מה השאלה שלך?

הדעה הפשוטה שמותר ואינו כדאי. מקורות: יש בזה דעות אם מותר לקבל מידע משדים או לא, אך הדעה הפשוטה והכרעת הרמ"א ביו"ד קעט סט"ז שאין בזה איסור וכמו שציין לזה שם הגר"א שכן מוכח בהרבה מקומות, (וגם המחבר שלכאורה הביא ...קרא עוד

הדעה הפשוטה שמותר ואינו כדאי.
מקורות: יש בזה דעות אם מותר לקבל מידע משדים או לא, אך הדעה הפשוטה והכרעת הרמ"א ביו"ד קעט סט"ז שאין בזה איסור וכמו שציין לזה שם הגר"א שכן מוכח בהרבה מקומות, (וגם המחבר שלכאורה הביא ב' דעות אך יש לדון שיתכן שנחשב שלא הזכיר להדיא דעה החולקת על זה עי' בלשונו שם), ומ"מ גם הרמ"א שם סיים ששומר נפשו ירחק מזה כי זה גורם לנזקים.
וכן בספר חסידים סי רו התבאר באריכות על הנזקים הנגרמים מזה של תעתועי שוא הנגרמים על ידי השדים לאחר מכן, וז"ל, אם תראה שמתנבא אדם על משיח דע כי היו עוסקים במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם על שהטריחו את המלאכים ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכי' או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו ע"כ.
ויש לציין שאפי' אם בעניינא דעלמא יש היתר ללמוד משד מ"מ הלומד ד"ת צריך יותר להזהר ללמוד רק מרב כשר, עי' שבת עה ע"א וחגיגה טו, (ואמנם עי' עירובין מג ע"א על יוסף שידא ויש ליישב שאמרם מפי בהמ"ד), ובפרט סתרי תורה צריך זהירות יותר, ויש כמה אזהרות מבית מדרשו של הגר"א בענין שלא לקבל ממגידים, עי' במה שנדפס בסוף הקובץ של תולדות אדם ותולדות מנחם מה שהובא בזה.
אם תצטרכו הרחבה נוספת או תשובות למקרי שאלות ספיציפיות ניתן לפנות אלינו שוב.

יש להקל. מקורות: ריח של צואת פרות אינו נחשב ריח רע מצד עצמו (כצואת אדם הנחשב ריח רע מצד עצמו גם בלא ריח רע, ועי' בתשובתי מק"ט 2402) אלא אם כן יש בו ריח רע, כמבואר בשו"ע סי' עט ס"ה, ...קרא עוד

יש להקל.
מקורות:
ריח של צואת פרות אינו נחשב ריח רע מצד עצמו (כצואת אדם הנחשב ריח רע מצד עצמו גם בלא ריח רע, ועי' בתשובתי מק"ט 2402) אלא אם כן יש בו ריח רע, כמבואר בשו"ע סי' עט ס"ה, והשיעור כל שדרך בני אדם להטער מן הריח (כמ"ש המג"א והמשנ"ב שם בשם הכס"מ).
אבל לענין דיר של בהמה נקט המשנ"ב סעיף ז סקכ"ח בשם החיי"א ע"פ מש"כ השו"ע שם על לול של תרנגולים דינו כריח רע שה"ה גם דיר של בהמה.
אבל בביאור הלכה שם האריך לתמוה על דין זה בשם הקצש"ע.
ולמעשה נקט הביאור הלכה שם שיש לחשוש מלקרות ברפת בקר מדין אשפה שדין אשפה שחזקתה בעלת ריח רע עד שיבדוק.
וכתב עוד שאם יש בה ריח רע שדרך בני אדם להצטער מן הריח בלאו הכי אסור אבל אם פינוי הצואה מן הרפת ובדק הכתלים שאין בהם צואה מותר לקרות ק"ש שם.
(ומסתמא יש עדיין ריח קלוש ואעפ"כ מכיון שפונה ואין ריח שדרך בני אדם להצטער מותר)
ולכן בניד"ד שיש ריח קלוש אין לאסור אע"פ שכשיתקרבו יותר יריחו ריח שבני אדם מצטערים ממנו.
ויש לצרף בזה גם הדעות שריח רע שאין לו עיקר מועיל הפסקת רשות, ובתשובה הנ"ל 2402 כתבתי להקל יותר מניד"ד להתיר בריח קלוש שאין מורגש ברשות אחרת אף אם מקור הריח מביוב, עי"ש, וכ"ש בנידון דידן שהוא מגיע מדבר שאין דינו כצואת אדם שיש פוסקים שהתירוהו לגמרי וכן להביאור הלכה שהחמיר יותר אבל לא החמיר כהחי"א אלא רק שהוא מדין חזקת אשפה וכנ"ל.
ויש מי שטען שהגדר של דרך בני אדם להצטער מן הריח הוא סג הריח דמכיון שסוג הריח הוא ריח שמפריע בעי' הרחקה מלאה, אבל למעשה מבואר בפוסקים דיש אופנים בצואת בהמה שמותר אע"פ שבריכוז שדרך בני אדם להצטער אסור וכנ"ל בדברי הביאור הלכה, וא"כ ה"ה גם בענייננו אע"פ שבקרוב אסור אבל ברחוק שאין דרך להצטער [ויש הפסק כדין מהמקום המריח] מותר, ואף שיש לדחות שאחרי שנוצר כאן גוף של צואה שדרך להצטער ממנו שוב כל הריח המגיע ממנו הוא כצואת אדם מ"מ זה דחוק מידי להחמיר כ"כ ולעיל הקלתי גם במקור ביוב ממש כנ"ל.

