בגמ’ מו”ק (יח ע”א) אי׳ שאשה העוברת ע”ג צפרנים יש בזה משום סכנה לולד, וכן הובא דין זה במשנ״ב סי׳ רס ובשאר פוסקים.
אולם אעפ”כ נראה שאשה אינה צריכה לבטל עבודתה משום חששא בעלמא שמא תעבור ע”ג הצפרנים, כל עוד שאין ידוע לה שהיא ודאי עוברת.

ואע”ג שיש בזה משום סכנה, וכתב הרמ”א ביור”ד (סי’ קטז) שיש לחשוש לספק סכנה שכן חמירא סכנתא, כמבואר בסוף פ”ק דעירובין, ועיין בע”ז (ל ע”א) דלא אמרי׳ פירוקא לסכנתא.
מ”מ כבר הובא בשם החזו”א [הגראי״ל והגרח״ק משמו אעלה בתמר סוף עמ׳ מה] שבזמנינו אין סכנה זו בפועל לאשה להפיל התינוק ע”י זה, ולכן מאחר דבלאו הכי אין בזה סכנה גמורה האידנא [כמו כמה דברים שנשתנו הטבעים עי׳ תוס׳ מו״ק יא ע״א וחזו״א אה״ע סי׳ יב ועוד], ובפרט בעניינים שהם רוח רעה כבר נזכר בכ״מ בראשונים דיש מהדברים שאינם נוהגים עכשיו [עי׳ ערוך ערך אגריפס ערך ספרגוס, ובחלק מהמהדורות הוא בעמ׳ מז, ובבן יהוידע, ובתס׳ בכ״מ, ועי׳ פ״ת סי׳ קטז סק״ה בשם חת״ס בתשו׳ סי׳ קא דכיון שהרמב״ם השמיט דין דגים ובשר סגי בזה לומר שיצאנו מידי חשש סכנה וגם בלא שאמר כן החת״ס הם דברים המסתברים מצד עצמם, וגם לענין רו״ר דציפרניים כ׳ באצה״ח ארץ יהודה סי׳ ד סק״ד שהטעם שהשמיטו הרמב״ם משום דרו״ר לא שכיח בזמנינו, ומענין לענין עי׳ מה שהארכתי בחידושי שבת בסוגי׳ דנט״י של שחרית לדעת הרמב״ם] ועל כן אי״ז מוגדר האידנא כסכנה כפשוטה.
לכך כיון שאין ידוע שתדרוך על הציפרניים ואין כאן אלא חששא בעלמא ובפרט שהוא מקום הפסד, נראה שאין למנוע ממנה להמשיך בעבודתה אע”פ שהיא מעוברת, וכמו שאין מונעים מאשה מעוברת לגזוז ציפרני עצמה ובני ביתה ולא נימא שיש לחשוש שתעבור עליהם ולא נתנו הדברים לשיעורים לאסור בשל השוק.
ולכן מעיקר הדין גם בלא צורך גדול אין איסור בזה וכ״ש במקום שהוא כדי חייה וחיי ביתה שאין להחמיר כלל.

ומ”מ לא נאמרו הדברים הנ״ל אלא כשאין מדובר אלא בחששא בעלמא שמא תבוא לידי זה אבל בודאי דאין לעבור ע”ג הצפרנים במקום ודאי, כמו שהביאו הפוסקים דין זה להלכה וגם החזו״א מסכים שיש לנהוג כן [כמבואר באעלה בתמר שם, וראה קובץ תשובות ח״א סע׳ לה שאין לסמוך על השמטת הרמב״ם הנ״ל וגם החת״ס לענין דגים ובשר לא נקט כן לכתחילה].

יש בזה כמה טעמים.
עיקר הטעם, מכיון שאדם המורד אפילו במלך בשר ודם מתחייב בנפשו ואיבד כל זכותו, וכמו שאמרו חז”ל במדרש אדם קורא שמו קיסר אגוסטוס מתחייב בנפשו.
ואף הדין הוא שהרוגי מלכות נכסיהן למלך, מכיון שאדם שחטא בפשע כזה איבד כל זכויותיו, בגופו בנפשו ובממונו.
ועל אחת כמה וכמה המורד במלך מלכי המלכים.
ועוד יש לחדד דבעצם האדם קנוי למלכו מלך מלכי המלכים הקב״ה שבראו ואם מבזה המלך שוב אין לו זכות להתקיים וגם במלכותא דארעא הוא כעין מלכותא דרקיעא (ע״ע ברכות נח בשינוי) ולכן יש כסף מס גולגלתא הנזכר בכ״מ בלשון זו [הוא בהרבה מקומות וע״ע עזרא ד יג] דהוא כפשוטו מס לשלם על גולגלתו למלך, כעין מלכותא דרקיעא שיש לשלם בקע לגלגולת [עי׳ רס״ג עזא שם], וכעין מה דאמרי׳ בב״מ עג ע״ב מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא וכו׳.
ועוד יש להוסיף בזה, דהנה אין חטא שאין עליו תשובה כלל, שהתשובה ברא הקב”ה לטובת העולם, כמש”כ הראשונים והקדמונים כל אחד לפי דרכו (עיין שערי תשובה לרבינו יונה בראשיתו, וברמב”ן עה”ת פרשת נצבים בסופו, ובמפרשים בירושלמי מכות פ”ב לענין שאלו לחכמה וכו’), אבל מאחר שחילול השם הוא החטא החמור ביותר, תשובתו הקשה ביותר ככל האפשר, ולכך גם הכפרה עליו היא החמורה ביותר, והיינו העונש הגדול ביותר והצער הרב ביותר שאדם יוכל להרגיש בכל ימי חייו, דהיינו המיתה.
ומאחר שזהו הפורענות הגדולה ביותר שיש לאדם, לכך רק פורענות זו מכפרת בצירוף התשובה, כולי האי ואולי, שכן אין פורענות גדולה מזו הראויה לכפר על חטא זה.
ויתכן לומר בזה עוד, כעין מה שמצינו שלא ייחד הקב”ה שמו אפילו על הצדיקים בחייהם (עיין רש”י סוף פרשת ויצא בשם המדרש רבה שם, ועיין עוד במדרש רבה מה שהובא בענין צדיקים שהאריכו ימים ולא היה לטובתם).
ולכך גם המחלל את השם, אין תשובתו שלמה עד שמשלים ומסיים את חייו, בלא להעמיק עוד בחטאו.

הנה אמנם שלמה הבטיח לאמו שלא ישיב את פניו ואז בקשה את אבישג לאדוניהו, אבל בודאי שהבטחה זו לא חלה כלל, ויתבאר הענין מכמה טעמים.
ראשית, הבטחה זו היתה רק לדברים שהם בכלל ההיתר, ואילו בקשה זו היתה למעשה איסור, שכן יש בזה מרידה במלכות, (אפי׳ אם לא היה כאן משום אשת אב), ובודאי שלא היה על דעת כן.
מלבד זה, בודאי שלא היה הבטחה על דעת שתבקש דבר שיהיה בזה נזק, שכן אין בדעת אדם להבטיח דבר שיעשה בו נזק, ובודאי שאין בזה שום חובה לקיים הבטחה כשיוצא שלא התכוון לזה.
ואף שבנדר צריך פתח, מכל מקום באופן כזה אין צריך חכם להתיר.
ומלבד זה, חשיב כהבטחה על מתנה מרובה, ולענין הבטחה במתנה מרובה, יעוין בחו”מ (סי’ ר”ד).
מלבד זה, מאחר והיה בזה מרידה במלכות, ממילא אדוניהו התחייב במיתה, ולכן אין צורך כלל להביא לו את מבוקשו.
מלבד זאת, הבטחה כעין זו שיעשה כל מה שיחפוץ היא הבטחת אסמכתא, ולכאורה אין בזה ממש, כל עוד שיבקש דבר שלא היה בדעתו לתת, ולא עדיפא מהאומר מה שתעלה מצודתי היום וכו׳.
מלבד זאת אחר שהבין שלמה בחכמתו שאדוניה רוצה אבישג כדי למרוד בו עי״ז נמצא שבודאי גם בת שבע אמו עצמה לא רצתה בכך ושוב לא שייכא כאן עמידה בהבטחה כלפיה כלל.
מלבד זה היה הסכם עם אדוניה שלא יחונן אם לא ילך בדרך ישר כדכתיב במלכים ספ״א ואם רעה תימצא בו ומת, ואמירה זו קדמה להבטחה שהבטיח שלמה לאם שלמה שלא ישיב את פניה ובכל כה״ג שאמירה אחרת קדמה שנתברר שהאמירה האחרונה אינה נכונה אפשר דאפי׳ מחוסר אמנה ליכא [ועכ״פ לכאו׳ לא גרע מיוקרא וזולא בלוקח למ״ד הכי עי׳ בחו״מ שם].

הנה נחלקו הראשונים האם הדלקת הנרות בבית הכנסת באה להוציא הציבור י”ח, או שהוא ענין מנהג שתקנו משום פרסומי ניסא ואין הקהל יוצאים י”ח, והארכתי בזה במקו”א, ולהלכה נקטו האחרונים דעיקר ההלכה שהדלקת נרות בביהכ”נ אין בזה משום נרות של חובה אלא מנהג בלבד וכמש״כ המשנ״ב סי׳ תרעא סקמ״ד דמברכים עליו כמו שמברכים על מנהגא שאינו אלא מנהג ושם בסקמ״ה שלא יצא ידי חובתו אפי׳ המדליק עצמו וכ״ש השומעים.

ולכן אין צריך עשרה גם בזמן ההדלקה כמש״כ המשנ״ב שם סקמ״ז דהפרסומי ניסא מתקיים אח״כ [אף דזה עצמו אינו ראיה ברורה לעניננו שאינו שייך לציבור דהא גם בעה״ב ששליח מדליק בשבילו אינו לעיכובא בדיעבד שיהיה שם], ולכן הזכירו הפוסקים ששאר הנרות אפשר להדליק גם לאחר שהתחילו הציבור בתפילתם, אע”פ שיש קצת מצוה גם בהדלקת הנר השני והילך.
ולכך כיון שמעיקר הדין אין הקהל יוצאים י”ח כלל מהנרות שבביהכ”נ, וגם להדעות שסוברים ששייך ליחיד לצאת בנרות של ביהכ”נ, מכ”מ בודאי שאין יוצאים בזה בפועל ומדליקים בבית, לכן מעיקר הדין אין ענין שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו לאחר ברכה זו, ולא חמיר מחזרת הש”ץ שעיקרו נתקן להוציא הקהל ידי חובתן.

ויעויין במשנ”ב (סי’ קכ”ד) שהביא מחלוקת הפוסקים אם חזרת הש”ץ נחשב ברכה של חובה כלפי הציבור או לא, ועוד הרחבתי בזה במקו”א במחלוקת הפוסקים האם המעכב בחזרת הש”ץ הוא שישמעו כל מילה או רק שיוכלו לענות אמן על הברכות וקדושה.
ומכ”מ למעשה מנהג רוב המקומות שעונים ברוך הוא וברוך שמו גם בחזרת הש”ץ, וכ”ש כאן שאין זה כלל חובה שיהיה ציבור שישמע הברכות לכל הדעות, ורק מברכים משום שיש בזה תקנה של מנהג של פרסומי ניסא, ולכן גם להגר״א אפשר לענות ב״ה וב״ש כאן וכ״ש שבדיעבד גם בעה״ב עצמו אינו לעיכובא אם לא שמע הברכות מהשליח ועדיף משאר מצוות שבגופו כגון תפילין שאם לא בירך [ואם נפק״מ אם הניח לעצמו או ששליח הניח על הבעה״ב] הפסיד הברכה.

ולכן אין צריך להימנע מלענות ברוך הוא וברוך שמו.
ומכ”מ במקום שמדליקים משום שיש שם אנשים שאינם מדליקים ורוצים להוציאם י”ח לדעת אותם הפוסקים שבאי בהכנ״ס בשעה״ד יוצאים בנרות ביהכ”נ, ראוי להימנע שלא לענות שם ברוך הוא וברוך שמו, כדי שאותם אלו שאינם מדליקים ירויחו דעות אלו, ולא יענו ויפסידו הברכה [עכ״פ אם לא ישמעו המשך הברכה מחמת זה] ואף שאחר מדליק להם מ״מ לכתחילה יש להם לשמוע הברכה פי׳ בשליח, והארכתי בדעות הפוסקים הנ״ל [שיוצא בשעה״ד בהדלקה בבהכנ״ס] במקו”א וכמש”כ לעיל.

נלענ״ד שמשה בודאי לא הקריב לא מנחת חביתין ולא מנחת חינוך, שכן כתיב זה קרבן אהרן ובניו, וכמו שהעירו בבי מדרשא ממש”כ בזבחים (ק”ב ע”א), שגם להסוברים שהיה למשה דיני כהן, מכ”מ לא נאמרו בו דיני מראות נגעים שבהם אהרן ובניו כתיב, וגם בזה נלענ״ד במנחת חביתין ומנחת חינוך כתיב זה קרבן אהרן ובניו, ושוב הראו שכ״כ הר אפרים הוריות סוף סי׳ יב והשיג בזה על הקרבן העדה בפ״ק דיומא שכ׳ דמשה הקריב בשחרית של יום השמיני החביתין עי״ש עוד.

אולם נסתפקו בבי מדרשא מנחת חינוך מתי הקריב אהרן ובניו, אם בתחילת ימי המילואים או לאחריהם.

ובפשטות היה מקום לומר, ששבעת ימי המילואים עדיין לא נגמר כהונתם של אהרן ובניו, ועדיין לא נעשו כהנים גמורים, שהרי בעת מילואים היה מעכב בהם ריבוי שבעה ומשיחה שבעה כמש״כ בפ״ק דיומא (דף ה׳) עכ״פ למאן דאמר הכי התם דפלוגתא היא.

ועוד יש להביא ראיה לזה, שכן בסדר עולם אי׳ שהיה יום השמיני ראשון לכמה קרבנות, כגון ראשון לשחיטת צפון וכו’, והובא גם בגמ’ ובכמה מדרשים בכמה נוסחאות (עי׳ במדבר רבה פ׳ נשא ובמדה״ג פ׳ פקודי ובמדרש חדש ועוד).
ויש ללמוד מזה לכאורה, שכל דיני הקרבנות חלו רק מיום הקמת המשכן, דהיינו רק מיום שמיני למילואים, ולא היו קודם לכן, והוא הדין מנחת חביתין ומנחת חינוך לכאורה.

ומצד שני יש לומר, דבגמ’ במנחות (ע”ח ע”א) נזכר שכהן גדול מביא מנחת חינוך לכהונו, ועוד מנחת חינוך נפרדת למשיחתו, עי״ש הפרטים בזה וכן ברמב״ם ספ״ה מהל׳ כלי המקדש הי״ז, ומשמע בגמ׳ שם שיש מנחת חינוך מצד המשיחה, והמשיחה כבר היתה בתחילת שבעת ימי המילואים כמבואר בכתובים, וכדאיתא ביומא שם (דף ה’) שהיה להם משיחה שבעה.

ומצד שלישי יש לדחות ראיה זו, ויש לומר שמכיון שהוצרכו למשיחה שבעה ימים [למאן דס״ל הכי שנשתנה מדורות], ממילא רק לאחר שבעה ימים נגמרה מצות משיחתם והביאו מנחת חביתין, ויש לפלפל בכל זה.

אולם למעשה פשטות הגמ’ שהביאו גם מנחת חינוך בשבעת ימי המילואים עצמם, דאי׳ בגמ’ ביומא שם (ה’ ע”ב) “וזה הדבר אשר תעשה להם” וזה להביא עשירית האיפה, דכתיב זה קרבן אהרן ובניו (עיין רש”י שם), ובפשוטו הכונה שהקריבו עשירית האיפה של מנחת חינוך כבר בימי המילואים עצמם, ואולי גם חיוב מנחת חביתין של כהן גדול בכל יום, ולכאורה בא ללמוד כל דיני מנחת חינוך ומנחת חביתין האמורים להלן, שיש לעשותם כמצותם גם בשבעת ימי המילואים.

וכך הבינו מפרשי הרמב”ם שבשבעת ימי המילואים מעכב עשירית האיפה של מנחת חינוך, עיין בדרך חכמה על הרמב”ם (סוף פ”ה מהל’ כלי המקדש הט”ז), וכן בספר המפתח שם [אף דלולי דבריהם הי׳ מקום לפרש דעשירית האיפה לא נזכר לגבי עיכובא אלא ללמד שנוהג בז׳ ימי המלואים דומיא דמכנסים שנזכר שם ומש״כ אפי׳ דיבור מעכב הוא ענין בפני עצמו אבל אה״נ למ״ד כל הכתוב בהם מעכב גם זה יעכב ולכאו׳ מ״ד אפי׳ דיבור מעכב קאי כמ״ד זה, וכך הכרעת הגמ׳ שם ד סוף ע״ב דר׳ יוחנן איהו דס״ל כל הכתוב בהן מעכב בהן ואיהו גופיה אמר בדף ה ע״ב אפי׳ דיבור מעכב ואה״נ הי׳ יכול להביא מזה ראי׳ בדף ד ע״ב שכך דעת ר׳ יוחנן שכל הכתוב בהן מעכב בהן, אבל נקט חדא מתרתי].

אולם בירושלמי יומא הנ״ל [ועי״ש בפנ״מ ובהר אפרים הנ״ל] משמע דאכן אהרן לא הקריב קודם לכן עי״ש, ואולי יש בזה פלוגתת הבבלי והירושלמי והיה מקום לתלות זה אליבא דמ״ד ריבוי ז׳ ומשיחה ז׳ מעכבת א״כ גם זו מעכבת ולא היו כהנים עד אז ולא הקריבו בינתיים עשירית האיפה, וקצת דוחק לומר דדברי הגמ׳ ביומא שם לענין עשירית האיפה תליא בפלוגתא דאפי׳ אם נימא דעצם העיכובא תליא בפלוגתא אם מילואים כל הכתוב בהם מעכב בהם או לא, מ״מ עצם מה שהי׳ עשירית האיפה אז לא נזכר בגמ׳ שם דהוא בכלל הפלוגתא, ומלבד זה מאחר דזה גופא שעשירית האיפה נלמד מגז״ש ד״זה״ ״זה״ ולכאורה הו״ל גז״ש מופנה מב׳ צדדין ואפשר ללמוד גם עצם הקרבת עשירית האיפה בימים אלו גם אם נימא דלשאר דיני כהונה ריבוי ז׳ ומשיחה ז׳ מעכבין, ושוב נראה דאכן לא מסתבר דמ״ד כל הכתוב בהם מעכב בהם יסבור שלא הקריבו אז דהרי ר׳ יוחנן נזכר שם מיד אחר מילתיה דריב״ח שאמר להביא עשירית האיפה ואח״כ קאמר ר׳ יוחנן [דאיהו ס״ל כל הכתוב בהם מעכב] אפי׳ דיבור מעכב ודוחק לומר דזה אינו מעכב.
ואולי הי׳ מקום ליישב הגמ׳ יומא שם דעשירית האיפה היינו שאחר הז׳ ימי המלואים אבל הוא דחוק דלשון הגמ׳ שם מכנסיים ועשירית האיפה ומשמע דשניהם היו באותו זמן דהיינו בזמן המלואים דמיירי שם.

לא פירט כת”ר האפשרויות העומדות בפניו, אם רגיל לומר תיקון חצות בכל יום, ולגבי סליחות אם יש לו מנין אחר לומר הסליחות לאחר מכן, וכן האם לא יוכל להגיד אח”כ סליחות כלל, ולכן אם יש לו מנין אחר לומר הסליחות לאחר מכן ורגיל לומר תיקון חצות בכל יום בוודאי שעדיף שיעשה כהרגלו ויאמר הסליחות לאחר מכן במנין אחר, שהרי בוודאי עיקר מנהג הסליחות בפוסקים דילן הוא לא בחצות אלא לאחר מכן, ואין שום צורך לומר דוקא בחצות.
ואם אם יפסיד לגמרי הסליחות מלומר אז בוודאי שעדיף לומר סליחות מתיקון חצות, שכן הסליחות הוא מנהג שהתקבל בכל ישראל, משא”כ תיקון חצות לא התקבל כמנהג חובה, וכן הסליחות הוא מנהג קדום מאוד וכבר נזכר בגאונים כמבואר בב”י, אולם אם לא יאמר עם הציבור סליחות יאמר עכשיו תיקון חצות ויאמר לאחר מכן סליחות ביחידות יש לדון בזה האם עדיף לומר שניהם ביחידות או לומר רק אחד מהם בציבור, אולם למעשה יותר נראה שלא יפרוש מן הציבור ויאמר עם הציבור הסליחות, ואילו יאמר לאחר מכן תיקון חצות שכן התיקון חצות אפשר לומר גם לאחר מכן.

יש מהם שלמדו הדברים מדרשא, כמש”כ בהקדמת משנה תורה להרמב”ם, ויש שקיבלו מרבותיהם כמו שאמרו הכל יודעים שהתורה של משה היא, ויש שהוציאו הדברים מהוכחות ומסברא עיין גיטין ו ע”ב לגבי ר’ אביתר, ועיין עוד בסוטה (פרק קמא) כל אחד בעצמו שיער אי בעית אימא מרבי וכו’, ויש שם משמעות שיש דברים שנאמרו ברוח הקודש, ועיין עוד בספר פלאות עדותיך להרב לורנס שהאריך הרבה בענין לא בשמים היא לגבי דינים וחידושים הנלמדים ברוח הקודש (ולפעמים רוה”ק ר”ל שהיה גם סייעתא דשמיא ועי’ חזו”א אה”ע סי’ ב, ועי’ בהערות הטור הוצאת המאור הל’ לולב מש”כ לענין הדס קטום).

בזוהר (פרשת אמור) מוכח שאמירה זו היא רק מחמת הסוכה, ואין שום טעם לומר נוסח האושפיזין אם אוכל מחוץ לסוכה.

כן (עיין סי’ רס”ג במשנ”ב ס”ק י”א).
ויש לציין שהנידון העיקרי כאן האם נרות שמדליקים בבית הכנסת הציבור פוטרים האישה והאם ע”י זה נחשבת כמדלקת בעצמה ואם תפטור גם הדלקת בעלה ע”י זה עיין ביאוה”ל בסי’ רס”ג סעיף ו’ בשם הדה”ח.
אבל למעשה יכול הבעל לברך כיון שהבית הוא חדר המיוחד להם שאין לרבים מקום להיות שם אפילו אם נחשיב האישה כבעלת חיוב להדליק בבית זה והאישה עצמה היתה יכולה לברך שם עיין סי’ רסג במשנ”ב ס”ק לח, וכל שכן שהבעל יכול לברך שם.
ולענין האישה עצמה היכן תדליק הרחבתי בתשובה אחרת האם לכתחילה יש להדליק במקום האכילה או במקום השינה.
אולם להסוברים שיש להדליק במקום האכילה יש לה להדליק נרות גם במקום אכילתה לדעת השו”ע שם סעי’ ח’ בלא ברכה ולדעת הרמ”א שם יש לה להדליק בפני עצמה במקום אכילתה נרות בברכה להסוברים שיש להדליק במקום האכילה.
וגם אם תברך האישה על הדלקה במקום אכילתה להלכה אינו פוטר את הבעל בנידון דידן כיון שיש לו מקום לאכול בפני עצמו יעויין במשנ”ב הנ”ל ס”ק ל”ח ובבה”ל הנ”ל.

אמרי’ [ברכות י ע”ב] הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ובמפרשים נתקשו דהרי כתיב [משלי טו כז] שונא מתנות יחיה ואמרי’ במגילה כז דר’ זירא כי הוו משדרי ליה אמר לא ניחא לכו דאחיה וכי הוו מזמני ליה אמר אתיקורי הוא דקא מתייקרי בי, וקצת דוחק לומר דכל הרוצה ליהנות מיירי דוקא במי שמתכבדים בו אע”ג דבאלישע אפשר דמיירי ג”כ בכה”ג, אבל עי’ במהרש”א שם שהעמיד דוקא באופן הכנסת אורחים, ועי’ אמת ליעקב לבעל הנתה”מ דף ט’ קודם ותאמר ציון ובן יהוידע על הגמ’ שם שכתבו שניהם בסגנונות דומים דההיתר הוא כשיש רווח בעה”ב, ובשאר מפרשים.

