לעורר ע"י התזת מעט מים מתוך כלי מותר וטוב להתיז כלפי מעלה, לענין להעיר על ידי מקל ארוך הוא גם מותר (וע"י התזה יותר מהודר אם אין עדיפות להתעורר בלא זה מצד נוחות), ולגבי לנענע המיטה יל"ע ובפשוטו במקום צורך גדול וצד חולי כזה הוא ג"כ מותר.

מקורות:

במכתבך הזכרת ג' אפשרויות, להעיר על ידי שפיכת מים, או עם כלי או על ידי הזזת המיטה, (והזכרתם שלמעורר הוא יותר נוח התזת מים על הפנים אם כי מסתמא אינו נוח למתעורר כ"כ והדבר צריך בדיקה, אבל נניח לצורך הענין שהוא מועדף על ב' הצדדים).

והנה לענין זריקה לאשתו נדה אמנם יש ראשונים שהתירו וכך היה מקום ללמוד מפשטות סוגיית הגמ' דרק בכוס נאמר איסור להניח לו או להושיט לו ולא בשאר דברים וכמ"ש חלק מהראשונים, מ"מ לדידן נפסק ביו"ד סי' קצה ס"ב שהוא אסור, ויש נידון אם הקילו בזריקה מותרת בשעת הדחק (עי' אוצר הלכה ח"ב עמ' קמב בשם משמרת הטהרה שהתיר לשני שבהם לתפוס הזריקה בדיעבד במקום הפסד), ויש לדון מה גדר ההיתר ומתי חשיב שעת הדחק.

וכן יש לדון לענין שימוש חולה, האם שימוש חולה מתיר איסור נגיעה בהרחקות או לא, (ועי' סי' קצה סי"ז), ואמנם כאן אין גדרו כחולה שאב"ס כמו שמצינו בדיני שבת אלא כמקום צורך (וכן לגבי סומא כ' במשמרת הטהרה על השו"ע שם בביאור הלכה סק"ו דאין גדרו כחולה שהוא שמוש קבוע).

ואכן מצינו לענין סומא שהובא דרכי תשובה סי' קצה סק"ז בשם שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קיט וכ"ה בבדי השלחן שם סקט"ז ובמשמרת הטהרה סקט"ו דיש היתר להוליכו על ידי מקל כשצריך לילך לצורך פרנסה ולא לטיול, ועי' להגרשז"א בנשמת אברהם סי' קצה סק"ב שיתכן שהקל יותר, אבל עכ"פ זה מוסכם לדבריו ג"כ שלצורך טיול נגיעה בגופו אסורה ולצורך אמיתי מותר רק על ידי מקל כשדי במקל.

ותמצית הנידון הכללי כאן באיסורים אלו שאין להם מקור מוסכם לכו"ע מדינא דגמ' ואפי' הושטה לכמה ראשונים שרי א"כ יש לדון האם הושטה בענייננו כגון להעיר על ידי מקל יש להתיר.

ולהעיר על ידי התזת מים (כשרצוי ע"י ב' הצדדים) כ"ש שיש מקום לדון להתיר זריקה דגם לדידן בשו"ע סי' קצה ס"ב שאוסרים הושטה מ"מ כמה פוסקים מתירים זריקה (עי' מה שציינתי בתשובה ד"ה אדם שבזמן הרחקות נרדם וכו'), אף דלדידן להרמ"א שם נהגו לאסור וכנ"ל, מ"מ אמנם מצינו שלפעמים מתירים בשעת הדחק באופנים מסויימים במקום חולי כשאינו דרך חיבה, וממילא יש לדון הדין כאן.

ואם הנידון הוא שעת הדחק גדול שבלא שיעירוה לא תוכל להתעורר בשום אופן לצורך הקטנים והפרנסה וכו' נראה לאור דברי הפוסקים שמצינו שהקילו בחלק אופנים דלעיל א"כ יש להקל גם כאן בין בהתזת מים ובין להעיר על ידי מקל ארוך.

וא"כ באופן שמקיים עכ"פ ג' תנאים יש להעיר, הא' שיש שעת הדחק גדול, הב' שהפעולה לא נעשית בדרך חיבה, והג' שהפעולה אינה פעולה האסורה לכו"ע ולא נתבררה לאסור מדינן הגמ', ועכ"פ כמו שנזכר לענין זריקה ואפי' הושטה שאין ברור שהוא איסור מדינא דגמ' דשייך לצרף שי' המתירים בזה.

