אע”ג דלגבי טומאת אהל יש גם לאו של לא יבוא כמבואר בסה”מ להר”מ מצוה קסח, מ”מ במה שהותר לכהן להטמאות כלשון התורה לה יטמא הותר כל אופני טומאת מת וגם טומאת אהל אע”פ שיש לזה לאו ביאה מ”מ התוצאה היא טומאה וזה כלול בהיתר הטומאת מת לכהן.
וכן מבואר ברמב”ם פ”ג מהל’ אבל דכה”ג מוזהר שלא לבוא באהל המת, ומבואר מזה דכהן הדיוט שרי, וכעי”ז איתא גם ברמב”ם בסה”מ ר”פ אמור ובחינוך מצוה ע”ר.
וכן מבואר בפשיטות במנ”ח מצוה רסד אות ט’ אגב אורחא דמותר לכהן להיטמא לקרוביו באהל המת, וכן מבואר בפשיטות בהרבה פוסקים דיכול הכהן להיות בבית המת (דה”ח הובא בפת”ש וכ”כ בחכמ”א כלל ק ס”ה וקצש”ע סי’ רב סי”א, וכן לצורך שמירה במהר”ם שיק יו”ד סי’ קכג).
ואע”ג דאיסור לא יבוא נלמד מכהן גדול לכהן הדיוט וכנ”ל מ”מ היינו דוקא לדברים שכהן הדיוט אסור בהם.
ויתכן שיש ללמוד כן ממתני’ דנזיר גבי ק”ו מהלכה דעצם כשעורה ורביעית דם, ומבואר שם דמצד הק”ו הוא שפיר ורק דאין למדין ק”ו מהלכה או כלשון ר’ יהושע יפה אתה אומר אלא אמרו כך הלכה, ולמה לא פרכי’ דאם למד חומרתו של רביעית דם מאהל א”כ לפרוך מה לאהל שכן חמור שנאסר לכהן לכך רביעית דם מטמא בו תאמר במגע דקיל שהותר לכהן, ושמא לא יטמא בו רביעת דם, וצל”ע אם שייך לפרוך בכה”ג.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.