ובפשוטו ענין זה דהרוצה ליהנות יהנה והרוצה שלא ליהנות אל יהנה זה גופא בא לומר דמי שמנהיג עצמו ליהנות הוא לכתחילה ואינו בדיעבד, דלכאורה יש להקשות אם בין הנהנה ובין שאינו נהנה שניהם כאחד טובים א”כ מה טעם יש שלא ליהנות דאמאי לא לירות תרתי גן עדן [עי’ כעי”ז יומא עב ע”ב], אלא ע”כ ר”ל שזה שאינו נהנה יש בזה מעלה ואעפ”כ זה שנהנה לא גרע מחסידותו מחמת זה ומותר לכתחילה אם רוצה ליהנות ונפק”מ כשיש לו צורך שיכול לכתחילה להנות וכגון שיוכל עי”ז לפנות עצמו למלאכת שמים [עי’ ברכות לה בזמן שעושין רצונו וכו’] דכיון שהוא לכתחילה ליהנות יהנה [ועי’ כס”מ הל’ ת”ת בארוכה], וכעי”ז הובא בשם הגר”ח מולוזין דגם אם מפסיד חלק מן השכר בהסכם יששכר וזבולון [לפי שיטתו ואכה”מ] מ”מ עדיף שבכך יתפנה לעשות יותר רצון קונו, וחזי’ דאע”ג דויתור על השכר אינו דבר טוב [והוא מעין לא ניחא להו דאחיה] מ”מ לעשות רצון קונו עדיף.

וכעי”ז אמרי’ במתני’ פ”ב דסוכה מעשה והביאו לו ב’ כותבות וכו’ וכשהביאו לו וכו’ נטלו במפה וכו’, ור”ל דשניהם מותרים לכתחילה כמש”כ המפרשים, ואם תאמר אם שניהם מותרים לכתחילה למה לטרוח לאכול בסוכה וי”ל דשניהם מותרים אבל האוכל בסוכה יש לו מעלה וא”ת א”כ למה לא עשה כן ר’ צדוק צ”ל שהיה לו צורך שהיה נצרך מחמת זה לאכול חוץ לסוכה כגון שלא יבטל מתלמודו וכיון שהוא לכתחילה לאכול שיעור כזה חוץ לסוכה לא טרח לבטל תלמודו בשביל זה.

ומעין זה מבואר במתני’ בסוף פאה ובירושלמי ובר”ש שם דעני שמותר לו ליטול צדקה ויכול בלא צדקה ונמנע מליטול צדקה הר”ז משובח ואם א”א לו הר”ז מגונה וחזי’ מזה ג”כ כעין ענין זה דהוא דבר טוב שלא ליטול ואעפ”כ אם צריך אין לו להמנע, אע”ג דיש כמה חילוקים בין הכא להתם דהתם הוא מעות צדקה שינתנו לעניים אחרים ומאידך גיסא מיירי שם במי שאם לא יטול ינזק בכדי חייו.

ורש”י כתב הרוצה ליהנות יהנה ואין איסור בדבר והרוצה שלא ליהנות אל יהנה ואין בו משום גסות הרוח ולא משום שנאה עכ”ד אבל עדיין י”ל דאם תרוויהו שווין וכשרים א”כ למה שלא יהנה ויזכה לב’ שולחנות וירוויח מב’ עולמות אלא ע”כ דכשאינו נהנה שמשנה מטבעו ומניחותא דיליה יטול ע”ז שכר ואעפ”כ אם יש צורך בדבר יהנה דהרי אינו אסור מדברי תורה ולא מדברי סופרים ואינו דוחה מצוות אחרות.

וע”פ הנ”ל אפשר ליישב מה דמצינו בכמה דוכתי דיש מקומות שקבלו דורונות ויש שלא קבלו, כגון הך דרב ענן בכתובות קיבל ולא חשש לשונא מתנות כיון שהנותן רצה לקיים בזה מצווה כמבואר שם דחשיב כאילו הקריב בכורים, אבל משם אין ראיה דהוא כמו”ש במגילה שם אתיקורי הוא דמתייקרי בי, והא דר’ פנחס בן יאיר בפ”ק דחולין שאמר דכיון שרבי יש לו ורוצה לתת יאכל אצלו כיון שהיה בזה רצון צדיק ולא היה בזה איסור ואעפ”כ יותר טוב היה לו שלא לאכול ולכך הפרישוהו מן השמים כדי שלא יתבטל מקביעותו וגם בזה אפשר ליישב כנ”ל דבעה”ב מתכבד ובעצם אם בעה”ב לא ניחא ליה זה כבר מבואר בגמ’ בחולין שם אל תלחם את לחם רע עין וכו’.

המשמעות שקיפול אינו צורת ביזוי מאחר שכך דרך לקפל ספרים ודפים (וגם רצועות תפילין צורתן להיות מונחין ע”י קיפול) וגם להמבואר ברפ”ב דעירובין יש מקור ברור בספר יחזקאל שקיפול מגילה של ד”ת אינו בכלל ביזוי  הספר.

הלכך מאחר שמשתמש בספר ועושה הקיפול לצורך לימוד בספר מותר לקפל הקצה, ואף יש מהפוסקים שהתירו להניח דבר ע”ג הספר אם נצרך לו לצורך לימודו [והרחבתי בזה במקו”א], ומעין זה במכתבי הח”ח התיר לתלוש מספר לצורך לימוד וכמובן שהיתר זה דצורך לימוד הוא רק בדבר שאינו צורת ביזיון וכמו שהבאתי בנידון זה גם במקומו, ויש מהפוסקים שהתירו אפי’ שימוש בספר אחד לצורך ספר אחר [והמשנ”ב הביא בזה פלוגתא דהט”ז ושאר פוסקים] אבל עכ”פ להשתמש בספר לצורך לימוד באותו הספר מותר כל שאינו שימוש של ביזיון, ולכן לכאורה יש להתיר גם בניד”ד.

אולם יש לדחות הראיה מכל הקיפולים הנזכרים, דשם צורתן בכך או מצוותן בכך וחשיב לצורך הספר עצמו משא”כ כאן הוא לצורך לימוד מאוחר יותר, ועוד דבכל הנ”ל אינו מפחית הספר כשמקפל במקום הצריך להתקפל משא”כ בניד”ד שהרי ע”י מה שעושה קיפול כשיסיים השימוש בסימניה ישאר הספר מקומט ומפחית דמיו.

ומ”מ לכאורה הי’ קשה לחדש איסור קיפול בספר אם לא נזכר בפוסקים, אבל שו”ר שהובא בשם החזו”א (דינים והנהגות ח”ב פ”ד סט”ו ורחות רבינו ח”ג עמ’ קסב) שהחזו”א הקפיד ע”ז מפני כבוד הספר, ואולי טעמו של החזו”א דמאחר שמקמט הספר שלא במקום הראוי לקימוט וגורם פחת וקצת נזק לספר בעיני בני אדם חשיב ביזיון שעושה לספר דבר שיש המקפידים על דבר זה ומחזיקים הדבר כנזק.

ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל לא ס”ק קפו מש”כ ללמד זכות על המקילים בזה שמאחר שבגליון [רק היכא שאינו מקום האותיות] יש דין תשמיש קדושה הו”ל כלב ב”ד מתנה, ודבריו צ”ב לפי מה דס”ל שהוא דרך ביזיון א”כ הרי קי”ל להלכה דהגליונים קדושים ואפי’ המשאת בנימין שהובא במשנ”ב סי’ שלד דמקל בזה היינו במה שגוזזין מן הספר ובדוחק י”ל דעדיפא מיניה קאמר, אבל אפשר דס”ל שקיפול אינו ביזוי וכנ”ל.

ובשו”ת אבני ישפה ח”א סי’ רג הביא תשובת הגרשז”א שמותר לקפל דפי ספר כדי שישמשו לו לסימן ויש שהקפידו בדבר, ועי’ שם עוד בדבריו ונדפסו תשובותיו גם בסו”ס גנזי הקודש, וכתב שם עוד הרמה”ח (פ”ג הערה כ עמ’ מט) שהגרא”מ שך והגריש”א נהגו להקל בדבר.

כל הנ”ל הוא בספר של עצמו אבל אין היתר לקפל ספר של אחר או של ציבור בלא רשותם דהרי לא קיבל רשות לשאול אלא להשתמש כדרכה ולא באופן שמפחית דמי הספר וכל שמצויים אנשים המקפידים שלא יתקמט הספר לכאו’ לא שייך לומר ששאל הספר לענין זה (ועד”ז יש לדון במשתמשים בחפצים שאולים באופני שימוש דלא ניחא לרבים שישתמשו בחפציהם באופן זה כגון המשתמש בחפץ שמכיל בתוכו חומר מילוי דמכליא קרנא ע”י השימושים והשואל משתמש בחומר בשפע בלא חשבון או שואל המניח חפצים בשמש כשעלול צבעם לדהות עי”ז, וע”ז הדרך).

מעיקר הדין מותר וכמ”ש בגיטין יוסי וקורין אותו יוחנן וכו’ לחלק מהראשונים שם ולאו בעוברי עבירה עסקי’, וגם אמרי’ בר”ה טז ע”ב אמרו ששינוי השם מקרע גזר דינו של אדם ושם יש בזה צורך של תשובה כמבואר ברמב”ם בהל’ תשובה פ”ב ה”ד וכ”ה בר”ן (על הרי”ף ר”ה ג ע”ב) ובמאירי ר”ה טז ע”ב ועי”ש במהרש”א, וגם יש בזה שינוי מזל כמש”כ בתשובת הרשב”א ח”ה סי’ מח ובפירוש אחד בריטב”א בר”ה שם וכ”ה בירושלמי פ”ו דשבת ה”ט ששינוי השם משנה מזל וכ”ה בספר חסידים סי’ שכא.

[יש לציין דהרמב”ם והמאירי אזלי לשיטתייהו דס”ל שאין מתייחסים אחר המזל כלל ואין משגיחין בו ועי’ שבת קנו ע”ב, ובשיטת הרמב”ם והמאירי לענין האמונה במזל הרחבתי במקו”א בתשובה הנדפסת בעם סגולה לגבי אמירת מזל טוב, והרמב”ם והמאירי אזלו בזה לשיטתייהו בעוד עניינים, ומ”מ גם להסוברים שיש מזל מ”מ אינו סותר דיש ענין בשינוי השם לשם תשובה כמש”כ הרמב”ם].

וכ”א ברמ”א יו”ד סי’ שלה ס”י שנהגו לשנות שם לחולה מטעם ששינוי השם מקרע גזר הדין.

ומ”מ יש שכתבו דלכתחילה אין לשנות שם האדם שלא לצורך דשם האדם הוא פנימיותו ומהותו וניתן לו ע”י הוריו ע”פ רוה”ק כמ”ש האר”י (עי’ בספר סגולות ישראל מה שהביא בזה).

וידוע מהגרח”ק ששינה כמה פעמים שמות לבני אדם במקום צורך אבל הובא בשמו [ספר מחשבה בפרשה עמ’ צג] שאם הוא שם טוב והגון משנים רק לחולה מסוכן (ושמעתי עובדא בשמו שלצורך גדול התיר לשנות שם גם שלא במקום חולי ואיני יודע אמיתות הענין).

וכן הגרש”א שטרן בשו”ת שביבי אש באו”ח ח”ד ר”ה סי’ כד הביא מקור לזה מתשובת מהר”ם חלאוה שכתב ראובן חלה ונטה למות ושינו את שמו בהסכמת ב”ד העליון ובעשרה ובשופרות כמו שנהגו, ומ”מ אי משום הא יש לומר דמה שהוצרכו להסכמת ב”ד הוא משום דאין חבין לאדם שלא בפניו ושינוי השם חוב הוא לאדם דשמא לא ניחא ליה בשם החדש אבל מאחר שמסרו דבריהם לב”ד יש בזה כח ב”ד, אבל האמת שכ”ה המנהג כבר כמה דורות שאין משנים את השם אלא בהסכמת חכם, ועי’ עוד מה שהביא שם עוד בזה בשם החת”ס ובשם הגריש”א ובעל השבט הלוי לענין להמנע לשנות השם במקרה רגיל.

היוצא מכ”ז דמעיקר הדין מותר לשנות השם ומ”מ נהגו הדורות שלא לשנות השם אלא בכגון במקום חולי או בבעל תשובה וגם זה ע”פ חכם.

הנה בתמונה דעת הרבה פוסקים דלא גרע מבגדי צבע שאם רואה אותם דרך הסתכלות אסור (והרחבתי במקו”א), וכאן בבת שלוש נחלקו האחרונים בגדרי איסור טפח באשה ערוה לענין ראיה, דדעת המשנ”ב והאחרונים שהוא מבת שלש (עי’ בה”ל סי’ עה ד”ה טפח בשם ח”א כלל ד ס”א, וא”א מבוטשאטש סי’ עה ס”ד ודעת הסופר ח”א סי’ יא והליכ”ש תפלה עמ’ רמב ואז נדברו חי”ג סי’ יא), ולהחזו”א (סי’ טז סק”ח) תליא בהרהור ובנראות (ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ רד מהגרח”ק בשם החזו”א שהוא כבת ז’, ועי’ רש”י ר”פ חיי שרה), וכעי”ז דעת עוד אחרונים (עי’ מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ע, חלק לוי או”ח סי’ עו, ועוד), ויתכן דגם נידון זה שייך לכאן (ובתנאי שאין הרהור), ומצד שני יש מקום לומר דדוקא גבי טפח באשה יש מקום לומר דהוא ערוה בעצם ולא תליא בהרהור, משא”כ כאן שאין טפח מגולה שהרי צנועות א”כ אין בזה ערוה בעצם וסגי שאין הרהור, אבל מצד שלישי יש לומר דאדרבה בעריכת מצגת שהיא עבודת עיצוב לא שייך שאינו מתבונן והו”ל כהרהור (ולא שייך בעבידתיה טריד [אה”ע סי’ כג ס”ג] בעבודה שהיא התבוננות במראה החיצוני וכיו”ב, ובאמת עבידתיה טריד אינו פטור אלא סברא דאם טרוד אינו עוסק בענייני הרהור אבל אין היתר להרהר לצורך עבידתיה, וכבר מעין זה טען בשו”ת נצח יוסף ח”א סי’ סו דבספר לא שייך בעבדתיה טריד כיון שעוסק ביפוי, וכך יוצא מדברי היד אהרן באה”ע סי’ כא שהביא בגן נעול ח”א עמ’ מב ועי”ש שהביא דעות האחרונים בזה), והרי כל ההיתר בטפח בקטנה הוא משום דליכא הרהור אבל בהשתמשות באשה אמרי’ אסור להשתמש באשה בין גדולה ובין קטנה (קידושין ע’ ועי’ אה”ע סי’ כה), ובהסתכלות י”ל דכ”ש חמיר, וכ”כ רבינו יונה (סי’ היראה סי’ קח) שאיסור ההסתכלות הוא בין גדולה ובין קטנה, ועכ”פ אינו ראוי.

ובספר תורת ההסתכלות סי’ יד ס”ז כ’ דרבינו יונה לא מיירי בפחותה מבת ג’ כיון שלא שייך בה ייחוד (אה”ע סי’ כב).

ולפו”ר אינו מוכרח דייחוד הוא גזירה משום ביאה והא ליכא אבל כאן אם נהנה מראייתו הוא האיסור עצמו, דמצינו שיש אופנים שאיסור ההסתכלות למדו מדברי קבלה, והרהור אסור מה”ת (ע”ז כא), וכ”כ באז נדברו חי”ב סי’ מט דאפי’ לדעת החזו”א הנ”ל אם מסתכל להנאתו מודה דאסור.

אולם אחר העיון בלשון רבינו יונה שם נראה דלא מיירי באשה צנועה וממילא האיסור לדעת המשנ”ב הוא בקטנה מבת ג’ ובצנועה בהסתכלות פחות מבת ג’ לא מיירי כלל.

ויש מי שכתב דגם כאן איסור ההסתכלות רק משום ביאה ובראויה לביאה, ולא זכיתי להבין כנ”ל אבל אם נימא דגדר איסור ההסתכלות שאסרה תורה היא רק בהסתכלות לשם זנות כמש”כ השו”ע באה”ע דבמסתכל קודם שמקדש אשה מ”מ אסור להסתכל לשם הסתכלות עבירה אבל כשמסתכל למראה בלבד [כמו דשייך שנהנה לראות חבירו ואינו מתכוון לשום עבירה והסתכלות כזו מעולם לא נאסרה אבל אם מתכוון ליהנות מנוי דנו בזה הפוסקים אי’ שלא לשם עבירה], לא בזה נאמר האיסור, רק דבגדולה אינו שייך שיהנה ולא יתכוון לשום התסתכלות אישות, ובקטנה שייך, אם נימא הכי מובן החילוק רק דצל”ע אם סברא זו מוכרחת כיון שאין לזה מקור ברור וכנ”ל, אבל יש להביא קצת ראיה לזה להפוסקים דנקטו דאיסור טפח באשה הוא רק משום הרהור [עי’ משנ”ב ריש סי’ עה בשם הפוסקים ועי’ היטב בב”י שם בשם הרשב”א שכך נראה שלמד ענין זה, וכמו שנתבאר בחזו”א או”ח סי’ טז סק”ז] ואם נימא דנקטו שהאיסור רק מבת שלש א”כ מצינו ראיה דבפחות מג’ אין הרהור שאין מתכוון להסתכל לשום הסתכלות עבירה (ועי’ במשנ”ב סי’ עה סק”ב דבמקומות שרגילין לילך יחף לא חשיב הרהור ברגל אבל זרועותיה ושוקה אפי’ רגילות אסור והטעם משום דהוא דת יהודית, אבל בפחותה מבת ג’ נמצא דאין שייך בזה דת יהודית, הלכך אין בזה ערוה, ואפשר דכולה מילתא משום הרהור גם היכא דרגילות דכיון שאינו מדת יהודית בודאי מה שהוא מחוייב מדת יהודית הוא בכלל איסור גורם להרהור, ועי’ מה שהאריך  הרבה בנידון זה באדרת תפארת ח”ג סי’ לו והביא הרבה מ”מ בזה), אבל עכ”פ בניד”ד שכבר אינן בנות ג’ ומסתכל לשום עריכת מצגת שמתכוון לנוי ודעתו ע”ז עכ”פ לדעת המשנ”ב הנ”ל דוחק לומר שיהיה מותר ולפ”ד האז נדברו אם נימא דחשיב הנאה גם להחזו”א יהיה אסור אפי’ בקטנות מבת ג’ וכ”ש להמשנ”ב, ולמעשה יל”ע בכ”ז.

וכל הנידון הנ”ל מיירי רק כשאין הנאת הסתכלות האסורה דבכה”ג בכל גוני אסור.

ש”ך יו”ד סי’ קפג סק”ג וה”ה פחות כ”כ האגור בשם ש”ד וכו’, צע”ק למה לא הביא שכ”כ גם הטור כאן, ובדגמ”ר כאן הקשה יותר מזה עי”ש, ומיהו גם מה שמתרץ הדגמ”ר על קושייתו ממתני’ צל”ע אם שייך לתרץ כן על הקושי’ מהטור.

*

שו”ע או”ח סי’ קסח ס”ב אם יש ב’ שלמות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה מברך על הגדולה, צע”ק דהרי גם בב’ פרוסות קי”ל שמברך על הפרוסה הגדולה א”כ מ”ש ב’ שלמות דנקט ואם נימא דהשו”ע ס”ל דלא נאמר דין זה בפרוסות א”כ מ”ט, ובדוחק י”ל דלאו לאפוקי מב’ פרוסות אתא אלא לאפוקי אחת שלמה וקטנה ואחת פרוסה וגדולה דבזה השלמה קודמת כדלעיל סעי’ א.

*

שו”ע או”ח סי’ קסח ס”ה אם אינו נזהר מפת של גוים מברך על איזה מהם שירצה, ובמשנ”ב ביאר דכל אחד מהם יש לו מעלה בפנ”ע, זה שהוא נקי וזה שאינו של גוים, ויתכן לומר תוספת ביאור בזה דבאמת מאחר שאינו נזהר מפת של גוים הנקי הוא המעולה, דהרי לגביו אין חילוק אבל מ”מ מאחר דחכמים גזרו על פת זו עכ”פ בחלק מהמקומות לא שייך לומר דהפת של גוים עדיף מהפת שאינה של גוים ואינו סותר למש”כ המשנ”ב.

הנה מעיקר הדין אם ניקח מן המומחה א”צ בדיקה וכל בדיקה שיבדוק הוא להידור בלבד, ואם מיירי כאן במזוזה שניקחה שלא מן המומחה, האידנא המצב יותר מפוקפק וכמו שעוררו האחרונים [חת”ס ח”ו סי’ פג ושה”ל ח”ז סי’ ב] דהאידנא קשה לסמוך על בדיקת חסרות ויתרות בלבד, (וכבר הביא הב”י דברי השע”ת לר”י בזה לענין שוחטים, ועי’ רמ”א אה”ע סי’ יז ס”ב ודוק), ומ”מ כשאין מזוזה אחרת אם נימא דמעיקר הדין מהני בדיקת חסרות ויתרות האם אפשר להסתמך על בדיקה זו.

וכן יש לדון על המומחה עצמו כשבא לבדוק כמש”כ בתשובת הרשב”א ח”א סי’ אלף נו דא”א שלא יטעה הסופר בחסרות ויתרות וא”כ מחוייב לבדוק מדינא ויש לדון אם מהני ע”י מכונה כזו.

והנה לו יצוייר שהיה שייך לומר שידוע שהמכונה עושה תמיד פעולתה א”כ בודאי שיש כאן בירור דבכמה עניינים אנו סומכים על מכונות בעניינים שונים ואין חוששים שמא אירעה דבר קלקלה במכונה דיש כאן חזקה אלימתא שהמכונה עושה המופקד עליה מכיון שפועלת באופן טבעי לפי פעולתה, ולכן אין איסור לעלות על כלי תחבורה או תעופה וכל כיו”ב (ועי’ להלן דמ”מ לעניננו לא סגי כיון שיש פסולים כגון דיבוקי אותיות שלכאו’ אין המכונה יכולה למצוא אולם לו יצוייר שבעוד כמה שנים תהיה מכונה שתוכל לאתר כל הפסולים אחת מהנה לא נעדרה והתשובות יהיו במאה אחוז הוא שייך לנידון זה).

אבל במכונה שעלולה להשיב תוצאות שלא מן הענין פשוט שא”א להסתמך אף אם רוב התוצאות נכונות לכאורה לא עדיף מעד הידוע שחשוד לשקר שפסול לכל עדות אף שרוב פעמים אינו משקר (ומ”מ אולי יש לחלק) וכ”ש שהמזוזה לפנינו ושייך לבדוק ולברר וכמ”ש הפוסקים לגבי ציצית.

וכן בשו”ת מנחת דוד סי’ ע הביא בזה דברי הבית שלמה (יו”ד ח”ב סי’ קנח) שלמד ע”פ דברי הרשב”א הנ”ל דס”ת שלא נבדק חשיב אתחזק איסורא דא”א שלא יטעה ומש”ה לא מהני בדיקת קטן חריף [עי’ יו”ד סי’ קכז ברמ”א לענין עדות קטן חריף כנגד אתחזק איסורא] ומכח זה למד בשו”ת מנחת דוד שם שא”א להסתמך על בדיקת מכונה כיון שהוא אתחזק איסורא, וגם דיש דינים אחרים בס”ת שא”א לבדוק ע”י מחשב כגון דיבוק אותיות, ועי’ באר שרים יו”ד סי’ קה מש”כ בזה, ועי’ גם בשבט הלוי ח”ז סי’ ב דגם בדבריו שתפס שיש הידור לבדוק במחשב מ”מ נקט שא”א להסתמך על המחשב עצמו.

