מה השאלה שלך?

יעוי' בביאור הלכה סי' קצ ס"ב שהביא מחלוקת של כמה אחרונים בזה לענין ברכת מעין ג' וסיים שצ"ע למעשה. ולכן ההנהגה בזה למעשה לכאורה היא שאם כבר עשה כן ואינו יכול לתקן בקל (כגון לברך שהכל על סוכריה אם לא בירך ...קרא עוד

יעוי' בביאור הלכה סי' קצ ס"ב שהביא מחלוקת של כמה אחרונים בזה לענין ברכת מעין ג' וסיים שצ"ע למעשה.

ולכן ההנהגה בזה למעשה לכאורה היא שאם כבר עשה כן ואינו יכול לתקן בקל (כגון לברך שהכל על סוכריה אם לא בירך על הסוכריה לפני ברכת המזון) ספק ברכות להקל, אבל לכתחילה אינו כדאי לעשות כן לכוון על תנאי כזה ולהכניס עצמו לספק ברכות.

אולם יעוי' סי' קלז בשעה"צ סקי"ג דמשמע שלא נקט המשנ"ב כדעת המג"א (המקל בזה) אפי' לא להחשיב שיש בזה ספק ברכות, שפסק שם שצריך לחזור ולברך והביא הרבה אחרונים.

אבל היא הנותנת ששם לא כ' השעה"צ אלא שדינו של המג"א אינו ברור, ולא שאינו נכון להלכה, אבל מה שפסק שם בנידון דבסי' קלז שיחזור ויברך הוא משום דשם מצרף לזה גם מה שאפשר לדחות בקל עצם הדימוי בין מקרה המג"א בסי' קצ למקרה הנידון שם בסי' קלז, א"כ גם שם לא היה להמשנ"ב הכרעה להלכה בנידון דידן.

ולכך בסי' קצ לא הביא הבה"ל ראיה מכל האחרונים המרובים שהביא בסי' קלז, ובפרט שיש כדמות סתירה בין המג"א שם לכאן, דבסי' קלז המג"א הוא עם המחמירים בשם שבלי הלקט, הוא משום שיש לדחות הראיה בקל וכנ"ל.

ויש לציין דבנידון דידן כיון שמדובר בשתיה שלדעת הרמב"ם אין ברכת המזון פוטרת אותו א"כ הוא יותר קל לענייננו לענין בדיעבד לפטור מדין ספק ברכות להקל, (עכ"פ לדעת המחבר שחשש לדעת הרמב"ם).

אבל כ"ז הוא בלבד אם בירך לפני השתיה על משהו ברכת שהכל, דאם לא בירך נמצא כאן תרתי דסתרי, דלהרמב"ם בלאו הכי אינו יכול לשתות מים אלו בלא שיברך עליהם אפי' לפני שבירך כלל ברכהמ"ז ואז לכאורה לא יהיה אפשר לצרף כאן דעת הרמב"ם להלכה.

אולם עי' בתשובתי אחרת (ד"ה שיירי מאכל) שהרחבתי עוד בפרטי דין זה, ושם הזכרתי שמועה בשם הגריש"א דבברכת המזון לכו"ע א"א לעשות תנאי כזה שלא יסיח דעתו מדבר מסויים.

ואם נקבל שמועה זו נמצא שבמקרה דנן אפי' ספק ברכות להקל לא יהיה (דאילו דעת הרמב"ם הרמב"ם הרי לא נפסקה להלכה עכ"פ לבני אשכנז), אך איני יודע אם אפשר לסמוך על שמועה זו, דלא מצאתיה כתובה בשום מקום, וגם מסברא איני יודע מקור חילוק זה.

והנה בתשובה הנ"ל (ד"ה שיירי מאכל) הבאתי מה שדנו הפוסקים בטעם מה שאין מברכין על שיירי מאכל אם הוא מחמת הך דינא דהמג"א או מחמת טעמים אחרים, ויש שהזכירו שהוא מחמת דינא דהמג"א, ומשמע שתפסו כדבריו להלכה עכ"פ מצד ספק ברכות להקל, אבל רוב הפוסקים הזכירו טעמים אחרים בזה, ואולי מה שנסוגו מטעמא דהמג"א הוא משום שלא היה ברור להם דין זה אפי' בתורת ספק בדיעבד.

אבל יש לומר לדחות ראיה זו, דחדא יש לומר מה שנקטו טעם אחר ולא הך דינא דהמג"א שמא עדיף להם לנקוט טעם שהוא מוסכם לכו"ע, כדי שלא לומר שדין זה של שיירי מאכל תליא בפלוגתא.

ועוד דיש נפק"מ בין הטעמים, דשמא סוברים לפי טעם המג"א לא יפטור אלא באופן שהתכוון להתנות להמשיך לטעום את שיירי המאכל שבפניו לאחר הברכה האחרונה, אבל בסתמא לא, ולכך הוצרכו לטעם אחר שאין השייריים חשובים וכו', ואפי' אם נימא דאינם סוברים כן בדעת המג"א אבל הרי זה פשוט לכו"ע שאם להדיא התכוון לסלק דעתו על ידי הברכה גם משיירי מאכל שבפניו לפי טעמו של המג"א יצטרך לחזור ולברך, וה"ה שאם היה היסח הדעת גמור באיזה אופן המועיל להיסח הדעת יצטרך לחזור ולברך, ולכך הוצרכו לטעם אחר.

ועוד יש לומר דהוצרכו לטעם אחר כדי שיהיה אפשר לסמוך על היתר זה אפי' לכתחילה, דשמא סוברים דלעולם מצרפי' דעת המג"א לשווייה ספק ברכות אבל הוא ספק ברכות רק בדיעבד, אם נשארו שיירי מאכל כבר, אבל לא לסמוך על היתר זה לכתחילה, לכך הוצרכו לטעם אחר.

