בשו"ע או"ח סי' תרנח ס"ח האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו', ומבואר דבכמה אופנים הנוטל אתרוג מתפיסת הבית ומברך עליו לא יצא ומסתמא אין מקנים לו, אבל לקמן ס"ט לגבי קהל שקנו אתרוג אמרי' דמסתמא מקנים זה לזה האתרוג במתנה על מנת להחזיר, ומענין לענין אי' לעיל ס"ה דהנותן לחבירו לולב הוא מסתמא כדי שיחזירנו לו, אבל לק"מ על מה שנתבאר כאן בס"ח דיש אופנים שלא יצא ושבסתמא לא אמרי' שהיה בדעתם להקנותו במתנה על מנת להחזיר, דהחילוק הוא אם קנו למצוה או לצורך אחר כמבואר בהג"ה לעיל סעי' ז, וה"ה באחים של תפוסת הבית, כמבואר בבה"ל לעיל סעיף הנ"ל בשם הלבוש, וממילא כל סעיף ח מיירי באופן שקנאוהו בסתמא כדמוכח בבה"ל הנ"ל.
ועדיין צריך לבאר דכיון שרוצה לצאת בו א"כ נימא דכיון שהוא לצורך מצוה לא אכפת להו להקנות לו במתנה על מנת להחזיר, בפרט דעיקר קפידתם על ההקנאה (שלא להקנות לו למצוה) הוא מחמת שרוצים לצאת בו כמבואר בלשון שו"ע ס"ח ומשנ"ב סקל"ו בשם הר"ן, ומאחר דעיקר קפידתם שלא להקנותו הוא מחמת מצוה למה לא נימא שכוונתם להקנות לו במתנה על מנת להחזיר כמו בקנו לצאת מצוה.
ונראה דהביאור בזה הוא משום שלא נתכוונו להקנותו כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ורק שאם לא היו מקפידים שיטול לעצמו לגמרי אז היה מועיל מצד קנין מחילה בסתמא אבל מאחר שמקפידים שלא יטלנו לעצמו לגמרי מחמת שצריכים למצוותם א"כ הדר דינא שלא היה בלבם להקנותו הלולב לצורך המצוה במתנה על מנת להחזיר כיון שלא קנאוהו למצוה, דהמועיל כאן הוא קנין מחילה גמורה או באופן שיש לשער שבסתמא דעתם ליתן לו למתנה על מנת להחזיר וכאן מחילה גמורה אין משום שצריכים למצוותם ומתנה על מנת להחזיר לא הוה בדעתייהו בשעת קניית האתרוג כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ואפשר דמה שהיה בדעתם אחר הקניה לא מהני לענין דנימא דמסתמא נותנים לו לקנות (וכן משמע ברמ"א בס"ז בשם המ"מ דאחר שעת קניה בלבד אזלי'), ועדיין צ"ב.
מק"ט התשובה הוא: 124939 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124939