ויש להוסיף דשמעתי מועה קרובה שטענו מומחים דכ”ה המציאות שא”א להסתמך על המכונות מסוג זה (מה שהיה לפניהם) בלא בדיקת גברא.

ולפו”ר גם המכונות החדשות העובדות על טכנולוגיות מאוחרות המבוססות על אינטלגנציה מלאכותית אינם יכולות להתדייק במאת האחוזים וכידוע שיש הבדלים בין מיני התוכנות הללו והם משתנים מזמן לזמן.

ויש מקום לומר דהמכונות החדשות העובדות על טכנולוגיות של אינטלגנציות מלאכותיות יותר מועדות שלא לדייק דהרי התשובות שלהם לפעמים אקראיות וגריעי ממכונות שעובדות ע”פ חישובים קבועים ומדוייקים.

ולכן מאחר ומצויים הרבה מיני מכונות בתחום זה יש לברר אצל מומחה אם המכונה המדוברת מוחזקת כמי שאינה משקרת אבל עכ”פ מה שאפשר לומר שהתוכנות הרגילות א”א להסתמך בהם בוודאות נכון להיום.

עיקרי הדברים דלעיל הם לגבי מכונות שלא נעשו להדיא עבור סת”ם אבל מכונות שנעשו להדיא לבדיקת סת”ם יש לדון בכל מקרה לגופו לענין רמת הדיוק, ולפי מה שנראה שיש מכונות שונות זמ”ז המשווקות על ידי גופים שונים חובה עלי לציין שלא בדקתי הדברים בעצמי והדברים צריכים בדיקה ובירור.

הנה מעיקר הדין אין בזה איסור כמ”ש בשו”ע (או”ח סי’ קמא) אבל מאחר דחיישי’ משום עין הרע כמ”ש בשו”ע שם וכמו שנהגו, הלכך לכתחילה יש לחוש לזה גם בניד”ד, דעיקר עין הרע היא ההתפעלות כמ”ש החזו”א וזה דבר שאינו תלוי בדינים דאדרבה מצד הדין אין בזה איסור, ומצד ההתפעלות אין פחות התפעלות והתרגשות אצל הקהל כשהם אחים גרי צדק, אע”ג דגר שנתגייר כקטן שנולד, ואדרבה מילתא דתמיהה תווהו בה אנשי, וכאן יש כמה סיבות לעין הרע, הא’ ששניהם נולדו לאם אחת והב’ שזכו שניהם להתגייר, והג’ שיש להם בר מצוה עכשיו, ולכן היכא דאפשר אין להעלותם בזה אחר זה.

ויש להוסיף דבספר חסידים וכן באחרונים מבואר דעין הרע הוא אפי’ בדבר שרגילין להקפיד בו משום עין הרע ואין בו ענין עה”ר ממש מ”מ כיון שרגילין להקפיד בזה שוב יש עה”ר (והרחבתי בזה בתשו’ לגבי לימוד מס’ מו”ק ובתשו’ לגבי שושבינתא בנישואין), וממילא אפי’ אם הי’ צד לומר דדינו כקטן שנולד מ”מ מאחר דיש שאינם בקיאין בזה שוב לכתחילה ראוי ליזהר בזה וחמירא סכנתא.

והאמת שבכל בר מצוה של תאומים היה טוב יותר שלא יעשו יחד ענייני השמחה שרגילין בזה משום עה”ר היכא דשייך ושומר פתאים ה’.

מי שאמר צ’ פעמים ותן טל ומטר (בכפיפות לפרטי הדינים) בניגון האם מהני אחר כך כשמתפלל שלא בניגון

מסברא סירכת הלשון הוא לפי רגילות הלשון גם כשעכשיו אומר בניגון אחר, וגם אולי יש ללמוד כן ממה שסתמו הפוסקים ולא הזכירו חילוקי דינים בזה, ובפרט דבספק ברכות מיירי’ כמ”ש המשנ”ב סי’ קיד ס”ט לענין הפלוגתא אם מהני אמירת תשעים פעמים (ואף שיש כאן ספק ספקא דלהגר”א לא מהני ושמא בניגון לא מהני מ”מ בברכות אין חילוק בין ספק לס”ס כמ”ש הפמ”ג שהזכיר המשנ”ב ס”ס קכד), ולכן הדעת נוטה שלא יחזור ויתפלל ולכתחילה צ”ע.

וכן בדין סירכיה נקט בק”ש ראובן היה רגיל מנערותו לקרוא ק”ש בטעמיה ואירע יום אחד שקרא בלא טעמיה וטעה בין כתיבה לכתיבה שאמר וכתבתם ואינו יודע אם קאי בכתיבה ראשונה או שניה, דקי”ל סירכיה נקט, מסתמא שייך ג”כ דין זה אף ששינה מרגילותו ויל”ע.

וכעי”ז יש להסתפק במי שהתפלל בר”ה בניגון של ר”ה ואינו זוכר אם אמר המלך הקדוש ושם יש קצת סברא לומר לאידך גיסא שאם דקדק לנגן אפשר שדקדק גם לומר או שעצם מה שהוצרך לכוון דעתו בניגון סייע לזכור לומר המלך הקדוש וכאן לא שייכא סברא זו.

ויש לציין דבאופן שיודע שלא הועיל, מבואר בפוסקים שיכול לסמוך על אשגרת לשונו שיודע שאומר ותן ברכה וחוזר על סמך זה גם אם אמר צ’ פעמים ממש, וגם באופן הפוך שיודע שע”י שהורגל באמירה בניגון מסתמא דמהני.

אמנם שוב ראיתי בספרו של מכובדי הרה”ג גדליה הוניגסברג (ח”ב עמ’ קצג) שהביא מנהג ישיבת נובהרדוק שהי’ להם ניגון מיוחד שהיו משוררים צ’ פעמים אתה גבור וברך עלינו ושכן ידוע בשם הקה”י, ושאמר ע”ז הגרח”ק שאינו יודע אם זה מועיל כי התרגלו לומר כן רק בשיר ולא בתפילה (ובדוחק הי’ מקום לומר דר”ל שאינו יודע אם יועיל דשמא ימצא בעצמו אח”כ שלא התרגל בפיו לומר כן, וכמש”כ כעין זה לעיל מזה בעמ’ הקודם שם בשם הקה”י הגרח”ק, ואם נימא כן נמצא דאין דברי הגרח”ק סותרים דברי אבוה, אבל א”צ לומר כן אלא כנראה שאכן הסתפק בזה הגרח”ק).

לענין ברכה”ת קי”ל [בשו”ע סי’ מז ס”י] דבית הכסא לא הוי הפסק, וכ”כ המג”א ומשנ”ב סי’ קע ס”א [משנ”ב סק”י] לענין המוציא דאף שיצא והסיח דעתו באמצע הסעודה א”צ לברך שוב אפי’ נגע במקום הטינופת.

ואפשר דעיקר מה שבא ללמד בזה דאף ששם צריך ליטול ידיו א”צ לברך המוציא אבל כ”ש שא”צ לברך שוב ברכה ראשונה בשאר ברכות שבירך ויצא לבית הכסא (אם הוא באופן שאין חיוב ברכה מצד שינוי מקום).

ויש להעיר דאמנם דעת רבינו יונה והר”ן שהביא השו”ע בסי’ קעט ס”א וכן הובא בבה”ל לעיל אין היסח הדעת מועיל בסעודה אלא על אכילה בלבד אבל לא על שתיה, אבל זה לא שייך לניד”ד דשם בסי’ קע הנידון הוא על היסח הדעת משמירת ידיו אבל בסי’ קעט הנידון על היסח הדעת מאכילה, ותדע דממה שלא הזכיר המשנ”ב בסי’ קע שעל השתיה צריך לברך ש”מ דלא מיירי בהיסח הדעת.

עכ”פ המבואר דהיסח הדעת משמירת הידים או הליכה לבית הכסא אינו מחייב בברכה ראשונה שוב בכל אופן.

ויש להוסיף עוד דכל דברי המשנ”ב בסי’ קע לומר שא”צ ברכה ראשונה היינו משום דס”ד שכיון שכשהיה בבהכ”ס לא היה יכול להמשיך בסעודתו הו”ל הפסק [וכמו בסי’ מז במשנ”ב סקכ”ד מה שדן לגבי הפסק בבהכ”ס ברכה”ת מצד שיכול להתעסק במצוות של התורה בבהכ”ס וכמש”כ המשנ”ב כעי”ז לגבי תפילין] אבל דבר שהיה מותר לאכול מעיקר הדין בבית הכסא בזה לא הוצרך המשנ”ב כלל לומר שאין בזה חיוב ברכה דמהיכי תיתי לה שיברך, דלו יצוייר אדם שבירך ושתה והמשיך לשתות בבהכ”ס הרי ודאי שלא יברך שוב כשיוצא דהרי בהכ”ס הוא כמו חוץ לבהכ”ס לגביו וגם למה שמקפידים בזה משום נקיות ודרך ארץ לא מהני להתחייב מצד זה וכמו אכילת ארעי דכיון דמעיקר הדין מותרת בתפילין אם חלץ תפיליו לאכול אכילת ארעי לא יתחייב שוב אחר שמניח התפילין שוב דדוקא באכילת קבע חוכך הבה”ל להתחייב [והארכתי בזה במקו”א דהצד שהיה הו”א לפטור משום שהוא צירוף של אכילות ארעי שנעשה קבע ולמעשה ביארתי במקומו דהעיקר לברך] כיון שאין יכול לאכול אכילת קבע בתפילין.

הנה מאחר שיש חיוב קריאה”ת לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב קריאה”ת אף אם בשיעור יוכל להבין יותר וללמוד יותר, ואפי’ אם חובת הציבור עכ”פ לכתחילה ודאי גם היחיד מחויב בזה [עי’ משנ”ב סי’ קמו סק”ג ושם בבה”ל ס”ב ד”ה ויש, ואמנם בשניהם מיירי במי שהיה עכ”פ עד עכשיו עם הציבור], אבל יש לדון דאם נימא דחולה מעיקר הדין פטור לבוא לשמוע מחמת חליו א”כ יש מקום לומר דעדיף שישמע השיעור שעיקר קריאה”ת נתקן משום לימוד התורה כמש”כ בב”ק פא, וא”כ בשיעור ילמד יותר, ויתכן שתלוי בדרגת החולי אם יש לו קושי בשמיעת קריאה”ת או לא, ויל”ע בזה, ומ”מ אם יכול ללכת לשמוע קריאה”ת וללמוד השיעור בעצמו הרי זה ודאי עדיף לכתחילה.

א) הקופונים מיועדים לקונה כדי לזרזו ואם אדם כבר החליט לקנות ואדם אחר משתמש בקופונים כדי לקבל חלק מדמי המכירה לכיסו של עצמו לכאו’ יש בזה משום גזל, ודומה בזה לאדם שלא תיווך את המכר ולוקח דמי תיווך, וכ”ש אם התנו ביניהם פשיטא דהוא גזל דכל תנאי שבממון דבריו קיימים, וכתבו האחרונים דהמנהג שלא להצריך תנאי כפול במטלטלין.

אבל גם בדלא התנו יש מי שציין בזה לדברי התוס’ בקידושין מט ע”ב דהיכא דמוכחא מילתא שעושה מחמת דבר א”צ לפרש תנאי כלל, ויש לעי’ עוד בזה דאף אם נימא דמוכחא מילתא שלא ניחא ליה מ”מ יל”ע אם בעי’ גם מוכחא מילתא שמקפיד ואינו מוחל, ומ”מ בודאי שאינו הגון לעשות כן.

[וגם אין ברור שצריך לבוא לתנאי כפול כשמוציא ממון שלא כדעת בעה”ב, ואולי שייך למה שנחלקו הפוסקים אם קי”ל במעביר ע”ד בעה”ב כמ”ד נקרא גזלן, ואפי’ להמקילים שם מעיקה”ד יש לעיין במוציא חפץ מרשות בעה”ב שלא בהסכמתו אם הוא בדין זה ג”כ כיון שמצד טענת בעה”ב הגזלן משתמש בחפץ שלו, ורק יש לדון כאן מצד דברים שבלב אם יש לטעון דמוכחא מילתא וכנ”ל, ואכמ”ל].

[וכעי”ז כתבתי בהרחבה במקו”א לענין מה שיש משלמים דמי הפניה לכל מי שמפנה לקוח דפשוט שספק רשת אסור לו לעשות הדמייה כל אחד שקונה תחת רשתו כמי שהוא הפנה אותו, ואם המוכר ישראל מסתבר שיש בזה גזל גמור עד שישיב כל רווחיו הללו, וכן הסכים אאמו”ר שאסור לעשות כן].

אבל אם הקונה צריך עזרתו של השליח בשביל לקנות ובלא זה לא יקנה אפשר דהוא ג”כ בדעתו של המוכר לתת קופון גם באופן כזה, אלא אם כן יש תנאי בקופון שהוא דבר שבלתי ניתן להעברה דכל תנאי שבממון קיים כנ”ל.

ב) לגבי גזל כלפי הקונה היה מקום לטעון דגזל גמור אין כאן משום שזהו מחירו של החפץ אם מכוון השליח לקנות מהמוכר ולמכור לקונה וגם מצד גניבת דעת יש מקום לטעון דמאחר שטורח בהשגת הקופונים ולא היה טורח עבור אדם אחר [אם כ”ה המציאות] א”כ אין בזה גניבת דעת, אבל אם הקופונים קלים להשגה והם חלק מתהליך הקניה כמצוי בחלק מהחנויות שמייקרים מעט את החפץ כדי שיקנו או יקבלו קופון וכל חנות עושה כן בדרך אחרת [כגון כרטיס מועדון וכיו”ב] קשה לטעון סברא זו, ובכל גווני אם לא התכוון בשעת הקניה לקנות לעצמו אלא לאחר לכאורה החפץ נכנס לרשות הלוקח והמעות של הלוקח לרשות המוכר וממילא צל”ע אם יכול לעכב חלק לעצמו.

אולם דין זה תלי באשלא רברבא בכתובות צח ע”א אם שלח שליח לקנות והוסיפו לשליח מידה דנאמרו בזה כמה דעות ולהלכה אמרו בגמ’ שם דאם יש קצבה לחפץ ושינו המחיר לשליח חולק השליח עם בעה”ב ודבר שאין לו קצבה כל הרווח לבעל המעות.

והטעם שחולקין בדבר שיש לו קצבה דעת הרי”ף והרא”ש שהוא משום שהשליח הרויח מכח בעה”ב ויש בזה עוד דעות ונפק”מ, ועי’ חו”מ סי’ קפג ס”ו ובכס”מ ולח”מ פ”א מהל’ שלוחין ה”ה, ועכ”פ לפי טעם זה גם כאן אף שהשליח טרח בקופון מ”מ מאחר שזכה לרווח ע”י ממונו של בעה”ב י”ל דהשכר לבעה”ב.

[ויש להוסיף עוד נקודה דשם יש קצת ריעותא לבעה”ב כיון שיש מקום לטעון שלגבי אותה מידה שהוסיפו לו אין דעת בעה”ב לקנותה וזוכה בה שלא מדעתו כלל, משא”כ כאן השליחות היא לקנות את החפץ כולו ורק שהמוכר פחת לו מהמחיר וכאן יש מקום לטעון שכח המשלח תקיף יותר בניד”ד וצל”ע בזה, מצד שני בניד”ד השליח עושה מעשה מסוים בשביל לקבל את ההנחה אבל גם כשהשליח עושה מעשה אינו נוטל הרווח אלא מצד מעותיו של בעה”ב ושייכת בזה סברת הרי”ף והרא”ש ושאר פוסקים שפסקו כמותם, ואפי’ לפרש”י וסייעתו והרמ”א דכשהמוכר אמר שיהיה לשליח הרי הוא לשליח מ”מ כאן אי משום הא אדרבה רצון המוכר שיהיה הרווח ללוקח שעשה עמו המקח ואליו מיועד הקופון].

ועי’ עוד בסוגיא דריש פרק האומנין.

היוצא מכ”ז דהעיסוק בקופונים באופן זה, מה שודאי אפשר לומר שעיסוק זה הוא מפוקפק מכמה טעמים, וכן הובא בשו”ת מעין אומר חט”ז עמ’ שמז בשם גדול אחד שהורה ג”כ שאין הדבר הגון לעשות כן.

בביאור מחלוקת האחרונים שהובאה בפנים אם יאמר שלום רב כדי להספיק קדושה או לא, נראה דשורש הענין אם להתייחס לחיוב אמירת שים שלום בשחרית כחיוב של תקנה או של מנהג, דלהסוברים שיש בזה תקנה גם אם הוא תקנה מאוחרת חשיב כמטבע שטבעו חכמים בברכות כמבואר בבה”ל סי’ קכז, אבל להסוברים שהוא מנהג א”כ כיון דרמיא עליה חיוב קדושה יכול לעשות שלא כמנהג כיון דהמנהג הוא רק לכתחילה משא”כ הקדושה הוא חיוב מדינא, וגם דכשמבטל מנהג בצנעא הוא קיל אם לא חל עליו חובת המנהג ויל”ע בכ”ז.

וממה שהיו מנהגים שונים בזה לכאו’ ש”מ שיש בזה מנהג ולא תקנה, ובדוחק י”ל דהוא חילוקי מנהגים בתקנה (עי’ כעי”ז בפרק מקום שנהגו שנחלקו תנאי במנהג דהתם אם הוא איסורא או מנהגא).

ויתכן עוד דסבר החזו”א לשיטתו שאם התחיל עם הציבור ושהה עד שאמרו הציבור קדושה לא עבר איסורא ולכך לא ס”ל דחשיב דרמיא עליה קדושה כיון שעדיין לא סיים תפילתו כמנהגו.

בשו”ע או”ח סי’ קסז ס”א, ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן, יש לדון אם כ”ז מיירי בבוצע לעצמו או בבוצע לאחרים או בשניהם, דהנה לכאו’ עיקר החסרון בנראה כצר עין הוא לאחרים ומאידך עיקר החסרון בנראה כרעבתן הוא לעצמו, אולם ממה שהובאו בסמיכות עוד עניינים השייכים לבוצע לאחרים א”כ מיירי כאן גם בבוצע לאחרים, וגם ברמ”א כאן כתב דאם בוצע באופן שיגיע כזית לכל אחד אין בזה רעבתנות וי”ל דבשיגיע פרוסה גדולה לכל אחד אפשר דאפי’ לאחרים יש בזה דרך רעבתנות להביא להם פרוסה גדולה יותר מידי, [אולם בעט”ז כאן בשם רש”ל יש אולי משמעות דבפורס לאחרים אין קפידא, אבל יש לומר דכוונתו רק לדין הרמ”א הנ”ל ולכן כתב אבל בפורס לאחרים וכו’ “שהן מרובין” ולא מצד שהם אחרים אלא מצד שמרובין ולכן פורסם חתיכה גדולה שיגיע כזית לכולם], ומאידך גם בבוצע לעצמו י”ל שאם בוצע פרוסה קטנה חשיב צר עין כלפי עצמו, בדבר שצריך לו לחיי נפש, וכדמוכח מהרמ”א והעט”ז הנ”ל דהסעיף מיירי גם בבוצע לעצמו, וצל”ע.

הנה בשו”ת הר”ן סי’ עג [ויעוי’ עוד בשפתי חכמים ר”פ משפטים] מבואר דאע”ג שמותר לדון על ידי בוררות הדיוטות ישראל מ”מ אסור לדון בערכאות משום אויבנו פלילים, וכן מבואר בתה”ד (הובא בסמ”ע ובבה”ט חו”מ סי’ כו ס”א בשם הרמ”א שם סי’ ד) דגם בדבר שמותר לעשות דינא לנפשיה מ”מ אסור ע”י ערכאות [ויש בזה פרטי דינים, עי’ בפוסקים].

ויש לדון אם החילוק בין הדיוטות לבין ערכאות הוא מצד שהם אפיקורסים או מצד שהוא מקום הקבוע לדון, ויעוי’ במפרש התיבות בשו”ע שם ריש סי’ כו שכתב השו”ע אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם, וכתב המפרש פי’ מושב קבוע לשריהם לדון בו, ויש לדון אם דוקא או לאו דוקא.

והמשמעות בראשונים בכ”מ דעצם מה שהאדם ממונה להיות דיין ונעשה עי”ז בכלל ערכאות אפי’ אם הוא הדיוט עדיף מאדם שמעולם לא נעשה להיות דיין כלל [כן מבואר ברמב”ן סנהדרין כג ע”א בסוגי’ דערכאות שבסוריא ודלא כהחולקים שהביא שם, וכן מוכח בספר הישר לר”ת חלק החידושים סי’ תרסח ודברי ר”ת הללו הובאו בתשו’ מהר”ם דפוס פראג סי’ תש”מ בשם הראב”ן ועי”ש בראב”ן דף רכז ע”ב].

ולאור דבריהם נמצא שדיין הממונה עדיף מדיין שאינו ממונה, ובלשון ר”ת שם מבואר דמיירי אפי’ בערכאות דעלמא א”כ החומרא בערכאות הוא משום שנעשה ע”י גויים, ואפשר דה”ה משומדים שדינם כעם אחר לכל דבר וגריעי מגוים דמעיקר הדין בזמן שהיתה יד ישראל תקיפה היה דינם דמורידין ואין מעלין.

ומאידך גיסא לההיא דעה שהביא הרמב”ן נמצא שדיין הממונה פסול, וא”כ יש לומר דדיין שממונה לדון בדיני שקר גריע מרועה בקר דבממונה לדון דיני שקר יש בזה אויבינו פלילים [והי’ מקום לומר דגם להחולקים על הדעה הנ”ל ס”ל דבממונה לדון דיני שקר של גויים חמיר מ”מ לא משמע שם כן אלא דרועי בקר חמיר, עי”ש שהזכיר הל’ ערכאות דעלמא וקיצרתי, ויש מקום לומר דעיקר החומרא בשו”ע והרמ”א לא אתיא כהנך הראשונים אבל הוא דחוק לומר דפליגי ע”ז ועכ”פ בניד”ד אין נפק”מ וקיצרתי].

עכ”פ בין למר ובין למר נתבאר דבית משפט חילוני הוא בכלל דין זה דהרי הוא גם מקום קבוע לדון דינים וגם הוא מקום משומדים.

וכל נידון זה אינו שייך לדיני היתר ערכאות הניתנים בב”ד עבור צד אחד כנגד צד אחר, דזה מותר גם בגוים כמבואר בשו”ע שם, וה”ה לו יצוייר שיש ב’ צדדים שכל אחד מהם יש לו ב”ד אחד שס”ל שבעל דין שכנגדו לא ציית דינא וכל צד קיבל היתר ערכאות, אלא דשם כל אחד קים ליה כב”ד דיליה וכל אחד הולך לערכאות אך ורק מחמת חבירו, משא”כ כאן הנידון לו יצוייר שב’ הצדדים בחרו מעצמם בוררות בערכאות, ומ”מ יש לדון בכל מקום לפי עניינו וכאן הנידון רק באופן שמעצמם רוצים ליקח בורר כזה ויש ביד ב’ הצדדים ללכת לב”ד דבזה אסור ליקח שופט בבית משפט לבורר.

בשולי הדברים יש להדגיש שכל הנידונים כאן אינם מתייחסים לעובדא כל שהיא אלא רק לבירור הסוגיא.

בגמ’ בסוטה כא ע”א מבואר דכל אשה נוטלת שכר לעוה”ב ע”י תורתה של בעלה ובניה, וידוע השמועה דמבדרא בשם הגריח”ז שאמר דרך ענוה שאף שאינו לומד כפי הנצרך מ”מ אשתו תקבל על כך שכר מכיון שטורחת לשם הלימוד (ויש עוד תוספת בזה מה שאמרו משמו וזה אינו נוגע לכאן).

והנה הדבר לכשלעצמו הוא מסתבר דהרי אי’ בברכות ו ע”א חישב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, וכ”ש במצוה שכל עשייתה היא למטרת מצוה אחרת והרי העשיה הראשונה כבר נגמרה.