 

 

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

שיירי מאכל הנשארים בפיו אחר שבירך ברכה אחרונה

 

 

צריך. מקורות: ספק זה שייך גם במי שאינו רוצה לומר עלינו לשבח מיד לאחר התפילה אלא לאחר ב' או ג' שעות, והנידון אם עלינו לשבח הוא לומר אחר כל תפילה או דסגי לומר ג"פ ביום כמו שמונ"ע ואשרי דמעיקר הדין דינם בג"פ ...קרא עוד

צריך.

מקורות:

ספק זה שייך גם במי שאינו רוצה לומר עלינו לשבח מיד לאחר התפילה אלא לאחר ב' או ג' שעות, והנידון אם עלינו לשבח הוא לומר אחר כל תפילה או דסגי לומר ג"פ ביום כמו שמונ"ע ואשרי דמעיקר הדין דינם בג"פ ביום כל אחד לפי הלכותיו [עי' ברכות ד ע"ב לגב אשרי ועי"ש בפלפולא חריפתא על הרא"ש ובתשוה"ג שערי תשובה].

והראוני ראיה לזה להוכיח שעלינו לשבח הוא שייך אחר התפילה ולא שייך לכמות של אמירת עלינו כמה פעמים ביום, ממה שדנו הפוסקים לגבי קהילות שהיו מתפללים מנחה ומעריב יחד שיש צד שדי להם לומר עלינו רק לאחר שניהם יחד מאחר שמתפללים מנחה ומעריב יחד אינם צריכים להפסיק בעלינו ביניהם, ומבואר שהוא דין באחר התפילה ולא תלוי בכמה פעמים ביום, וגם לפי הצד שצריכים לומר עלינו בכה"ג הנ"ל בין מנחה למעריב אבל מודה שנתקן לומר אחר התפילה.

וכן יש קצת מקום שעלינו לשבח שייך לאחר התפילה שהרי אין שום דינא דגמ' לומר עלינו לשבח א"כ אין לנו לילך אלא אחר המנהג שהונהג לאומרו אחר כל תפילה יחד עם שאר דברים שהונהגו לומר אחר התפילה כגון אחר תפילת שחרית.

נראה שאם כבר אמר ויציב ונכון טוב שיסיים ויאמר הדבר הזה, שהרי התוס' בברכות הקשו על ברכת ויציב ונכון וכו' דהיאך מותר להוסיף שבחים על הקב"ה ותירצו דהשבחים לא קאי על הקב"ה אלא על הדבר הזה, א"כ אם אומר רק ...קרא עוד

נראה שאם כבר אמר ויציב ונכון טוב שיסיים ויאמר הדבר הזה, שהרי התוס' בברכות הקשו על ברכת ויציב ונכון וכו' דהיאך מותר להוסיף שבחים על הקב"ה ותירצו דהשבחים לא קאי על הקב"ה אלא על הדבר הזה, א"כ אם אומר רק ויציב ונכון וכו' משמע דקאי על הקב"ה שהרי אמת קאי על הקב"ה כמ"ש בגמ' ברכות יג ע"ב, וכיון שלא אמר הדבר הזה משמע שגם מה שאמר ויציב ונכון או יותר קאי על הקב"ה, וזה הרי אסור לומר כן, דהמספר בשבחו של הקב"ה יותר מידי נעקר מן העולם כמ"ש בברכות ובמגילה יח ע"א.

ומ"מ כשאומר הדבר הזה ייזהר שלא יכוון לברכה מעין מ"ש האחרונים לענין נוסח מגן אבות בברכת מעין שבע, ומ"מ אם אומר הדבר הזה ופוסק יש לומר דמוכחא מילתא שאינו מכוון לברכה, בפרט שבפשוטו ברכה בלא שם ובלא מלכות לא עבר איסורא אם אמרה כשאינו מחוייב בה אפי' נתכוון לברכה וכ"ש כשלא אמרה אלא משגרא דלישנא.

ומי שירצה לפסוק שם ולא לומר כלום יש ללמד עליו זכות דאינו בכלל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מידי דהרי לא נתכוון לזה ומוכחא מילתא שלא אמר כן אלא מחמת טעות וסירכא דלישנא וכמ"ש במגילה כז ע"ב דכל ד"א רחושי מרחשן שפוותיה.

ומצינו אפי' בברייתות שלא הקפידו לפעמים לומר דבר בכדי נסבה היכא דמוכחא מילתא שאין הכונה לזה, ומיהו שם הוא מטעות של השונים של הברייתא ואין להביא ראיה מזה כדאמרי' טעי תנא וכו' וכדאמרי' סוטה כב ע"א תני תנא ולא ידע מאי קאמר והיינו מי שהיה שונה הברייתא ולא התנא המסדר הברייתא.

הנה מבלי להיכנס לנידון אם מותר לסלקו אף שיתכן שיתבייש על ידי זה או שאסור (ועי' ביאוה"ל סי' נה ס"ח ד"ה חרש, ויתכן שהכל לפי הענין), מ"מ הציבור לא נפטר בחזרת הש"ץ של השוטה מכיון שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו ...קרא עוד

הנה מבלי להיכנס לנידון אם מותר לסלקו אף שיתכן שיתבייש על ידי זה או שאסור (ועי' ביאוה"ל סי' נה ס"ח ד"ה חרש, ויתכן שהכל לפי הענין), מ"מ הציבור לא נפטר בחזרת הש"ץ של השוטה מכיון שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים יד"ח, ועי' בב"י או"ח סי' נג מה שהאריך לדון על המנהג שקטן יורד לפני התיבה בערבית, ועי"ש בשו"ע ס"י ומשנ"ב סק"ל ואילך, אבל במנחה אין צד להלכה שיכול שוטה וקטן לירד לפני התיבה דהרי חזהש"ץ הוא חובה על הציבור ואין הציבור יוצא יד"ח ממי שאינו מחוייב בדבר.