והתזת מים והושטת מקל ארוך הם בכלל ג' תנאים אלו, ובפרט כשנעשים דרך שינוי שיש בזה עוד צירוף דיש דעת הריטב"א שלא נפסקה שהושטה מותרת על ידי שינוי [ראה אוצר הלכה עמ' קלז].

ואם מתיז מים יותר טוב להתיז כלפי מעלה יותר טוב שבזה מצרף מה שנזכר בברכ"י ופת"ש סי' קצה ס"ב שיש צד שזריקה כלפי מעלה לא נאסרה.

וכמו"כ עכ"פ לכתחילה יתיז מתוך כלי (ולא באצבעו) שבזריקה מתוך כלי דעת כמה פוסקים שאין בו איסור זריקה, עי' בט"ז ונו"כ ובמשמרת הטהרה סקכ"ג, ויש לצרף גם זה.

עכ"פ מיהת מבואר מכ"ז דעל ידי התזה הוא הכי עדיף מצד הלכה, אבל כמובן שאם היא מצטערת בזה אינו תקנה ותקנתו קלקלתו.

ובהעדר ג' תנאים אלו יעשה שאלת חכם דיש מקומות שמצינו שהתירו באופנים מסויימים גם בהתקיים חלק מהתנאים.

ולפי דברי האחרונים דלעיל לסמוך הסומא בהפסק מקל יל"ע אם לפ"ז אפי' לנענע המיטה יהיה מותר דמשמע שההיתר הוא מצד צורך גדול של צד חולי קצת וצורך פרנסה ושאינו לחיבה ויל"ע, ועי' במשמרת הטהרה על השו"ע שם בבה"ל סק"ו שכתב דמקל ארוך הנזכר באחרונים הנ"ל הוא קל יותר מצד שמקל ארוך היא חומרא וקילא מחפץ קצר, אלא דהפוסקים המקילים גופא הזכירו גם בגד, רק שכ' המשמרת הטהרה שאם אפשר במקל ארוך הוא עדיף, כיון שיש בזה צירוף הצד שמקל ארוך הוא קל יותר, ועפ"ז יתכן דלענייננו לנענע המיטה הוא פחות מועדף, וכ"ש לפי מה שנקט לפסוק במשמרת הטהרה שם סוף סק"ו שאין להתיר בבגד קצר אלא רק בכגון מקל ארוך, אולם למעשה כעשרות פוסקים נקטו שאיסור הושטה מעיקרו נאמר בדבר ארוך וכ"ה בראשונים במקור דין הושטה דרש"י כמו שהביא בב"י סי' קצה שם [וראה קרוב לעשרות פוסקים שכ' כן בספר דור המלקטים עמ' תשכט], ויל"ע.

ועי' עוד בחוט שני סי' קצה סק"ג אות ד שהקיל להוריד עגלה ביחד כשכל אחד מחזיק מצד אחר באוטובוס וכל כיו"ב כשהוא בשעת הדחק, ועי' עוד איזה פוסקים שכתבו בנוסחאות דומים מי בפחות ומי ביותר בדור המלקטים עמ' תשלב, וכמובן שאין בהכרח ללמוד דבר מדבר, אלא דלענין כסא גלגלים לצורך אמתי הקיל בחוט שני עמ' רכה, ויתכן שכאן לא גרע.

הנה במשנ"ב סי' שא סקמ"ה דן לגבי שעון צוואר שהוא חלק משרשרת העשויה לתכשיט, ונקט שאפי' שהוא דרך מלבוש מ"מ השעון יש לו חשיבות בפני עצמו ואינו בטל לתכשיט, ודבריו מיוסדין כנראה על מה שמצינו דציצית חשיבי ולא בטלי לבגד, אבל בשעון יד יש שנקטו שכבר נחשב בטל יותר משעון צוואר אפי' באופן שאינו עשוי כתכשיט (שש"כ פי"ח הערה קיא ואג"מ או"ח ח"א סי' קיא), ושניהם הקלו רק מעיקר הדין ולא שכך ראוי לכתחילה עיין שם ושם, ויש לציין דפשטות המשנ"ב דאפי' חלק מתכשיט אינו בטל וכ"ש זה שאינו עשוי לתכשיט כלל, וכמו שהובא גם בשם החזו"א לאסור בזה (וכן כ' בחוט שני ח"ד פפ"ח סק"ב ואול"צ ח"ב פכ"ג תשובה ב), ומה שהזכיר הגרשז"א שרגילים ללובשו יל"ע דעוד דברים מהדברים האסורין לצאת בשבת לא הותרו מטעם שרגילין ללובשו.