הנה אף שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון כמבואר בפ"ק דסנהדרין ובשו"ע הל' דיינים, מ"מ זה ברור שאין כאן דיני דיינות, ואף דין ז' טובי העיר יתכן שאין כאן מכיון שכל ההתנהלות כאן הם ע"פ חוקי ערכאות שמבחינת דיני התורה ...קרא עוד

הנה אף שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון כמבואר בפ"ק דסנהדרין ובשו"ע הל' דיינים, מ"מ זה ברור שאין כאן דיני דיינות, ואף דין ז' טובי העיר יתכן שאין כאן מכיון שכל ההתנהלות כאן הם ע"פ חוקי ערכאות שמבחינת דיני התורה דינם ככנופיה ואין שום תוקף לדיניהם כלל, ולפני עיור גם אין כאן מכיון שאין ברור שישתמש במינויו לשחיתות כזו או אחרת, וכיון שאין ברור שישתמש בזה לשחיתות ממילא אין כאן לפני עיור ע"פ כללי דיני לפני עיור המבוארים במשנה בשביעית ובסוגי' דגיטין.

וממילא ענין הבחירות הוא דאגה לכבוד שמים בהצבעה, אבל במקרה רגיל א"א לומר ברור שיש כאן איסור בהצבעה כזו או אחרת, אלא הענין הוא להצביע כמה שאפשר להרבות על ידי זה כבוד שמים.

ולכן במקום שאפשר להצביע למועמד כשר יותר הרי יש להצביע לו כדי להרבות כבוד שמים, ובמקום שאין אפשרות כזאת יצביע למועמד שירבה כבוד שמים.
וכן ראינו שהיו מקרים שהיה אפשר להקשות על מועמדים מסויימים (וכן על משלחיהם והעומדים מאחוריהם) למה בקשו גדולי ישראל להצביע עבורם, אבל הענין הוא להרבות כבוד שמים ופשוט.
ובאופן שיש אפשרות למנות את היותר ראוי למינוי ובמקום זה מצביעים עבור הפחות ראוי למינוי, באופן שהוא ידוע כאדם שאינו הגון כנ"ל, יש כאן סרך עון מינוי פרנס שאינו הגון על הציבור (עי' רמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ז, ומ"מ עיקר דבריו הוא מינוי על דעתינו ולא מינוי שמבחינתינו אין לו שום רשות לעשות דבר ורק נותנים אותו כאומצא לכלבא מחמת הממשלה להציל מידם, אבל כאן יש כאן מסייע להם למינוי פרנס שאינו הגון), מכיון שסוף סוף יש כאן גם ענייני פרנסות שמסורים לידיו, ולכן אין לעשות כן.

