לדון אם שייך ללמוד מזה), בפרט אם מדובר במסעדה שמטבע הדברים כוללת הרבה אתגרים ונצרכת לכל מיני חומרים שלפעמים אפשר להשיגם בקלות מכל מיני מקומות, ויש הרבה הוראות היתר שאדם יכול להורות לעצמו כשיודע שבלי הוראת היתר זו לא יוכל להביא מחר אוכל ללקוחותיו הקבועים והלא קבועים, ולא תמיד יש כל מה שצריך בקלות בכשרות טובה.

טו.

הסתמכות על נאמנות נשים וקטנים בהלכה
יש להוסיף דיש בעיות בנאמנות אשה וקטן במקרים מסויימים כמבואר בשו"ע ורמ"א ס"ס סי' קכז ס"ג וס"ד וצריך לשים לב שמקפידים בכל זה.
ואגב שהבאתי דברי הרמ"א שם יש לציין דגם נאמנות של אנשים שאינם מדקדקים בהלכה לענין דקדוקי הלכה הוא נידון בפני עצמו ועי"ש.

טז.
עוף או בשר שלא הוכשרו
גם אם קונה עופות ובשרים בהשגחת הבד"ץ אבל אם קונה אותם מהבד"ץ כשעדיין לא נמלחו ונצלו והמוכר מכשיר אותם לבד (מה שיכול להיות רווחי למי שקונה בכמויות) יכולים להיות בעיות במליחה שאוסרים את הבשר אפילו בדיעבד, כגון אם נטף ציר על בשר באופנים מסויימים, או שנטף דם מבחוץ בשעת צלייה, או ששהה כמה ימים בלא מליחה, ויש בזה הרבה פרטי דינים.

יז.
חמץ שעבר עליו הפסח
יתכן מוצר שהוא כשר גמור בהכשר הבד"ץ, אבל לאחר הפסח הוא יהיה אסור בהנאה, אם לא עשו מכירת חמץ, וזה המוכר לא התחייב אלא שהמוצרים בהשגחת הבד"ץ, ואם אינו יר"ש (ואינכם מכירים אותו) שמא הוא חושב שא"א לבוא עליו בטענות, כמו כן אם אתם מקפידים שלא לסמוך כל המכירה הנהוגה מפאת חששות שונים, א"כ גם אם המוכר יר"ש איך תסמכו עליו כל עוד שאינכם יודעים שהוא מקפיד ג"כ, (ובזה גם לא נאמר הדין של חמצן של עוברי עבירה וכו' מאחר שבזה הוא היתר גמור אצלו), אם כי בשביל זה אפשר לפרוש מן הודאי, ואם מדובר בתבשיל שהוא רק ספק תערובת חמץ שודאי נמכר לגוי הוא קל מאוד, שיש בזה ג' צדדים להתיר, ואפי' רק ספק אם הוא חמץ שלא נמכר כלל (בלא צדדים נוספים של תערובת ושל נמכר לגוי במכירה דידן) יש צד בפוסקים שהוא מותר, אם כי יצויין שיש המקפידים גם בספק תערובת חמץ שנמכר כנ"ל.

סיכום הדברים
חלק מהדברים שמצד הדין אין מחוייבים לחשוש בהם, אבל מכיון שבמציאות חנות שאין שם משגיח ואין מכירים את המוכר והעובדים אם הם יראי שמים ומדקדקים ובקיאים בהלכה, הדבר מאוד אפשרי שיכולים להיגרם טעויות, ולכן מה שודאי אפשר לומר שמומלץ מבחינת כשרות לקנות במקום המהודר יותר.

יצויין שללא ספק יש מסעדות של יהודים כשרים ויר"ש שמקפידים על הקלה כבחמורה אפי' יותר מחנויות אחרות עם פיקוח כשרות, אבל לא באתי במאמר זה אלא להציע הצעה של דברים וחששות היכולים להיות בחלק מהחנויות מסוג זה.

כל האמור, אינו פוטר מי שמכין אוכל לבד בבית מלברר את כל הדינים הנוגעים אליו, משום שכשם שבמסעדה אפשר להיכשל בכל המכשולות הללו, כך גם מי שמכין אוכל בבית.