מ”מ מבואר בגמ’ בתענית כה ע”א שהשכר תקבל האשה כפי מדרגת בעלה עי”ש, [והנה מה שמבואר שם שאם יקבל שכרו בעוה”ז יתמעט גם שכר אשתו יל”ב באופן שגם היא נהנית ממה שנוטל שכרו בעוה”ז כמבואר שם, אבל מעצם מה שמבואר שתשב עמו בגן עדן משמע שהוא גם מחמת צדקותו].

ולכן צ”ל דאה”נ יש בזה ב’ חלקים דיש השכר שנוטלת על עצם המעשה שעשתה ובזה גם אם נאנסה ובעלה לא למד אינה מפסדת השכר על מה שעשתה, ויש זכות שיש לה בפועל אם למד שמתווסף לה זכות מצד עצם הלימוד, ולא גרעה ממי שמזכה אחרים שיש לו זכויות כמ”ש ביומא לח ועוד, ומי שמחטיא אחרים שיש לו חובה כמ”ש ביומא שם ובסנהדרין קז ע”ב וסוטה מו ע”א ועוד ומידה טובה מרובה, ואין הקב”ה מקפח שכרה לקבל גם כנגד כל מה שזיכתה את בעלה בפועל.

[וכבר הראיתי באיזהו מקומן בשם רבינו בחיי ועוד מן הקדמונים דהלשון “כאילו” אינו לגמרי כמו הדבר בעצמו וגם כאילו עשאה אין הכונה שמכל הבחינות והגדרים נקבע אצלו כאילו עשה לגמרי וגם לענין מתן השכר י”ל דכשנעשה על ידיה זכות בפועל מזדכה עי”ז].

ובתשו’ אחרת ציינתי ג”כ לדברי הפוסקים דעיקר ענין יששכר וזבולון הוא מה שהיששכר יוכל ללמוד עוד על ידי הזבולון יותר, וכמובן דעיקר זכותה של האשה לענייננו ג”כ כל מה שהיה יכול בעלה ללמוד יותר מכח השתדלותה, אבל יש ג”כ ענין עצם החלק בתורתו כעין שותפות.

ששאלת למה מ”ד שיהושע כ’ ח’ פסוקים אחרונים שבתורה מוימת משה ואילך למה אינו סותר העיקר דקי”ל שכל התורה המסורה לידינו היא הנתונה למשה רבנו ע”ה, כבר הרחבתי וביארתי בכמה מקומות ע”פ המבואר בסוגיות דכל התורה כולה שבכתב ושבע”פ עם דקדוקי סופרים והוראות חכמים וחידושי תלמידים נתנו למשה מסיני [עי’ מגילה יט ע”ב וברכות ה ע”א ועוד], אע”פ שיש הוראות שנתחדשו בדורות אח”כ אפי’ מכח דרשות [כמש”כ בהקדמת משנה תורה להרמב”ם ועוד], מ”מ הכל נראה לו מתחילה למשה [ע”ע נדרים לז, ויעוי’ תמורה טז ע”א], והיינו מה דאמרי’ בכ”מ [מגילה ג ע”א ועוד] שכחום וחזרו ויסדום, ולכן גם ח’ פסוקים הללו בודאי נאמרו לו למשה מסיני.

ששאלת מה אם יאמר אדם ששמואל כתב פסוקים אלו או פסוקים אחרים שבתורה אם ייחשב כפירה, הנה יש להקדים דאה”נ דכל הכופר בדברי חכמים חשיב כפירה וכמש”כ הרדב”ז והמהרש”ל [הנהגות מהרש”ל הנד’ בשו”ת מהרש”ל] דכפירה אינו רק מי שכופר בעיקרי האמונה אלא אפי’ הכופר בדיבור אחד מדיבורי חכמים ג”כ חשיב כופר, וכן אי’ בויכוח דהרמב”ן שיש חיוב להאמין בכל הכתוב בגמ’, וכן מבואר כבר בחז”ל שהכופר אפי’ בדיבור אחד מהדרשות הוא בכלל כי דבר ה’ בזה שחייב כרת [לפי הרבה ראשונים הוא כרת כפשוטו וכפשטות הסוגיות] ואין לו חלק לעוה”ב, ולכן מי שיאמר דבר כזה הוא כבר כופר מחמת שכופר בדברי חכמים.

אבל יש להוסיף בזה דאם אדם אומר שפלוני כתב פסוק פלוני [שכידוע זה דברי הלוחמים בדת משה וישראל] הנה עיקר המכוון שרוצה לטעון הוא שהתורה נתחברה במשך הדורות ח”ו, ולא עבדו ישראל ע”ז אלא להתיר להם וכו’, אבל מ”ד שיהושע כתבם ר”ל שפסוקים אלו נכתבו באותו מעמד ומיד אחר פטירת משה בלא שיהוי מה שלא היה יכול משה עצמו לכתוב דלא ליהוי מחזי כשיקרא לדעה זו [ועי’ תוס’ גיטין כו ע”ב].

וכבר מבואר בראשונים ובשו”ע דמי שהגיע להוראה וחולק על מנדין אותו אבל על יהושע אמרו כמה אמוראים דאפי’ אמר לא צייתנא ליה וא”כ ע”כ מה שכתב יהושע ח’ פסוקים אלו הוא תורת משה.

ששאלת אם יש דינים אחרים לפסוקים הללו אפשר שכוונת כת”ר למה שיחיד קורא אותם בבהכנ”ס (ב”ב טו ע”א) דהוא גם לדעה זו כמבואר שם, אבל מצד קדושתם קדושתם כקדושת הס”ת, דס”ת בלא פסוקים אלו פסול, ומה דקי”ל  (מנחות ל ע”א) הגיה אות אחת כאילו כתבה הוא גם בפסוקים אלו וגם לדעה זו [עי”ש בגמ’ דהוא כמעט מוכח בחשבון ממה דהמימרא הקודמת רצה לתלות בפלוגתא זו ולמסקנא לא תליא בזה ובמימרא זו לא תלו כלל] והיינו כנ”ל שיהושע השלים רק מה שלא היה יכול משה לכתוב אבל היו הדברים מוכנים לכתיבה גם אצל משה.

להנ”ל פשוט שאין עוד פסוקים בתורה שנכתבו על ידי יהושע, דרק מה שלא היה יכול משה לכתוב משום דמחזי כשיקרא לא כתב, וכתיב זכרו תורת משה עבדי, וכתיב בריש יהושע [א ז] רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וגו’ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו’, ובפרט להמבואר בב”ב שם להך דעה דיהושע כתב ספרו וח’ פסוקים א”כ לא כתב יותר.

ששאלת שנמצא שינוי נוסח במימרא דר’ חנניא בן עקשיא בתנא דבי אליהו זוטא פי”ז, הנה הכלל הוא דהיכא דאיכא פלוגתא דמתניתין וברייתא אזלי’ בתר מתניתין (עי’ ביצה ו ע”ב ותוס’ שם ויבמות מג ע”א ובכללי התלמוד המיוחסים להר”ש הנגיד), ולכן גם אם יש נוסח אחר ואפי’ אם הוא מאוחר ועדיף מברייתא מ”מ מאחר שהוא מדרש כנגד מתני’ ותלמודא דידן לא אזלי’ בתר המדרש (עי’ עוד יו”ד סי’ רמ סכ”ד בנו”כ), ולכך נהגו לומר נוסח המשנה.

לגוף השאלה בביאור הנוסח המובא בתד”א רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ויקרא כב) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה’ ואומר (ישעיה מב) ה’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, לענ”ד פירושו אני ה’ נאמן לשלם שכר, א”כ המצוות הם לשלם שכר, וכי תימא דאני ה’ רק בא לומר נאמן ליפרע, או וכי תימא לשלם שכר אבל לא שזה הטעם שקבע הקב”ה את המצוות, לכך תא שמע ואומר ה’ חפץ למען צדקו וגו’.

לענין שאלתך אם ר’ חנניא בן עקשיא הוא ר’ חנניא בן עקביא לענ”ד קשה לומר כן מאחר שהם ב’ אותיות מב’ מוצאות, ואינו דומה לר’ יהושע בן פתורה המתחלף עם בן בתירה, או חילופי חנינא וחנניא וכיו”ב, ומ”מ עדיין יתכן שהיו מעתיקים שהחליפו ביניהם באיזהו מקומן והוא בגדר ט”ס ולא ב’ נוסחאות.

בראשונים מצינו פלוגתא אם שייך לברך ‘להתעטף בציצית’ בבגד ציצית שאין בו דרך עיטוף או לא, והסוברים דא”א מצינו בזה ב’ דעות, הא’ דאין מצוה בלא עיטוף והב’ דאין ברכת להתעטף בבגד בלא עיטוף, ויש שהוסיפו עוד דבאופן שאין ברכת להתעטף יש לברך להתלבש בציצית.

ועוד מצינו פלוגתא לפי הצד דבעי’ עיטוף האם בעי’ עיטוף כעטיפת הישמעאלים או לא, ועיקר הדין [משמעות דעת רוב הראשונים והשו”ע והגר”א והחזו”א] דא”צ דוקא כעטיפת הישמעאלים, אבל לכתחילה כיון דאפשר בקל נהגו לחשוש לדעת הגאונים שהביא הבעל העיטור [בטוב”י ריש סי’ ח] להתעטף כעטיפת הישמעאלים ממש כמש”כ המשנ”ב בשם החי”א בריש סי’ ח וכך המנהג.

ובכ”ז הארכתי בכמה תשובות.

ולמעשה אע”פ שבירך על מצוות ציצית, עדיין טוב להתעטף כעטיפת הישמעאלים דכמו שנתבאר יש דעות דמצוות ציצית יוצאים יד”ח רק בעיטוף וכ”ש שהגאונים הנ”ל ס”ל הכי, וגם יעוי’ ברמ”א בד”מ שכתב דטעם שמברכין על מצוות בט”ק הוא משום שמברכין בכלליות על מה שנצטוינו על הציצית, ור”ל שהוא כעין ברכה דמנהג ומשמע שכ’ כן לחוש להסוברים שאין מצווה בציצית בלא עיטוף, ולפ”ז כ”ש דהיכא שיכול לחשוש לשיטתם לקיים הדאורייתא יש לקיים ע”י עיטוף.

ועכ”פ כ”ה לסברת התה”ד דהחומרא בד’ אמות ראשונות של הלבישה ולא מחמת הברכה, א”כ גם אם בירך ברכת הט”ק יש להתעטף.

אבל לסברת החזו”א דטעם העיטוף הוא מחמת הברכה ואח”כ שוב א”צ א”כ מאחר דבלאו הכי לא בירך על העיטוף א”כ היה מקום לומר שעכשיו אין צורך להתעטף כיון דבלאו הכי לא בירך להתעטף.

אבל יש מהראשונים [עי’ בתה”ד] דס”ל שאין מצוה בלא עיטוף, ולשיטתם גם אם שינה מנוסח הברכה צריך לחזור ולהתעטף [דדברי הד”מ הנ”ל מחודשין ונאמרו ליישב המנהג אבל לכתחילה מבואר בשו”ע דגם בט”ק טוב לעשות עיטוף], ולכן מאחר דחיישי’ להגאונים בעיטוף בלהתעטף שוב חיישי’ גם בבירך על מצוות.

רק דכמשנ”ת בטעם הד”מ הנ”ל נמצא דבט”ק קיל ולכן בזה לא נקטו הפוסקים שהמברך על מצוות צריך לכתחילה לעשות עטיפת ישמעאלים ורק כתבו שהוא טוב [והמחבר גופיה לא ס”ל דמעכב עיטוף כלל אבל גם ש”א הסכימו בזה שהוא רק טוב אפשר משום שצירפו סברת הד”מ ובעיקר צירפו דלדעת מהר”ם ועו”ר אם אינו מזכיר עיטוף בברכה לא ס”ל דבעי’ עיטוף].

וכאן לכאורה דדמי לט”ק שאין בזה חיוב גמור כיון שבירך על מצוות, ומ”מ י”ל דיותר טוב להדר בזה מסתם ט”ק כיון שהוא בגד של תפילה ובתפילה ראוי לכסות ראשו בבגד דמצוה כמ”ש הפוסקים אבל אפשר דלגבי שעת הברכה עצמה קודם שהתפלל אין חיוב יותר מט”ק שנאמר בו רק ‘וטוב’.

הנה יש לפניו ב’ אפשרויות האחד לומר ברוך שם כבוד וכו’ ולברך שוב והשני להשלים הברכה בנוסח שפתח בו ולומר מלך העולם שהכל נהיה בדברו.

והנה בכמה מקומות [בסוף ברכות ובתענית טז ע”ב ועוד] מצינו שבמקדש אומר ברוך ה’ אלהי ישראל או כעין זה, וחזי’ מזה שהלשון “אתה” בברכה אינו לעיכובא, וכ”ש שאינו לעיכובא מה שאמר אלהי ישראל, וא”כ מה שיוצא בבהמ”ק בדיעבד יוצא בגבולין דלא גרע מבריך רחמנא שיוצא בגבולין, דנוסח המטבע אינו מעכב, ובפרט דביומא סט ע”ב משמע דמעיקר הדין [לולא שהוא מטבע שלא תקנו] אין איסור לומר בגבולין ברוך ה’ אלהי ישראל אם לא אמר שם המפורש.

ובאמת גם אם לא אמר אלהי ישראל יצא דהרי כבר אמר ה’ והרי אפי’ בריך רחמנא כתב המשנ”ב סי’ קסז סקנ”א אמר בריך רחמנא וכו’ לחוד יצא כיון שיש שם ומלכות דמלת רחמנא קאי במקום השם (שכן היו קורין אותו בבבל) עכ”ל, ועוד כתב המשנ”ב שם סקנ”ג דאפי’ ברוך המקום משמע בגמ’ דיצא ועכ”פ בזמנם [עי”ש בשעה”צ], וא”כ שם אדנות עדיפא מזה דאם הזכיר שם אדנות עם מלכות יצא אף אם לא אמר אלהים ולא אמר אתה.

הלכך אם יאמר ברוך שם נמצא שאמר ברכה לבטלה אבל אם אמר הברכה בשינוי יוצא ידי חובת הברכה.

ולכן זה עדיף לומר הברכה בשינוי ולצאת ידי חובת הברכה, מלהפסיק ולומר ש”ש לבטלה, דמה שאמר כבר אמר, ועדיפא מינה מבואר בשו”ע סי’ רט ובבה”ל שם עי”ש.

ומ”מ יש תקנה אחרת בניד”ד שאם עדיין לא אמר מלך העולם אם יסיים מהעולם ועד העולם אמן ואמן, הוא פסוק בתהלים מא יד, (ויש פסוקים אחרים שמתחילים בנוסח זה אבל יש בהם שם שמים פעם אחרת ועדיפא לומר פסוק שאין בו ש”ש מאחר שלא היתה כוונתו לומר פסוק) וכעי”ז כתב הקצשו”ע סי’ ו ס”ד לגבי מי שאמר ברוך אתה ה’ אלהי ועדיין לא אמר ‘נו’ ונזכר יאמר ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם כן לשון הפסוק, בדברי הימים א’ כ”ט י’) ויאמר גם בשכמל”ו עכ”ד, ועי’ צל”ח ברכות לט ע”ב וחי”א כלל ה ס”א.

אולם אינו ברור שתקנה הנזכרת כדאי לעשותה בניד”ד, דשם מיירי כשנתכוון לומר הברכה לבטלה בטעות ואחר שפתח בברכה נזכר שיש כאן ברכה לבטלה, ושם אין לו להפסיד דבר אם יאמר פסוק ובשכמל”ו, אולם כאן אינו ברכה לבטלה אלא שינוי בנוסח הברכה, ובניד”ד אם יאמר פסוק אינו ברור שעולה לו בשביל פסוק, דהרי פתח על דעת לברך ברכה ואינו ברור שמועיל לזה מה שמסיים לשם פסוק [עי’ עוד ברכות יב ע”א וברש”י ותוס’ שם ובריש סי’ רט ובבה”ל שם], הלכך עדיף שיסיים בנוסח הברכה ובזה ודאי לא אמר ברכה לבטלה משא”כ אם יסיים פסוק יש צדדים להמבואר בשו”ע ובבה”ל שם שאומר ברכה לבטלה.

מאחר ושאלת כל השאלות יחד אשתדל לפרט קצת מהיסודות והעקרונות כפי שמבוארים בפוסקים אע”פ שלא ראיתי התייחסות ישירה לחלק מהמקרים הנ”ל.

לגבי אכילה סעודה במסעדה עם אנשים שאינם בני ביתו ואין רגילות לקבוע עמהם סעודה, מצינו פלוגתא באחרונים בכיו”ב לגבי סעודת שבת אצל חבירו באופן שאין רגילות לאכול אצל חבירו באופן קבוע בכל שבת אם חשיב סעודת מריעות, ולכאורה כ”ש להמחמירים שם יחמירו כאן, ומאידך גיסא המקילים שם אפשר שלא יקלו כשאינה סעודה של שבת, דאל”כ מה בסופו של דבר יכלל בסעודה שאינה סעודת מריעות.

ומצינו בזה עוד נידונים קרובים לזה כגון מי שמזמין ילדיו לסעודת שבת שבזה הוא קיל מהמזמין את חבירו, אבל שם הוא צורך קבוע משא”כ כאן, וכן מצינו בחדר אוכל של רבים שנקטו האחרונים דלא חשיב סעודת מריעות [עי’ אליב”ד על יו”ד סי’ שצא ס”ב שהביאו פרטי הדעות בזה], וכאן בגיסים האוכלים יחד במסעדה שלא מחמת שבת, הדעת נוטה שאינו מכלל ההיתר וכנ”ל גם בארוחת צוות [שהוא ממש מריעות כיון שעושים לאהבת חברים] או ביום הולדת שעושים עם כמה אנשים.

וכן בקיצור הלכות אבלות הביא מהגרי”ש אלישיב שמסיבת יום הולדת אסור לאבל להשתתף בהם תוך י”ב חודש בין אם עושים לו בין אם הוא עושה ע”כ.

[ואם עושים בתוך הבית עי’ ברמ”א סי’ שצא ס”ב].

סעודת יום הולדת שעושה רק עם ילד אחד מחוץ לביתו, הי’ מקום לטעון דהוא בכלל סעודת מריעות, שאף שרגיל לאכול עם ילד זה מ”מ אינו רגיל לאכול עמו סעודה כזו, אולם לפי הצדדים באחרונים דסעודה שאינה בפרהסיא אינה בכלל סעודת מריעות [עי’ חידושי הגראז”מ מרגליות סוף הל’ שמחות סעי’ כג וע”ע שבט הקהתי דלקמן] א”כ גם זה אפשר שאינו בכלל שמחת מריעות, אולם סברא זו אינה מוסכמת לכו”ע וכמשנ”ת, ואם רק נוכח שם והוא עצמו אינו אוכל שם אולי יש להקל [עי’ בדי השלחן סי’ שצא סקל”א], ומה שיש במסעדה עוד שאוכלים שם אינו בכלל סעודת מריעות כלל [עי’ קיצור דברי סופרים פמ”א סע”ד, משיב נבונים ח”א סי’ נו ועוד באליב”ד שם].

סעודה שעושים לאזכרה שלא לשם שמחה ושלא לשם מריעות יש מקום לדייק מהמפרש במו”ק כב ע”ב שאין סעודת מריעות אלא מה שעושים לשם שמחה [כעי”ז דייק בשבט הקהתי ח”ד סי’ רצו לענין אחר, וכעי”ז ראיתי בשם הגרנ”ק (ראיתי בחוקי חיים עמ’ רל בשם מים חיים גליון צג) דמה שעושים בני המשפחה סעודה לחזק הקשר ולא לצורך בילוי הוא בכלל ההיתר, ולא ראיתי הדברים בפנים והם צע”ג דהרי בפשטות זהו ענין המריעות, אבל עכ”פ אפשר שכוונתו דכל מה שאינו לשמחת מריעות אינו בכלל האיסור וסעודת אזכרה שעושים לומר ד”ת לע”נ המת הוא ודאי מוצא מכלל שמחת מריעות].

מיני מרקחת נזכר במשנ”ב סי’ תקנא סקט”ז לגבי שידוכין בימי בין המצרים דלא חשיב בכלל סעודת שמחה, וכעי”ז לגבי מיני תרגימא שאחר הברית לפני הסעודה (ראה תשובה מאהבה על יו”ד סי’ שצא), ולכך כאן קיל מיני מרקחת כל שאין בזה משום שמחה וכדלהלן.

ביקורי משפחה בחג אף אם אינם אלא מיני מרקחת יש בהם משום שמחה ואסורים (בנין עולם סי’ סב, גשה”ח ח”א פכ”א אות ז’ ט’, מנח”ש ח”ב סי’ צו סקי”ב, הליכ”ש סוכות פ”ט הערה קלח).

סעודת בת מצוה אם הוא באותו היום אפשר דחשיב סעודת מצוה כבר מצוה אף דבמקור הדברים במהרש”ל (ב”ק פז סי’ לז וע’ משנ”ב סי’ רכה) ובדגמ”ר (יו”ד סי’ שצא) הזכירו לגבי בר מצוה ולא הזכירו בת מצוה, מ”מ במקומות שנהגו הנשים לעשות סעודה גם לבת מצוה לשמחה על מה שנכנסת לעול מצוות לכאורה חשיב ג”כ מאותו הטעם ג”כ סעודת מצוה, ובסעודת בר מצוה מצינו כמה מנהגים בפוסקים (עי’ חכמ”א כלל קסו ס”ב ומנח”ש ח”ב סי’ צו סקי”ב ומבית לוי יו”ד עמ’ תקסא, ועי’ עוד באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ שצא ס”ב), והמקילה בזה עכ”פ בבת שלה ועכ”פ היכא שהוא צורך גדול כמו במקרה שלך יש בזה על מה לסמוך [ולגבי ריקודים בסעודת מצוה החמיר בזה המנח”ש שם, ולגבי שירה בסעודת מצוה בג’ השבועות ובאבלות וכן ריקודים בסעודת מצוה בספירת העומר הרחבתי בזה בכמה מקומות].

בכל האופנים שיש איסור לאכול מ”מ אם משתתף בלא אכילה הוא יותר קל (עי’ בדה”ש שם ודעת קדושים יו”ד סי’ שעד סוף סק”ב ובמ”מ שהובאו בספר חוקי החיים עמ’ רח רט) וכ”כ הגשה”ח ח”א פכ”א אות כ’ ע”פ התוס’ מו”ק כב ע”ב ד”ה ולשמחת, [ובשם הגריש”א הובא בציוני הלכה עמ’ תפח לחלק בין שהי’ מועטת לשהי’ מרובה], וברמ”א בסי’ שצא ס”ג משמע דלפי המנהג אם אין האבל משמש שם אין היתר להשתתף אפי’ כשאינו אוכל שם, [וגם מה שהקיל הרמ”א לעיל מינה לגבי חופה במקום שאין אוכלין היינו שגם אחרים אין אוכלין שם, וכן יש לדחות הראי’ שהובאה מהריטב”א בכתובות ח’ לגבי ברית מילה דהיינו במקום שגם אחרים אין אוכלין], וכן בשם האג”מ (מסורת משה ח”ב עמ’ רצט) הובא שאסור להשתתף בסעודת מריעות אע”פ שאינו אוכל שם, מ”מ כשיש עוד קולא בדבר אולי אפשר לצרפו.

לא נכנסתי בכ”ז בבירור המנהגים וההנהגה הראויה בכל ימות השנה לגבי סעודת יום הולדת או אכילה במסעדה עם בני משפחה וכן סעודת אזכרה אלא רק לגבי אכילה באבלות כמו ששאלת כת”ר.

הנה עצם ההשתתפות באירוע אין בה איסור כלל כיון שאין רוב דיני אבלות נוהגים כ”כ ביום היארצייט [ויעוי’ להלן] אבל הנידון אם מותר לאכול שם כיון שהוא יום תענית.

ובש”ך יו”ד סי’ רמו סקכ”ז הביא בשם המהרי”ל בתשו’ סי’ קעב שהמנהג שלא לאכול בתענית יארצייט גם בסעודת מצוה דסיום מסכת.