מסתבר שאינו יכול לברך באופן האסור (דהיינו בכל אופן שע"פ הלכה אסור לקרוא תוך ד"א של מת או קבר או בית הקברות) דהרי מה יש לטעון שיברך כדי שלא יפסיד הברכה, כגון בברכה על הברקים וכדומה, אין לטעון כן, הרי ...קרא עוד

מסתבר שאינו יכול לברך באופן האסור (דהיינו בכל אופן שע"פ הלכה אסור לקרוא תוך ד"א של מת או קבר או בית הקברות) דהרי מה יש לטעון שיברך כדי שלא יפסיד הברכה, כגון בברכה על הברקים וכדומה, אין לטעון כן, הרי אפי' אם קרא ק"ש דעת השו"ע שחוזר וקורא (כמבואר באו"ח ס"ס עב ועי"ש בנו"כ שאינו מוסכם), אם כן פשוט שלא יברך לכתחילה כדי להרוויח הברכה, וכן מבואר בפוסקים שאפי' על ידים שאין נקיות לא יברך אפי' אם יפסיד הברכה, אפי' ששם קיימא לן שאינו חוזר ומברך, ואע"פ שכאן הוא לא חסרון בברכה אלא מצד כבוד הבריות של המת, מ"מ אלימא כבודו של המת שלא לברך.
ושוב ראיתי בתשובות הר"מ גבאי גם אני אודך ח"ה סי' ז סק"ג שהביא כמה מ"מ בזה ומדבריו מבואר שיתכן שיוכל לברך.

מכיון שלגבי רפואה מותר לאשה להתרפא על ידי רופאה במקומות המגולים משום דבעבידתיה טריד, לכן ה"ה גם באופן שהוא צורך אחר של עבידתיה, עי' בע"ז כא ואינו היתר מיוחד רק לרפואה דחופה, וכ"ש בנידון דידן שהוא בטיפול לגבר על ידי ...קרא עוד

מכיון שלגבי רפואה מותר לאשה להתרפא על ידי רופאה במקומות המגולים משום דבעבידתיה טריד, לכן ה"ה גם באופן שהוא צורך אחר של עבידתיה, עי' בע"ז כא ואינו היתר מיוחד רק לרפואה דחופה, וכ"ש בנידון דידן שהוא בטיפול לגבר על ידי אשה שהגדרים בזה קלים יותר, וכעי"ז מצאתי כתוב בשם הגרש"א שטרן (לענין טיפול כזה באשה על ידי גבר).
ומ"מ כמובן שמבחינת ההידור בודאי עדיף על ידי מטפל גבר ולא אשה, כל עוד שאין בזה ויתור וכיו"ב, גם מצד שאפי' ברפואה יש מהפוסקים שהזכירו להעדיף מטפל כמותו, וגם מצד שבפועל יש הרבה מכשולות קלות וחמורות ברפואה כמו שהתריעו עיני העדה בכמה הזדמנויות.

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ"פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו"ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ"א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ"פ ...קרא עוד

