להוציא כמה שאפשר על ידי סבון ומה שנשאר אינו חוצץ.
מקורות: אאמו"ר בבנין בית נאמן פרק יז סק"ל בשם חוט שני ספי"ז.
מכתב מלאחר זמן השייך לתשובה זו
מכתב שהשבתי על מאמר שנשלח אלי מחכ"א בענין היתר לדלדולי עור שפירשו רובן
מש"כ כת"ר בדעת החסדי דוד שחילק בין אבר ובשר המדולדלין וציפורן שפירשה מיעוטה שאין מניחתן ליפול לבד ובציפורן שפירשה מיעוטה שמניחתה ליפול לבד, ולפ"ז כתב כת"ר לדמות את דלדולי העור שפירשו רובן לציפורן שפירשה רובה שלא תחצוץ.
לא הבנתי דסו"ס הרי המציאות כיום שדלדול עור מפריע ואין מניחתן ליפול לבד, ובאמת גם בזמנם ז"ל היה שייך להסיר דלדולי העור כמו שנקט המשנ"ב דיש אופנים שיתחייב בהן מדאורייתא, ובאמת גם בציפרניים משמע בסוגיות בהל' שבת דבד"כ היו מסירין על ידי כלי, ואולי סגי להחס"ד שכיון שבשעת הדחק אין מדקדקין בזה כיון שעשוי לנשור לבד, ממילא לא חשיב ליה חציצה, ואולי באמת נשתנה המציאות בזה ודרך להקפיד היום יותר כמו שרמז כת"ר, ויל"ע.
ועכ"פ באופן שהטובל אומר שהוא מקפיד על זה ורוצה להוריד ורק אינו יכול מחמת חילול שבת בודאי שלא שייך לומר שום סברא שנזכרה בפוסקים על אומדנא דמקפיד, דאפי' בציפורן נקט הרמ"א בסי' קצח ס"כ (ויעוי' להלן) דהאידנא השתנה הדין כיון שמסירין אותו אפי' שההסרה נעשית רק לצורך מצוה בלבד, וכ"ש בזה דודאי מודו להרמ"א בזה גם החולקים.
מה שכתב כת"ר באופן כללי שיש ללמוד לחלק מהדעות קולא מציפורן לדלדולי עור, יש להעיר שאם העור כבר יבש ואינו חי כלל מהגוף אינו ממש דומה לנידון הציפורן ולא לנידון אבר ובשר המדולדלין, וכשדבר יבש לגמרי ואינו חי וגדל מהגוף כלל ומקפיד עליו ק"ק לומר שנחשב חלק מהגוף, דעצם מה שהוא התייבש מהגוף אין לך פסיקה מן הגוף גדולה מזו וע"ע בסוגיות לענין תלישה מענפים יבשים בשבת ולענין דין הגדרת מחובר בענפים יבשים בדינים שנאמרו לענין מחובר לקרקע.
וגם בגמ' בנזיר דמייתי צד לדמות שיער העומד ליגזז לענבים העומדות ליבצר ומייתי לה בפוסקים, אבל ביבשו הענפים הוא דין אחר מענבים העומדות ליבצר כמשנ"ת.
כמו כן יש מקום להעלות סברא בטעם החילוק בין ציפורן לאבר ובשר המדולדלין דציפורן מתחילתה גדלה מחוץ לגוף ולא נחשב ששינתה כ"כ מצורתה וממקומה גם אם היא מדולדלת במיעוטה או ברובה, משא"כ אבר ובשר המדולדלין כשגדלין שלא במקומן אינם אלא כגוף זר, וממילא דלדולי עור דמי לזה יותר.
באופן כללי מאחר דיש כמה צדדים להחמיר בזה אם אפשר לתקן בקל אין אנו שומעין כ"כ להקל, ועי' בכללי ספקות דש"ך ופמ"ג, וגם כשהוא שעה"ד כגון בשבת ואין גויה לפנינו ליטלו בשינוי (כמ"ש הנקוה"כ והפת"ש) לפי המנהג שנהג את דברי הראב"ן כפשוטו כדעת הש"ך ס' קצח סק"ה (והוא פלוגתא גדולה כידוע) קשה להקל בזה.
ומאידך המשנה במקוואות פ"ט מ"ב אינו פירכא על ראב"ן דהראב"ן אפשר דמוקי לה בציפורן שלא היה בהדיא דעתו להסירו דבזה אם מלוכלכת או מדולדלת הו"ל חציצה כבר בסתמא, דגם הראב"ן לא החמיר אלא האידנא כלשון הרמ"א סי' קצח ס"כ שכל כך נהגו ליטול וכו', ר"ל שנשתנה הדין בהקפדה מאחר שנהגו ליטול לגמרי.