ולענין שעון זהב יש שמועות סותרות בדעת החזו"א בזה (עי' ביאורים ומוספים על המשנ"ב שם ולפי מה שהובא שם שם רוב המקורות בדעת החזו"א להתיר, וכן באול"צ שם קיבל סברא זו ששעון שנלבש לנוי הוא מותר) ויש שאמרו משום החזו"א שאינו נחשב תכשיט מכיון שאם יהיה מקולקל לא ילכו עמו, ועל גוף סברא זו יש לדון דאמנם אם יהיה מקולקל לא ילכו עמו משום שאין כבוד ונוי ללכת עם גיסטרא וכלי שבור אבל כל עוד שהוא פעיל ויש לו חשיבות הרי הוא נחשב מוסיף נוי וכבוד, וגם אין דרך אנשים בזמנינו לילך עם תכשיט לשם תכשיט אלא רק לקשט מלבושים קיימים.

ויש להוסיף דבפדיון הבן מוסיפים לנפדה התינוק שעוני זהב והוא כמובן רק לנוי, וגם מה שרגילים לקנות שעון זהב לכלה או לחתן הוא כמובן ג"כ רק מטעם נוי וכבוד.

ועי' בחוט שני שם שחילק דרק שעון יד של אשה מותר לצאת בו בתנאי שעיקרו עשוי לנוי.

ואם נקבל לדינא דשעון שעשוי לתכשיט מותר יתכן לומר הגדר בזה דלו יצוייר שהיה יכול האדם ללבוש רק שעון בלבד בלא התכשיט לא היה אכפת ליה, א"כ חזינן שהשעון משמש כשעון ולא כתכשיט, ומאידך אם היה לפני האדם ב' ברירות, או שעון בלא תכשיט או תכשיט בלא שעון, אם היה בוחר בתכשיט בלא שעון (מסתמא שיותר שייך בנשים), א"כ פשיטא שנחשב כתכשיט, ואף אם במקרה שיש לפניו ב' ברירות היה בוחר בשעון בלא תכשיט, מ"מ אם מחזר וטורח הרבה שיהיה לו שעון שהוא גם תכשיט (שכך הוא בהרבה מהמקרים מכיון ששעון כזה עולה הון תועפות) וכשיוצא לבית המשתה וכיוצא בה מקפיד מאוד לקחת דוקא שעון זה כדי להראות בו בבית המשתה, יש מקום להחשיבו כשעון שהוא גם תכשיט.

מ"מ לפי דרכנו למדנו ששעון שאשה עונדתו גם כשהוא מקולקל הוא ודאי מוגדר תכשיט גם כשאינו מקולקל ומשמש אף כשעון  (ועי' שש"כ שם סכ"ז והערה יח).

ולא נכנסתי בזה לנידון אם שייך בו איסור טלטול בשבת בשעונים שלנו מצד כלי שמלאכתו לאיסור, אלא רק מצד טלטול אם נסבור שאין בזה איסור מוקצה.

וכמו כן לא נכנסתי בזה לנידון נוסף והוא דין יציאה בתכשיט, ואם עצם הגדרת תכשיט מתירה השימוש בשעון לכו"ע.

יש להתיר.

מקורות:

עי' בתשובתי לענין חיות מפוחלצות [ד"ה האם מותר להחזיק בבית חיות מפוחלצות], ושם הרחבתי קצת בנידון חיות מפוחלצות האם מותרות בשיהוי או לא, עי"ש שהבאתי דעות בזה, ובנידון דידן שהנידון מצד צורת אדם הוא יותר חמור מעיקר הדין מצורת בעלי חיים מחד גיסא, מכיון שצורת אדם דעת השו"ע סי' קמא ס"ד להחמיר בו ובצורת שאר חיות דעתו בס"ו להקל בו, ואמנם גם בחיות יש מחמירים כמו שהבאתי בתשובה שם, מ"מ בניד"ד באדם הוא חמור יותר מאחר שצורת אדם יש בו משום לא תעשון איתי וכמו שנתבאר בש"ך שם סקכ"א ועי' בתוס' יומא נד ע"א מתשובת מהר"ם ושאר מ"מ שהובאו בש"ך שם.

