יש מקום לטעון דמאחר שהאיסור הוא משום לועג לרש א”כ מי שיצא מכלל עמיתך (ועי’ בה”ל סי’ א ובחפץ חיים) שאין מחוייבין להתחשב בו א”כ גם אין איסור להיות בכלל לועג לו, דהרי האיסור אינו מחמת החי אלא מחמת כבוד המת, וכמבואר בשו”ע יו”ד סי’ שדמ סי”ח דהיכא שאין חשש שאינו לכבוד המת (שאומר ד”ת לכבוד המת) אין בזה האיסור, וה”ה בניד”ד שאין חוששין לכבוד המת, וכמו שמצינו בקברי גוים שאין חוששין לכבודן כמבואר בגמ’ פ”ט דברכות ובפוסקים.
ואין לטעון דאחר י”ב חודש לקה בגהינם והרי הוא כאחיך דזה לא נאמר אלא על בעלי עבירה (ועי’ במס’ גהינם), אבל משומדים נזכר בהם בפ”ק דר”ה שנידונים לדורי דורות, וגם אם יש במקובלים שאחר כמה אלפים יגיעו כל ישראל לתיקון מ”מ השתא מיהא הא אכתי לא נתקנו, וכמו שלא חשו חכמים שבכל הדורות לגנות המשומדים לדורותיהם אע”פ שפסק השו”ע באו”ח סי’ רו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים.
ובנותן טעם להוסיף על הא דלעיל דמלבד זה יש מקום לטעון דמי שגם כשיכול היה לקיים המצוות זלזל ולא קיים אינו ברור שיש כאן צורה של לועג לרש במה שאינו יכול לקיים המצוות, ויש מהפוסקים שדנו דאפי’ ציצית בקבר אשה אפשר דאין בזה לועג לרש (והאריכו בזה האחרונים, לגבי מת קטן ואשה אם יש לועג לר”ש בפת”ש יו”ד סי’ שסז סק”א הביא בזה פלוגתת המהריט”ץ והצל”ח ויש שהעירו בדעת מהריט”ץ בזה ואכמ”ל ועי’ אליבא דהלכתא על השו”ע שם), ואף שכאן לפי מה שיודע עכשיו שטעה הו”ל לועג לרש מ”מ מאחר שבחייו זלזל בזה למה שיתחשב לאחר מותו.
ובגוף נידון מצוה בבית הקברות בגמ’ ברכות יח ע”א משמע דיש בזה עוד טעם שלא לעורר פתחון פה וקטרוג, דאמרי’ התם דלייה כי היכי דלא לימרו למחר באין אצלינו ועכשיו מבזין אותנו, אולם בפוסקים בסי’ שסז ס”ב נזכר רק הטעם דלועג לרש הנזכר בברייתא, ועי’ גם בבהגר”א סי’ שסח סק”ב, וגם יש מקום לומר דמאחר שמותר לבזות מתים משומדים ממילא גם פתחון פה קללת חינם לא תבוא וצל”ע.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 87
מק"ט התשובה הוא: 129857 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129857