מש"כ כת"ר שפיר הוו כגוף ולא בטלי בשום גוונא כמדומה שט"ס נפל בתיבות אלו.
מה שצידד כת"ר לסמוך על השיטות שאבר ובשר המדולדלין אינם חוצצים או על השיטות שציפורן שפירשה בין רובה בין מיעוטה אינה חוצצת, גם אם נקבל כל החשבון שכתב כת"ר בדעתם, יש להעיר דבאופן כללי לפסוק כשיטות שלא הובאו בטושו"ע לקולא הוא דבר שאינו מקובל כ"כ ברוב מקומות גם אם הוא בדרבנן, עי' רב פעלים ח"ג סי' ז, וכן שמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז בשם החזו"א או חד מרבוותא שדעה שלא הובאו בשו"ע אינה דיעה, וכמובן שהכל לפי הענין (ועי' פמ"ג יו"ד לא משב"ז סק"א).
[ויש להעיר רק מה ששגו בזה קצת להחליף בין נידון זה לנידון העה"ש ביו"ד סי' קי סעי' קיא על צירוף דעת המחבר כשיש הכרעת הרמ"א וההשואה בין הנידונים אינה נכונה דבודאי הרמ"א גופא דרכו בכ"מ שמתחשב בדעת המחבר, וכידוע שהרמ"א יותר מצרף שיטות מלהכריע כשטה אחת מהמחבר, וברוב מקומות אינו מיקל יותר מהכרעת המחבר, ובהרבה מקומות כשבא לחלוק כ' רק בלשון ויש אומרים בלא שום לשון הכרעה וזה מלמד שלא דחה דעת המחבר לגמרי, ולפעמים אף אחר שכ' ויש אומרים כך וכך חזר ופירש מה צריך לעשות כדי לצאת גם הדיעה שהביא המחבר, וזה ידוע לכל מי שרגיל בדברי מחבר ורמ"א].
באופן כללי כל הפוסקים שהזכירו בסתמא שציפורן שפירשה אינה חוצצת באיזה אופן שיהיה מחמת שבטלה לגוף יתכן דהיינו רק בצירוף שאינה מקפדת דהרי לא כתבו שהציפורן היא חלק מהגוף אלא רק שבטילה לגוף וא"כ היכא שמקפדת אולי לא אמרי' הכי, ובזה משוינן טעם ה"ר קרשקש שהבאתם שכ' שהוא מחמת שאינה מקפדת לטעם שא"ר שכ' שהוא מחמת שבטל לגופה.
מה שדן כת"ר במ"ש המרדכי שבועות רמז שמז דציפורן שעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש וכו' לענ"ד כוונתו שלא היו רגילין לגדל ציפרניים כלל וכל מה שגדל קצת למעשה היה סופו להיקצץ וכ"ש אם התחיל להיקצץ ולפרוש קצת שגם עומד להיקצץ וגם התחיל להיקצץ, ויתכן שגרס דאבר ובשר אינן חוצצין ולכן אמר סברתו הנ"ל כמ"ש כת"ר, ומ"מ אינו מוכרח דיש לומר שלעולם גרס חוצצין אבל בהם יש טעם אחר שלא שייך כאן בציפורן וכאן הטעם הוא שונה.
ויתכן להביא ראי' ששייך חציצה בעור המדולדל ממ"ש הרמ"א שם בסכ"ב אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצין ומסתמא יתרת היינו בבשר או בעצם ויבלת כולל גם יבלת שהיא עור בלבד ומכיון שהוא גדל בדרך גידול בבשר אינו חוצץ כיון שאינו מדולדל אבל במדולדל ופירש רובו אפשר דחוצץ עכ"פ אם פירש רובו.
מה שהבאת מהחכמ"א שהקיל בדלדולי עור ומשמע שהסתפק כת"ר אם כוונתו רק באינה מקפדת או לא ולמסקנא נקט כת"ר לומר דגם במקפדת, והנה ז"ל החכמ"א (כלל קיט סעי' טז) ועדיף מציפורן שידוע שאין שום אדם מקפיד על קליפות אלו ואין דרך כלל לחתכן כי נושרין מאליהן והוי מיעוט שאינו מקפיד דלכולי עלמא אינו חוצץ עכ"ל, ומבואר ב' דברים, הא' דעיקר דברי החכמ"א נאמרו באינה מקפדת והסתמך לצרף גם סברא זו, והב' דהחכמ"א הסתמך גם על מה שבזמנו לא הקפידו בזה כלל, וכמדומה שבזמנינו קשה לומר כן שאין מקפידות בזה כלל.