מצד שני כאן בנידון דידן הוא יותר קל מכיון שכאן הוא רק סממנים ולא צורה, ועי' בתשובה לגבי צורת שמש על גבי בגד שינה [ד"ה מי שקנה בגד שינה שיש עליה צורת שמש או חצי שמש האם מותר בהנאה] שהבאתי הדעות בנידון זה אם צורה בצבע על ידי סממנים מותרת או לא, ועיין שם עוד פרטים בזה כגון לגבי דין שיהוי.

אבל מה שיש שנהגו להקל בשיהוי בובות בזמנינו וכ"ש תמונות אדם מודפסות שבזה נהגו הרבה להקל הוא מיוסד על שיטת החכמת אדם בסוגי' שבזמנינו הוא קל יותר, ועי' בתשובה הנ"ל שהבאתי מ"מ בזה לכאן ולכאן ולא אכפול הדברים עכשיו שוב.

ואעתיק לשונו של החכ"א להדיא כדי להבין מתוך דבריו שהוא רק בשיהוי וגם היה יותר ברירא ליה באופן שסימא עין הבובה וז"ל, כשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותן דאמירה לנכרי שבות בכל המצות ואפי' להשהותן אסור משום חשד (ש"ך), ונראה לי דצורת אדם בזמן הזה מותר להשהותו דכיון דאינו אלא משום חשד, וידוע דבזמן הזה אין עובדין לצורת אדם ואותו שנעבד עושין אותו משונה וכן מתלמידיו הנעבדים יש בכל אחד מהן סימן, ואלו ודאי אסור להשהותן, אבל שאר צורת אדם ומכל שכן אם סימא עיניו וכיוצא בו מותר דאין בו משום חשד וכו' עכ"ל.

והנה מכיון ובניד"ד הוא קל יותר מכיון שהנידון רק מצד שיהוי וגם הוא עשוי רק בסממנים וגם יש קולת החכ"א ובצירוף שיש מנהג קבוע שנוהגים היתר בשיהוי צורת אדם, לכך יש להתיר.

דעת רוב פוסקי זמנינו שאין בזה איסור, עכ"פ במקום שיש איזה עירוב, וכך מנהג רוב העולם להקל בזה, ומ"מ טוב להחמיר כשאפשר, ועכ"פ כשהעירוב לא מהודר או כשאין עירוב כלל, ובמקרה שיש כפתורים מיוחדים הנצרכים לשומרם, במקרה כזה הדבר יותר בעייתי.

מקורות:

ראה שש"כ פי"ח הערה קלא בשם הגרשז"א, רבבות אפרים ח"ו סי' ר בשם הגרמ"פ, ארחות שבת ח"ג פכ"ח הערה רפ בשם הגריש"א שכ' להתיר בזה, וכעי"ז במנח"י ח"ג סי' סא וחוט שני ח"ד פפ"ח סקי"ז.

אלא שכ' בחוט שני שם שלכתחילה יש להחמיר ויש להקל במקום הצורך מלבד כפתורים מיוחדים הנצרכים לשומרם, וכעי"ז העיר באז נדברו ח"ב סי' ב.

ואף שבאול"צ ח"ב פכ"ג תשובה ט החמיר בכפתורי רזרבה באופן כללי מ"מ הקל בזה במקום שיש עירוב גם למי שאינו סומך על העירובים שבזמנינו.

אולם בחידושים וביאורים שבת סי' יג אסר בכפתורי רזרבה.

ויש לציין דפשטות הדין בזה להתיר דכל שבאריג לא גזרו (ועי' סי' שא משנ"ב סקפ"ד), ודין דציצית חשיבי ולא בטלי הוא לכאורה דין מיוחד בציצית או בדבר חשוב, וכאן יש צד שאינו מוגדר כ"כ כדבר חשוב בהרבה מקרים, וכן יש עוד סברות שהזכירו כאן לצרף לזה, ראה בהרחבה מהגרשז"א ובשאר המ"מ הנ"ל, ומאידך אינו ברור שדבר העומד רק לשמירה בבגד וכל שימושו הוא רק אחר עקירתו מן הבגד ואין לו שום שימוש לאדם כשהוא בבגד, חשיב בטל לבגד, והאחרונים הביאו לזה ראיות לכאן ולכאן, ולא הרחבתי בדין זה כאן מכיון שהדברים כבר התבארו כל הצורך בספרי הפוסקים.

ורק יש לציין דמי שברי לו שאינו רגיל כלל להשתמש בכפתור של הבגד אלא שאם יפול כפתור מהבגד יביא לחייט לתקן מכפתורים של החייט בתשלום מלא או  לחילופין יזרוק את הבגד, במקרה כזה הוא מסתמא יותר קל.