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ"פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו"ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ"א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ"פ בגילוח בית השחי שמפורש לענייננה בגמ' לאסור (ודעת הגר"א לאסור לגמרי), ולגבי כל מקרה של יופי לחוד שאין ברור אם הוא מנהג גבר או אשה יש אחרונים שהחמירו בכיו"ב ויש מקם לדון להלכה בכל מקרה לגופו.
מקורות:
הנה בגמ' מבואר שיש איסור לא ילבש בהסתכלות במראה (תוספתא ע"ז פ"ג סוף ה"א וירושלמי שם פ"ב ה"ב) ובגילוח לבנות מתוך שחורות (שבת צד ע"ב ומכות כ ע"ב) (וכן צביעתם כמבואר ברמב"ם סוף הל' ע"ז וטוש"ע סי' קפב ס"ו, ולכאורה ה"ה כל טיפול שמשמש את המטרה הזו), ובגילוח בית השחי ובית הערוה (נזיר נט ע"א).
וממה שלא למדו בסוגיות במו"מ אחד מחבירו משמע שא"א להחליט על כל דבר שנעשה לתיקון ויופי שהוא דרך נשים, (ועי' ב"ח סי' קפב ס"ד בשם רש"ל מה שדן לענין מקום שאין דרך נשים להעביר שיער בית השחי וכן בט"ז שם סק"ה, ומ"מ שם מאחר שבגמ' נזכר שהוא דרך נשים חמיר יותר), ולכן א"א ללמוד דבר מחבירו בענין הזה, אבל אפשר לומר שדבר שבעיקרו נעשה לנשים ובד"כ אינו משמש לאנשים כלל כמו טיפול בהחלקת שיער הוא ודאי בעיה, ולגבי הסרת יבלות גדולות שהוא מקום צער כדלהלן אין בזה איסור אבל לגבי כל שאלה לגופה צריך לבדוק, ויודעני שתלמידי החזו"א בתשובותיהם מאוד החמירו בתיקונים אלו ויל"ע בזה למעשה בכל שאלה לגופה.
עיקר הדין ברוב טיפולים מסוג זה שאם דרך גברים באותו המקום לקיים טיפול מסוג הספציפי שרוצה לעשות, מותר לעשות זאת.
אלא שהחברים נמנעים בכל מקום מעיסוק ביופי בדברים שמעיקרן מיועדים לאשה גם אם הם נהוגים לגברים (עי' רמ"א יו"ד סי' קנו ס"ב לגבי הסתכלות במראה ורמ"א סי' קפב ס"א דין זה לגבי גילוח בית השחי והערוה, והוא דעת הר"ן).
ולגבי מקום צער או בושה או כאב מותר (עי' סי' קנו שם בשו"ע ורמ"א) וכל שמתכוון רק לרפואה ולא ליופי מותר גם לדעת השו"ע (עי' בבהגר"א שם סק"ה).
ודעת הגר"א להחמיר בהסתכלות במראה או בליקוט לבנות מתוך שחורות גם במקום שנהגו בזה (ראה שם סק"ז) כל שאין בזה משום צער או כאב או עכ"פ הסרת לכלוך (ע"ש סק"ט), ופשטות דעת השו"ע בסי' קפב היא כדעת הגר"א בזה.
ומ"מ כ' הערך לחם בסי' קנו שם שהמנהג כהמקילים בזה, מלבד החברים שבלאו הכי נמנעים בכל מקום וכנ"ל.

אם אבד טעמו א"א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה ...קרא עוד

אם אבד טעמו א"א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה זו לשם מה נזרע.
מקורות:
אין אני בא לדון בגוף הנידון האם תמציות תה שלנו צריך לחשוש עליהם למעשר או לא, (מצד אם יש בהם גידולי א"י, וכן מצד שלכאורה אינם נזרעים לאכילה כלל, ועי' דרך אמונה הל' תרומות פט"ו סקפ"ז ובבה"ל שם), אלא רק בנידון הנשאל כאן ע"י השואל אם תמצא לומר שמחוייב במעשר מה דינו.
ולגבי זה יעוי' במשנה פ"ג דעוקצין והובא בפ' כיצד מברכין דף לט גבי השבת משנתנה טעם בקדירה וכו' ומשנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה, ולכן כ"ש בזה שאי אפשר להפריש תרומה מתבלין כזה שהשתמש בו לנתינת טעם בקדירה וכ"ש אם כבר אבד טעמו שהוא דרגה גרועה יותר מסתם נתן טעם בקדירה [כמו שיבואר בירושלמי דלהלן, וכמו שיבואר בבה"ל הנ"ל בדעת הראשונים ג"כ], ואמנם יעוי' בירושלמי רפי"א ממס' תרומות שיש חילוק בין שבת לשאר תבלין, דבשבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואילו בשאר תבלין דוקא כשאבד הטעם מהתבלין לגמרי, אבל מ"מ עכ"פ באופן שהתבלין איבד טעמו אין בו קדושת תרומה אפי' לחומרא, כ"ש שא"א להפריש ממנו לקולא על תבלין אחר חדש.
ויעוי' בביאור הלכה תרומות פט"ו הי"ב שהביא מחזון נחום על המשנה בתרומות שם שהבבלי חולק על הירושלמי בזה וס"ל שבכל תבלין הדין הוא כמו בשבת, ולפי שיטתו אפי' אם השתמשו פעם אחת בתה כנהוג וכבר רגילים לזרוק את זה כבר לא יהיה אפשר להפריש ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר.
וכמו שהערתי לעיל מכיון שהתמצית תה לכאורה במציאות אינו רגיל להיזרע לאכילה כלל אלא רק ליתן טעם בתה [וצל"ע המציאות בזה], א"כ לכאורה לפי המבואר בביאור ההלכה שם אין בזה תרומות ומעשרות כלל, אבל באופן שיש ממנו סתמא לאכילה ונזרע גם לאכילה בזה הכריע שם שאם עדיין נשאר טעם יש בו קדושת תרומה ואם אין בו טעם כלל אין בו קדושת תרומה עי"ש בכל חילוקי הדינים.
ויש לשים לב כאשר מעשרים תה אחרי שכבר השתמשו בו, שגם המשקה צריך להתעשר, (ונכנסים בזה לנידון החזו"א והגרי"ז לענין לעשר זיעה בעלמא של פירות וכאן הוא אפי' לא מיץ הפרי אלא פחות מזה, והוא נידון בפני עצמו, ושייך קצת לסוגי' דהמתמד ומצא כדי מידתו, ואין כאן המקום לזה).
[ויש לציין לגוף הדין שאין חשיבות לתבלין שעשוי ורגיל רק ליתן טעם בקדירה ע"פ התנאים הנ"ל, דעדיין צל"ע מה הדין אם עשוי גם כן לתערובת בקדירה וכמו"כ צל"ע מה הדין באופן שאינו עשוי לקדירת תבשיל של בשר או ירק וכיו"ב אלא תבלין שעשוי למשקה שיהיה כל המשקה מושפע מתבלין זה ונקרא על שם תבלין זה, ולא נאריך בכ"ז השתא מכיון שאין זה הנידון בתשובה כאן].

