יעוי’ בשו”ע בדיני חשוד סי’ קיט סעי’ ז דאי’ שם שמי שאינו מאמין לחז”ל או מחלל שבת הוא חמור משאר חשוד שדינו גם לענין זה כעובד ע”ז עי”ש.
ובסמיכות לשם סעיפים ט עד יב נזכר שם על כמה אופנים שאין דין מומר לענין יי”נ ולענין שחיטה ולענין חשוד, ובכל סעי’ נזכר ענין אחר ומשמע להדיא דהא בהא תליא.
ובהל’ שחיטה ושבת ג”כ נתבאר שההגדרה של אינו שומר שבת הוא כמשומד.
ולענין משומד זה מפורש גם בהמשך דברי השו”ע בהל’ יי”נ סי’ קכד סעי’ ח ט שיינו אסור.
ומשמע מכ”ז שדין יי”נ שווה לענין שחיטה שמשווה השו”ע בסי’ קיט הנ”ל בפשיטות זל”ז, ולא נכנסתי כאן לדברי האחרונים בזה אלא רק לציין המקור לדין זה בדברי השו”ע.
ויש לציין עוד שברמ”א סי’ קכד ס”ט נקט בשם הריב”ש שהאנוסים אם עוברין בצנעא עבירות דינם כגויים וע”כ שהוא מדין פורק עול דהו”ל כמשומד ולא מדין עובד ע”ז דהרי לא הזכיר דוקא שעובד ע”ז בצנעא אלא שעובר עבירות בצנעא וזה רק הוכחה שהוא משומד לכל התורה גם על מה שעושה בגלוי וא”כ הגדרת משומד אוסרת גם מי שאינו עובד ע”ז אפי’ שזו אינה ראי’ גמורה דיש לומר שזו הוכחה שמה שעובד ע”ז בגלוי הוא מחמת פריקת עול ולא רק מאונס.
וע”ע בנו”כ השו”ע מה דפשיטא להו בדעת הריב”ש שכוונתו דמחלל שבת שנגע ביין אוסר הין עי”ש.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 15
מק"ט התשובה הוא: 5746 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5746