צריך רב עם סבלנות כמבואר בתענית ח' שצריך רב מסביר פנים, ובאבות שנינו לא הקפדן מלמד.

ובר' פרידא מצינו בעירובין נד שהסביר לתלמידו ד' מאות פעמים ושוב ד' מאות פעמים ובשכר זה זכה לשכר גדול.

כמו"כ צריך רב שיש לתלמיד חשק ללמוד ממנו כמ"ש בילקו"ש לעולם ילמד אדם ממי שהוא חפץ (וע"ע ע"ז יט ע"א), ובעירובין מ' אי' שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד.

צריך רב שכפוף לו כדי שיוכל לכוונו באורח חיים, וכמו שאמרו שכל זמן שלא הרגו שלמה לשמעי לא נשא את בת פרעה, ומשם למדו שאם כפוף לרבו ידור בשכנות לרבו.

צריך לדעת את רמת וערך עצמו כשבא לבחור לעצמו רב, וכמ"ש המאירי שלא לחינם יש שרי עשרות ושרי חמישים וכו' אלא כדי שהאנשים שמתאים להם שרי עשרות ילכו לשרי עשרות ולא כולם ילכו לגדולי הדור לפני שהולכים לרבנים המתאימים להם, ויש בזה גם ענין שאין רב שמספיק לכל העם גם אם ירצה, וגם שגדול הדור אין זמנו פנוי לכל העם, ומלבד זאת לפעמים יש דוקא ענין לאיש פשוט ללכת לרב לפי מעלתו שיוכל להבין את המצב שלו טוב יותר.

כמו"כ חשוב רב שיודע את התורה ובעל סברא נכונה וישרה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכמ"ש הגר"א שאפי' בראשונים כל הגדול בסברא ישרה גדול מחבירו.

וכמובן שבבחירת רב לא די בכך שהוא מוכר בתקשורת כרב או שיש בבעלותו מוסד או תפקיד, והדברים פשוטים ורק שד"ת צריכים חיזוק בכל יום.

כמו"כ יש לשים לב (וביתר שאת בדורינו) שהרב בעל השקפה נכונה וכפוף בהשקפתו לחכמי הדור המובהקים (וגדולי הדור המובהקים הם בד"כ המקובלים והמוחזקים כגדולי הדור על ידי רוב ת"ח שבדור) דלפעמים במעט השקפה שאינה נכונה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכעין מה שידוע משל החזו"א על העיגול בתוך עיגול וכו'.

כמו"כ צריך רב יר"ש שיוכל לקבל ממנו יר"ש כמ"ש בחגיגה טו אם הרב דומה למלאך ה' צבאות ילמדו תורה מפיהו, וכדי לסבר את האוזן יש להמחיש שכמובן לא די בקבלת תעודה או בעצם אבחנת האיש כתלמיד בעל כשרון מבריק, ואפי' ידיעות וירא"ש לא בהכרח שמספיק כדי להורות הוראה, שכן יש עוד דינים למי מותר להורות, כמו יש מקומות שנזכר דין בן מ' (עי' סוטה כב ותוס' שם) וקבלת רשות (עי' סנהדרין ה ע"ב) ועי' בשו"ע יו"ד ששם נתבארו דינים אלו (ויש לשים לב שגם לא כל מי שמשיב לשאלות בדעתו בזה להורות הוראה וע"ע הוריות ב ע"א ועוד).

כמו"כ חשוב לשים לב שיהיה רב זמין להשיב כשצריך לשאול, ואין הגדרה קבועה מה שיעור הזמינות שצריך לזה אלא כל אחד לפי רמת הזמינות שהוא צריך, לפי כמות השאלות שמתעוררות, תדירות השאלות, ונחיצותן, ובעוד שלאחד יוכל להספיק זמינות של פעם בשבוע, מאידך יש מי שיצטרך רב שיוכל לפנות אליו בכל שעה.

ומכיון שתשובה זו נכתבה ליהודי יקר שזכה להכיר התורה ולשוב לכור מחצבתו, לכן הוצרכתי לפרט יותר.

בשינה ביום לא נמצא היתר ברור ואין להקל, ובשנת ארעי מותר.