(ומ"מ יש אולי מקום לצדד דרק לרווחא דמילתא הזכיר סברא זו דאינה מקפדת אבל יש לדחות צידוד זה ולומר דבציפורן הוא סתמא אינה מקפדת וכאן אינה מקפדת כלל אבל במקפדת להדיא לא כמ"ש ראב"ן וכמו שהחמיר לכתחילה החכמ"א גופיה בסי' קיח וסי' קיט כדלהלן).
כל הנ"ל כתבתי מקופיא ולא להלכה בפרט שקשה עלי להחמיר על בנות ישראל בשעת הדחק, אבל לכתחילה ודאי ראוי ליטלו עכ"פ בפירש רובו ומקפדת, וגבי שבת לא עדיף ממש"כ הנקוה"כ והפת"ש לעשות בשינוי על ידי גוי, וכשאין גוי יש לדון בזה דגבי ציפורן החכמ"א בכלל קיט סט"ו הקיל באין גויה, (וגם הש"ך אע"פ שמצריך לטבול שנית אבל מיקל בדיעבד בטבלה וכבר היתה וכו') אבל גם החכמ"א בסוף כלל קיח הזכיר שטובלת אחר כך שנית אע"פ שהיה בשבת, ומאידך גיסא כאן אם יבש העור יש כאן יותר שאלה וגם אם מקפדת יש לדון בזה כמשנ"ת ויש להתיישב בדבר.
לתשובה זו פורסמו 2 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 4823 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/4823
לכבוד הרב,
שאלה: האם יש לחוש בציצי עור שפירשו רובן או מקצתן ומקפדת עליהן משום חציצה,
(צירפתי מה שכתבתי בזה לפני כמה שנים לדון דלכאורה אין בזה חציצה, ואשמח לדעת הרב)
בדין ציצין של עור שמקפיד עליהם אם חוצצים בטבילה
שאלה: הוה עובדא באשה שהיתה צריכה לטבול ביו"ט והיתה לה רצועת עור ארוכה שפירשה לרוחב האצבע, והתעוררה השאלה האם האשה יכולה לטבול, יש לציין שאותה אשה אמרה במפורש שהיא מקפדת על רצועה זו ובודאי ביום חול היתה תולשת אותה (גם ללא קשר לטבילה), ונתתי את לבי לעיין בהלכה זאת.
תשובה:
הנה יש לנו שתי הלכות מפורשות בנושא הקרוב לעניין זה, כתב השו"ע ביו"ד סי' קצ"ח סעי' כא: "צפורן המדולדלת שפירשה מעוטה חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת", ובסעי' כב: "אבר ובשר המדולדלים חוצצים (אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצין)".
והשתא אם נימא דציצין של עור דינן כאבר ובשר המדולדלין א"כ נראה לכאו' שיש להחמיר בזה שהרי לא חילקו בזה בין פירשו רובן לפירשו מקצתן, ואם דומה לציפורן לכאו' יש להקל בפירשו רובן אבל לא בפירשו מיעוטן, (ונראה להעיר דבד"כ הציצין מוגדרים כ"פירשו רובן" כיון שבד"כ אין שיעור ידוע שמוסיפים לקלף מעבר למה שכבר נתקלף, וראה במ"ב סי' שכ"ח ס"ק צה "אם פירשו רובן&8230; ובציצין כתב הפמ"ג איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר דהיינו כל שדרך בני אדם לקלוף שם אם נקלף הרב ממנו כתלוש דמי", ובאמת שלענ"ד הפי' הפשוט הוא שכל שפירשו מג' צדדים ומחוברים מרוח אחת הווי פירשו רובן), אלא שיש לכאו' עוד מקום להחמיר מצד אחר, כי יש לומר דגם מה שהקלו בציפורן בפירשה רובה היינו משום דאינה מקפדת אבל אי ידעינן דמקפדת הוי חציצה (וכן ראיתי לכמה ספרי אחרונים וכן למורי הוראה דמחמירים בכה"ג), ויש לעיין בכל זה.
