בפשוטו נראה שצריך לברך שהברכה תלויה בשמחת הראי’ ובנידון דידן הרי חשיב שלא ראהו, וכעין זה מצינו לאידך גיסא שפסקו הפוסקים דסומא יכול לברך ברכת הראיה על המלך כיון שמרגיש את הימצאות המלך שם ומקורם מעובדא דרב ששת בפרק הרואה, א”כ כמו ששם חשיב כרואה הכא חשיב שלא ראה עד עכשיו דאחר אובנתא דליבא הן הן הדברים, (ומענין לענין יעוי’ בעזר מקודש באה”ע סי’ כא לערך בענין הגדרת ראיית האיסור), וגם בניד”ד הביא המשנ”ב סי’ רכה סק”ב שיש אחרונים שאם קיבל ממנו כתב על שלומו תוך י”ב חודש אינו מברך, וכך נקט משום ספק ברכות להקל, ואם כן מבואר בזה עוד דברכת הראיה היא על השמחה שלא פגשו, וכיון שלא נחשב שפגשו מסתבר שיכול לברך כשפגשו והכירו.
והנה זה פשיטא רק לסבר את האוזן, שאם קיבל מכתב על אדם כל שהוא שהוא חי ולבסוף כשראה את המכר נתברר לו שהאדם המדובר במכתב היה אותו מכר, בזה גם לאותם אחרונים אינו נפקע מן הברכה מחמת שקיבל מכתב, מכיון שהוא לא ידע כלל על מי מדובר.
ויעוי’ בב”י או”ח סי’ קיב שכ’, דכשבא יעקב למצרים ונתקבצו השבטים עם יוסף אמרו מקבץ נדחי עמו ישראל, ומעין זה בשבלי הלקט ענין תפילה סי’ יח כתב, דכשבא יעקב אבינו למצרים וראה יוסף ושמעון ונתקבצו הוא ובניו כולם כאחד מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה’ מקבץ נדחי עמו ישראל עכ”ל, ומשמע שהגורם לברכה זו היה גם יוסף ולא רק יעקב, ובעיקר היה יוסף מה שנתקבץ עמהם, אע”פ שכבר קודם לכן ראו את יוסף מ”מ לא בירכו עד עכשיו, ומיהו יש לומר דברכה זו של מקבץ נדחי בירכו רק עם יעקב יחד, ולכן גם לפי טענתי שהברכה מתחילה מאז שהכירו את יוסף מ”מ לא בירכוה מיד כשאמר אני יוסף והכירוהו, אלא רק כשבא לשם גם יעקב.
ולא נכנסתי כאן לנידון האם מברכים ברכה זו בזמנינו שהוא נידון בפני עצמו, ויעוי’ אשל אברהם להגאון מבוטשאטש סי’ רל ס”ד וכה”ח סי’ רכה סק”ו בשם הבן איש חי וערוך השלחן שם ס”ג.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 30
מק"ט התשובה הוא: 9189 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/9189