אמנם בגמ' ספ"ק דסוטה יד ע"א נזכר שעיקר מטרת משה להיכנס לארץ היתה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל מבואר במפרשים שעיקר השראת השכינה בא"י, וכמבואר ברמב"ן שעיקר קיום המצוות בא"י, וכדאי' ברז"ל שליצחק לא היה רשות לצאת מן הארץ ...קרא עוד

אמנם בגמ' ספ"ק דסוטה יד ע"א נזכר שעיקר מטרת משה להיכנס לארץ היתה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל מבואר במפרשים שעיקר השראת השכינה בא"י, וכמבואר ברמב"ן שעיקר קיום המצוות בא"י, וכדאי' ברז"ל שליצחק לא היה רשות לצאת מן הארץ מפני שהוא עולה תמימה ואז לא נהגו מצוות התלויות בארץ בתורת חובה, והיינו מפני שהי' עולה תמימה, וכן אי' במקובלים שא"י הוא התלבשות השכינה כביכול במקום וכעי"ז אי' במקובלים על לה"ק, ועי' בגנזי רמח"ל.
וא"כ בודאי שיש קדושת א"י גם בלא מצוות התלויות בארץ וכמ"ש ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה וגו' ועי' תענית י' ע"א ונדרים כב ע"א, ולא לחינם נקראה חו"ל בירמי' אדמה טמאה, משום שהוא באמת משולל קדושה, ולכך כתיב וכפר אדמתו עמו וכמו שדרשו ז"ל עי' בשלהי כתובות ובמד"ר פ' ויחי.
ומה דאי' לגבי משה רבינו שנתאוה להיכנס מחמת מצוות התלויות בארץ, היינו דלולא טעם זה היה לו לקבל הגזירה מאחר שזה היה רצון ה', אבל מאחר שהי' יכול לקיים רצון ה' על ידי המצוות התלויות בארץ לכך נתאוה לבטל הגזרה כדי לקיים מצוות אלו, אבל הקדושה לבד לא היה די בזה כדי לבטל הגזירה שנגזרה ברצון ה'.