ההסברים לפסק שבטור ושו"ע
והנה בעיקר הלכה זו שבטור ושו"ע נבוכו הנושאי כלים, ונאמרו בזה כמה הסברים, ונכתבם אחד לאחד, ואת העולה מהם לענייננו:
א. ב"י בפירוש א - הב"י בפירוש א' ביאר דעת הטור, דהכל תלוי בהקפדה, ובפירשה רובה מוכח דאינה מקפדת מדהיה קל לנוטלה ולא נטלה, ואילו בפירשה מיעוטה י"ל דמקפדת ולא נטלתן מפני שהוא קשה לנוטלן, וכן באבר ובשר שנתדלדלו אף בפירשו רובן עדיין י"ל שקשה ליטלן ולכן חייצי, ובדעת הרמב"ם שס"ל דגם בפירשה מיעוטה אינה חוצצת ביאר שטעמו משום דגם בפירשה מיעוטה קל לנוטלה.
ולפי פירוש זה יהיה לכאו' חומרא גם לענייננו כל היכא שאין הוכחה דאינה מקפדת, וכבר העיר בספר "לבושי עוז" דלפי פי' זה גם בפירשה רובה יהיה חציצה כל היכא שלא הרגישה בדבר ולא יהיה לנו הוכחה שאינה מקפדת, וכל זה הוא כמובן דוחק גדול ואינו במשמעות העניין, ובאמת שהב"י דחה פירוש זה ולא סמך עליו להלכה, וכתב פירוש אחר, ולענ"ד שגם ששאר המפרשים השיגו על פירושו השני וכתבו דהדרך הראשונה עיקר לא נתכוונו בדווקא לקיים הטעמים שכתב הב"י אליבא דפירוש זה.
ב. ב"י בפירושו הב' - לעולם אין האבר והצפורן עצמם חוצצים כלל, אלא מיירי לעניין דבר חוצץ שנמצא עליהם, וסבר הב"י שפי' זה הוא עיקר (ובמגיד מישרים כתב שהסכים עמו המגיד לפירוש זה וקלסיה), אך הד"מ והב"ח וכל שאר האחרונים כתבו שפירוש זה אינו במשמעות הלשון כלל וגם הוא נסתר מהמרדכי, ועכ"פ לפי פירוש זה בין בציפורן ובין בציצי עור שפירשו אין להחמיר כלל אם לא היה עליהם דבר חוצץ.
ג. לבוש – הלבוש ביאר דמקום החיבור עצמו לעולם אינו חוצץ ואינו צריך לביאת מים, אלא שבפירשה מקצתה החלק שנתלש נצמד לגוף מעכב את ביאת המים, וכן באבר ובשר המדולדלין הם מעכבים את ביאת המים, ולפירוש זה נראה שמסכים המעי"ט, וכעי"ז כתב הט"ז, ולפ"ז ג"כ נראה שבציצי עור יש להקל אפי' בפירשו מיעוטן דהתם נראה לא חייצי כלל (והכל לפי העניין).
ד. ב"ח – הב"ח מבאר דבאבר ובשר שנתדלדלו לא אמרינן דבפירשו רובן כמקוטע דמי כמו בציפורן משום דהתם צריך אומן לחותכם, ונראה שמפרש שאין הטעם בפירשו רובן משום שאז אינו מקפיד אלא משום דחשיב כמקוטע, ולהלן נבאר שכן משמע מלשון המרדכי וכ"כ עוד כמה אחרונים, ונראה דלפירוש זה יש להקל גם בציצין שפירשו רובן (דווקא), דכיון שא"צ אומן לחותכן חשיבי כתלושין.
(אומנם בט"ז כתב על הב"ח דאינו מבין החילוק דכיון דסוף סוף עומד האבר ליחתך יש לו לחצוץ, ובפירוש חסדי דוד על התוספתא כתב שיש להאלים הקושיה יותר, דאיפכא מסתברא, דדבר שצריך אומן הוי טפי כגופו ואין לו לחוץ, ואילו דבר שניטל בקל טפי יש לו לחוץ).
ה. רבנו העשיל מקרקא – כתב: "ויותר נראה כמו שכתב הב"י בסמוך בשם המרדכי דרובה ככולה כיון דציפורן עומד ליקצץ והוי כפירש כולו משא"כ במיעוט, והרמב"ם ס"ל דאף במיעוטו כיון דעומד ליקצץ, ועל הרוב גם המותר פירש מאליו ולכך אינו חוצץ, משא"כ באבר המדולדל", ולפי טעם זה נראה שיש להחמיר בציצי עור, אם כי יש לחלק ולומר לדידיה דעור דרכו ליקלף טפי ממה שדרך אבר ובשר ליחתך ולהידלדל והוא לא נחת לדון בזה, (אבל מש"כ ללמוד כן מהמרדכי, בסמוך יתבאר ודאי לא סבר המרדכי להחמיר בציצי עור, אלא שהוא לקח מהמרדכי רק את גוף הסברא).