[ובמהר”ם שיק יו”ד סי’ שסז האריך בהבאת הדעות לענין אכילה ביום היארצייט, ולמסקנתו נקט להקל בבעל שמחה גופיה כגון במסיים או בסנדק והמוהל ואבי והבן ונקט כן אף בדעת מהרי”ל המובא בש”ך הנ”ל ועוד פוסקים שהביא שם, ועי”ש מש”כ בדעת השע”ת.

ובמשנ”ב סי’ תקסח סקמ”ו כתב דבברית של בנו ביארצייט א”צ להתענות, וכ”כ בחכמ”א כלל קעא סי”א ובפת”ש יו”ד סי’ תב סק”ה].

והיינו ביום שאז מתענה וגם מיירי שם רק לענין אכילה שבזה מבטל תעניתו ולא לענין השתתפות גרידא דמצד מה דמיירי שם אף אם משתתף בנישואין ממש אינו שייך למה שקיבל עליו להתענות.

וכן הובא בשם הגריש”א שבדיעבד אם כבר קבעו חתונה לבנו ביארצייט של אביו ואפי’ ז’ ברכות מותר ללכת (וישמע משה ח”א עמ’ שלד), ולפי הנ”ל לכאורה הי’ מקום לומר דה”ה נכד וכל חתונה דהרי תענית קיבל עליו והרי אינו אוכל וגם שהוא בלילה.

אולם אי’ ברמ”א ביו”ד סוף סי’ שצא וכ”ה שם בסי’ תב שי”א שאסור לאכול בסעודה בליל יארצייט של אביו ואמו, והיינו אף שאין התענית עצמה בלילה, מ”מ יש בזה קצת אבלות, וכן משמע שהסכים לזה הש”ך שם סי’ שצא סק”ח דלא כהלבוש שפקפק בזה.

ונחלקו הפוסקים אם רק בליל יארצייט ראשון או גם בשאר לילות (עי”ש בערוה”ש סי”ד ובחכמ”א כלל קעא סי”א ועוד).

והנה יש מהאחרונים שנקטו דעיקר חומרת הרמ”א הוא בנישואין שיש בזה שמחה (עי’ פת”ש סי’ שצא סק”ח בשם מקום שמואל סי’ פ ומעין זה עי’ חידושים וביאורים להגרא”ז מרגליות הל’ אבלות סכ”ד שכ’ דבשאר שנים יש להחמיר בנישואין), ועי’ גם ברמ”א לעיל סעי’ א’ די”א שסעודת שמחה באבלות היינו סעודת נישואין.

וכן הובא בשם הגרי”ש אלישיב דאפי’ שבע ברכות חשיב כסעודת נישואין (ציוני הלכה עמ’ תקנז), וא”כ מה שהקל בסעודת נישואין של בנו אפשר דהקל משום דחשיב ליה כשושבין או בעל שמחה [ע”ד מהר”ם שיק הנ”ל ועכ”פ בלילה שהוא קל מן היום דברמ”א סי’ שצא לא כ’ אלא יש אומרים והלבוש חלק וגם המחמירים מחמירים רק בסעודה ולא בכל אכילה בלילה] וזה לא בהכרח שייך בנכד.

ועוד הובא בשם הגריש”א (שם עמ’ תקפד) דבשמחת שבע ברכות של בנו אי”ז סיבה מספקת לאכול ביארצייט היינו דגם שמשתתף מ”מ אין לו לאכול, ואולי מה שהובא לעיל הוא בשמחת חתונה ממש דכיון שהוא שושבין וטרוד בצרכי החופה חשיב בעל שמחה.

אולם אכתי לכאורה גם מה שהחמיר הרמ”א הוא לאכול כלשונו אבל כשאינו אוכל שהוא קל יותר אפשר דגם הרמ”א לא החמיר דלא חמיר ככל חומרת יב”ח דמנהגא הוא והבו דלא לוסיף עלה דהא חזינא שלא החמירו בליל היארצייט כל מה שהחמירו ביב”ח.

ובנשמת כל חי (למהר”ח פלאג’י) חיו”ד סי’ עא כתב דמי שהכניס בתו לחופה ואירע יארצייט אביו בתוך שבעת ימי המשתה אע”פ שיש שאסרו הלכה כדברי המקל ועוד שלא לגרום צער לחתן ולכלה בהעדרו.

וי”ל דהזקן אינו בכלל היתר זה כיון דגם בברית זקן הוא כשאר הבאים מחמת השמחה ולא כאחד מבעלי השמחה גופיה ואפי’ בברית האב הוא מצוה דנפשיה וכאן הוא מצוה דבנו ואפי’ אם נקבל דחשיב מצוה דאב מ”מ לגבי סב לא חשיב מצוה דהסב להחשיבו כבעל השמחה עצמו כהיתר דמהר”ם שיק הנ”ל.

היוצא מכ”ז דלכאורה יכול להשתתף בשמחת הנישואין אבל לאכול לא מצינו היתר ברור בפוסקים הנ”ל להתיר לסב לאכול בליל התענית וכ”ש לא ביום.

אולם בערה”ש יו”ד סי’ שצא ס”י נקט דמותר אפי’ תוך ל’ להשתתף בשמחת נישואי נכדיו ויש שהבינו מדבריו דה”ה לאכול (חוקי החיים הל’ אבלות עמ’ קצח), וכעי”ז הובא שם בהערה בשם הגרשז”א (מהגר”א נבנצל) דסב וסבתא חשובים כבעלי השמחה ומותר להם היכא שמותר לאב להשתתף, ולפי צד זה פשיטא שאין להחמיר בליל יארצייט אפי’ לענין אכילה.

יעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה נר חנוכה שכבה לפני זמנו האם יש ענין לחזור ולהדליקו] שהוכחתי שם מדברי המהרש”ל דגם אם כבתה מאליה טוב לחזור ולהדליקה, והלכך מש”כ שם המשנ”ב והאחרונים בסי’ תרעג דטוב לחזור ולהדליק יש לומר דמיירי גם בכבתה מאליה.

[ולגוף מה שדנתי בתשו’ הנ”ל לענין המהדרין דיש הידור בהדלקה אף שכבר הדליק נר אחד וא”כ עצם ההדלקה היא הידור אף שכבר יצא, יש מקום לפלפל בזה דמצינו בפוסקים דבכבתה צריך להשאיר שם הנר וא”כ גם בכבתה אין זקוק כשיש שם נר שדלק ואמנם עיקר מה דמיירי הפוסקים מצד מראית העין אבל אולי יש מקום לדון עוד דגם לענין פרסומי ניסא כשיש דבר יותר שהיה דלוק הוא יותר פרסומי ניסא מההעדר שאין כנגדו דבר דלוק כלל, ואין לומר א”כ לא יתן חצי שעה, דאם הוא נר שיש לו שיעור מעט מאוד זמן לדלוק והדליקו וכבה מיד ולא נשאר שמן או שנשאר בו שמן מעט שדולק מעט מאוד בכה”ג אין פרסומי ניסא כולי האי, והגדרים בכ”ז נתנו חכמים דפרסומי ניסא צ”ל בדרך הדלקה, אבל אחר שעשה אפשר שלא הטריחוהו יותר, דלא דמי למי שלא הדליק המהדרין דבזה יותר לכתחילה נהגו להחמיר משום שהוא על הלכתחילה על שעת ההדלקה עצמה, ומ”מ למעשה מבואר במהרש”ל דגם כשכבה טוב לחזור ולהדליק דאמנם לא הטריחוהו אבל פרסומי ניסא מיהא יש בהדלקתו].

ומ”מ מאחר שאינו חיוב מדינא יכול להמנע מלהדליק באופן שיש בזה צער לילד וכבוד הבריות אבל לומר דבזה מקיים ההלכה של כבתה אין זקוק לה אינו נכון דאדרבה יותר טוב להדליק למצוה מן המובחר ושלא לצאת יד”ח רק מה שמחוייב מעיקר הדין וכמשנ”ת ואין בזה משום פטור מדבר ועושהו כיון שהוא מדרבנן משום פרסומי ניסא והאיכא.

הנה כידוע שבתשובות הגאונים וברוב תשובות הראשונים ובהרבה מתשובות האחרונים אין מזכירים כלל שם השואל בשאלה, וכנ”ל בכמה סוגיות מבואר שהדברים נאמרו כתשובה לספקו של השואל (כמו בפ”ח דיומא כי אתשיל וכו’) וזה מלמד שעל ספק אין צריך להזכיר שם המסתפק דהספק הוא העדר ולא דבר שמועה.

ועצם העובדא שבד”כ אין מזכירים השם מלמד שאין בזה קפידא אם להזכיר או לא, ומה שבכ”ז לעתים מזכירים אפשר משום מעשה שהי’ כך הי’ וכמו בברכות כ”ז ע”ב בצד תמרה הוה ולא בצד עמוד, והוא שיש לדייק בפרטי המעשה (והטעם כדי שידעו שמעשה שהיה כך היה ולא משל היה כמש”כ הגראי”ל בספר צדיק כתמר יפרח שזה הטעם שהקפידו בבהמ”ד דבריסק לדקדק בפרטי המעשה), ואינו שייך לדין אמירת דבר שמועה בשם אדם, דאו ללמדנו דמר מספקא ליה ללמד שהדין אינו פשוט כ”כ, ובאמת יש דברים שבא ללמד הדין, כלומר דלפי הספק מבואר מה הוה פשיטא ליה או שלפי הספק מבואר מה היה טעמו בדין המדובר שם, אבל אין מזה ראיה שהספק הוא שמועה שיש לאומרה משמו.

ומה שהביא כת”ר שיש שטענו שיש חיבורים מהאחרונים שהזכירו שם השואל לא זכיתי להבין דהרי הם מזכירים גם מקום כתיבת התשובה וזמן כתיבת התשובה ועוד כמה פרטים, ועוד דהרי הרבה מהדברים הם ספקות שאין בהם שום חידוש ואעפ”כ הזכירו כל השמות וכל הענינים, אלא הענין הוא שישאר בזה רושם שהוא מכתב שנכתב לתשובת שאלה דמעשה רב וגם לפעמים לגלות שיש טעם למה טרח לברר שאלה אחת ויש להוסיף במאמר המוסגר דלפעמים ע”י פרטי הענין אפשר להבין יותר הרקע לשאלה [וגם שייך בזה טעם הנ”ל ג”כ שהפרטים מוכיחים על דיוק הענין], ועוד דאפי’ אם תימא שעשו כן כדי ליתן קורת רוח לשואל אבל מנין שיש בזה חיוב מצד לומר דבר בשם אומרו דשמא יש בזה רק ענין של ואהבת לרעך כמוך וגמילות חסדים, אבל אין בזה ראיה שהוא מצד החיוב לומר דבר בשם אומרו, ואפי’ אם נימא שיש בזה פלוגתא דכל המשיבים שהזכירו שם השואל ס”ל שיש בזה חיוב ואלו שלא הזכירו ס”ל שאין בזה חיוב א”כ כמעט כל הגאונים והראשונים לא הקפידו בזה, [אפי’ אם לא נחשב טופסי תשובות שלא נסדרו על ידי המשיבים עצמם], וכמובן שהוא דבר דחוק מאוד.

וכידוע שיש חיבורים שנסדרו באופן מסויים וא”א להזכיר בהם שם בעל השמועה בכל מקום וכמו במשנה תורה להרמב”ם והטעם משום דחיוב הזכרת האומר אינו חיוב מן הדין עכ”פ כשידוע שיש דברים שהם מלוקטים [וכתבתי בזה במקו”א בשם הפוסקים, ועצם הענין באופן שיש תלמיד שידוע שאומר דברים ששמע מרבו א”צ להזכיר זה כבר מפורש בגמ’ וירושלמי ואכה”מ] ולכן במקום שיש צורך א”צ להחמיר בדבר ולכן לא חשו בכל כה”ג.

עכ”פ באתרא דידן אנו רגילים לומר שכ”ה הכלל שאין מזכירים שמות השואלים בתשובות דאזלי’ בתר רובא והרוב מעדיפים בעילום שמם ועוד כמה טעמים וכל השולחים שאלות הוא ע”ד זה שכל השאלות ששלחו מאז  אין התחייבות להשיב בשמם.

מה שהביא כת”ר שיש שטענו שיש ספקות שיש בהם חכמה הוא באמת נכון אבל קשה לומר שבכל ספק שנאמר יש לחשוש שיש בה חכמה ומסתבר שרק ספקות חריגות שיש בהם התפעלות מיוחדת או שיש בהם תוספת ביאור בסוגיא בדבר שנתחדש על ידי השואל, אפי’ אם יש כמה צדדים מסופקים, אזי יש להזכירם בשם מחדש הספק, אבל לא בכל ספק שנתעורר.

א) מה שכתבתי בתשובה על ליל ששי [ועי’ משנ”ב סי’ רפה סק”ח], דהקוראים אז ששמו”ת בסמיכות לקריאה”ת יקראו בשמח”ת כמש”כ המשנ”ב העירוני דאינו ברור, דהא ליל ש”ת הוא כמו ליל שבת של שאר פרשיות, וא”כ מי שנוהג לקרות בליל ששי יקרא עכשיו בליל הושע”ר, ומ”מ אין הקושיא מוכרחת דהא בכל ליל ששי יש התנוצצות מהשבת וכמש”כ בשם האר”י דמה”ט אין לחשוש אז בקריאת מקרא בלילה, ולגבי יו”ט אפשר דההתנוצצות היא רק ביו”ט עצמו, דאפשר שביו”ט מצינו גדרים אחרים כמו שלא מצינו דג’ יומי קמי יו”ט חשיב קמי יו”ט, וצל”ע בזה.
ב) מה שכתבתי ע”פ פוסקי זמנינו יש לדייק הדברים דלפי מה שהזכיר בשלמי תודה סוכות סי’ צ סק”א כ’ שלא יאחר מצד שביום אחר קריאת בראשית לא יקרא השמו”ת עכ”ד בקיצור, א”כ הושע”ר הוא ג”כ מכלל הזריזות להקדים ומש”כ המשנ”ב על ליל שמח”ת ר”ל שיקדים ללילה ולא יאחר ביום, (ועי’ באחרונים שהביאו פלוגתא בזה בדיעבד, ועי’ כה”ח, ומסברא היה מקום לטעון דעכ”פ בדיעבד אין בזה חשש דהרי זוהי הקריאה של יומו הוזאת הברכה עם הבראשית אבל ממה שחוזרין וקורין בראשית בשבת הבאה חזי’ דקריאת הבראשית אינה מדין קריאת היום אלא מדין קריאה של מועדים כשני וחמישי ושבת במנחה ושאר י”ט שאין עולין להם מן החשבון ויש להוסיף דאחר שיש סדר פרשיות מחולקות לשבתות משמע במהר”ם מינץ שכל שבת חשיב קריאת היום וממילא כשקורין בראשית יש בזה חשש)].
ומ”מ מסברא שייך לומר בדעת המשנ”ב שס”ל דלומר השמו”ת בשמח”ת הוא עדיף מהושע”ר כיון שקרוב יותר לקריאה”ת, ואפשר דכאן מכיון שהוא קצר ואומרו בפעם אחת ואין טירחא כ”כ מתי אומרו לכך יותר יש ענין לקרבו לשמח”ת, אולם הלשון במשנ”ב “שעכשיו הוא זמנו” יותר משמע דמיירי מצד הדין ולפי דברי פוסקי זמנינו הנ”ל הוא מיושב יותר דהרי העיקר שלא יאחרוהו למחר שזה באמת חשש מצד הדין שיאמרוהו אחר שכבר התחילו בראשית אבל מה שלא יקדימוהו אפי’ אם נימא דיש צד כזה מ”מ אינו מצד הדין כלל לכאורה.
וכעין מה שכתבתי הנ”ל, הגריש”א בשיעורים ברכות ח ע”א נקט דענין לקרוא בשמח”ת מצד לקרוא השמו”ת קודם הקריאה”ת שתהא דעתו על הקריאה וממה דמפרש לזה מש”כ במשנ”ב לקרוא בשמח”ת א”כ משמע דס”ל דיש להעדיף ליל שמח”ת שהוא קרוב לקריאה.
וקצ”ע דמשמע דקודם לכן לא יצא דהושע”ר הוא מן הדין ושמח”ת הוא מצוה מן המובחר, והסכמת כמעט כל האחרונים שיצא גם קודם לכן וגם הגריש”א גופא.
ואולי י”ל דבאמת יוצא כבר קודם לכן מאז שהתחילו הציבור לקרות וזאת הברכ, ומצד הסמיכות לקריאה”ת ליל שמח”ת עדיף מהושע”ר כיון שהוא סמוך לקריאה”ת יותר, רק דמי שמנהגו לקרוא בע”ש וקבוע בזה לקרוא בערב הקריאה לא אמרי’ ליה שישנה את מנהגו, כיון דמנהג כשר הוא, ולכך יקרא בהושע”ר, אבל מי שרגיל בכל שבוע לפרוס הקריאה על כל הימים, בשמח”ת מוטב יקרא הכל בליל שמח”ת כיון שהוא קצר וסגי לקרוא בפעם אחת וגם יש מרחק זמן יותר עד הקריאה.
ובסי’ רפה כתב המשנ”ב דאם קרא ביום שמח”ת לא הפסיד ואינו קושי’ דשם מיירי ביום וכאן מיירי בלילה ולהפוסקים דאם קרא ביום הפסיד יש להעמיד המשנ”ב בסי’ רפה כשעדיין לא קראו הציבור בראשית ברא רק דקצ”ע דמ”מ למה לא נחית שם המשנ”ב למי שירצה לקרוא בליל שמח”ת שהוא עדיף כיון דנחית למי שקורא ביום הושע”ר וביום שמח”ת, ואפשר דלא נחית שם המשנ”ב ענין זה של קירוב לקריאה”ת ואפשר עוד דהוא גם פשיטא שיש לקרב לקריאה”ת כיון דבחו”ל יום הושע”ר הוא ב’ ימים קודם והמשנ”ב שם לא מיירי אלא מצד הדין, ויותר יש מקום לפרש דביום שמח”ת הוה ס”ל להמשנ”ב דמעיקר הדין חשיב כל היום קריאת וזאת הברכה רק דלרווחא דמילתא טוב להדר לקרוא קודם לכן לחשוש לסברת קצת אחרונים שחששו לזה כמ”ש בכה”ח, ולענין זה מועיל בין ליל שמח”ת ובין קודם לכן כגון בהושע”ר ולכתחילה טוב שלא להרחיק יותר, ונקט הושע”ר דהוא מילתא פסיקא שהוא יום קודם גם לבני א”י ולא נחית לחלק בשמח”ת עצמו בין יום ללילה ובין שמ”ע לשמח”ת של בני חו”ל.
ג) בפנים התשו’ לא נחיתנא לגבי קריאה בימים שלפני שמח”ת והיינו משבת במנחה של האזינו שמתחילין לקרות וזאת הברכה עד יום שמח”ת, ובפשוטו ממנחה שמתחילין וזאת הברכה הוא בכלל זה.
אא”כ נימא דמה שקורין בכל שבת שייך לאותו השבוע (ורק שממנחה שלפניו מסתפח לאותו השבוע לענין קריאה) וביו”ט הוא סדר נפרד של קריאת היום ולא של קריאת השבוע.
אבל זה מחודש ואינו מסתבר, אלא העיקר שבניד”ד הזהיר המשנ”ב לאחר את השמו”ת סמוך לקריאה”ת כיון שיש הפרש משא”כ בכל שבוע שאין מרחק זמן כ”כ אבל כאן יש הפרש רב משבת האזינו עד שמח”ת והואיל שהרחיק את הקריאה של השמו”ת מלקרוא בכל יום לכך הנהיג המשנ”ב שיהיה בסמיכות לשמח”ת וגם מחמת שהקריאה קצרה וא”צ להרחיק כ”כ.
ובשו”ת קנה בושם או”ח ח”א סי’ טז חידש דבשמח”ת אפשר לקרוא רק בשבוע שחל בו שמח”ת דיש דבר המפסיק בינה לבין שבת הבאה, וגם דייק מדברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ תרסט ד שיקרא בליל ש”ת שעתה הוא זמנה, ומזה משמע שבשמח”ת דין קריאתו ביומו.
אמנם כבר נתבאר דאם נימא דכוונת המשנ”ב לזה נמצא שיש סתירה במשנ”ב וכמובן שהוא דחוק לומר כן בפרט שבמשנ”ב לא נזכר להדיא שיש איסור לומר קודם שמח”ת, וכן בהסכמה מהרב דתו”א לקנה בושם האריך להשיג על דבריו, וכן בחוט שני שבת ד סי’ פז סק”ה תמה על מי שכתב שקריאת יו”ט מפסיקה בינתיים [ויש להוסיף דלפ”ז בכל יו”ט יש הפסק והוא תמוה דהו”ל להפוסקים להזכיר ואפי’ תימא דההפסק רק מצד שיש שבת באמצע שקורין בו בענין אחר הו”ל להפוסקים להזכיר ועוד דאין חילוק בין שבת ליו”ט בזה דהרי כאן קריאת וזאת הברכה היא של יו”ט, וא”כ אפי’ קריאת ויחל מנ”ל דאי”ז הפסק], וכן כתבו הגריש”א (ברכות שם) והגרח”ק (תשובות הגר”ח עמ’ קמב) והגר”ש קמנצקי (קובץ הלכות פמ”ד סט”ז) דממתי שמתחילין הציבור לקרות יכול לקרות.
[הגרח”ק בתשו’ אחרת נשאל ממתי אפשר לקרוא והשיב מליל הושע”ר (עזרת אליעזר סוכות עמ’ נט), ואפשר דהיינו לכתחילה או למצוה מן המובחר כנ”ל בדעת המשנ”ב].