ויעוי' בשו"ע סנ"ג דאם יש רק קטן שיודע לעמוד ש"ץ מבואר בדבריו דאם הוא פחות מבן י"ג שנה לא יעמוד הקטן, ומבואר דאפי' בשעת הדחק לא חשיב חזהש"ץ ע"י קטן פחות מבן י"ג, וה"ה בדיעבד, דכל דבר המועיל בדיעבד עדיף בשעת הדחק לעשותו מלפטור הציבור בלא חזהש"ץ, וכ"ש שוטה שאין בו חיובים כלל שאינו פוטר בחזהש"ץ שלו אפי' בדיעבד.

ויש להוסיף בזה דבב"י שם הביא דעה אחת דמעיקר הדין קטן היה יכול להוציא בחזהש"ץ משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ורק משום כבוד ציבור אינו יכול להוציא בחזהש"ץ, ויש לדון לדעה זו מה הדין בדיעבד, אבל גם אם נימא דבקטן שהגיע לחינוך יש צד דמהני בדיעבד משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל שוטה שאינו מחוייב אפי' מדרבנן אינו יכול להוציא כלל אפי' בדיעבד, ואפי' אם השוטה הוא חד דרבנן (בס"ה תרי דרבנן) ומוציא גדול שמחוייב תרי דרבנן, לא יכול להוציא, כיון שבשוטה לא שייך חיוב אפי' מדרבנן כלל.

ועי' עוד בשו"ע סי' נה ס"ח וכן בביאוה"ל שם דמבואר בשו"ע שם וכן בבה"ל שם למסקנתו דא"א אפי' לצרף שוטה למנין עשרה ואפי' בשעת הדחק, וכ"ש שאינו יכול להוציא העשרה, דלענין צירוף הוא יותר קל כיון דמקילינן בכמה קולות לענין צירוף שלא נאמרו בש"ץ.

ולכן הציבור מעיקר הדין צריכים להעמיד שוב מי שיברך ויסדר לפניהם חזהש"ץ כדין.

ומ"מ המציאות בפועל שהציבור מתפזרים ואינם מעמידים מישהו אחר לברך חזהש"ץ, ואעפ"כ באופן כזה יתכן שאין מוטל חיוב מעיקר הדין על כל יחיד ויחיד אחר כך ללכת ולשמוע חזהש"ץ, מכיון שחזהש"ץ הוא חובת ציבור ולא חובת יחיד אם היחיד בקיא ויודע להתפלל בעצמו, אבל הידור בודאי יש בזה, והחזו"א הלך למרחקים כדי לשמוע קריאה"ת.

ומ"מ יש צד שאם חל על הציבור כבר חובת חזהש"ץ היחידים אינם נפטרים מזה, ויש קצת סתירות בזה, עי' במשנ"ב ריש סי' קמו גבי קריאה"ת, ויתכן דשם חמור יותר כיון שעכשיו עומד עם הציבור ורוצה לצאת, ובמנחת תודה משמע בשם הגרח"ק דיחיד נרדם בקריאה"ת אחר שכבר הלכו הציבור מעיקר הדין אין חיוב קריאה"ת על אותו היחיד, ובמשנ"ב גבי חזהש"ץ משמע דמעיקר הדין אם יש עשרה ששומעין מותר לאחר ללמוד, ויתכן לומר לפ"ז דהחיוב הוא על הציבור וממילא אם יחיד הולך ושומע במקום אחר חזהש"ץ אמנם הועיל לעצמו אבל לא תיקן עיקר החיוב כאן שהוא על הציבור להעמיד חזהש"ץ, וצל"ע לדינא.

ומ"מ לכאורה אם רואה שהשוטה ניגש להתפלל לפני העמוד אפשר שצריך היחיד לעבור למנין אחר אם יודע שמנין זה לא יעשו כדין, דהרי חובת ציבור הוא גם חיוב על כל יחיד שנמצא עם הציבור, והיאך מביא עצמו לידי חיוב שלא יקיימו.

וע"ע בתשובתי על שוטה שניגש להתפלל תפילת מעריב.

יש בזה ספק ועיקר הדין נראה שאין מצטרף, וראוי להימנע מלהיכנס לספק. מקורות והרחבה: לגבי צירוף לעשרה יש בזה מחלוקת (ראה סי' קצז ס"ב ובמשנ"ב סקי"ב). ולכן לכתחילה יש לאותו יחיד לאכול ירק או לשתות משקה אחר או מאידך גיסא להיזהר שלא לשתות ...קרא עוד

יש בזה ספק ועיקר הדין נראה שאין מצטרף, וראוי להימנע מלהיכנס לספק.

מקורות והרחבה:

לגבי צירוף לעשרה יש בזה מחלוקת (ראה סי' קצז ס"ב ובמשנ"ב סקי"ב).

ולכן לכתחילה יש לאותו יחיד לאכול ירק או לשתות משקה אחר או מאידך גיסא להיזהר שלא לשתות גם מים כדי שלא להכניס את כל הקהל לספק.

אך אם כבר אירע ששתה מים, הפתרון לצאת מידי ספק הוא שיאכל כזית ירק או שישתה משקה אחר, אחרת נכנסים כאן לספק אם מחוייבים בהזכרת השם בזימון או אסורים בהזכרת השם (זה נלמד מדברי השו"ע שם בס"ג שיובא להלן בסמוך ולגבי מים הרי לא הובא מנהג במשנ"ב להקל כמו המנהג שהובא במשנ"ב להקל בירק בצירוף לג' דלהלן בסמוך, וא"כ לגבי מים לדידן שהוא פלוגתא הדר דינא בין בג' בין בי' שלא ישתה מים כדי שלא להיכנס לספק).

