האם יכול לטעון שרוצה ב”ד אחר באופן שהרמ”א פסק בזה דין והבעל דין טוען שקים ליה כהחולקים על הרמ”א שלא נפסקו להלכה

מקורות:

עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ס”א שכ’ מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא, מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא עכ”ל, וזהו אפי’ דיין שטוען שנראה לו כדעה אחת, שאינו יכול לטעון כן, כ”ש שהבעל דין אינו יכול לטעון קים לי כדעה שלא נפסקה להלכה נגד פסק הרמ”א.

ואמנם כ’ שם הרמ”א שוב בס”ב בזה”ל, כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, והפוסקים האחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחר האחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ע”כ, אבל בניד”ד שהזכרת לגבי הולכין אחר הנתבע באפן המבואר בתשובה הסמוכה בזה אדרבה רוב האחרונים ג”כ אזלן כהרמ”א.

ואולם גם בסעיף א’ שם כתבו הסמ”ע ונו”כ דרק באיסור והיתר לא אמרי’ שיכול לטעון כן, אבל בממון יכול לטעון כיון דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לא מיירי שם אלא באופן שנראה לדיין, אם כי גם כאן יש לומר שיכול הבעל דין לטעון מאחר שנ”ל לאחד מן האחרונים כן יש לפסוק כן.

אולם למעשה אין נוהגים כן, דמאחר שהבעל דין אינו יכול לפסוק לכך יש ללכת לפי דרכי הפסק ולפסוק כפי המקובל כגון לפי גדול ולפי רבים ולפי בתראי, משא”כ לגבי דיין בלבד אמרו שיוכל לפסוק אם נ”ל אחרת מן החיבורים לענין שלא יוציא ממון ע”פ החיבורים.

וז”ל הערוך השלחן חו”מ כה סי”ג אם יכול בע”ד לומר קים לי כפוסק זה רבו בזה הדיעות והפרטים ואין יסוד נכון לסמוך בזה לכן לא הארכנו בזה אבל זה וודאי דאין לומר קים לי כפוסק יחיד נגד רבים וגם בדיעה שלא הובא ברבותינו בעלי הש”ע אין לומר קים לי [או”ת] וגם זה כלל גדול הוא שהבע”ד בעצמו אין ביכולתו לומר קים לי אלא בזמן שאיזה חכם מובהק יסכים עמו דאל”כ לא שבקת חיי לכל דין ומעולם לא יצא הדין לאורה עכ”ל.

וראה גם הלק”ט ח”א קפב.

וע”ע להגרי”ח סופר בהרחבה רבה לענין דינא דהטוען טענת קים לי דלא כהשו”ע במ”מ ובמו”מ בקובץ מקבציאל ח”ג.