משה”ק ע”ד המ”א או”ח סי’ רכ”ג סק”ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר”מ פי”א מהל’ ברכת ה”ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול”א מצות לאו ליהנות נתנו.
תשובה – נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס”ת לדעת הרא”ש, משא”כ תפילין שהקניה היא הכשר מצוה לכו”ע.
עוד י”ל דהנה אשכחנא מחלוקת לכאורה בין הר”מ להרא”ש אי אמרי’ מצוה בו יותר מבשלוחו גם בהכשר מצוה, דאע”ג דגבי קידושין אמרי’ הכי (בקידושין מ”א א’), מ”מ נחלקו הר”מ (בסה”מ רי”ג ופ”א מהל’ אישות ה”ב) והרא”ש (כתובות ז’ ב’) אי קידושין מצוה או הכשר מצוה, והרא”ש לשיטתו אפה מצות בעצמו משום מצוה בו, כדאי’ בשו”ע או”ח סי’ ת”ס ס”ב, אע”פ שאפיית מצות לכו”ע הכשר מצוה הוא.
והר”מ לשיטתו ס”ל (הל’ שבת פ”ל ה”ו) דהכנה לשבת הו”ל מצוה ולא הכש”מ, כיון דבגמ’ שם נזכר שיש מצוה בו גבי הכנה לשבת – ואפשר שזהו מחלוקת יותר שורשית בגדר הכשר מצוה, דלהרא”ש הו”ל כמצוה ממש ולהר”מ לא.
ולפ”ז אפשר דגם גבי מצות ליהנות נתנו להרא”ש זהו בהכשר מצוה ג”כ משא”כ להר”מ, ואנן הוא דחיישי’ בזה לדעת הרא”ש שלא לברך שהחינו על הכשר מצוה, משא”כ הר”מ גופיה ס”ל דמברכין כיון שאינו המצוה.
מ”מ אפשר דיש ליישב מחומר הקושיא כיון דהמ”ב גופיה בסי’ כ”ב פסק דלא כהרמב”ם, ובסי’ רכ”ג גופי’ הביא לגבי ספרים שיש בזה מחלוקת וא”כ י”ל דהר”מ ס”ל דאה”נ גבי ספרים ג”כ מברך, ומאן דפטר בספרים ס”ל בתפילין להלכה דפטור ג”כ.
ומשה”ק מדברי ט”ז על המג”א, דבט”ז (יו”ד רכ”א מ”ג) כתב דכיון דבת”ת שמח בלימודו אסור ללמוד מס’ מודר הנאה, לכאורה אין המג”א מחוייב לטעמי’ דהט”ז, וכן ראיתי בספר א’ (מילואים מ”ב דרשו עמ’ 54) שכבר העלה כך מדנפשיה דהמ”א לא ס”ל מדברי הט”ז.
מק"ט התשובה הוא: 119281 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119281
