שאלה – קי”ל בכ”מ (חולין קלג א’, תענית ז’ א’) שאין ללמד לתמיד שאינו הגון, וק’ מדגרסי’ באבות דרבי נתן (נוסחא א ריש פ”ג), והעמידו תלמידים הרבה, שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.
תשובה – הרבה עמדו בזה, וכבר הצבתי קושיא זו בעצם חיבורי ‘אורח חכמים’ על דרכי הלימוד, והבאתי שם מ”ש המשנה הלכות בזה, ועתה אביא כל לשונו וז”ל [שו”ת משנה הלכות חלק ח סימן רמז]:
ונראה דזהו נמי מחלוקת ר”ג (ברכות כ”ח) שהיה ר”ג מכריז כל תלמיד שאינו תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ובשעה שהעבירוהו מגדולתו ומניהו לראב”ע לנשיא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס ואתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי והנה התם פליגי רק אי בעי תוכו כברו דר”ג הכריז כל שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ”ד והעמיד שומר על זה (וי”א דהיה אליהו הנביא) ורבנן פליגי עליה וסלקוהו לשומר הפתח והעלו אפילו מי שאין תוכו כברו כלומר שלא בדקו אי היה תוכו כברו אבל כל שברו ג”כ לא היה ראוי לכ”ע לא נכנס דבחוץ היה נראה עכ”פ מעשיו סתומים אבל אם היה רשע בן תרבות רעה דאז גם הברו שלו כלומר החיצוניות לא היה טוב לכ”ע לא נכנס וז”פ ע”כ.
ובפתח עינים להחיד”א על אבות שם העיר דלכאורה מדברי בית הלל נשמע שמלמדים לכל אדם ואפי’ ידענו בו שאינו הגון, וזה דלא כרבן גמליאל ודלא כרבי אלעזר בן עזריה בברכות שם, שלא נחלקו אלא במי שלא נודע לנו מה טיבו, אבל בידוע שאינו טוב לכו”ע אין מלמדים.
ויעו”ש מה שהעלה לפרש שלבית הלל מלמדים כל אחד משום שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, ועיי”ש במה שהביא מפירוש הרשב”ץ על אבות שם.
וגם אני הקטן כתבתי ברשימות לחלק כעי”ז דכל מי שאין בו דבר אפיקורסות, אלא שבא מרקע שנכשל ביצרו ועתה רוצה ללמוד תורה, בודאי אם ילמד תורה יוכל להשיבו למוטב כמ”ש בירוש’ פ”ק דחגיגה ה”ז הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה [נ”י שהשאור שבה] יחזירם למוטב.
משא”כ מי שיש בו ריח אפיקורסות ולומד ע”מ לקנטר אין לו תקוה כ”כ וכל כה”ג חשיב תלמיד שאינו הגון.
ובשדי חמד (כללים מערכת האלף סי’ רמד כרך א עמ’ 56) תמה על החיד”א שהוא עצמו תמה על הפרי חדש { עמ”ש בברכי יוסף באו”ח סי’ קנו אות ג על הפרי חדש שכתב שיש להכניס לבית המדרש אפי’ תלמיד שידוע לכל שאין תוכו כברו, ועיי”ש מה שתמה עליו.
}ואסר להכניס כל תלמיד לביהמ”ד, ובתירוצו על בית הלל כתב שיש להכניס כל תלמיד, וכדברי הפרי חדש.
וכתב השדי חמד, ורצה לומר שאין מלמדים רק למי שמעשיו מקולקלים, אבל לבעל גאוה מלמדים דאינו בגדר של מעשיו מקולקלים, עיין שם.
[עיין שו”ת יחל ישראל סי’ ב’ מ”ש בזה].
ובמאירי באבות (פ”א מ”א), “והעמידו תלמידים הרבה”, ולא אמרו שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון אלא במי שמידותיו מגונות, שזה בודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתירה, עכ”ל.
לפ”ד יש חילוק באיזה חטאים עבר ואם יש בו מידות רעות, דאם פחז עליו יצרו ועבר לתיאבון על מאכלות אסורות או עריות וביאות אסורות, כמו הרשעים בזמנינו, עדיין יש תקוה שישוב לצורו ולקונו, ויראה את התענוג הגדול שיש בקיום תו”מ יותר מעונג כל ההבלים הללו, משא”כ אם מידותיו רעות בעצם, ובכלל זה אם מרדן בטבעו ושונא את החכמים טפי ולומד ע”מ לקנטר כמו שמצויים כאלו, הו”ל כתלמיד שאינו הגון שכן אין לו תקוה כ”כ.
וז”ל שו”ת מנחת יצחק חלק ג סימן צח: אך בעיקר הדברים נראים לכאורה דברי התוס’ גם להלכה למעשה, דהיכא דהכוונה להחזירם בתשובה ליכא איסור, וכדאיתא להדיא (באבות דר”נ סופ”ב), דאמרו ב”ה, לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים עיין שם.
מק"ט התשובה הוא: 117430 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117430