אבל בדיעבד אם שתה ואינו מסכים לשתות, הנה מעיקר הדין מכיון שיש כאן ספק עכ"פ בצירוף לג' היה צריך לחייבם בזימון מספק, דספק זימון לחומרא (עי' במשנ"ב סקכ"א לגבי דין הספק לדעת השו"ע שם), אבל לעניננו המשמעות במשנ"ב (סקי"ב) שהעיקר להלכה הוא כדעת השו"ע שאי אפשר להצטרף בכוס מים, וכן משמעות הגמ' והפוסקים שהזכירו דוקא ציר (שדינו חמור ממים בהרבה מקומות כמו באיסורי כבישה לחלק מהפוסקים וכן בצירוף לאוכל כאוכל וכן בדין רותח וכן באיסור אכילה קודם הבדלה ואכילה בלא ברכה ועוד, ומשמע שמים לא), וא"כ אפי' בצירוף לג' אם השלישי רק שתה מים, לכאורה למעשה יברכו בלא זימון, וכן בצירוף לעשרה אם העשירי רק שתה מים יברכו בזימון בלא הזכרת השם (וראה חזו"א או"ח סי' ל סקי"ג על השו"ע סי' קצז שדן בסברא שהזכירו האחרונים שם דלפ"ז יתכן שיהיה חילוק בין ג' לי' ומ"מ דן שם דבגמ' משמע שאין מצטרף במים וצ"ע).

ולגבי צירוף לשלושה בלאו הכי יש אומרים שאינו מצטרף אלא בפת, ולכן במקרה של צירוף אחד לעוד שנים כדי להתחייב בזימון, לכתחילה כדי שיצטרף נותנים לו לאכול לאכול פת (ראה שם ס"ג).

ואם אינו רוצה לאכול פת, במקרה של צירוף לשלושה, לדעת המחבר לא יתנו לו גם ירק ודברים השנויים במחלוקת כדי שלא יכנסו לספק.

ומ"מ המנהג שאם אינו רוצה לאכול פת מקילים לכתחילה לצרפו על ידי שתיה או ירק (משנ"ב סקכ"ב בשם האחרונים), והיינו שתיה של משקה מלבד מים, מכיון שלגבי מים אינו ברור שיש מנהג לצרפו על ידי זה אפי' לעשרה שיותר מקילים מצירוף ירק לחלק מהדעות וכנ"ל, וכ"ש לשלושה שלחלק מהדעות בעי' דוקא פת כדי לצרף.

וכל הנידון על שתיית מים הוא רק באופן ששתה את המים לצמאו, אבל אם כל מטרת השתיה מלכתחילה היתה רק כדי להצטרף לזימון, לכו"ע אינו מצטרף לזימון על ידי זה, דהרי זה כשותה מים לשחרר אוכל שחונקו בגרון שלא לצמאו שאינו מברך על מים אלו (ראה ביאור הלכה סי' רד ס"ז ד"ה השותה).

 

הטעם שהותר לברך משום שיש כאן כמה ספקות, דיש פלוגתא דרבוותא בראשונים מה הגדרת פת הבאה בכסנין ויש ג' דעות, ויש עוד פלוגתא של הרבה פוסקים האם ג' התנאים הם פלוגתא או שכל דבר העונה על א' מהתנאים הוא פת ...קרא עוד

הטעם שהותר לברך משום שיש כאן כמה ספקות, דיש פלוגתא דרבוותא בראשונים מה הגדרת פת הבאה בכסנין ויש ג' דעות, ויש עוד פלוגתא של הרבה פוסקים האם ג' התנאים הם פלוגתא או שכל דבר העונה על א' מהתנאים הוא פת הבאה בכסנין [והביאור הלכה הביא בזה דעות והכריע דספק ברכות להקל ויש עוד אחרונים שלא הביא בביאור הלכה שם].

נמצא דאפשר שכל אחד ממה שעונה רק על חלק מהתנאים הוא ספק ספקא, דספק שמא הלכה כמאן דאמר שתנאי זה עונה לפת הבאה בכסנין ואפי' אם תמצא לומר דהלכה כפלוני שאומר שהתנאי הוא תנאי אחר שמא הלכה גם כפלוני.

או לנסח הספק ספקא בנוסח אחר שפיר יותר, שיש כאן ספק אם יש כאן פלוגתא דקמאי שנחלקו על פת זו אם היא מזונות או דלכו"ע היא מזונות, ואפי' אם תמצי לומר דיש כאן פלוגתא דקמאי על פת זו, אבל עדיין שמא הלכה כמאן דאמר שפת זו היא מזונות.

ומ"מ גם אם תמצי לומר שאין זה לבד ספק ספקא דספק אם פת זו היא בכלל פת הבאה בכסנין, אבל עדיין יש כאן כמה ספקות אחרות, דספק אם יוצא ידי חובת בהמ"ז בפת גמורה על ידי שמברך על המחיה, דבריטב"א בברכות מ' מבואר שיוצא לגמרי בעל המחיה.

ומ"מ בביאור הלכה סי' קסח ס"ז ד"ה והלכה משמע שכן סגי להחשיבו כספק ספקא עצם מה שיש צד שאין הדעות חולקות זו עם זו אע"פ שאינו מוחלט לומר כן, ונפק"מ שם לירא שמים שנוהג בפלוגתות לצאת ידי כולם שבספק ספקא אינו מחוייב לצאת ידי כולם.

והנה מאחר שיש כאן ספק ספקא כבר, לכך כדי לומר שמעיקר הדין חיובו רק בעל המחיה סגי בזה, אבל גם אם היה רק ספק אחד (כמו שלחלק מהפוסקים הוא ספק אחד, וגם בבה"ל הנ"ל משמע דבספק אחד סגי למי שאינו יר"ש שיכול לברך על המחיה לכתחילה, ועי' גם בסי' קסח סי"ג במחבר דמשמע שמי שאינו יר"ש יכול להקל בספק המבואר שם, אם כי שם אפשר דהמחבר ס"ל לעיקר שהוא מזונות) הוה סגי לברך על המחיה.