ו. חסדי דוד - החסדי דוד לר"ד פרדו (בפירושו לתוספתא) מבאר בדעת הטור דהעניין תלוי בהקפדה, והיינו דאבר ובשר דכואבים לו מקפיד עליהם ליטלן, וכן בציפורן שפירש מיעוטה מקפיד עליה משום דעלול לכאוב לו, משא"כ בפירש רובה לא אכפת ליה להשאיר אותה שתיפול לבד (ומדבריו לפני כן מבואר דמ"מ חציצה זו קילא ולא אזלינן בזה בתר דידה אלא בתר רובא דעלמא, משום דמעיקרא היה חלק מן הגוף), ולפי פירוש זה אין להחמיר בציצין בין פירשו רובן ובין פירשו מקצתן, ואפי' היא מקפדת לא אזלינן בתרה (אא"כ נאמר דנשתנו הטבעים בעניין זה).
ז. שו"ת פנ"י (יו"ד, לב) – מסיק שם דציצין יש להם כל דין ציפורן, ובפירשו רובן מותר מטעם המרדכי דחשיבי כתלושים לגמרי ולא דמו לאבר ובשר, דציפורן וציצין סופן ליפול מאליהן משא"כ באבר ובשר המדולדלין צריך שיטלן ע"י מעשה, והביא שם ג"כ דברי הב"ח, ועכ"פ מסיק שם שמיעוטן חוצץ ורובן אינו חוצץ).
היוצא מזה:
לדעת הב"י בפי' ב', הלבוש, הט"ז, והחסדי דוד - אין להחמיר בזה כלל אפי' בפירשו מיעוטן ומקפדת.
לדעת שו"ת פני יהושע והב"ח - יש להחמיר בפירשו מיעוטן ולהקל בפירשו רובן ואפי' מקפדת.
לדעת הב"י בפירוש א' ורבנו העשיל – יש להחמיר אפי' בפירשו רובן (עכ"פ היכא דלא ברור שאינה מקפדת).
הערה בדברי שו"ת פנ"י בהבנת המרדכי
יש להעיר בדעת המרדכי, כתב המרדכי (שבועות, סי' שמז): "ר' יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע דווקא רובה דרובה ככולה אבל פירשה מיעוטה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל ציפורן גדולה יותר מדי אע"פ שעתידה לקוצצה אינה חוצצת כיון שלא פירשה כלל", ובשו"ת פנ"י הנ"ל נתחבט בפירושו, ונדחק לפרש דמה שכתב "כיון דעומדת לפרוש" אין ר"ל שמתחילת גידולה עומדת ליקצץ, אלא ר"ל שמאחר שהתחילה לפרוש הרי היא עומדת לפרוש לגמרי ונדחק לפרש שם כפל הלשון, ולענ"ד האמת יורה דרכו שהמרדכי סבר שאבר ובשר המדולדלין אינם חוצצין, וכפי שנביא להלן כן היתה הגירסא בכל הראשונים שהמרדכי רגיל להיות ניאות לאורם (ראבי"ה, או"ז, ר"ש, סמ"ג, ר"י הזקן), ולכן נצרך לפרש מ"ש דבציפורן אמרינן דחייצה בפירש מיעוטה, ולזה כתב דבציפורן כיון שמתחילה עומדת לפרוש חשיבא פרישתה טפי מאשר באבר ובשר שאף שהם מדולדלים חשיבי כגופו.
הטעם לפי הראשונים דלא חייצא ציפורן שנדלדלה
עד כאן הבאנו מדברי האחרונים בביאור הלכה זו, אך הראשונים סתמו ולא כ"כ פירשו טעם הדברים, והראב"ד (בעלי הנפש שער הטבילה) כתב: "ואלו שאינן חוצצין קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן וצפורן המדולדלת פי' יש מאלו מפני שאינו מקפיד ויש (מאלו) מפני שאין חוצצין", ויל"ע אם צפורן שנדלדלה הוא מפני שאינו מקפיד אן מפני שאינו חוצץ אך לכאו' אין הכרע בדבר, אלא שמצאתי בחי' רבנו קרשקש לשבועות בפ"ב שכתב כלשון הראב"ד הזו, וכתב שם להדיא לבאר דצואה שתחת הציפורן וצפורן המדודלת טעמם מפני שאינו מקפיד, (וזה סיוע למפרשים שכתבו כך), אך אמת כי טעם זה קשה להבין מסברא דהא החוש מעיד דקפדי עלייהו, ומדברי הראב"ד עצמו נראה דאין הכרע.