הוספה מלאחר זמן

מה שהפנית אותי לדברי ספר דרך נשר [לאקס עמ' קעט ואילך] שטען שהוא מחלוקת ראשונים, הנה עיינתי בקצת מדבריו ולא ראיתי טעם מספיק להוכיח שסובר הרמב"ם שאין קדושה עצמית לא"י מלבד מצוות התלויות בארץ.
דהנה מה שיש דינים שתלויים ביישוב ישראל, הנה גם הרמב"ן שודאי בתוקף סבירא ליה שיש לא"י קדושה עצמית מודה שיש דינים שמשתנים במקומות לפי כיבושים ולפי דעות בגמ' כמבואר בהרבה במקומות, וגם הרמב"ם גם אם חולק על הרמב"ן בענין ההלכה בקדושת ארץ ישראל האידנא אינו בהכרח שסובר שקדושת א"י היא רק מחמת דיני מצוות התלויות בארץ, דיש לומר שכך נתקבלה הלכה שהקדושה תלויה בגדרים אלו, וכמו תפילין שיש בהם פגם ואינם מרובעות אין בהם קדושת תפילין, ומקוה שחסר קורטוב אין טובלין בו, וזה אינו אומר שמחמת כן קדושת תפילין היא רק מחמת דבר מסויים, וטהרת מקווה רק מחמת דבר מסויים, אלא שכך נתקבלה הלכה בגדרי הדברים.
וגם אם נאמר לדעת איזה מן המפרשים שהרמב"ם כלל מצוות א"י במצוות כיבוש ז' אומות אינו בהכרח שסובר שאין קדושה לא"י דהנה הרבה מצוות בתורה כוללים כללים ופרטים, ולא תמיד אנו יודעים לעומקו של דבר מה נכלל בפרט ומה נכלל בכלל, ובהרבה דברים נחלקו המפרשים מה כלל ומה פרט ומה פרט של מצווה פלונית או פלונית ואם יש פרט של כמה מצוות יחד, ויעוי' בריש ספר מעלות התורה מה שהביא בשם הגר"א, אבל זה אינו טעם לומר שסובר הרמב"ם שאין קדושה עצמית בא"י.
לא קראתי כל דבריו מחמת צמצום הזמן העומד לרשותי, וגם איני בטוח שבעל החיבור הנזכר חולק על עיקר הדברים שכתבתי בדברי הביאור שכתב לדעת הרמב"ם, שכן גם הוא יתכן שמודה הוא שהדברים נקבעים לפי מצוות התלויות בארץ אבל סו"ס אחר שנקבעה הקדושה קדושת א"י היא קדושה עצמיית לכל דיניה וסגולתה, וזה פשוט ומבואר בהרבה מקומות במקרא ורז"ל שחו"ל הוא מקום טמא ומסואב [ספר ירמיה] וא"י הוא מקום קדוש ומטהר ומסוגל לכל טובה ולאריכות ימים [פ"ק דברכות] ולמידות טובות [נדרים כב] ולכפרת עונות [עי' מד"ר ויחי וסוף כתובות], והקב"ה בעצמו מייחד כל טובה וברכה לארץ ישראל [עי' תענית י ע"א] למעלה מדרך הטבע [עי' גיטין נח], ונאמרו עליה אין סוף דבחים במקראות ובדברי רז"ל, וכל דברים אלו מפורשים בחז"ל בהרבה מקומות [וכבר נתחברו כמה חיבורים ללקט מאמרי חז"ל בזה, ויש אחד מהם שנדפס עם הסכמת הנצי"ב], ולא אאריך בזה ובודאי שאין דעת הרמב"ם לחלוק על זה, אם כי הרמב"ם יתכן שלשיטתו שסובר שיש טעמים שכליים למצוות, אבל אחרי שנקבעה המצווה ע"פ גבוה ממילא סגולתה היא למעלה למעלה לאין ערוך, וגם הרמב"ם בטעמים השכליים מעולם לא שלל שיש טעמים אלהיים שלא באו לידינו אלא שסבר שהתורה כפי שנתנה לידינו נתנה לנו באופן שנוכל להבין טעמים מספיקים להגיונה גם בשכלינו כהיום.

אסור לעשות כן. אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה. מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא ...קרא עוד