אלא דבנוסף לזה אפי' לפי הצד שאינו יוצא להלכה בעל המחיה בפת גמורה גם בדיעבד, אבל יש עוד ספק אם חיוב ג' ברכות לפת גמורה הוא מדאורייתא או לא, דפשטות הגמ' בברכות מח שיש דינים דאורייתא לומר כמה דברים בבהמ"ז ולא נדרש מהפסוק דוקא ג' ברכות בשם ומלכות, וכן מטו משמיה דהגר"ח מולוז'ין דבצור משלו יוצא הדאורייתא של הבהמ"ז, וגם אם נימא וברכת משמע בשם ומלכות אבל עדיין מסתבר דחילוק ברכות אינו מדאורייתא, וכן בשעה"צ מבואר שסבר דבעל המחיה יוצא הדאורייתא של בהמ"ז.

[ומ"מ אין זה ס"ס המתהפך, דאי אפשר לחזור ולטעון אם תמצי לומר שהוא דאורייתא שמא אינו לעיכובא, דלפי הדעות שהוא דאורייתא הוא ודאי לעיכובא, אבל לכה"פ ספק אחד יש כאן, ספק דאורייתא ספק דרבנן, ומצד הדאורייתא סגי כאן ג"כ בספק אחד כיון שיש צד שהוא דרבנן א"כ כבר אפי' לגבי הדאורייתא יש כאן ס"ס, וגם בלא להיכנס לספק דאורייתא ספק דרבנן, יש כאן ספק אם יוצא יד"ח בדיעבד במעין ג' כשמחוייב בג' ברכות או לא].

נמצא דיש כאן כמה ספקות לגבי פת זו ולומר שאינו יוצא בעל המחיה על פת זו הוא רק אם נימא כמה צדדים לחומרא, דנימא שיש כאן פלוגתא דקמאי, ונימא שהלכה כמאן דאמר שאין זה פת הבאה בכסנין, ונימא שהלכה דלעיכובא אין יוצא בעל המחיה, ונימא דחילוק ג' ברכות הוא דאורייתא [דאם הוא דרבנן בלאו הכי ספקא דרבנן לקולא ואין צריך לבוא לס"ס].

והנה בעצם הדין שבספק דרבנן יכול לפטור עצמו בעל המחיה הוא פשוט כיון דכל שעת הדחק יכול לפטור עצמו בדבר שבדיעבד יוצא ידי חובה, ומאחר שבדיעבד יוצא יד"ח בעל המחיה בכה"ג יכול מחמת שעת הדחק של הספקות לומר על המחיה, וכלול בדין ספק ברכות להקל שיכול למעט בברכות גם אם על ידי זה יצטרך לפעול באופן שיש צד שהוא בדיעבד.

ויתכן לומר אבחנה נוספת בזה, דהגדרת הספק כשאדם מחוייב בספק ג' ברכות ספק מעין ג' ברכות (דהיינו ספק בהמ"ז ספק על המחיה) מצד הגדרת החיוב המוטל עליו הוא ברכה אחת (הכוללת ענייני ברכת המזון) לכה"פ, שהוא החיוב המוטל עליו ודאי, ואילו החיוב של חילוק ג' ברכות על אף שלכל הדעות הוא מוטל על מי שאוכל פת גמורה מ"מ כאן מוטל עליו לכל היותר רק בדרגת ספק ספקא וכנ"ל, ממילא מאחר שהחיוב הנשאר עליו הוא ברכה אחת מעין שלוש הוא יכול לברך אותה.

ואין לטעון דאסור לו לברך ברכה אחת מעין שלוש מאחר שיש צד שהוא מחוייב לכתחילה בברכת המזון, דא"כ גם ברכת המזון תאסור עליו לברך כיון שיש צד שמחוייב בעל המחיה ואסור בבהמ"ז עכ"פ לכתחילה, ממילא תרצה לפוטרו לגמרי מכח ספק וזה א"א אפי' בספק דרבנן כמ"ש הר"ן דפסחים גבי הסיבה דד' כוסות וכ"כ הפוסקים גבי ספיקות בווסתות ועוד.

אם התכוון להדיא לפוטרו נפטר ואם לא התכוון להדיא לפוטרו אינו נפטר אפי' אם היה לפניו. מקורות: הגריש"א (בשיעורי מס' ברכות עמ' תמט וספר וישמע משה ח"ה עמ' מט) על יסוד דברי הרמ"א סי' ריא ס"ה בשם הרשב"א ומשנ"ב שם ...קרא עוד

אם התכוון להדיא לפוטרו נפטר ואם לא התכוון להדיא לפוטרו אינו נפטר אפי' אם היה לפניו.

מקורות: הגריש"א (בשיעורי מס' ברכות עמ' תמט וספר וישמע משה ח"ה עמ' מט) על יסוד דברי הרמ"א סי' ריא
ס"ה בשם הרשב"א ומשנ"ב שם סקל"ב, שמי שבירך על דבר שאינו חשוב במקום הדבר החשוב צריך שיהא דעתו להדיא לפטור החשוב.

וכן בעל הוזאת הברכה (בספר ליבון הלכה עמ' 68) נקט שצריך לחזור ולברך מזונות אם לא התכוון להדיא לפטור את העוגה, אף שלגבי דברים אחרים לא חשש שם לחומרא זו מחמת צירופים נוספים שאין ברור בהם דין קדימה עי"ש, מ"מ לגבי מקרה זה נקט שיש לברך שוב על העוגה.

וכן הוא בשוע"ר סדר ברכת הנהנין פ"ט ס"ז לגבי מעשה קדירה שאינו פוטר פת הבאה בכסנין, ועי' שטמ"ק ברכות מב ע"א דנקט בפשיטות לענין אופן אחר דמעשה קדירה כולל אורז ע"פ הגמ' שם לז ע"א, וצל"ע אם כוונת השוע"ר ג"כ לזה, אלא שלמעשה נקט השוע"ר שלא לברך משום שיש חולקים ע"ז, ויל"ע אם כוונתו באופן שלא כיוון לפטור וכנ"ל, ומ"מ להמשנ"ב לכאורה באופן שלא כיוון להדיא לפטור אינו פוטר וכנ"ל.