אלא יש גם טעם אחר בראשונים ונמצא בתשובת ר"י הזקן (מופיע בסוף שיטות הקדמונים לע"ז סי' רמ"ג) שם מבאר הטעם דצפורן המדולדלת אינה חוצצת משום דבטילה לגבי הגוף (וכ"כ שם הטעם לגבי אבר ובשר המדולדלין דסבר דלא חייצי), ונראה שאפשר לבאר דברי הראב"ד גם לפי טעם זה, ומנ"ל לומר דפליגי? ונראה שיש לבאר כל דברי הקדמונים שסובבים והולכים סביב עקרון זה שמצאנוהו מפורש בדברי ר"י הזקן אשר כל בית ישראל נאותים לאורו ברוב סוגיות התלמוד, ובכה"ג יש להמליץ "טובה ציפורנן של ראשונים".
וראשית דבר נבוא לבירור דיעות הראשונים וגירסתם בעצם ההלכתו דציפורן שנדלדלה בפירשה מיעוטה, וכן בדין אבר ובשר המדולדלין, ואח"כ נוכל לראות מה העולה ע"פ דבריהם בנדו"ד.
דעות הראשונים בציפורן שפירשה מיעוטה ובאבר ובשר המדולדלין
ציפורן שנדלדלה- במשנה במקוואות פ"ט משנה ג-ד: "אלו שאיו חוצצין&8230; וצפורן המדולדלת", ובתוספתא דמקוואות פ"ו ה"ד: "ר' יונתן בן יוסף אומר צפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת", ובטור כתב עפ"ז שאם פירשה מיעוטה חוצצת ודווקא פירשה רובה אינה חוצצת, וכ"כ המרדכי במסכת שבועות (וכן בודאי דעת ראב"ן דס"ל דגם ציפורן שלימה חוצצת), וכ"פ בשו"ע, אומנם כבר ציין הב"י שהרמב"ם העתיק דין המשנה בסתם ומשמע שסבר שבכל גוונא אינה חוצצת, ויש לבאר דעת שאר הראשונים בזה.
בראבי"ה סי' תתקצא הביא המשנה והתוספתא וכתב "ורפיא בידי אמאי נקט רובא", ובאו"ז (שס"ג יא) כתב על התוספתא דנקט רובה "וכ"ש מיעוטה", והראב"ד בשער הטבילה הביא המשנה דציפורן המדולדלת אינה חוצצת ולא הביא התוספתא ומשמע דבכל גוונא לא חייצא, והרשב"א בתורת הבית בית שביעי שער ז' בארוך הביא המשנה והתוספתא, ובקצר כתב בסתמא "והצפורן המדולדלת אינן חוצצין" ומשמע דבכל גוונא לא חייצא, והסמ"ג בסי' רמ"ח ג"כ העתיק בסתמא, וכן רבנו ירוחם ג"כ העתיק בסתמא ולא חילק, ויש לציין שגם הרי"ף בשבועות הביא המשנה בסתמא, והמאירי במקוואות ג"כ כתב בסתמא כלשון הרמב"ם, ור"י הזקן בתשובתו הנ"ל (סי' רמ"ג) ג"כ מבואר דבכל גוונא לא חייצא, נמצא שבעצם אין לנו אלא את הטור והמרדכי שמחמירים בפירשה מקצתה (אומנם ראיתי שכ"כ גם בספר האשכול במהד' נחל אשכול, אך ידוע דלאו דסמכא הוא, וצריך בדיקה במהדורת אלבק)..
ולמעשה נוטה שכן דעת הרא"ש עצמו, שבפסקיו בהלכות מקוואות סי' כ"ו הביא המשנה והתוספתא ולא ביאר דעתו מה הדין בפירשה מקצתה, אבל בפירוש הרא"ש על המשנה במקוואות כתב בהדיא: "וצפורן המדולדלת. שנדלדל מקצתו", (ונראה לכאו' דכך סבר ולא כמ"ש הטור, אא"כ נאמר דס"ל דר' יונתן בר יוסף פליג אמתני').
באבר ובשר שנדלדלו - הרמב"ם, הרא"ש, רבנו ירוחם, הטור והמאירי נקטו כהגירסא "חוצצין".
מאידך, ראב"יה סי' תתקצא גורס "אינן חוצצין", וכ"כ באו"ז שסג,יא, וכ"ה לפנינו בפי' הר"ש במקוואות (וזה דלא כדכתב הב"י משמו אלא כמ"ש הב"ח בשמו), וכן גורס הרשב"א בתורת הבית בית שביעי שער ז' גרס "הרי אלו אין חוצצין", וכן בסמ"ג מצוה רמ"ח נמי כתב דאין חוצצין, וכ"כ בתשובת ר"י הזקן הנ"ל, וכן נראה מדברי המרדכי.
