יש להקל.
מקורות:
ריח של צואת פרות אינו נחשב ריח רע מצד עצמו (כצואת אדם הנחשב ריח רע מצד עצמו גם בלא ריח רע, ועי' בתשובתי מק"ט 2402) אלא אם כן יש בו ריח רע, כמבואר בשו"ע סי' עט ס"ה, והשיעור כל שדרך בני אדם להטער מן הריח (כמ"ש המג"א והמשנ"ב שם בשם הכס"מ).
אבל לענין דיר של בהמה נקט המשנ"ב סעיף ז סקכ"ח בשם החיי"א ע"פ מש"כ השו"ע שם על לול של תרנגולים דינו כריח רע שה"ה גם דיר של בהמה.
אבל בביאור הלכה שם האריך לתמוה על דין זה בשם הקצש"ע.
ולמעשה נקט הביאור הלכה שם שיש לחשוש מלקרות ברפת בקר מדין אשפה שדין אשפה שחזקתה בעלת ריח רע עד שיבדוק.
וכתב עוד שאם יש בה ריח רע שדרך בני אדם להצטער מן הריח בלאו הכי אסור אבל אם פינוי הצואה מן הרפת ובדק הכתלים שאין בהם צואה מותר לקרות ק"ש שם.
(ומסתמא יש עדיין ריח קלוש ואעפ"כ מכיון שפונה ואין ריח שדרך בני אדם להצטער מותר)
ולכן בניד"ד שיש ריח קלוש אין לאסור אע"פ שכשיתקרבו יותר יריחו ריח שבני אדם מצטערים ממנו.
ויש לצרף בזה גם הדעות שריח רע שאין לו עיקר מועיל הפסקת רשות, ובתשובה הנ"ל 2402 כתבתי להקל יותר מניד"ד להתיר בריח קלוש שאין מורגש ברשות אחרת אף אם מקור הריח מביוב, עי"ש, וכ"ש בנידון דידן שהוא מגיע מדבר שאין דינו כצואת אדם שיש פוסקים שהתירוהו לגמרי וכן להביאור הלכה שהחמיר יותר אבל לא החמיר כהחי"א אלא רק שהוא מדין חזקת אשפה וכנ"ל.
ויש מי שטען שהגדר של דרך בני אדם להצטער מן הריח הוא סג הריח דמכיון שסוג הריח הוא ריח שמפריע בעי' הרחקה מלאה, אבל למעשה מבואר בפוסקים דיש אופנים בצואת בהמה שמותר אע"פ שבריכוז שדרך בני אדם להצטער אסור וכנ"ל בדברי הביאור הלכה, וא"כ ה"ה גם בענייננו אע"פ שבקרוב אסור אבל ברחוק שאין דרך להצטער [ויש הפסק כדין מהמקום המריח] מותר, ואף שיש לדחות שאחרי שנוצר כאן גוף של צואה שדרך להצטער ממנו שוב כל הריח המגיע ממנו הוא כצואת אדם מ"מ זה דחוק מידי להחמיר כ"כ ולעיל הקלתי גם במקור ביוב ממש כנ"ל.
מק"ט התשובה הוא: 6841 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/6841