ונסיים בדברי השו"ע (לענין כלי רוקחים אומנים גויים אם יש בהם חשש בליעות איסור) ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות.

הנה הכלל הוא שכשהכל בתוך המים יש ביטול בששים, ולכן בענייננו די בששים כנגד הכף, והכף לא אסרה את הכלים האחרים.

אולם הכלל הוא שבכל מקום שחתיכה בטלה בששים החתיכה עצמה אסורה, ולכן אם היה הכף בן יומו הרי הוא מחוייב הגעלה מן הדין, אבל מאחר שאינו בן יומו אינו מחוייב הגעלה מן הדין, אך לכתחילה יש להגעיל את הכף הבשרית לאחר שיעברו כ"ד שעות מזמן הנפילה (משום שתוך כ"ד שעות לאיסור שנעשה ע"י בישול או רותח לא מועיל הגעלה).

בדיעבד אם לא הגעילו כף זו (במקרה שלא היתה בת יומה ולא היתה מחוייבת הגעלה מן הדין) אם חזרו והשתמשו בה לבשרי תוך כ"ד שעות (במקרה שלא היה ששים במים יחד עם הכף הבשרית כנגד הכפות החלביות) הכל נאסר, ואם השתמשו בה לחלבי בדיעבד לא נאסר.

כ"ז מבואר ביו"ד סי' צז ס"ג וס"ד ונו"כ שם (אלא ששם מדובר לענין רותח ולענין שבתוך הכלי היה תבשיל, ועי' בסמוך).

ומבואר עוד בש"ך סי' צג סק"ג שמן הדין היה מותר לבשל בכף הזו בין בשר ובין חלב, אבל נוהגים להחמיר שלא לבשל בה שום דבר עד שתוכשר הכף כמש"כ הרמ"א סי' צד ס"ה.

(ומ"מ לא אומרים כאן תתאה גבר לענין שנחשיב שהכל היה צונן, משום שתתאה גבר מועיל רק לענין שאינו אוסר הכל, אבל אינו מועיל שלא יצטרכו שום הכשרה, דיש בזה דינים באוכל רותח שנפל לתוך אוכל צונן דליבעי קליפה, כמבואר בפוסקים סי' צג.

ומלבד זה יש דעות בפוסקים שבכלי אין אומרים כלל תתאה גבר, אלא לעולם בולע על ידי חם ונאסר, יעוי' במהרש"ל יש"ש חולין פ"ח סי' ס ועי' ש"ך סי' קה סק"י, ובראשונים נחלקו בזה ג"כ ויש מהראשונים שדעתם להחמיר כדעת המהרש"ל, ראה מה שהביא בזה בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' לא (וע"ע רמ"א ס"ס צג).

ומאידך גיסא לשיטות הסוברים שגם בכלי אומרים תתאה גבר, לענין הנידון אם אומרים מפעפע בכולו כשאומרים תתאה גבר לאסור הכל באופן שיש דבר שמן בשו"ע סי' קה ס"ז משמע שלא, ועי' דרכי תשובה סי' קה סקע"ז ובית יצחק יו"ד ח"א סי' קד אות א' שיש מחלוקת בזה, אבל לענייננו בנידון דידן שהאיסור הוא הטעם שבכלי הוא יותר חמור אם הכלי אוסר כלי על ידי רוטב או כלי שאוסר כלי אפי' בלא רוטב כשיש בו טעם שמן, עי' ש"ך סי' קה סקכ"ג על ס"ז שם).

ולענין הנידון אם כלי יכול לאסור כלי או לא, כל הנידון לגבי כלים יבשים, אבל באופן שיש מים עמהם הכלי אוסר כלי, עי' רמ"א סי' צב ס"ח וברמ"א סו"ס צג ובש"ך סי' קה סקכ"ב.

ולמעשה צריך לעיין בזה עוד, משום שבכמה עניינים הנוגעים לזה יש להתיישב בפרטי השיטות בזה, כמו דין מפעפע בכלי, ודין תתאה גבר בכלי, ודין כלי שני רותח יד סולדת בו בעצמו, ועוד.