אסור לעשות כן.
אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.
מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי' במכילתא בפ' בוא וברמב"ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב"י במקום אחר לדברי הרמב"ן במקו"א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר"ל דכך יש לפרש רש"י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל' חוה"מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה"מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ"מ יש מקום לומר דבחוה"מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו"ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע"פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו' [רפ"ה דביצה] וכגון מפנין ד' וה' וכו' [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל"ע.
והנה גם דעת רש"י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי' תצז] נראה שהבינו לשון הרמב"ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי' שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו"ט ששייך לקיח מהם], וא"כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד"ד שנהנה מזה.
ויש לציין דדעת התוס' בביצה כג ע"ב [דלא כרש"י שם] וכן דעת התוס' בשבת קו וכ"ה ברש"י שם [דלא כמ"ש רש"י בביצה שם] וכן דעת הרשב"א והרא"ה והר"ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי' תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו"ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי' משנ"ב סי' תצז סק"ד בשם הפר"ח שהעיקר להלכה כדעת התוס' שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו"ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ"ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב"ם שהוא מטעם מוקצה ולשי' התוס' ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.
ואמנם ראיתי בשם הגרנ"ק [תורת המלאכות עמ' לה] דכשעושה לצורך תפיסת וצידת הבע"ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ושם יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי' שערי תשובה סי' שט"ז סק"ג בשם המהריט"ץ סי' רמ"ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש מאוד, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו"כ ביו"ד ריש סי' פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי"ש, אבל אולי יש ללמוד מזה נפק"מ באופנים אחרים שאין האיסור דאורייתא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם כלל, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ"ק, ויש לומר שכלול בדברי הגזירה שהגדרת הגזירה היא באופן שעושה לטובת הבע"ח וזה כלול בגזירה זו.
והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ"ש המג"א סי' תצז והובא במשנ"ב שם סק"ה.

הטעם שהובא בשו"ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין. אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ...קרא עוד

הטעם שהובא בשו"ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.
אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור שהרבה מתוכינו יכולים לשמור גופינו וע"פ דין מחוייבין להניח תפילין כל היום, וכמו ששמעתי [כמדומה בשם הסופר ר' אליהו גיטמן ממחברי הספר זכרון אליהו] שכן הורו הגריש"א והגרח"פ שיינברג כדברי הביאור הלכה הנ"ל שמי שיכול לשמור גופו צריך להניחן כל היום עכ"ד.

ויש לציין דגם מי שאינו מסוגל להניחן כל היום אלא רק חלק מהיום יל"ע אם אכן נפטר בהנחה בק"ש ותפילה בלבד, ובשו"ע הובא שמי שאינו יכול להניחן אלא בק"ש ושמונ"ע יניחן רק אז, ובמשנ"ב הובא בשם האחרונים שמי שאינו יכול להניחן עד סוף התפילה אלא קצת קודם לפי השיעורים שהובאו שם יסירם כבר אז וכלשון הפוסקים ד"הכל לפי מה שהוא אדם".
אולם מה שיש לציין בזה דבשנים קדמוניות היו שלא הניחו תפילין כלל, כמו שמבואר להדיא בתשוה"ג הוצאת עמנואל שבזמנם היו מניחין תפילין רק בב' ישיבות, ויש עוד מקורות לזה שהיה מצבים שאין מניחין תפילין, ויעוי' בתשו' רשב"א ובמאירי, ויעוי' בדברי הראשונים על הירושלמי דברכות על ר' ינאי ג' ימים אחר חליו וכו'.
א"כ זה מנהג שנשתרש מזמן שלא היו מניחים תפילין כ"כ, וגם שבזמנם היו צדיקים שהניחו כל היום, אבל למעשה הדברים נשתוו במשך הדורות שמניחין בפסוד"ז ק"ש ותפילה בין הת"ח ובין עמי הארץ.
ויש לציין עוד דגם בציצית לא נהגו בשנים קדמוניות ללבוש ציצית כל היום, ואחד מחסידי עולם בשנים קדמוניות נתאמץ להשריש בעולם ללבוש טלית קטן כל היום, ובשם הגר"א יש שמועה שהיה ראוי להתאמץ כן גם בתפילין אם היו עיתותיו בידו, ויעוי' בהוראות והנהגות וכתר ראש לתלמיד הר"ח מולאז'ין.
ומה שאני איני מניח תפילין כל היום ומסתמא זה הטעם שהרבה כמותי נוהגים כן, הוא משום שזה עלול לגרום נזק יותר מהרווח, על ידי שכהיום יש בזה כעין התנתקות מהמסגרת הציבורית, שכידוע כל החיזוק בתורה שיש היום בעולם הוא על ידי שנוצרה מסגרת ציבורית חזקה, ומי שרוצה לקבל מהמסגרת הזאת חייב להיות חלק ממנה, וכמו ששמעתי כעין זה גם בשם הגרב"ד דיסקין הטעם שאין לובשים תכלת משום שהנזק יותר מהרווח ודפח"ח.