ע”ד מה ששאלת וכי יש דרך סיכה בכך.
תשובה הנה באיסור סיכה היה שייך בדרך אפשר לומר כמה הגדרות, האחד שהוא תענוג לגוף מצד שהוא חומר רך על הגוף, הב’ מצד שהוא מרכך את הגוף ומועיל לגוף, שזה עיקר הטעם שהיו סכין בעבר בקביעות, והג’ שיש לו ריח טוב, וכמו שמצינו שהיו סכין שמן אפרסמון והיה ע”ז ברכה מיוחדת, וכן בני מלכים תנן בספ”ו דשבת שהיה דרכן לסוך שמן ורד.
ויש לחקור מה הוא הגורם לאיסור, דהיינו לו יצוייר שיש חומר שהוא בעל ריח בלבד ואין בו שום מרקם וכיו”ב (וכמו חלק מהחומרים בזמנינו) האם הוא בכלל איסור סיכה, ומאידך גיסא בחומר שאין בו ריח כלל אבל יש בו מרקם שמן אם הוא בכלל איסור סיכה.
והנה בשמן שאין בו ריח כלל פשיטא שיש בו איסור סיכה דאסור סיכה בעלת ריח קתני, דהרי לא אמרו אלא סיכה, ולכן כל שמן שאין בו ריח כלל, או אפי’ שמן שיש בו ריח שאין ממנו הנאה והגוף יש לו הנאה אסור לסוכו ביוה”כ ובת”ב [מלבד באופנים שנתבארו בפוסקים להתיר סיכה לצורך].
אבל הנידון הוא במקרה הפוך כדלעיל במקרה הקודם שהוא חומר שיש לו ריח אבל אין לו הרגשת סיכה שומנית כלל.
ובאמת יש לדון האם איסור סיכה הוא רק בחומר של שמן או בכל חומר נוזל שסך על גופו, ובמתני’ בפ”ט דשבת דאמרי’ שסיכה כשתיה מדכתיב ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ומשמע דהוא מילתא דשמן, [וגם סיכה במים משמע בפוסקים שאין שייך דלא דנו בו אלא מדיני רחיצה ויש לזה דינים אחרים עי’ בסי’ תריג, ושמא מכיון שאין נשאר מהמים על העור כלום לא חשיב סיכה כלל משא”כ מה שמשאיר בושם].
ומצינו בפוסקים לאסור מדין סיכה בשאר איסורין גם דברים שאינם שמן ממש מדין אחשביה, ועי’ פר”ח או”ח סי’ תריא ויו”ד סי’ קיז והיד אברהם סי’ פד כתב דדעת הפר”ח שאין אחשביה בסיכה וכן דייק מדבריו הגריש”א, והיינו דדבר שהוא פגום אפי’ היכא דשייך אחשביה באכילה אבל להחשיבו כמאכל מכח סיכה לא אמרי’, והגר”א בסי’ שכו נקט להחמיר בזה, ועי’ בבה”ל סי’ שכו בזה שהביא דעות לגבי שאר איסורין ונקט להחמיר היכא דאפשר [וכל נידון זה הוא לגבי אחשביה בשאר איסורין בסיכה פגומה].
ובראשונים מצינו שנחלקו אם רק סיכת שמן בלבד אסורה ביו”כ ובאיסורי הנאה או גם חלב ושומן, עי ש”ך וט”ז וכנה”ג ביו”ד סי’ קיז.
ובמחב”ר להחיד”א או”ח סי’ תריד שהאריך בדעות הפוסקים בזה ומסיק דיש בזה ג’ דעות, וכדלהלן.
דעת ר”ת (המובא בתוס’ נדה לב ע”א וסמ”ג הל’ שבת ורשב”ץ ברמזי נדה ובספר הבתים) דמותר לסוך הכל חוץ משמן אפי’ לתענוג וכך דעת הרי”ו נט”ו סוף אות כז והתשב”ץ והש”ך שם בדעתו, ושכן מוכח בכמה ראשונים ובפסקי תוס’, ודלא כדעת האו”ה בדעתו של ר”ת שכתב דשמא ההיתר רק למי שיש לו חטטין.
ודעת התוס’ והרשב”א (הוב”ד בב”י סי’ קכג, והוא ע”פ הנקה”כ וכנה”ג סי’ קיז בדעת הרשב”א דלא כט”ז) וספר הבתים דבכל מה שאסור באיסור הנאה וכן ביו”כ אסור לסוך בכל דבר דהיינו גם בחלב ושומן.
ודעת רבינו ברוך בסמ”ג שם וא”ח המובא בב”י יו”ד שם דגם מה שאסור בשתיה אסור לסוך כל דבר דסיכה כשתיה.
ובחיים שאל סי’ עד אות נו הביא החיד”א דברי הקול אליהו סי’ לט שמחמיר במי ורדים המעורבים במי נט”י מדין סיכה ביוה”כ וחלק עליו שאינם אלא כמים, ואפשר דס”ל דמרקם שאינו שמן אלא מים אינו נעשה סיכה בגלל הריח או דילמא ס”ל דשם שעיקרו מים כן הוא (ועי’ מעין זה ברמ”א סי’ קס סי”ב דמי דבש שעיקרן מים לא נפסלו מנט”י בשעה”ד), אבל דבר שעיקרו ומהותו בושם מודה לזה.
וממה שציין שם לדבריו במחב”ר סי’ תריד שדן בפלוגתא אם סיכה הוא בכל דבר אבל כתב דמי ורדים כמים הם לכו”ע והו”ל רחיצה ולא סיכה א”כ ס”ל דמי ורדים הם צורת מים.
וממה שבמחב”ר שם הביא בעיקר פלוגתא אם שומן וחלב הם בכלל איסור סיכה או רק השמן בלבד, א”כ י”ל דדבר שאין בו צורת שומן כלל הו”ל מיא בעלמא ומה שיש בו ריח ס”ל דאין בו איסור סיכה כלל.
ומ”מ למעשה הכריעו פוסקי זמנינו לאסור סיכת החומרים הנ”ל וכמו שנתבאר בפנים התשובה.
ומ”מ לפי המתבאר שחומרים שאין בהם סיכה ממש קילי יותר מסיכה בשמן דלר”ת איסור סיכה הוא רק בשמן ולהחיד”א גם המחמירים מקילים במי בושם, ולכן במקום הצורך בצירוף נוסף יש מקום לדון להקל ויעשה שאלת חכם.

יעוי’ בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לשמוע שיר ווקאלי מוקלט בימי ספירת העומר, והבאתי שם ג’ דעות בזה, ואוסיף על מה שכתבתי שם דראיתי עוד עכשיו מי שכתב עוד סברא דגם אם נקל בהקלטה של שירים קוליים אבל בהקלטה של קולות שעושים כדי שישמע ככלי נגינה יש יותר מקום לאסור דהרי נעשה כאן ממש מעשה כלי נגינה שמפעיל כלי כדי להשמיע קול ומאיזה טעם יש להתיר דהרי אינו משמיע דיבור וגם אינו מושמע בדיבור [כך יתכן לבאר בדבריו אף דיש קצת מקום לדון בזה דהרי אם הי’ עושה אותם קולות לפנינו בלא הקלטה הי’ קצת מקום לדון מצד שירה בפה ועדיין יש מקום לטעון כנגד דמכיון שעיקר קולות אלו נשמעים כקולות של כלי א”כ למה ניזיל בתר המקור שלהם דהרי סו”ס הם קולות של כלי ומושמעים ע”י כלי ועכ”פ בקולות הנשמעים ע”י עיבוד מחשב].
והנה האוסרים שירים ווקאליים בימי ספירת העומר אוסרים גם בימי אבלות (עי’ שלמת חיים סי’ תצד ושה”ל ח”ו סי’ סט), באבל הוא חמיר מספירת העומר כיון דספירת העומר תליא במנהגא [היינו לפי הצד דבשאר השנה אין איסור בשמיעת שירים ווקאליים או היתרים אחרים], אבל באבלות הוא אסור מדינא בשמחה כמבואר בשו”ע יו”ד ריש סי’ שצא כל ל’ יום בשאר קרובים ובאו”א כל י”ב חודש עי”ש בס”ב.
ועי’ אליבא דהלכתא על השו”ע שם בשם הגר”מ פיינשטיין והגרי”ש אלישיב לאסור באבל אפי’ שירים ווקאליים (וכן הובא בוישמע משה דלקמן בשמו לענין אבל דקלטת חשיב שירה בכלי), וא”כ אפשר שהגרמ”פ החמיר באבל יותר מימי הספירה ואולי גם בשירה בפה ממש אסורה לאבל, וצל”ע במקורי הדברים.
ובמנהגי מהר”ש מנוישטט סי’ תקכג כתב שהיתה משוררת לנינתה להשתיקתה בימי אבלה ומהר”ש לא אמר לה דבר ומסתמא הוא אמר לה עכת”ד בקיצור, והכונה שהיה לצורך להשתיק התינוק וזה לא נאסר שירה בפה [כעי”ז כ’ המגיה שם שהי’ להרדים התינוקת], ואם הכונה בזה א”כ ש”מ דס”ל דשירה בפה אסור עכ”פ להמשורר עצמו בימי אבלו וכן ראיתי שציינו בזה בשם הדעת קדושים דמשמע ששירה בפה אסורה לאבל.
ועי’ להגריש”א בספר וישמע משה ח”א עמ’ שלב דאבל בפורים יכול לשיר שירה בפה ולא נתבאר שם אם דוקא בפורים ואם נימא דדוקא בפורים כדמשמע משאלת השואל שם א”כ גם מדבריו יוצא כנ”ך.
ויש לציין עוד דלפי דעת קצת מהפוסקים (הגהות מנהגים יו”כ סי’ קנה) האיסור לאבל [לפי הצד שיש בזה איסור מדינא אלא דיש מהפוסקים שנקטו דאי”ז איסור מן הדין, עי’ רמ”א יו”ד סי’ שעו ס”ד] לעבור לפני התיבה בי”ט הם מחמת הניגונים (והרחבתי בכ”ז במקו”א בתשובה לגבי אבל שהתחיל הלל אם צריך להפסיק וקצת עוד בתשובה לגבי אירוע חלאקה בזמן האבלות).
ועי’ בב”י שם שהביא בשם הגמ”י [דפוס קושטא פ”ו ה”ז] דהא דאינו נכנס לבית השמחה דוקא לסעודת שמחה אבל לילך לברכת הנשואין וברכת אירוסין מותר מיד אחר שבעה שהרי אין שום שמחה שם לא ריקוד ולא טפוח ושחוק עכ”ל וכן הובא בקיצור בד”מ שם, וקצ”ע שלא הזכיר שאין שם גם ניגונים וא”כ שמא משמע דבמקום ניגונים גרידא מותר לו להיות אם הוא בלא ריקוד וטיפוח, ואם נימא כן נמצא שאפי’ ווקאלי בלא הקלטה בכלל חמיר, אבל אינו מוכרח די”ל דכלל כ”ז בדבריו [ובזמנינו יש ניגונים בחופה אבל אולי בזמנם לא הי’ וע”ע בד”מ שם].
ועי’ ברמ”א שם ס”ג בשם הטור והרמב”ן דלא יכנס לבית בשעה שעומדים במזמוטי חתן וכלה ועדיין אין ראיה דשירה בלבד שלא לצורך חתן וכלה הוא בכלל שמחה דאפשר שמזמוטי חתן וכלה יותר חשיבא שמחה מידי דהוה אסעודת חתן שהוא יותר שמחה מסעודה רגילה כמבואר שם בפוסקים.
ויש להוסיף עוד דבחלק מהפוסקים מובא המנהג שלא היו אומרים זמירות שבת בבין המצרים וגם המתירין הוא לצורך מצוה ובלא זה הוא אסור, עי’ יוסף אומץ עמ’ קכח ומקו”ח סי’ תקנא ס”א (הרחבתי בזה לגבי הנידון אם מותר בער”ש חזון להפעיל צופר שבת עם ניגונים).

בפסחים סז ע”ב אי’ דרב יוסף אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, ועל שמח”ת לא נזכר, אף שגם בזה היה מקום לטעון דאי לאו האי תורה שאנו שמחים בה כמה יוסף איכא בשוקא, והיינו משום שמנהג הסיום עדיין לא היה בזמנם לכאו’ דוקא בשמח”ת בדרך שמחה כמו בזמנינו, וכבר האריכו בזה, ומ”מ גם אם נימא דהי’ בזמנם מ”מ שמחת הסיום של יום שמח”ת הוא על סיום התושב”כ דהשמחה היא דוקא על מה שסיימו והוא תושב”כ בלבד, ופירוש תושב”כ הוא בכלל תושבע”פ כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמו, וכ”ש שאר ברייתות שהי’ בקי בה דקרי אנפשיה ורב תבואות בכח שור (מכות י’ ועי’ ברכות סד), הלכך עיקר שמחת רב יוסף שאינו כשאר יוסף בשוקא הוא בתושבע”פ, וזה שייך ליום מתן תורה בסיני כדאי’ במנחות כט ע”ב גבי הלכה למשה מסיני עי”ש, ועי’ בתוס’ ב”ק ד ע”ב דאיכא למ”ד דרב יוסף מחמת שהי’ סגינהור עסק בתושבע”פ ובתרגום תושב”כ שהוא כתושבע”פ והתוס’ דחו לה.

שו”ע או”ח סי’ קנא ס”ב אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדושה כל כך, ומשמע דקצת קדושה יש בזה, ולא נתפרש לענין אלו דינים נוהגת קדושה בבהכנ”ס של יחיד, ואולי יש לדמותו לבית שע”ג בהכנ”ס שיש לנהוג שם בנקיות עי’ לעיל בריש סי’ קנ ולהלן בסוף סי’ זה, ויעוי’ באחרונים מש”כ בענין בית ששוכרין באופן דלא חשיב בהכנ”ס דאין לנהוג בו מנהג ביזיון, ועי’ לעיל בהל’ ציצית גבי הא דאין לנהוג מנהג ביזיון במצוה, ואפשר דכאן דמי לגדרים אלו.
*
במג”א ריש סי’ תרל כתב דסוכה צריכה שתהיה שתי וערב, והובא במשנ”ב שם, [והוא מחלוקת הראשונים ודנתי בזה בכמ”ק], ויש לציין דבמתני’ פ”ק דסוכה תנן המשלשל דפנות מלמעלה למטה ומלמעלה למטה והיינו לשון קליעה כדפרש”י שם, ואילו גבי עירובין תנן מקיפין בג’ חבלין וכו’ ומדהכא אמרי’ משלשל יש קצת סמך לדעות דבעי’ שתי וערב ולא סגי בג’ חבלים או קנים בלבד ולהכי תנן המשלשל שהם חבלים של שתי וחבלים של ערב.
*
שו”ע או”ח סי’ קנא ס”ח טיט שעל רגליו ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל, צע”ק דלכאורה הוא דין בתפילה כמש”כ קודם שיכנס להתפלל, ולפ”ז הי’ מקום לטעון דה”ה אם מתפלל חוץ לבהכנ”ס ראוי להזהר בזה ומאידך כשנכנס לבהכנ”ס שלא על מנת להתפלל שא”צ להזהר בזה, וממילא יל”ע למה הובא כאן בהל’ בהכנ”ס תחת הל’ תפילה לעיל גבי מכנסים מיוחדים לתפילה וכו’.
*
או”ח סי’ קנא ס”א ואם אינו יודע לא לקרות וכו’, ידוע הקושי’ דהרי ע”כ יודע הלכה זו א”כ למה לא יאמר הלכה זו, וכבר כתבתי בזה באיזהו מקומן, ולולי נוסח השו”ע כאן שכתב ואם אינו יודע וכו’ הוה מפרשי’ ואי לא ע”ד שאר ואי לא שבש”ס שפירושו משתנה לפי הענין דהכונה שאי אפשר ובכל מקום הוא לפי ענייננו, ומיהו לעיל בסי’ מז ס”ה איכא למ”ד דפסיקת דין בלא טעם לא חשיב ד”ת, ולדעה זו ניחא, ואין להקשות דא”כ למה אמירת פסוק חשיב כאן ד”ת, די”ל דגם לענין ברכה”ת פסוק מצריך ד”ת לכו”ע כדמוכח בש”ס ופוסקים, ודבר שמועה כאן חשיב ד”ת אף אם נימא דפסיקת דין בלא טעם חשיב כהרהור בלבד, ואולי יש חילוק בין פסיקת דין על מעשה לאמירת שמועה בלבד, ועדיין צ”ע דסו”ס למה לא יאמר דין זה בתורת שמועה, ומיהו י”ל דמאן דסבר פסיקת דין בלא נתינת טעם חשיב כלימוד לא יפרש כהשו”ע בזה ענין ואי לא (שכ”ה הלשון במגילה כ”ח) ומיהו לעיל הרמ”א קאמר דין זה ולא המחבר.
*

הנה יסוד הנידון כאן האם יש כח לציבור להתאסף בעשרה ולקרוא בתורה בברכה קריאת התורה של נדבה.
ובשאלה זו דעת כמה אחרונים שכל קריאה בתורה בציבור מברכין לפניה ולאחריה [עי’ בתשובתי לגבי קריאת פרשת זכור מה שהבאתי בזה שכ”ד הגינת ורדים או”ח ח”א סי’ מט והמשיב דבר ח”א סי’ טז והתורת רפאל סי’ ב’ בדעת המשכנ”י באו”ח סי’ ס ועוד חלקם לענין איסור בלא ברכה והגינ”ו והתורת רפאל גם לענין היתר קריאה בנדבה בברכה, וכן משמע במאירי בברכות יא ע”ב, וכך הגריש”א חשש מעיקר הדין לזה ויש שאמרו משמו שנקט דמעיקר הדין יכולים לברך, ועי’ כתבי הגרי”ש בהנהגות מהרב ישראלזון, אבל עי’ בשיעורי ברכות כא ע”א ששם נזכר שזה ספק אבל נזכר שם ג”כ דמה שלא יקרא הוא משום שכיום אין מי שמברך ושלא יתחייב מספק ומשמע מתחילת הענין דעיקר המונע מלקרוא הוא מחמת שאין מברכין בפועל אבל הזכיר שיש כאן ספק, ובעיקר נידון זה דנו עוד אחרונים].
ומפלוגת הראשונים לגבי קריאת ויחל בתענית הקהילות איני יודע אם יש הכרח ברור לזה דאפשר דעיקר הקפידא שם שנוהגין בזה כתענית גמורה ולא מצד הברכה על הקריאה”ת, וגם מדברי השו”ע בסי’ קלט ס”ח שאם בירך ברכה”ת וקראוהו לתורה צריך לברך שוב אין ראיה דשם מיירי בקריאת חובה ובעי’ שישמעו הציבור הברכות כמובא הדעה בשו”ע שמי שאין עושה כן טועה וגם בלא זה אפשר דמה שמחוייב בברכה בעי’ שיתכוון לברך לשם הקריאה בס”ת.
וכאן קל יותר מהנידון לגבי כל סתם קריאה נדבה מג’ טעמים, הא’ דהוא קריאת היום [אלא שכבר יצאו ידי חובתן, ויל”ע אם יש צד שיכולין להמשיך הקריאת היום גם אחר שסיימו והחזירו הספר למקומו ולא מצאו טעות].
הב’ דיש מקום לומר שיש בזה מנהג לחזור הפרשה כמה פעמים והברכה על קריאת המנהג כמנהגינו בא”י בברכה על קהלת ושה”ש ואיכה, ועי’ בבהגר”א או”ח ס”ס תצ [רק דכאן לא דמי ממש למנהג שם כיון דשם מצד המנהג מחוייבין לקרוא הקהל וכאן הקהל יצאו ידי חובת המנהג של הקריאה והוא רק מנהג על היחידים שיעלו לתורה].
הג’ דבשמח”ת מצינו בהרבה דברים שסמכו להקל משום שמחה [שמוסיפין ביו”ט (משנ”ב סי’ תרסט סקי”ב) אף שאין מוסיפין בשאר י”ט למנהג האשכנזים, ושחוזרין הפרשה אף דבשאר קריאות אין חוזרין היכא דאפשר כמבואר בשו”ע ובמשנ”ב ס”ס קלז, ושקריאת יו”ט עולה מן החשבון מה שלא מצינו בכל השנה כולה, וכן דשייך לקרוא גברא חד בתרי ספרי כשיש הפסק ביניהם, כמבואר במשנ”ב סי’ קמד סקי”ז, וכן יש שנהגו בשמח”ת להקל להעביר ס”ת מבית לבית, עי’ הליכ”ש תשרי פי”ב סי”ד, וכן שקוראין שנים יחד משום שמחה, עי’ משנ”ב סי’ תרסט שם].
ולכן א”צ למחות במקומות שנוהגים במנהג זה.
ובמקום שעושין כן בפרשת זכור בלא ברכה ובשמח”ת בברכה לכאו’ הוא תרתי דסתרי (וכ”ש דפשטות השו”ע בסי’ תרפה ס”ז דבעי’ מנין לפרשת זכור), אלא אם כן נימא דיש לחלק בין המקרים דיש בזה תנאי להתחייב בברכה רק אם מכוונין לקריאה”ת של ציבור [ובצירוף עם מה שבשמח”ת הקילו משום שמחה וכנ”ל], ולכן בפרשת זכור שאינו מתכוון אין מברך ואילו בשמח”ת שמתכוון מברך.
ואמנם יש מהאחרונים שנקטו דהברכה היא חובה כשקורא בציבור בנדבה גם אם מתכוון שלא להתחייב בברכה [וכ”ד התורת רפאל סי’ ב, וכמבואר בתשו’ הנ”ל, ועי’ בשיעורי הגריש”א ברכות כא ע”ב דדעתו שמכיון שאין מי שנוהג כתורת רפאל לברך לפני קריאה שקורא בציבור שלא במקום תקנה הלכך אין לקרוא בציבור באופן שמתחייב בברכה מספק ואינו מברך], ולפי שיטתם אין חילוק זה נכון, ומאידך המקילין בפרשת זכור סומכין על החולקין לגמרי הסוברים להיפך דאסור לברך בקריאה”ת של נדבה [וכך דעת הבכור”י בסי’ תרסט כמו שציינתי בתשו’ הנ”ל], אבל מ”מ אפשר ששייך לשמוע בזה חילוק כנ”ל.
ויש לציין דלפי הדיוקים שנתבארו בתשו’ הנ”ל יתכן שכך דעת המשנ”ב לחלק ולהתיר לברך עכ”פ במקום קריאה דמנהג, דהרי בסי’ קלז משמע בדבריו שאין איסור לקרוא בלא ברכה במקום הצורך [ועכ”פ במקום צורך גמור שיש חיוב קריאה בספק] ובסי’ תרסט הביא דברי הבכור”י והשמיט מדברי מש”כ שאין לברך בליל שמח”ת [ועכ”פ אז שיש מנהג לקרוא] אם כי מהשמטתו אין הכרח דסבר כך להלכה, אבל עכ”פ מנהג א”י בכמה דברים שמברכים על קריאה דמנהג כפשטות דעת הגר”א ובמשנ”ב סי’ תצ סקי”ט כתב שהנוהג כדעת הגר”א בזה אין למחות בידו, ואם נימא דדברי המשנ”ב בסי’ קלז אתיין כמנהגינו ע”כ צריך לחלק כך דעכ”פ כשיש מנהג ומתכוון לקריאה בציבור צריך לברך.
וכ”ז לא כתבתי אלא ע”ד אפשר לטרוח ליישב הענין הנ”ל, וצל”ע.

הנה לדידן הנידון הוא אם עבר ונטלן ביום ראשון ואז הנידון אם יוצא אף המצוה דאורייתא וכן הנידון אם הגביהן בהיתר מיום שני ואילך אם יוצא בימים אלו שהוא מצוה מדרבנן, וכן יש לדון באופנים שאין איסור טלטול, כגון בפחותין מג’, עיין משנ”ב סי’ שלו סקכ”א, אבל באופן שעובר איסור אפי’ דרבנן קי”ל דלא הותר חד דרבנן לצורך מצוה כמתני’ דשלהי ר”ה.
ולכאו’ אין בזה לקיחה כיון שמחוסר קציצה וכמו בגט, וכמו”כ יש לדון אם חשיב לקיחה כיון דאוגדו בקרקע.
ובסוכה לז ע”ב הדס של מצוה וכו’ הדס במחובר וכו’ ומוכחא מילתא שם דהדס במחובר אינו של מצוה עי”ש, ואולי יש ללמוד מזה דא”א לצאת למצוה בהדס במחובר, אולם יש לדחות דסתמא דמילתא מחובר אינו למצוה או דמדברישא אמרי’ של מצוה ש”מ דבסיפא מיירי שאינו של מצוה אבל לא שבהכרח הוא לעולם כך.
וראיתי באנצ”ת חל”ז עמ’ תקיח שהביאו הרבה פוסקים שנחלקו בנידון זה דלדעת הצל”ח שבת קלא ע”א ומהר”ש אייגר בשו”ת או”ח סי’ כג ומהרש”ם ח”א סי’ א יוצא יד”ח בזה כשהגביהו בדרך לקיחה, ויש שחלקו עליהם (הלכך כשאין ד’ מינים אחרים לכאו’ יש לטלם בלא ברכה באופן שאינו עובר איסור דרבנן).