לגבי דברי המלבי"ם שם א"א להאריך כאן מאחר שהוא מיוסד ע"פ סוד, אבל אנסה לבאר חלק מתמצית דבריו ואקווה שיהיה לך לתועלת. דיש ב' בחינות הנזכרות שם בפסוק, יש בחינת למטה שהוא אמנם נגלה כפורענות מידת הדין ומ"מ תכליתו ועיקרו האמיתי ...קרא עוד

לגבי דברי המלבי"ם שם א"א להאריך כאן מאחר שהוא מיוסד ע"פ סוד, אבל אנסה לבאר חלק מתמצית דבריו ואקווה שיהיה לך לתועלת.

דיש ב' בחינות הנזכרות שם בפסוק, יש בחינת למטה שהוא אמנם נגלה כפורענות מידת הדין ומ"מ תכליתו ועיקרו האמיתי והנסתר הוא טוב, ויש בחינת למעלה שהוא כולו טוב וגם ניכר ונראה שהוא טוב, והמלאכים (עכ"פ חלקם) נמצאים בבחינת למטה, כיון שאינם הטוב השלם, וכן המלאך מט"ט נמצא למטה.

ואלישע בן אבויה המכונה אחר מבואר בגמ' בחגיגה שלאחר שראה את המלאך מט"ט קיצץ בנטיעות, ועי"ש ברש"י מה שפירש ע"פ פשט, אבל המלבי"ם מפרש שאחר כשנכנס אלישע בן אבויה לפרדס הגיע להשגה זו של למעלה ולמטה וכשראה שמט"ט נמצא בבחינת למטה, הסיק מזה בטעות לומר שיש ב' רשויות, (כלומר שטעה אחר לומר שהקב"ה למעלה שהוא כולו טוב ויש מט"ט שהוא בתערובת רע והוא למטה), ויתכן שהמלבי"ם מסתמך בזה גם על דברי הגמ' בסנהדרין לח ע"ב לגבי מט"ט עצמו אי הכי נפלחו ליה וכו' אל תמירני בו.

ודברי המלבי"ם בביאור טעותו של אחר, מיוסדים על מה שהמינים טועים לומר שהטוב והרע בא מב' רשויות, כמ"ש בסנהדרין שם לט ע"א בסמיכות לענין זה על מפלגא ולמטה וכו' (כמו שהביא המלבי"ם שם), וסובר המלבי"ם שהם מפרידים בין הלמטה שהוא הרע לבין הלמעלה שהוא הטוב וסוברים דב' רשויות הם, ובהרחבה עוד בטעות זו עי' בספר הקבלה להראב"ד מטולידו ובפתרון תורה פרשת אחרי מות.

ואעפ"כ האמת היא שגם הטוב השלם וגם הטוב הנראה כרע הכל מהקב"ה אלא שהטוב הוא נסתר ברע בעולם התחתון ובעולם העליון הטוב הוא גלוי.

ואם נתרגם את דברי המלבי"ם לחיי המוסר והמעשה, טעותו של אחר היתה שלא יכול היה להבין שגם הדברים הלא טובים שאנו פוגשים בעולם הם ג"כ מהקב"ה ובאמת הם טובים רק שהטוב שבהם הוא נסתר והוא גלוי רק כלפי שמיא.

מעין זה מצינו גם ענין הקרבן שנכרי יכול להביא רק עולה ולא שלמים מכיון שאינו יכול לתפוס ולהבין שגם החלק הגשמי של הקרבן (דהיינו אכילת בעלים) יש לו צד של שימוש גבוה, ומעין זה אמרו על דבר זה נסמית עינו של בלעם וכו' ותן לחכם ויחכם עוד.

הפתרון המועדף הוא שיברך קודם בורא נפשות על האורז ולאחר מכן על המחיה על הבורקס. מקורות: יש מהפוסקים שכתבו שעל המחיה פוטרת הברכה האחרונה על אורז (הלק"ט ח"א סי' מ, מחזיק ברכה סי' רח סק"ז, שע"ת שם סק"ט, בא"ח פנחס סי"ח, כה"ח ...קרא עוד

הפתרון המועדף הוא שיברך קודם בורא נפשות על האורז ולאחר מכן על המחיה על הבורקס.

מקורות:

יש מהפוסקים שכתבו שעל המחיה פוטרת הברכה האחרונה על אורז (הלק"ט ח"א סי' מ, מחזיק ברכה סי' רח סק"ז, שע"ת שם סק"ט, בא"ח פנחס סי"ח, כה"ח ר"ח סקמ"א, ועוד) מ"מ הוא מחודש ואינו ברור להלכה (עי' שבט הלוי ח"ט ס"ה).

ולפ"ז יש נידון בפוסקים אם הוא לכתחילה כשמברך על המחיה על מיני דגן יכוון לפטור את האורז (כן דעת הבא"ח שם וכה"ח שם), או שרק בדיעבד אם בירך בטעות על המחיה אחרי אכילת אורז יצא (כן מפורש בשע"ת שם שהפטור הוא רק בדיעבד).

[והיה מקום לומר לכאורה דאין על המחיה פוטר אורז כשלא התכוון לפטור מאחר ורוב ברכות שמצינו שפוטרות רק בדיעבד כשהתכוון לפטור מ"מ לכתחילה אין מכוונים לפטור בהם גם כאשר בירך על דבר אחר ברכה זו, אבל מאידך מצינו שברכת על הפירות דמעין ג' פוטרת שאר פירות, ולכן יש מהפוסקים שנקטו דה"ה בניד"ד כיון שאורז הוא מיני מזונות שייך לומר בו על המחיה (כ"כ שם השע"ת וכן הכה"ח שם בשם מהר"י מולכו, וכעי"ז מתפרש בהלק"ט) ורק שא"צ ג' ברכות.

