יש אומרים שבשבת אין איסור שתייה בבת אחת (תוספת שבת סי’ רעד ס”ב, כה”ח סי’ קע סקל”ז, מהרש”ם בדעת תורה סי’ קע ע”פ הגמ’ בברכות שם), ועי’ גם סי’ קסז ס”א ברמ”א, ואף שאינו מוכרח מהגמ’ שם ומהרמ”א שם, דיש לומר דוקא בבציעת הפת שהוא עיקר מצוות וחובת היום ואסמכוהו אקרא (ולקצת פוסקים פת בשבת הוא דאורייתא), מ”מ אפשר לסמוך על כל הני רבוותא עכ”פ במקום הצורך, ובפרט דלפי הטעם האמור בגמ’ שם שייך בכל מה שעושה לכבוד שבת, דהרי אמרי’ כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מחזי כרעבתנותא, וגם ענין כעין זה שכ’ הרמב”ם שבחול לא ירבה במלבושים יקרים וכיו”ב לא נאמר בשבת ויו”ט.
ושוב ראיתי דבאמת בתורת חיים סי’ קע סק”ח חילק בין דבר שיש מצוה באכילתו בשבת כלחם ושום לבין שאר דברים, ויש להוסיף דגם בסוכה מט ע”ב דרבא היה שותה בלגימות גדולות כוס של ברכה שם המצוה היא הכוס עצמה, ועי’ רמ”א סי’ תעב סט”ו, ועי”ש בערל”נ.
ובסידור היעב”ץ (מדריגת הסעודה ג י) כתב דמ”מ אינו משובח לאכול דרך רעבתנות גם בשבת, ועי’ מגיד מישרים ויקהל קמא, וכן הובא בזה בשם הגר”א.
אולם בענין חיתוך הפרוסה מרייש הסעודה משמע שם בגמ’ שאין בזה חסרון כלל, ואולי יש לחלק בין זה לשאר ענייני רעבתנות דכאן מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת ושאינו עושה להנאתו (כיון שאין נפק”מ אם חותך מראש הסעודה לכל הסעודה או לא), ובצירוף עם מה שבכל יום אינו עושה כן מוכח שהוא לכבוד שבת.
וראיתי בספר מאיר עוז סי’ קעז ס”א וכן שם בסי’ קע שהקשה מספר תורת העולה להרמ”א ח”ג פרק נג שביאר בטעם מה שלא יאכלו הפסח נא ומבושל מטעם גרגרנות או גסות הרוח, ועי”ש עוד מה שהביא בשם האבודרהם בטעם ג’ סעודות מענין זה (ולגוף דברי האבודרהם יש לציין לדברי הגמ’ ביומא עו מתחילה היו ישראל וכו’ כתרנגולין המנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה וכו’), ולענ”ד יש ליישב, דודאי מעיקר ציווי התורה הגדרים הם שלא יאכלו דרך רעבתנות גם דבר מצוה, אבל אחר שיש ציווי שייך הנידון אם מותר בשעת מעשה לאכול דרך רעבתנות, דודאי לא יבוא הציווי מדאורייתא מעיקרו לאכול דרך רעבתנות, אלא אדרבה ללמד שלא לאכול דרך רעבתנות, דטעמי התורה הם דין נפרד ללמד דעת והשכל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 50
מק"ט התשובה הוא: 122443 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/122443