בפוסקים דנו אם אבל יכול ללמוד נגינה בימי אבלותו אולם הצד להתיר בזה הוא משום דבעבידתיה טריד (עי’ שו”ת מהר”ם שיק יו”ד סי’ שסח וציוני הלכה עמ’ תצו בשם הגרי”ש אלישיב), אולם כל הנידון בזה אם אינו נהנה, אבל אם נהנה מזה הו”ל כמנגן להנאתו שאסור (ע”ע ציוני הלכה שם).
ומה שיש מרגוע בזה בפשוטו אין בזה היתר דמרגוע היא הנאה רוחנית ונחזי אנן דאם היה איסורי הנאה לא היה בזה שאלה להתיר מחמת המרגוע, א”כ מכיון שהגדר בזה הוא איסור גם אם יש בזה מרגוע הוא איסור, ואדרבה עיקר טעם האיסור בזה הוא משום שאסור להתעסק בענייני שמחה ומרגוע ומנוחה נפשית הוא ג”כ סעיף מסעיפי השמחה ואם מרגיש מרגוע ע”י הנגינה א”כ ניכר מזה שהנגינה משפיעה עליו.
[ושמעתי מבעהמח”ס מאור השבת שפ”א נשאל בעל האבן ישראל אם מותר לשמוע ניגונים למי שצריך מחמת בריאותו דאולי יש להחשיבו כפקו”נ והשיב דאם יש בזה פקו”נ אפשר להפעיל את הקלטות גם ביו”כ עכ”ד, ואמנם לא נכנסתי בזה לענין שמיעת ניגונים כל השנה (ועי’ שו”ע ומשנ”ב סי’ תקס ושה”ל ח”ו סי’ סט), אלא שגם הנוהגים להקל בשמיעת ניגונים בשאר השנה שלא בקביעות אין שומעים בימי האבלות].
ואמנם הענין שיש מרגוע בזה אולי יש להחשיבו כצורך, אבל מחמת צורך לא הותר ענייני שמחה בימי אבלות כמבואר ביו”ד סי’ שצא דבכמה אופנים לא הותר ליכנס לבית המשתה גם כשיש בזה צורך [אלא רק עם עוד צירופים כמש”כ הרמ”א שם בס”ב דבחבורת מצוה שאם לא יאכל שם יתבטל המעשה מותר לאחר ל’ (באביו ואמו שלולי זה היה אסור לאחר ל’) אבל תוך ל’ אסור לכל שמחה שבעולם, ובסעודת מצוה שאין בזה שמחה עי”ש מש”כ בזה, ועי”ש המנהג למעשה בכל סעודה עי”ש, ולא נתבאר להדיא בדברי השו”ע והרמ”א שם דיני כלי שיר לענין אבל באופנים המותרים לשאר בנ”א להמתירים, אם דמי לנישואין או לשאר סעודות שיש בהם צירופים, אבל עכ”פ חזי’ דצורך לבד אינו מתיר שמחה בלא עוד צדדים או צירופים או כשנחשב שאין שמחה כלל].
(ועי’ בהל’ חג בחג הל’ ספירת העומר מה שהביא שם לענין מי שע”י הניגונים ניצול מן החטא, ובעיקר הנידון ע”ע שבת דף ד’ ומשנ”ב סי’ רנד ויש לדון לענייננו).

הנה עצם הדין שברכת השהחיינו היא כשבא לישב בסוכה כן מבואר ברמ”א ס”ס תרמו שאם בירך השהחיינו בליל החג בביתו צריך לברך שוב כשאוכל בסוכה משום הסוכה ובמשנ”ב סק”ו דהברכה שבירך אתמול היה רק בשביל החג [ועי’ עוד במשנ”ב ריש סי’ תרסא דמי שלא אכל בסוכה בלילה ובשחרית יברך זמן בליל שני אחר לישב בסוכה], והביאור בזה דברכת השהחיינו שעל הסוכה מעיקר הדין היה יכול לברכה אף קודם החג כמבואר בסוכה מו ע”א רק דעבדי’ כרב כהנא דהוה מסדר להו אכסא דקידושא בגמ’ שם אבל כ”ז רק לכתחילה דמי שבירך שהחיינו של קידוש בלילה החג בביתו לא יצא בברכת שהחיינו של הסוכה.
ויש להוסיף עוד דגם ברכת השהחיינו של הד’ מינים מצד עצם המצוה הבאה מזמן לזמן נפטר בשהחיינו במה שבירך על החג כמו שמצינו בראשונים (הוב”ד בטור ונו”כ באו”ח סי’ תלב ועוד) שנפטר בשהחיינו של פסח גם על הגדה ובדיקת חמץ רק דהברכת שהחיינו שמברך ביום הוא על החפצא של הד’ מינים דהרי מעיקר הדין גם בלולב יכול לברך בשעת עשייה השהחיינו (עי’ סי’ תרנא משנ”ב סקכ”ט), ולכן אף דבשופר דעת הרמ”א שמברכים ביום ב’ של גלויות אבל בלולב אינו משום דבלולב השהחיינו הוא על החפצא וכנ”ל [ואחר שבירך שהחיינו על החפצא כבר אינו יכול לברך שוב על המצוה כמ”ש בתוס’ סוכה מו ע”א וכדבריהם פסק הבה”ל וגם להחולקים על התוס’ לענינא דהתם י”ל דהכא מודו וכמו שהרחבתי היטב בתשו’ לגבי שהחיינו בברית תאומים].
ותמצית הנידון בזה האם כשנתחייב ב’ השהחיינו בפעם אחת טוב לברך פעם אחת או ב’ פעמים.
והנה זה ברור שאם יתכוון לפטור השהחיינו בפעם אחת יוצא יד”ח דהרי מעיקר הדין שייך לכלול שהחיינו אף על פרי חדש או בגד חדש עם היו”ט יחד כמבואר בשו”ע או”ח סי’ תר לגבי ליל יו”ט שני של ר”ה רק הנידון כאן מצד לכתחילה.
והנה נחלקו אחרונים לגבי הנידון בשו”ע שם האם הוא לכתחילה או בדיעבד דדעת הכת”ס דלכתחילה שלא בשעה”ד אין לכלול שהחיינו על פרי חדש עם השהחיינו על היו”ט [ועי’ פסחים קב ע”ב] וכן נקטו הגריש”א והגרשז”א (והרחבתי במקו”א) אבל דעת מהר”ש קלוגר דיש לכלול שהחיינו יחד ולא לחלקם (והרחבתי גם בדבריו במקו”א).
והנה להסוברים דדברי השו”ע שם בסי’ תר מיירי אפי’ לכתחילה א”כ כ”ש בניד”ד דכשיש ב’ שהחיינו של מצוות יש לכוללם יחד, אבל הנידון להסוברים דדברי השו”ע שם לא נאמרו אלא היכא דלא אפשר.
והנה בסוכה שם מבואר דרב כהנא הוה מסדר אכסא דקידושא השהחיינו של היו”ט עם השהחיינו שעל הסוכה אף שזה שהחיינו על המצוה וזה השהחיינו על החג עצמו, ולכאו’ אם היה מצוות נטילת בלילה היה מסדר על הכוס ג”כ.
ואין להקשות דברכת השהחיינו צריכה להיות בזמן הנענועים דאדרבה עיקר ברכת השהחיינו היא בשעת עשייתה כדלעיל וכמו בסוכה שעיקר ברכת השהחיינו דסוכה הוא ג”כ בשעת עשייתה אלא דר”כ מסדר אכסא דקידושא.
רק דיש לדון דשם לגבי סוכה בשעת הברכה יושב בסוכה אבל בלולב הרי השהחיינו אינו בשעת עשיה ולא בשעת נטילה, וילע”ע בזה [דלגבי בדיק”ח נקטו הפוסקים דהשהחיינו גם על הבדיקה וכדלעיל אף דאינו זמן הבדיקה ומאידך לגבי שופר נקטו הפוסקים דהשהחיינו דהקידוש אינו פוטר השופר, ובתשו’ הנ”ל על תאומים הצעתי לחלק דרק מה שהוא מחוייב כבר בזמן הקידוש יוצא בשהחיינו על הקידוש וביעור חמץ מחוייב בשעת הקידוש, ומ”מ מבואר בפוסקים כנ”ל שעל סוכה אינו יוצא בשהחיינו אם אינו בסוכה בזמן הברכה, אף דמחוייב בה, ואולי צ”ל דלא סגי במחוייב אלא גם בעושה המצוה בפועל ובביעור חשיב שעושה בפועל כל זמן שביער ועדיין אין חמץ ברשותו ובהגדה סגי שהגדה לפניו ועומד לומר הגדה משא”כ בסוכה כשאוכל בביתו שלא בסוכה, ולפ”ז קצת סמך להנוהגות לברך שהחיינו על הנר ואין סומכות על שהחיינו דכסא דקידושא, אבל לפי המנהג דגם ברכת הנר גופא שייך לברך על ההנאה מהנר כ”ש בהשהחיינו ואכה”מ], אבל יכול ליטול הלולב בסוכה ולברך על שניהם וזה ודאי שפיר לכל הצדדים דלעיל.
היוצא מזה דיטול הלולב בסוכה ויברך שהחיינו פעם אחת על שניהם.

לגבי רחיצה אסור ביו”כ אפי’ כל שהוא וכמ”ש השו”ע ריש סי’ תריג דאפי’ להושיט אצבעו במים אסור, ודוחק לומר דבשמן קיל במים, דהרי מצינו שבמים הקילו יותר דאילו לענין סיכה אפי’ להעביר הזוהמא שלא לשם תענוג אסור כמ”ש בשו”ע ובמשנ”ב ריש סי’ תריד, אבל במים קיל בהעברת לכלוך כמש”כ בסי’ תריג, וכן אי’ בשו”ע סי’ תריד לענין סיכה שאפי’ מקצת גופו אסור ולכאורה לפ”ז אפי’ מעט על אצבעותיו או על פיסת ידו יהיה אסור.
והנה באופן שמתכוון להנאה או תענוג פשיטא דאסור דהרי זה ממש ענין הושטת אצבעו או סיכת מקצת גופו לכל הצדדים, אבל הנידון כשמניח על עצמו כמתעסק, האם אמרי’ מתעסק הוא אצל סיכה ואינו אלא תופס השמן או לא.
ובתשובה אחרת [לגבי מעבר יחף על שלולית בת”ב] הרחבתי בענין זה של מגע במים שלא לכוונת רחיצה ולפי המתבאר יש כמה משמעויות בש”ס ופוסקים שאינו אריך בת”ב ויו”כ דלא הותר אלא באופנים המותרים [וכמש”כ השו”ע שלא יטול יותר מקשרי אצבעותיו, וכמ”ש לגבי הנחת כלי מלא על גופו שמא ישפך וכמ”ש לגבי מעבר בנהר דלא הותר אלא לצורך מצוה, וזש”כ הרמ”א בסי’ תריג דכל רוב רחיצה שאינה של תענוג שרי אבל לא כל, דאין לך אלא מה שאמרו חכמים, ועי”ש שהרחבתי בזה], וכ”ש בסיכה דחמירא כנ”ל.
לעצם הנידון של הרחת בשמים ביו”כ אי אריך או לא הרחבתי במקו”א, ואין כאן המקום לזה.

בהוריות יג ע”א אי’ לגבי הצלה שהוא קודם לאביו והובא בב”י יו”ד ס”ס רנב, ובענייננו יש ב’ נידונים הא’ אם חייך קודמין נאמרו גם לענינים שאינם הצלה [וכידוע שדנו בזה הרבה אחרונים, ופשטות סוגיין דעלמא שדין זה נאמר לגבי עוד דברים, וכמו שאר דיני קדימות שנאמרו בהוריות שם וביו”ד שם שנאמרו לגבי עוד דברים מלבד בדברים שנתפרשו שהאחרים קודמים, ועי’ בדבר יעקב בקידושין כ סע”א שהביא דברי האחרונים השייכים לזה ומשמע ג”כ דעיקר ריהטא דמילא דחייך קודמין נאמר לא רק לגבי הצלה], והב’ אם נימא דבמצוה יש סברא מיוחדת לומר שא”צ ליתן לאביו משום אתה ואביך חייבין בכבוד המקום [אלא דבאמת אינו מוכרח דאף שהידור מצוה דוחה כאו”א עי’ יו”ד סי’ רמ סכ”ה ובנו”כ שם מ”מ כאן האב יקיים ההידור מצוה ולא יתבטל כבוד המקום], או סברא אחרת.
ובשע”ת ס”ס תרנח סקי”ב הביא בקיצור דברי השכנה”ג סי’ תרס הגב”י סק”א דכשיש אתרוג יכול לזכות בו לעצמו לקנותו אף שיש חכם שמחוייב בכבודו שרוצה גביר אד לקנות לו, ולמד מזה בלב חיים למהר”ח פלאגי ח”א סי’ צא קכב ע”ד שבמצוה א”צ לחשוש לכבוד הגדול ומעין זה אי’ שם בבכור”י לגבי אביו.
והגרח”ק (דרך שיחה עמ’ רפז) למד מזה דגם בהידור מצוה יכול ליטול לעצמו המהודר, שבמצוות אין חולקין כבוד לרב, [וכתב שהוא עצמו לא נהג כן כי בלאו הכי בירך על של אביו, וי”ל דהטענה הנ”ל של אתרוג של קהל שיש בזה גריעותא זה לא נאמר ביחיד המברך על של יחיד אחר עכ”פ כששניהם בקיאין בקניינים], אולם העירו דמשם אין ראיה אלא כשלא היה לו אתרוג, ואולי יש ליישב דגם שם היה הקהל משתמש באתרוג של היחיד כמנהג הקהילות בחו”ל ורק רצה לקנות אתרוג לעצמו לצאת בו לכתחילה, דבאתרוג של הקהל אין כדאי לכתחילה כמ”ש ברמ”א סי’ תרנח ס”ט.
ובבן יהוידע סוכה מא ע”ב כתב לגבי עובדא דרבן גמליאל דמן הדין היה שיקחהו הנשיא [והביא דבריו שם לענייננו בחשוקי חמד שם], (וכן יש שהביאו על בעל האול”צ שהי’ נוהג בקביעות להביא המהודר לאביו, ועי’ תפא”צ עמ’ רלא), וצל”ע ההכרח לזה דהרי אפשר שלא היו לשאר התנאים אלף זוז ומש”כ מצוות חביבות עליהם י”ל על הדורות הראשונים כמש”כ בוגרות דעלמא דה”ה שאר התנאים היו לוקחין האתרוג אם היה להם אלף זוז, ומ”מ צל”ע דאפשר שבנשיא יש דינים אחרים של חיוב שמיעה בקולו גם באופנים שאין מחוייב לשמוע לאביו מחמת שהוא צורך מצוה עי’ יו”ד סי’ רמ סכ”ה.
והחיד”א ביוסף אומץ סי’ סה הביא דעת החקרי לב סי’ ד דיכול ליטול הטלית במנחה לעצמו וא”צ לוותר לרב וכתב החיד”א שאין המנהג כן, ואולי שם הוא מצד שגם הוא עצמו אינו מדקדק בקביעות להתפלל מנחה בטלית וגם אפשר דמנהגא הוא והיכא דנהוג נהוג וגם אפשר דטלית הוא יותר מידי של כבוד דיש בזה דרך לחלוק הכבוד לרב כמו שאר ענינים שאין לו לכבד עצמו בפני הרב ולא דמי להידור פרטי במצוה, וצל”ע בכ”ז.
ובדרך שיחה שם אמר הגרח”ק עוד דאם נמצאים במקום שיש אפשרות רק לבן ללמוד בגמ’ אינו צריך לתנו לאביו דהוא משל בן ועי”ש מש”כ עוד בזה.
ויש לציין בזה עוד ב’ נידונים השייכים לזה, הא’ אם יכול לוותר לחברו מצוה דגופיה (ועי’ תבואות שור סי’ כח סקי”ד), והב’ אם בדברים רוחניים אמרי’ ג”כ חייך קודמין וכך ריהטא דמילתא (ועי’ אג”מ אה”ע ח”ד סי’ כו סק”ד ועוד).
היוצא מכ”ז דמעיקר הדין אינו חייב לוותר לאביו מה שקנה ובפשוטו כך דעת רוה”פ.

הנה בפוסקים נחלקו לגבי כמה עניינים [ציצית וגט ועוד] בכל היכא דאמרי’ שסתם מחשבת גוי שלא לשמה אם הוא בתורת ודאי או בתורת ספק, ורהיטת הרבה פוסקים שהוא רק בתורת ספק ולא שודאי אינו לשמה, והרחבתי בדעות בזה בתשובה בפני עצמה.
וכמו”כ יש לדון דשמא בעי’ מאן דאיתיה בכפרה דחזי’ דלכמה דברים אין גוי ראוי לפי שאינו בתורת [עי’ קידושין מא ע”ב ועוד], ועי’ בתנחומא האזינו שהגוים אינם בתשובה.
ולכאו’ ממ”נ יכול לעשות שוב כפרה באותו תרנגול [היינו גם לפי המנהג שאין חוזרים ועושים שוב באותו התרנגול, ועי’ הל’ חג בחג ימים נוראים פכ”א הע’ כא בשם הגריש”א דאפי’ להמג”א שאפשר בתרנגול אחד לכמה בנ”א מ”מ א”א בזאח”ז וכ”ש להחולקים, עי’ פמ”ג סי’ תרה א”א סק”ב ומחה”ש שם] וממ”נ אם לא היה לשמה או שהגוי לא היה שליח א”כ עושה עכשיו שוב.
ובאמת יש לדון כעי”ז בגוי שעשה כפרות לעצמו אם לפי המנהג שאין עושין כפרה ב’ פעמים אפשר לעשות שוב כפרה בתרנגול זה, אבל כאן מחד גיסא קיל יותר דיש כאן ממ”נ עצמו אחר הפעם השניה (ובאופן שעשה לעצמו קיל יותר מצד אחר דהרי י”ל שהכפרה לא חלה כלל דהרי כל המנהג הוא מחמת יו”כ וגוי אינו בכפרת יו”כ).
אבל יש לדון דעדיין לא ברירא דשמא באמת חל בזה דבר דהרי מצינו בכמה מקומות שיש כפרה לגוים [כגון בספר יונה וגם ברז”ל יש סתירות אם יש כפרה לגוים וכתבתי בזה בכמה מקומות] ואעפ”כ אינו טוב שהגוי אמר זה כפרתך שהרי מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ולא יבוא חייב ויכפר על החייב [עי’ בספ”ק דשבועות], וממילא חל כאן המנהג אבל באופן גרוע.
ובשם הגרח”ק הובא [חשוקי חמד יומא יג ע”ב ועי”ש עוד דעת הרהמ”ח] דנכרי הוא כבהמה לענין עשיית כפרות לישראל ולא נתבאר אם הוא גם לקולא או רק לחומרא.
ומ”מ למעשה עכ”פ בניד”ד קשה להחמיר כ”כ במנהג בפרט שהוא מקום הפסד ובפרט די”ל שעיקר הדבר הוא רמז כמש”כ הפוסקים והרי הרמז כבר נעשה, אבל באופן שגוי עשה לעצמו יל”ע דשמא אהני קצת לגוי שנתעורר לתשובה עי”ז דגם בגוי שייך קרבן עולה וכן שייך תשובה עכ”פ כך יוצא בחלק מהמקורות וממילא חשיב כמו שכבר עשו בו.

הנה בשאלה כעי”ז כבר דנתי במקו”א [בתשו’ ד”ה האם יש איסור להפסיק באמצע הלימוד בדיבור לצורך או מחמת קטן שצריך יחס] וכעת נשאלתי בזה שוב לגבי גדול בכה”ג, ולכן אציין לעיקרי הדברים שכבר נתבארו שם, ושם הבאתי המ”מ בזה ולכן לא אכפול כל הדברים.
ובניד”ד יש מקום לומר דכיון שעיקר האיסור הוא בהפסק לדברים שאין לצורך, א”כ כל מה שחשיב צורך מפני כבוד השואל אפשר להשיב לו ככל הנצרך בקצרה (אא”כ מאריך השואל בדברים ואז לא חשיב צורך דוקא עכשיו דהרי כל אדם אינו פנוי לפנות זמן רב בכל עת מצוא ויכול לומר שיצור עמו קשר א”כ והכל לפי הענין), ובמקרה שהשואל בר הכי ובר דעת ובעל מדרגה שלא יהיה בזה חסרון בכבודו אם ידובר עמו רק לאחר הלימוד אפשר דלא חשיב צורך כ”כ (כשאין צורך בעצם השיחה) לדבר עמו דוקא עכשיו, והכל לפי הענין.
והבאתי מש”כ בכתר ראש דהכל בכלל דברים בטלים זולת מה שיצטרך להשיב מפני הכבוד או מפני משא ומתן טוב להרחיק גם מזה שירמוז שלא יוכל להפסיק בלימודו עכ”ד בקיצור, ולהשיב מפני הכבוד אפשר דלאו היינו דוקא שאלת שלום אלא ככל שיש בזה משום כבוד לאדם השואל דחשיב צורך בכה”ג.
(וגם מש”כ שם לרמוז וכו’ מסתמא היינו כשאין אדם שמתבייש מחמת זה, דאם נימא שהדין שא”צ להתחשב בשני א”כ גם א”צ לרמוז כלום, רק דזו אינה ראיה מוכרחת די”ל שהנשאל ג”כ מתבייש בלא לרמוז דבר אבל אפשר שאכן אין חיוב מדינא להתחשב בשואל, רק דלפי מה שנתבאר שלצורך כבוד השואל מותר להפסיק מן הדין כיון שיש בזה צורך א”כ מסתבר שעכ”פ אין ראוי שלא להתחשב בו כלל כשמתבייש או נפגע דהרי לא עשה דבר אסור, אבל אם יודע שמבטל הלימוד אפשר דמה שעושה מידיעה לבטל חשיב שעושה באיסור דהרי משום כבוד עצמו לא הותר לו לבטל אחרים, ואז יש לדון דאז אולי לא יהיה חיוב להתחשב בכבודו, ומ”מ כשהוא שוגג שאינו יודע שאסור לבטל אחרים או שיש לו צורך שוב אין בזה טענה זו, וגם בלאו הכי אין טוב שלא להתחשיב בכבוד אחרים דלעולם יהא אדם רך כקנה וכו’ בתענית ט”ז וכל המעביר על מידותיו וכו’).
[ובגוף ראיית היוסף אומץ עמ’ רסח שהבאתי בתשו’ הנ”ל מדין שאלת שלום יש להשיב עליה דהרי בשאלת שלום מצינו טובא דברים שהותרו משום מעלת וצורך השלום, כמו כתיבת שאלת שלום בחוה”מ לדעת השו”ע, וקריאת שאלת שלום בשבת לדעת הרמב”ן, ושאלת שלום בשם במתני’ בסוף ברכות, ולענין להשיב במי שבירך דנו בפוסקים מצד שאלת שלום, דהמברך את חבירו חשיב כשאלת שלו’ כדמוכח במתני’ בברכות שם, אבל מה שאפשר לדייק מדין שאלת שלום דדוקא בק”ש הוצרכו היתר משום שאלת שלום אבל בשאר עניינים לא צריכינן לשאלת שלום דוקא אלא לכל דבר צורך, והוא פשוט, דרק בדברי שיחה אמרי’ שאסור, ושיחת הילדים היינו דברים שאין בהם צורך כמש”כ באבות, רק דיש לדון בדרגת הצורך המתיר].