רק דבאמת לא נתבאר בגמ' מה הטעם שברכת על המחיה לא נתקנה אלא על מיני דגן אם הוא מחמת שאורז אינו מין מחיה או שאינו מחייב בג' ברכות כיון שאינו לחם וממילא לא נתקן עליו גם לא מעין ג', והפוסקים הנ"ל משמע שנקטו שהוא מין מחיה ורק לא נתחייב בג' ברכות כנ"ל, וא"כ דינו מקביל לדין שאר פירות לענין מעין ג' דעל הפירות כנ"ל, אבל צע"ק דלענין מזונות נתבאר בגמ' שאורז הוא בכלל מיני מזונות אבל לענין מחיה מנא לן, דאדרבה נזכר בגמ' לז ע"א דרק לר' יוחנן בן נורי מברך על המחיה על אורז, וצ"ל שסוברים דר' יוחנן בן נורי מחייב במעין ג' משום דגבי בהמ"ז נזכר לחם וסובר דאורז מין לחם, אבל לדידן חיוב ג' ברכות אין אבל כמו דאורז מהני לענין שהוא מסעד סעיד להחשב כדגן לענין מזונות כך מהני להחשב כדגן לענין על המחיה ועל הכלכלה, ומ"מ יעוי' להלן דעדיין לכאורה אינו מוסכם להחי"א.

ומ"מ אולי יש להביא ראיה לפוסקים הנ"ל ממ"ש רש"י שם לגבי מה שעל אורז מברך ולא כלום כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין עכ"ל, ומשמע דבורא נפשות הוא קולא ולא חומרא דבמעין ג' בודאי יוצא, ומ"מ אין מזה ראיה ממש, דהנה בעל הפירות פשיטא דאינו יוצא, אע"פ שהוא מעין ג' ג"כ, וכמו כן בעל המחיה אינו מוציא יין כמ"ש השו"ע סי' רח, הלכך א"א להביא ראיה מרש"י זה, דאמנם רש"י נקט שיש חשיבות לפירות א"י שצריכים מעין ג' אבל לא שהברכה הפוטרתן תפטור את הכל, וצריך לברר האם אורז הוא בכלל המחיה או לא, וזה יהיה תלוי בנידון אם אורז מיסעד סעיד, כמ"ש בהלק"ט הטעם לפטור אורז בעל המחיה משום דמסעד סעיד כמו לחם, ולפי הנשמ"א שיוצא במזונות בכל דבר שפסקו המשנ"ב לפי ביאורו של הנשמ"א שטעם הדבר הוא משום שמזונות לדידן שיוצא באורז א"כ כל דבר הוא מזונות, בחשבון יוצא שלא יוכל לצאת בעל המחיה בכל דבר, וכן יש להעיר עוד דבהל' ברכות להריטב"א פ"א ה"ח מבואר דלא יצא אם בירך המוציא על פת אורז, ומבואר דאינו פת, ואולי סובר דאינו מסעד סעיד גם לגבי על המחיה, וכן יש להעיר דמבואר בפוסקים דלאורז אין חשיבות ע"י כל שהוא בתבשיל כמו למיני דגן וכן מוכח בחשבון הדברים בגמ' עי"ש, ובאמרי נועם לתלמיד הגר"א בברכות לז ע"א סיכם דבג' דינים חלוק אורז מדגן, לענין פת אורז שאינו בהמוציא, לענין ברכה אחרונה בנ"ר, ולענין חשיבות בתערובת עכ"ד, ומאחר שמצינו שאין לו חשיבות כמו דגן, אולי גם לא חשיב מחיה לענין לפטרו בעל המחיה].

ולכן להלכה ראוי לחשוש לכל השיטות, ויש ב' פתרונות שנזכרו בפוסקים לחשוש לכל השיטות הנ"ל.

הפתרון הראשון הוא לברך בורא נפשות על האורז לפני שמברך על המחיה על הבורקס (שיעורי הגרי"ש אלישיב ברכות עמ' תפז בשם חסד לאלפים סי' רח סקי"ט), ויש קצת חסרון בפתרון זה מחמת שמשנה את סדר קדימת הברכות.

והפתרון השני הוא לברך על המחיה ולכוון שלא לפטור את האורז (ויעוי' בביאור הלכה בהל' ציצית לגבי בית המרחץ פתרון בענין אחר שהוא קצת מעין פתרון זה עי"ש), אך גם בפתרון זה יש חסרון מכיון שאינו ברור לגמרי שאפשר לכוון בברכה אחרונה שלא תפטור אחד מן הדברים (עי' ביאור הלכה סי' רא ובתשובה שאציין להלן בסמוך הארכתי עוד בנידון זה לענייננו).

ואמנם יש מהפוסקים שהזכירו כנ"ל שיכוון להדיא בעל המחיה שיפטור האורז, אבל זה אינו פתרון לפי הצד שעל המחיה אינו פוטר אורז, וכ"ש דלהדיא הזכירו חלק מהפוסקים דעל המחיה פוטר אורז רק בדיעבד, ולכן לדידן אינו כדאי לכתחילה לסמוך על פתרון זה.

(ויש מהפוסקים שאף משמע שנקטו שמעיקר הדין אינו פוטר על המחיה אם אינו מכוון לפטור, עי' שבט הלוי ח"ט ס"ה, אם כי הפוסקים שכתבו שיכוון בעל המחיה לפטור גם את האורז, ע"כ שהם סברו שיש עכ"פ צד שעל המחיה פוטר את האורז לכתחילה כשאכל גם דגן עם האורז, דאל"כ למה יעשה לכתחילה דבר שהוא רק בדיעבד, ואם משום שזה עדיף מלהיכנס לספק ברכות א"כ למה לא יעשו פתרון אחר מהפתרנות כאן, ועי' בתשובתי ד"ה אכל בורקס וכו' שציינתי להלן בסמוך).