(ויש להעיר עוד, ששתיקת שאר ראשונים בעניינים אלו, כגון הרמב"ן בהלכותיו, ספר התרומה ועוד, מורה גם היא שסברו דאין כלל חציצה בדברים אלו, דאל"כ למה לא פירשו והזהירו מזה? ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא).
דין ציצי עור לפי דעות הפוסקים הנ"ל
ואחר שראינו דעות הראשונים בנידונים הללו נבאר מאי נפ"מ מינה לנידוד.
הנה באופן פשוט לגבי נדו"ד, נראה דאם נלך כדרך הרמב"ם והרבה ראשונים דבצפורן מקילים לגמרי ובאבר ובשר מדולדלים מחמירים לגמרי, נראה דהטעם מבואר בפשיטות ע"פ ר"י הזקן הנ"ל, דציפורן היא דבר מועט ובטילה לגוף משא"כ אבר ובשר לא בטלי, וציצי עור ודאי הוו כציפורן שנדלדלה לפ"ז ובכל גוונא לא חייצי.
וכן לאידך גיסא, להפוסקים דס"ל דאבר ובשר שנדלדלו לא חייצי, אף אם נימא דציפורן שפירשה מיעוטה חייצא (וכמו שנראה שסבר המרדכי), ג"כ י"ל דדוקא ציפורן שמתחילה עומדת לינטל ואינה ממש חלק מן הגוף אינה כ"כ בטילה לגוף אבל ציצין של עור שפיר הוו כגוף ולא בטלי בשום גוונא, ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלים דחשיבי מן הגוף ולא חייצי (וראה בב"ח שכתב כעי"ז, וכן משמע מהמרדכי בעצמו).
ובעצם נמצא שרק לפי הטור שהעתיק שתי החומרות ביחד יש בכלל מקום לדון בדבר, ונראה שגם לשיטתו י"ל סברא הנ"ל, דעד כאן לא אמרינן דלא בטל לגוף אלא באבר ובשר המדולדלין דחשיבי טפי (כסברת הרמב"ם), וכן בציפורן משום דמעיקרא היתה עומדת לינטל אבל בציצי עור דלא הא ולא הא איתא י"ל דשפיר בטלי לגבי הגוף בכל גוונא ולא חייצי אפי' פירשו מיעוטן, והמחמיר בזה עליו הראיה.
[ועוד י"ל סברא אחרת, דהא נקטינן כשתי החומרות הללו (להחמיר בציפורן שפירשה מקצה, ובאבר ובשר שנדלדלו) אין זה בתורת ודאי ששתיהן האמת, אלא אדרבה, י"ל דלצד דמחמירים באבר ובשר המדולדלין יש באמת להקל בציפורן שפירשה מיעוטה, (דאל"כ יקשה אמאי בציפורן מחלקים בין רוב למיעוט ובאבר ובשר לא, כדהקשו כולם על הטור), וכן אי מחלקינן בציפורן בין רוב למיעוט י"ל דבאבר ובשר כלל לא חייצי (ובזה ג"כ לא יקשה כנ"ל), אלא דנקטינן מספיקא החומרא שבכל צד, אבל בציצי עור שלפי שני הצדדים לא חייצי י"ל דבזה כלל לא נקטינן להחמיר].
סוף דבר, היות שנראה שלפי דעת כל הראשונים לבד מהטור ציצי עור לא חוצצים כלל, ולפי רבים מן הפירושים שנאמרו באחרונים בדעת הטור ג"כ מוכח להקל בזה בכל גוונא (היינו דעת הב"י בפי' ב, דעת הלבוש וט"ז וחסדי דוד), וגם לפי שאר הפירושים היותר מחמירים מ"מ יש לומר דבציצי עור מודה הטור דבטלי טפי לגבי הגוף, לכן פשוט לכאו' שאין להחמיר בזה כלל אפי' בפירשו מיעוטן ומקפדת ופשיטא בפירשו רובן (שכ"ה בד"כ), וגם צל"ע אם הרוצה להחמיר מותר לה ליטלם בשבת ע"י גוי.
ובאמת שבחכ"א כבר כתב בזה במפורש להקל, אלא שהיה מקום לבע"ד לחלוק שאם מקפדת יש להחמיר לכן ביארנו דאינו כן, ודלא כדברי כמה מחברים שדנו בקילופי עור וכתבו להחמיר, או שאומנם כתבו להקל, אך נימקו זאת רק משום שאינה מקפדת באותה מציאות.
כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי
אלא שלכאו' יש צד אחר להחמיר והוא לפמ"ש הש"ך בס"קצח ס"ק כא בשם ראב"ן, דהצפורן עצמה חוצצת ועפ"ז נהגו להחמיר לטבול שוב אם שכחה ליטול אפי' ציפורן אחת, והנה לפי מה שביאר שם הט"ז באורך דכל החשש הוא מצד לכלוך שנדבק תחת הציפורן, פשיטא דאין זה שייך כלל בציצין של עור שפירשו, אבל להש"ך שם שכתב דהטעם משום דחיישנן לדברי הראב"ן לכאו' זה שייך גם בציצי עור, וז"ל הראב"ן: "וצריכה לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא", ועפ"ז כתב באמת הש"ך בס"ק כז: "פירשה רובה אינה חוצצת. ונראה דלדידן דנוהגים להצריכה טבילה שנית אם לא חתכה הציפורן ה"ה הכא, או אפשר לחלק דכיון דמן הדין אפי' נשאר צפורן אינו חוצץ כל שידוע שלא היה שום צואה תחתיו וכדאיתא בפוסקים, אלא דנהגו להחמיר, והיינו כשכל הציפורן נשאר משא"כ הכא ודוחק, וכ"ש לטעם דהצפורן גופיה מעכב".
ולפ"ז לכאו' יש להחמיר גם בנידו"ד,אלא דבאמת דעת ראב"ן היא דעת יחיד ממש, והש"ך עצמו כמסתפק בזה ולא הכריע בנדו"ד, ומדברי הרמ"א וכן בלבוש ובחכ"א לא נראה שהחמירו בציפורן שפירשה מיעוטה, ואומנם ראיתי שלמעשה העתיקו המחברים חומרא זו, אך י"ל דאין זה מפני דחיישי לסברת הראב"ן אלא דבציפורן יש חשש גם לדעת הט"ז משום מה שנדבק בה (וגם הש"ך לא נראה שבא להחמיר מטעם הראב"ן בלבד).
ולענ"ד בעיקר הדבר יש לתמוה על הש"ך, דבאמת יש לשאול על ראב"ן איך קאמר דצפורניים חוצצות, והרי דבריו הם היפך המשנה והתוספתא דמפורש שם דבפירשה רובה אינו חוצץ, (ולפי הש"ך לכאו' בכל גוונא יש לומר דחייץ ולשון ראב"ן מבואר דקאמר כן מעיקר הדין ולא משום דנהגו ליטלם), אלא דנראה דאדרבה, ראב"ן דייק מתוספתא זו בעצמה, דס"ל דציפורן שנדלדלה אינה חוצצת מיירי דווקא בפירשה רובה אבל בפירשה מיעוטה חייצא, ונראה דס"ל ג"כ דאבר ובשר המדולדלין אין חוצצין, והיה קשה לו דאם הציפורן עצמה אינה חוצצת כשהיא שלימה מ"ט כי פירשה מיעוטה חייצא? וביאר הראב"ן דהטעם משום דהציפורן כיון דמעיקרה היא עומדת לקוץ היא עצמה חוצצת וגם כי נדלדלה מיעוטה אכתי חייצא, ורק כי נדלדלה רובה הויא כתלושה ולא חייצא, אבל בדבר דמעיקרו לא היה עומד לקוץ גם אם ע"י מקרה נעשה שעומד לקוץ אין מקום החיבור חוצץ, וזה נ"ל בעזהי"ת ביאור ברור מאוד בדברי ראב"ן. ולפ"ז עכ"פ בציפורן שפירשה רובה לא חייצא גם לראב"ן, ובציצין שפירשו בין מיעוטן ובין רובן כלל לא שייכא סברא זו ופשיטא דלא חייצא.
סוף דבר, עיקר החומרא שברמ"א נאמרה בציפורניים ולא בדבר אחר, והש"ך כמסתפק לומר חומרא זו גם בציפורן שפירשה רובה ואין זה מוסכם (אף שכן העתיקו כמה מחברים), ומ"מ נראה שגם אם נחמיר כן אין זה מטעם של הראב"ן דגם לדידיה א"א לומר דחייץ בזה נגד המשנה אלא משאר טעמים דלא שייכי בציצי עור, וגם ראב"ן יודה דבציצי עור לא חייצי כלל.
מסקנה: נראה דמעיקר הדין אין לחוש בציצי עור בין פירשו רובן בין פירשו מקצתן ואפי' במקפדת.
שלו' וברכה
יש"כ על המאמר הנכבד
הגבתי בפנים תגובה לדברי מאמרכם.