יש לדון בסוכות עצמו בזמן שעדיין אתקצאי למצוותו אם מותר להשתמש בו [ויש בזה עוד נידון שעושה מלאכה בחוה”מ ולכאו’ חשיב מעשה אומן דלא עדיף מתפירה כדרכו דחשיב מעשה אומן, ואין הנידון מצד זה כאן], וכן יש לדון לאחר החג שעושה לשנה הבאה, ויש לדון כשעושה לצורך חול וכן יש לדון כשעושה לצורך מצוה.
והנה אחר החג שכבר כלתה מצוותו וכבר לא אתקצאי מותר אפי’ לאכול האתרוג, ורק תשמיש מגונה אסור כגון לפסוע עליה, עי’ בשו”ע סי’ תרסד, ושם בריש סי’ כא לגבי ציצית משמע שאחר שכבר כלתה מצוותן מותר להשתמש בהם תשמיש שאינו מגונה, והלכך מותר אף לצורך חול.
ובתוך החג היה מקום לומר דלצורך מצוה שרי וכמו שמצינו דכיון דאתעבידא חדא מצוה וכו’, עי’ סי’ תרסד ובבהגר”א שם [ועי’ באורח דוד מה שהובא בשם מה”ר ר”ד בהר”ן על מנהגו בלולב אחר החג] וכה”ג מצינו לגבי להדליק נר ראשון מנר ראשון מעיקר הדין דשרי בנר חנוכה כמש”כ ברפ”ב דשבת.
ובבה”ל ס”ס תרלח הביא בשם החת”ס או”ח סי’ קפד להתיר ליקח אתרוג נוי מצוה לצורך מצוה [ויש שכתבו דהיינו דוקא כשאין לו אתרוג אחר].
ומצד שני יש לחלק בין מצוה עצמה לתשמישי מצוה וכמו שדנו בש”ס ופוסקים על הדלקה מנר לנר בחנוכה בנר עצמו ובקינסא, וגם הנידון הנ”ל לגבי אתרוג הוא להשתמש בו עצמו למצוה משא”כ בניד”ד הקשירה של הלולב הוא רק תשמישי מצוה [עי’ משנ”ב סי’ קמז לגבי כיס של טלית דחשיב תשמישי מצוה ופשוט], ועכ”פ לדידן דקי”ל לולב א”צ אגד, ובפוסקים דנו עוד לחלק על נרות של חנוכה שלנו מהנר השני ואילך שאינם מצוה עצמה ולכאו’ כ”ש בניד”ד שא”א להקל באגד בדבר שהוא מהמצוה עצמה.
ולגוף הנידון דנ”ח יש לציין דנ”ח חמור משאר מצוות דאסור בהנאה וגם אחר שכלתה מצוותו ובשאר מצוות עי’ בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ כא.
[ובתשו’ אחרת הבאתי קצת פוסקים דס”ל דאפי’ להשתמש במצוה למצוה אחרת אסור כל זמן דאתקצאי למצותה, ועי’ שבט הקהתי ח”א סי’ קצה וסי’ קצו שהביא שם ללמוד מהלק”ט ומחנה חיים ח”ג או”ח סי’ מט להחמיר באופן שתתבטל המצוה הראשונה עי”ז ומה שהביא כנגד זה, אולם סוגיין דעלמא דשרי וכבה”ל הנ”ל והחת”ס הנ”ל ומהר”ם שיק או”ח סי’ שכג, וכדמשמע בגמ’ לענין נר חנוכה, וגם בשו”ע סי’ כא ס”א משמע דהאיסור בציצית הוא רק להשתמש בתשמיש שאינו של מצוה, וכך גם רהיטת השו”ע סי’ תרעד ס”ב, וכתבתי עוד בענין זה באידך תשובה, אמנם לפמש”כ במשנ”ב סי’ תרעד סק”ט בשם הגר”א דברי השו”ע שם במחלוקת שנויה דהמחמירים ללמוד כנגד נר חנוכה בסי’ תרעג ס”א יחמירו גם שלא להשתמש במצוה אחת למצוה אחרת, ומשמע דנוטה שם להחמיר ועי’ עוד בבה”ל סי’ תרעג ס”א].
ושו”ר אכן בשם מנחת יהודה סי’ עז שכתב כעין הסברא הנ”ל אע”פ שיש מצוה באיגוד מ”מ לא חשיב כמצוה שיהיה אפשר להשתמש בזה בחלק מגוף המצוה, וכ”כ הליכות המועדים קיצור הל’ ארבעת המינים עמ’ קצט בשם הגריש”א ובשלמי תודה סי’ פה סק”ב שמה שהוקצה למצווה אין לתלוש אף לצורך האיגוד, ועי’ בהליכות המועדים שם שהביא עוד דעות בזה.
ולענין מה שגדול יותר מן השיעור בשלמי תודה שם ציין לנידון במשנ”ב סי’ תרמט סקמ”א, ויש לציין בזה דכל הנידון שם כשהפריש אתרוג ליום השני שאינו רגיל כ”כ בינינו, וגם המעי’ היטב שם ובשעה”צ משמע שם שנוטה להחמיר בזה כהמחמירין אפי’ באופן הנ”ל.
ומ”מ להמחמירים ביום השני בשיעור אתרוג א”כ לגבי נטילת עלה א’ מן הלולב אפשר דראשון שוה לשני בזה כיון שלא ייפסל עי”ז [ויש לדון מצד עצם הקציצה ביו”ט ואין הנידון בזה כאן] וצל”ע.
ועי’ שם בהליכות המועדים מה שהביא עוד דעות בענין מה שמחוץ לשיעור, ומה שהביא שם בשם הגרח”ק לחלק שאם לקח לולב ארוך להידור מצוה אז מתקדש גם מה שלמטה משיעור מצוה, וצע”ק דהרי ההידור בארוך הוא כדי שיישאר כשיעור, עי’ בסי’ תרנו ובתשובתי לגבי ציציות ארוכות, וא”כ עיקר דעתו על מה שכשיעור, ושמא מ”מ נתקדש כיון שיש בזה הידור בסוש”ד וקצת דוחק ואולי מיירי בנתכוון להשתמש בארוך במחמת חשיבותו, כדין גדול בברכות הנהנין שיש להקדימו.
היוצא בזה דלהשתמש בעלים של לולב לקושיקע”ל אחר שבירכו עליו לדעת כמה פוסקים אסור ומ”מ יש מקום ללמד זכות על הנוהגים להקל בזה דס”ל כהסוברים דיתר מכשיעור אינו מוקצה למצוותו ועלה אחד חשיב מחוץ לשיעור, ואחר החג מעיקר הדין יכול להשתמש בו אפי’ תשמיש של חול כל שאינו דרך ביזיון.

בשו”ע או”ח סי’ קנג ס”א כתב דאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה, וכתב המשנ”ב דלתשמיש מצוה שרי, וציין שם המשנ”ב עוד לדבריו בסי’ קמז סקי”ז דלעשות כיס לטלית התיר הכנה”ג ואפי’ טלית עצמה הסכימו הא”ר והבית הלל להתיר אבל מתשמיש מגונה כגון מכנסים כתב בשם הפמ”ג שאין לעשות.
ויש לדון מה הגדרת חבטה בכה”ג אם כתשמיש מגונה או כתשמיש גרידא או כאינו תשמיש כלל או אדרבה כדבר מצוה, וכן יש לדון אם דברי הא”ר והב”ה מוסכמים גם להכנה”ג.
וראיתי במועדים וזמנים ח”א סי’ צא שכתב דחכ”א העיר שאולי יש לפסול ערבה שחבטו בה לחבוט בה אדם אחר דהוה בזוי מצוה ותמהני כיון שאינו ניכר שחבטו בה בשעת קיום המצוה יש כאן דבר שלם ואין זה בזוי מצוה עכ”ד.
ולכאורה לפי הנ”ל יש קצת מקור לדברי החכם הנ”ל דהרי אם השתמשו בו תשמיש מגונה אינו ראוי למצוה, רק דיש לדון בגדר תשמיש מגונה האוסר, ואם נדמה לתשמיש מגונה שאחר המצוה א”כ להניח על הקרקע מותר אבל לדרוס עליהם אסור (כמ”ש בסי’ תרסד), וגרירה לענין ציצית בשעת מצוה עי’ מש”כ בזה בהל’ ציצית, ויש להסתפק בחבטה מה גדרו, וגם יש לדון דכיון שחבטה זו נעשתה בדרך מצוה א”כ שמא י”ל דאדרבה הואיל ואתעבידא חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתי כמ”ש בשבת קיז וכמ”ש הרמ”א סי’ תרסד לאפות בו מצות וכמו שביאר הגר”א שם.
והנה לגבי חבטה בפעם השניה עם ערבות שכבר חבטו בהם נהגו שלא לחבוט [ועי’ גם במנהגי ורמישא קפ”א שנהגו לקנות לכ”א בפני עצמו ערבה], וראיתי מהמחברים שהראו למנהג זה מקור בשו”ת זקן אהרן ח”א סי’ ל, והגרח”ק (מועדי הגר”ח סי’ תקעז) כתב דהמנהג שלא להשתמש במה שכבר חבט, ובשו”ת שה”ל ח”ב סי’ נח כתב דמותר אבל נהגו לייחד לכל אחד ערבה, ובחוט שני עמ’ רפט התיר, [ועי’ עוד בהמגיה במועדי הגר”ח שם שציין לשו”ת דבר יהושע ח”ד סי’ עד והליכות שלמה סוכות פי”ב ס”ו מתיר ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ תרסד ס”ד, ועי’ באריכות במועדים וזמנים שם].
ועיינתי בזקן אהרן שם וראיתי שהביא בתוך דבריו סברא זו שיהיה אסור לחבוט בערבה שכבר חבט בה לבאר לפ”ז הגירסא לוקחין לולב וערבה דהיינו לולב אחד לכולן וערבה שבלולב ליתום אחד ועוד ערבה לכל יתום מלבד זה שהשתמש בערבה שבלולב למצוות ערבה, וכתב שם שהוא דבר פשוט שא”א להשתמש בערבה שוב שכבר נעשית מצותה.
אולם בחשבון הדברים שם צ”ב שלמסקנתו ביאר במה שהשמיטו הפוסקים שלוקחין ליתומים ערבה הוא משום דיכולין להשתמש בערבה שבלולב, והרי אכתי צריכין כל אחד ערבה בפני עצמה, ומסיק שהגירסא לוקחין ליתומים לולב וערבה היא משובשת, ולפ”ז אין רמז לדין זה של לקיחת ערבה לכל אחד מהיתומים.
ובדוחק י”ל דזה הוה פשיטא ליה מסברא [וצ”ע דמהו נעשית מצותה דאדרבה נימא הואיל ואתעבידא ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתא, ומצינו שאומרים נעשית מצותה כגון בדבר שע”י מצוותו נאסר בהנאה או בדברים שנעשה בהם שינוי בפועל וכיו”ב], ולכך גם למסקנתו שאינו נרמז בגמ’ לפי מה דמסיק שאינו גורסין לוקחין ערבה מ”מ סברא מיהא איכא [וצל”ע אם אמר הסברא גם לפי מסקנתו או דכל הסברא הי’ רק לבאר הגירסא דלא קיימא למסקנתו, ומ”מ כתב שהוא דבר פשוט ולכן בפשוטו נשאר בסברא זו].
ומ”מ יל”ע סו”ס למה לא באמת לא שנו חכמים לוקחין ערבה לפ”ז וי”ל דלא פסיקא ליה כיון שאם יש רק יתום אחד יכול להשתמש בערבה שבלולב אחר שיסיר אגדו כמו שהביא שם בשם הבכור”י.
עכ”פ הך סברא שכבר נעשית מצותה צל”ע אם אמרה גם לגבי נטילת אותה הערבה בלולב ג”כ.
עכ”פ נתבאר דדעת רוב האחרונים דמדינא מותר לחזור ולחבוט אדם אחר בערבה שכבר נחבטה למצוה ודלא כהזקן אהרן הנ”ל וגם הזקן אהרן נתבאר דלמסקנתו אין לדבריו רמז בגמ’ ובפוסקים ודבריו נאמרו מסברא ליישב גירסא דלא קיימא למסקנא לשיטתו, ובמועדים וזמנים שם הביא לזה דברי השו”ע בסי’ תרסד דערבה הוקצתה למצוותה כל היום, ומשמע שאחר יכול לחזור ולחבוט בה.
ויש לדון אם דין זה דערבה הוקצתה למצוותה כל היום הוא דוקא למצוות ערבה דכיון שמצוותה על ידי חבטה לא חשיב חבטה אחת כביזוי לחבטה אחרת משא”כ לגבי מצוות לולב שמה אינה ראויה עוד כיון שהיא מצוה בפני עצמה שאינה על ידי חבטה וחבטה חשיב ביזוי לגבה כעין תשמיש מגונה כנ”ל.
ומ”מ למעשה קשה לומר דמדינא יש בזה איסור כיון דבדיעבד יצא בכל גוני וגם דין זה דתשמיש מגונה למצוה יל”ע אם אסור מדינא דגמ’ ועוד דלרוה”פ מדינא היה מותר לטלו למצוות ערבה ואין הכרח לחלק בין מצות ערבה לערבה שבלולב [ויש להוסיף דאנשי ירושלים למ”ד יוצא בערבה שבלולב א”כ מסתמא הי’ חוזר ומשתמש בו אח”כ בלולבו] וגם י”ל דזה גופא שיש מצוות חבטה הוא הוכחה שאי”ז תשמיש מגונה.
ומצד מנהגא אחר שנהגו שלא להשתמש באותה ערבה שהשתמש בה אחר יל”ע אם המנהג הוא גם לגבי ערבה שבלולב דתלוי אם המנהג מצד ביזוי או מצד נעשית מצוותה [דאולי שייך רק באותה מצוה] או ע”פ סוד.
והנה דנו הפוסקים אם יכול לצאת בערבה שבלולב אחר שהפרידן מאגד הלולב ובזקן אהרן שם הביא בשם הבכור”י שמותר, אבל המנהג שאין עושין כן, ויש שכתבו שהוא משום מעלין בקודש ואין מורידין דערבה מנהג נביאים וחשיב הורדה בקודש, אבל יש שכתבו דמה שהוקצה למצוה חדא א”א ליטלו למצוה אחריתי, ועי’ חשוקי חמד סוכה מד ע”ב שציין לדברי ההתעוררות תשובה ח”ג סי’ תמ דכל שהוא מוקצה למצוותו א”א לעשות מצוה אחרת, אולם בהגהת עקבי סופר על התעוררות תשובה שם הקשה ע”ז מדברי התוס’ ישנים בשבת כב ע”א דלצורך מצוה אחרת לא חשיב ביזוי מצוה ושכן יוצא מדברי החת”ס או”ח סי’ קפד ועי’ בהערות הגריש”א בסוכה שם.
ואמנם רהיטת כמה הפוסקים דמעיקר הדין אין איסור בזה, וכך לכאו’ משמעות דעת השו”ע סי’ תרעד ס”ב גבי נר של חנוכה בהכנ”ס וכו’ וכך לכאו’ יוצא בדין מדליקין מנר לנר מדינא דגמ’ בנר ראשון מנר ראשון, אולם לפי המבואר במשנ”ב סי’ תרעד סק”ט מבואר דדברי השו”ע שם במחלוקת שנויה הנזכרת בסי’ תרעג ס”א לענין ללמוד כנגד נר חנוכה, ומשמע שנוטה להחמיר בזה [ולענין אקראי עי’ עוד בבה”ל סי’ תרעג שם], (והי’ מקום לומר דעיקר הנידון להחמיר הוא כשיש לו הנאה אבל כשאין לו הנאה כלל כגון בלולב לא, ומיהו אם אמרי’ מצוות לאו ליהנות נתנו ה”ה ללמוד ומאידך גם בלולב יש לו קורח רוח מזה וגם במשנ”ב שם בשם הגר”א משמע שהוא מצד שמצוות מבטלות זו את זה), והא דמדליקין מנר לנר אינו ראיה לזה כיון שהוא אותה מין המצוה, ומ”מ אותם שחששו לסברא זו א”כ לכאו’ גם אפכא א”א ליטול ללולב מה שכבר לקחו למצוות ערבה.
[ועי’ מועדים וזמנים שם מש”כ בביאור מה שאין נוטלין ערבה מהלולב כדי שיהיה דומיא דמקדש וצלע”ש אם שייך לדון בזה אפכא].
תמצית הדברים דלכמה פוסקים מעיקר הדין אין בזה איסור אבל הסוברים שאין להשתמש במצוה אחת למצוה אחרת ה”ה בניד”ד לכאו’ אין לעשות כן [ואפשר שהמשנ”ב חושש לזה עכ”פ בדרך קבע], וגם אפשר דממנהגא יש להחמיר בזה.

הנה קי”ל באו”ח סי’ קס ס”ב שמים שעשה בהם מלאכה פסולים ואם הדיח בהם כלים חדשים לא חשיב שעשה בהם מלאכה כיון שכבר היו נקיים קודם לכן, אבל אם היה בהם עפרורית חשיב שעשה בהם מלאכה כמ”ש במשנ”ב שם.
ויש להסתפק אם הוא ספק אם יש בהם עפרורית או לא, והדיח אותם מחמת הספק.
ובהשקפה פשוטה היה מקום לומר דחשיב כספק מים שנעשו בהם מלאכה שאם נטל בהם ידיו טהורות כדין ספק נט”י שטהור גם בספק אם נעשתה מלאכה במים כדלקמן סעי’ יא.
אבל מצד הסברא יותר נראה דלא חשיב ספק מים שנעשו בהם מלאכה כיון דמ”מ לפי מחשבתו עשה בהם צרכו דהרי חשש שמא יש שם עפרורית ועל ידי הדחתו הכשיר את הכלי לשימושו ויצא מידי חשש עפרורית בכלי.
אולם יעוי’ להלן בדברי הרמ”א בשם הב”י בשם רבינו ירוחם דמים שהנחתום מדיח בהם ידיו מן הבצק לא חשיבי שעשה בהם מלאכה, ועי”ש במשנ”ב מש”כ בשם האחרונים להלכה בנידון הרמ”א, ובדעת הרמ”א כתב שם המשנ”ב בסקי”ח דאפשר דכיון שהיה יכול להסיר הבצק מידיו בלא ההדחה לכך חשיב שלא עשה בזה מעשה והו”ל כמו הדחת כלים חדשים, וחזי’ מזה דלא כל מה שנעשה מחשבתו חשיב עי”ז כעשה מעשה.
ובגוף ביאור הך סברא דהמשנ”ב סקי”ח בדעת הרמ”א יש לבאר דדבר שהוא משום מיאוס כגון זיעת מקומות המכוסים לא מהני שיכול להסירו מידיו כיון שדעת סתם בריות קצה לאכול בידים כאלו משא”כ אדם שנגע בבצק אע”ג שאינו רוצה הבצק על ידיו מ”מ אין בזה משום מיאוס ולהכי גם הנטילה לא חשיבא מעשה על ידי זה.
[רק דמצינו בשו”ע סי’ קפא ס”י דאיסטניס אינו יכול לברך עד שינקה ידיו מן המאכל ואפשר דאי”ז הגדרת ידים מטונפות שיצטרך ליטול ידים בברכה לחלק מהפוסקים באמצע הסעודה וגם לא בלא ברכה דלא משמע כן כלל אלא שהיא מעלה מפני כבוד הברכה].
ובאמת גוף הענין דלא סגי ליה באתעבידא מחשבתו כדי לומר מחמת זה שיש כאן מלאכה במים כן משמע גם בגוף השו”ע דלא אזלי’ בתר מחשבתו דהרי גם בכלים חדשים הרי לא בשופטני עסקי’ שהדיח שלא לצורך כלל אלא משום שאין דעתו מיושבת עליו כ”כ בלא הדחה, ואעפ”כ לא חשיב מחמת זה שעשה מלאכה.
ויתכן שיש בזה דמיון להלכות ברירה בשבת בסי’ שיט ס”י בסינון מים דמה שהיה אוכל בלא ברירה לא חשיב ברירה בשבת ואפי’ מדרבנן כיון דלא חשיב שעשה שינוי מהותי בגוף המים.
ומ”מ אם בזמנינו הרגילות היא שאין משתמשים בכלי בלא הדחתו אפי’ אם הוא חדש א”כ אפשר דחשיב כמעשה דלפי רגילות ודעת בנ”א הרי עשה מעשה.
ובאמת בזמן המשנה (בידים פ”א מ”ד מ”ה) עיקר יצירת סתם כלי היה בבית היוצר או בבית הצורף ושם היה נמכר מהתנור או מן הכור, אבל בזמנינו עובר הרבה מכשירים והרבה ידים ממשמשות בו עד שבא לידי הלוקח במדינת הים ויותר רגילות יש לשוטפו, ולכן אין ראיה ברורה מדין המשנה לזמנינו דגם בזמנינו לא חשיב שעשה מלאכה, ולמעשה צל”ע.

הנה יש כאן נידון אם מותר להעביר ס”ת ממנין למנין מחדר לחדר באותו מבנה או לא, ודנתי בזה באיזהו מקומן (לגבי קריאת פרשת זכור לנשים) ואכה”מ, ומ”מ המנהג להקל בזה.
ולגבי טירחא דציבורא יעוי’ מה שכתבתי בתשובה ד”ה כשהמכניס ספר תורה מתעכב בהכנסתו לתיבה האם יכול הש”ץ להתחיל קדיש, דיש לומר ע”פ דברי השו”ע והמשנ”ב בס”ס קמז דמי שעוסק לצורך הציבור צריכין הציבור להמתין לו.
ואמנם קי”ל דאין גוללין ס”ת בציבור מפני כבוד ציבור אבל היכא דלא אפשר אמרי’ בסי’ קמד ס”ג שידחה כבוד הציבור וה”נ בענייננו אין חוששין לכבוד הציבור כיון שצריך להמתין למי שפועל לכבוד הציבור שהוא שליח הציבור.
אולם לגבי נרות חנוכה מצינו שכ’ הפוסקים שיכול החזן להמשיך בתפילה והשמש ידליק בינתיים הנרות, ויתכן לומר בזה כמה חילוקים.
הא’ שהשמש הוא משרת הציבור בשכר בכל עת ובכה”ג אחולי אחיל דבלאו הכי טורח כמה פעמים לצורך הציבור.
או אפשר לומר דכאן מעיקר מה שעושה כן הוא כדי שהחזן ימשיך בתפילתו ולכן בודאי מוחל אבל בסתם אדם שנתמנה להיות המדליק ולא למטרה שהחזן ימשיך בתפילתו בינתיים אפשר שצריך החזן להמתין לו.
הב’ דמיירי שם סמוך לשקיעה”ח שאין הציבור יכולין להמתין.
הג’ שמא מיירי שם בהמתנה מרובה ובכה”ג אין הציבור יכולים להמתין.
והנכון דבאמת שם מיירי שיש שליח מיוחד שעושה כן כדי שלא ימתין החזן אבל בלא”ה צריך להמתין.
ולכן גם בניד”ד צריך להמתין על מי שמחזיר הספר עכ”פ כשאין מדובר בהמתנה מרובה (וכשמדובר בהמתנה מרובה כגון להחזיר הספר לרחוב אחר או להמתין למאן דהוא שיפתח הדלת ויביא לו המפתח אם הוא המתנה מרובה וכיו”ב אפשר דאחולי אחיל דהרי לא עלה בדעתו מן הסתם שימתינו לו הציבור כל זמן זה).
וכן ראיתי שכ’ בפשיטות בעמודי שש עמ’ שכא בזה”ל היות ונושא הספר תורה להכניסו חזרה אל ארון הקודש עדיין לא סיים פקודתו ומאחר והוא שליחם של הציבור להחזיר את ספר התורה למקומו אם כן על הציבור להמתין לו כדי שיוכל אף הוא לשמוע את הקדיש ע”כ אלא דשם לא מיירי כשהלך להחזיר ספר במקום אחר.
והנה במג”א שם בס”ס קמז נזכרו ב’ טעמים למה ליהי רצון א”צ להמתין לגולל, ועי’ בא”א מבוטשאטש שדן לפ”ז אם צריך להמתין באשרי במקומות שאומרים אשרי מיד אחר קריאה”ת אם תלוי בב’ הטעמים שבמג”א ודן שם ג”כ אם יש להמתין כדי שלא ימהר בגלילתו ולא יגלול כראוי [ולא הכריע שם אם יש לחשוש לטעם זה אבל מסיק דנכון ליזהר ככל האפשר ודלא כמי שראיתי שכתב בשמו אפכא], ויש להוסיף דכ”ש לפי מה שנקט המשנ”ב כטעם במג”א להקל ביהי רצון רק מחמת שהוא מנהג [וגם בא”א שם כ’ שאין טעם זה מוכרע כ”כ] דא”כ באשרי אין להקל וכ”ש בקדיש שגם אינו יכול להשלים אח”כ (עי”ש בא”א) וכ”ש אם אינו לפנינו שלא ישמע הקדיש.
ועי’ בספר ידון משה ח”ב עמ’ רא שנשאל הגרח”ק אם יכול לכסות הספר במקומו בלא להחזיר מיד הספר כדי שלא יפסיד המחזיר הס”ת את הקדיש והשיב הגרח”ק שצריך להחזיר הספר מיד, אבל לא דן שם מצד חובת הציבור אלא במקרה כזה שהציבור לא ימתינו.
אולם בסי’ קמח ובמשנ”ב שם מבואר דאין הציבור ממתינין לחזן בפשיטת התיבה אע”פ שיש בזה צורך ציבור אולם יש לחלק דשם מיירי בחזן שאכן תפקידו הוא לצורך הציבור ובד”כ גם מקבל שכר ע”ז והפעולה שעושה עכשיו אינה ממש מסדר התפילה ואדרבה על עצם ההליכה לבית אסור לציבור לצאת קודם שיחזירו הס”ת עי’ בסי’ קמט.