ואם כי מעיקר הדין אפשר לסמוך גם על הפתרון השני כי כשמברך ברכה שעל דבר אחד הוא לכתחילה ועל דבר אחר הוא בדיעבד נקט המשנ"ב שאינו פוטר הבדיעבד אפי' בסתמא וכ"ש כשמכוון שלא יפטור, והמשנ"ב מיירי על ברכה ראשונה ויש לומר דה"ה ברכה אחרונה, וממילא מכיון שברכת על המחיה על האורז פוטר רק בדיעבד לרוב הצדדים, לכן אינו מוציא בזה האורז כשאינו מכוון לפוטרו וכ"ש כשמכוון שלא לפוטרו [ע"ע בתשובתי ד"ה אכל בורקס ואורז ובירך על המחיה על הבורקס האם יכול להמשיך אחר כך לאכול מהאורז].

אבל הפתרון הראשון הוא מועדף יותר כיון שיוצא מכלל ספק ברכה לבטלה לגמרי, (משא"כ בפתרון השני אינו עושה כדין לפי הצד שעל המחיה באורז הוא לכתחילה באופן שאכל גם מין דגן), ועל אף שנכנס כאן בפתרון הראשון לבעיה בקדימה בברכות וכנ"ל, מ"מ בנידון דידן אין סדר הקדימה כ"כ בעיה משום שמפורש בדיני קדימה שאם מקדים ברכה מאוחרת למוקדמת מכיון שיש צורך עכשיו לברך את הברכה המאוחרת אין כאן פגם בדיני קדימה ואפי' בדיעבד אין כאן [עי' רמ"א סי' ריא ס"ה ומשנ"ב שם בריש הסימן, (והבאתי בתשובתי ד"ה מי שיש לו ב' חלות בשבת אחת טרייה וטעימה מהיום של כוסמין ואחת ישנה מאתמול של קמח חיטה, מאיזה חלה יבצע), ויש לומר דה"ה במקרה כזה].

בדיעבד כשבירך על המחיה קודם אפי' בסתמא יותר טוב לצאת בורא נפשות באופן אחר מאחר והוא מחלוקת הפוסקים אם פוטר אפי' בלא כיוון לפטור (דבכה"ח שם משמע שאפי' בלא כיון לפטור פוטר), אבל בפשטות לרוב הפוסקים יכול לברך בורא נפשות על האורז כמו שהרחבתי בתשובה הנ"ל [ד"ה אכל בורקס וכו'], ועי' שם מה שכתבתי בזה עוד למעשה.

והנה בבא"ח שם כ' הטעם דלפי דעתו יברך רק על המחיה משום דספק ברכות להקל ואם מקדים בנ"ר לעל המחיה מברך ספק ברכה שאינה צריכה, אולם מאחר ונתבאר דלפי פוסקים אחרים אם יעשה כהבא"ח יכנס לספק נהנה מן העולם בלא ברכה ממילא אם מתחייב בעוד ברכה אין כאן ברכה שאינה צריכה מעין מש"כ השו"ע על שתיה קודם הסעודה לחוש לדעת הרמב"ם שמחייב בברכה על המים בסעודה עי"ש וקיצרתי.

שמעתי בשם מו"ר הגרמ"מ קארפ (בעל הלכות חג בחג) דאמנם המקרר סתום ומחמת כן לא היה לנו להחשיבו כגלוי אולם מכיון שלא בדק את המקרר לפני כן שאין בו נחש א"כ לא מועיל שהמקרר סתום. ויל"ע דמוכח ברמב"ם הל' רוצח ושמירת ...קרא עוד

שמעתי בשם מו"ר הגרמ"מ קארפ (בעל הלכות חג בחג) דאמנם המקרר סתום ומחמת כן לא היה לנו להחשיבו כגלוי אולם מכיון שלא בדק את המקרר לפני כן שאין בו נחש א"כ לא מועיל שהמקרר סתום.

ויל"ע דמוכח ברמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש שאם אדם היה על יד המשקה הפתוח אין בזה משום גילוי, אף שהאדם לא הסתכל, וכמו שפירש גם הגרח"ק בדבריו כמו שהביא בספר שמירת נפש של הרב שציגל, ומכיון שמקרר הוא דבר הרגיל להיפתח רק בידי אדם מאז שהתחילו להשתמש בו (שלפני זה היה ריק), א"כ למה יש לחשוש שמא נכנס נחש במקרר.

ודוחק לומר דכל מה שאין חוששים לנחש הוא רק בשתיה אבל בעצם הכניסה כן חוששים שנכנס נחש אע"פ שהיה שם אדם, חדא דאינו מסתבר שהרי הנחש מתיירא, ועוד שהרי בחשבון אינו יוצא כך, שהרי יש שיעור של המתנה כדי שיצא הנחש מחורו עי' בתוס' סוכה נ ע"א ובירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, וא"כ למה שלא נחשוש שהנחש כבר יצא כשהאדם לא הסתכל, וכשהאדם יצא כהרף עין שתה, וא"כ נמצא שאין שיעור כלל, עכ"פ במקרה שאדם לא הסתכל ויצא כהרף עין ומיד חזר, והמשמעות הפשוטה להלכה שכל שהיה שם אדם לא היה שם נחש כלל ואם יצא וחזר השיעור הוא כמו תמיד כשי שיצא הנחש מחורו.

ואולי הגרממ"ק מיירי במקרר שלא ידוע שנזהרו בו שלא יישאר פתוח או במקרר שכשהגיע מהמפעל לא ידוע שנזהרו לבודקו בפעם הראשונה, וכנראה שסובר שסתם מקרר אינו בחזקת שמור שלא היה פתוח ללא אדם עומד לצידו, ויל"ע.