מקורות:

יעוי' בגמ' ביומא עח ע"ב סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי לה דאמר שמואל האי מאן דבעי למטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני ולגני, וכ' רש"י שם לא אפשר מאתמול ויהא ישן כל הלילה והם ברגליו עכ"ל, ויש שדייקו מדבריו דהאיסור האו רק בשינת לילה, אולם לענ"ד אינו מוכרח, דהרי מה שמבואר בחשבון בגמ' הוא רק שלא יתכן שיהיה אפשר מאתמול כיון שבלילה הוא זמן שינה ובודאי ישן הקטן בלילה וא"כ אם הנעליים עליו מאתמול הרי שהיו עליו כל זמן השינה, וממילא אין ראיה שאם הקטן ישן ביום הוא היתר, וכידוע שגם אין דרכו של רש"י לומר דברים חדשים בלא טעם ברור וגם בלא שמפרש הסוגי' על ידי זה, וממילא הוא דחוק לומר שכוונת רש"י לומר דהקפידא בזה היא רק ביום ולא בלילה.

וכן בלקט יושר או"ח עמ' מג הובא על בעל התה"ד שגם בצהריים היה נזהר שלא לישן במנעלים.

ובשנת ארעי גם בלילה יש בכמה אחרונים שכתבו להתיר (תועפות ראם על היראים סי' רעד ולקוטי מהרי"ח סדר ק"ש שעל המיטה בסופו ופאת שדך סי' לו ועוד).

וגדר שנת ארעי בזה הוא מסתמא כשנת ארעי לענין נט"י בלא ברכה, והבה"ל בסי' ד הביא בזה ג' דעות ובשאר הפוסקים הובאו עוד דעות בזה, והמנהג המוכר יותר הוא כמ"ש החי"א שהוא חצי שעה וכמו שהובא בשם הגר"א.

אמנם גם בגמ' בברכות נזכר ששינה הוא א' בשישים במיתה אבל במנעלים נזכר יותר מזה (ביומא עח ע"ב), שהוא טעמא דמיתותא, הוא דרגא חמורה מזה.

ויש להוסיף דגם מה שאמרו שהשינה הוא א' מששים במיתה אין הכונה שהשינה נוטלת אחד מששים מכל אחד מהחילוקים והמאפיינים שיש בין אדם חי לאדם מת, אלא שיש כמה דברים ומאפיינים שנתחדשו באדם ישן שהם בס"ה ביחס לדברים שנתחדשו לענין אדם מת הם אחד מס' מכל המאפיינים שלו בכמות ובאיכות וק"ל, משא"כ בנעליים הוא יותר מזה.

ובאמת אפי' בלא חילוקי הלשון כידוע שלכל דבר יש דרגות, וכמו בשכינה מצינו כמה עניינים של שכינה כמו שביארתי בתשובה אחרת.

ולהבדיל גם בסכנה כגון בשדים מצינו לאחד נראה ומזיק וכו' ומאידך בתרי לא מזיק כמ"ש וברפ"ק דברכות דף ג ובמקומן אי' שם דחיישי' ומאידך בפ"ט דברכות אי' על ההיא בהכ"ס דאפי' תרי ביממא הוו מעיילי ומתזקי, וכן מצינו על זוגות שמג' כוסות ומעלה אמרי' בגמ' בפסחים דהשתא אין סכנת זוגות אבל לכשפים חיישי' אפי' טובא ומאן דקפיד קפדי' עליה גם בלא כשפים כדמשמע שם, ומבואר מזה דיש דרגות של סכנות.

המקור לזה מבוסס על הגמ' בע"ז י ע"ב ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים, אם כי שם לא נזכר להדיא האם מיירי בדורו של רבי או בתלמידיו של רבי או בכל האמוראים, אבל בסנהדרין סה ע"ב אי' דאמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא, ומבואר דהוא בכל הצדיקים הנזכרים בגמ', וגם בסדר המעלות של רפב"י (בע"ז כא ובשאר דוכתי) אי' גם תחיית המתים, וגוף מימרא הנ"ל מצאתי בשם הרשב"ץ במגן אבות והחיד"א אבל לא ראיתי הדברים במקורן.

אם כי יש לשים לב דלפעמים נזכרו שמות בגמ' שאין הכונה בזה לשם חכם ואפילו כשהכונה לשם רשע, וממילא יש לדון בכל מקום לגופו כשנזכר שם אדם בגמ' אם הכונה להזכירו על שום חכמתו או שנזכר לענין אחר.

כמדומה שכן שאינו אכילה וגם אין המשחה ראויה לאכילה ואין בזה צד של דרך חיבה אלא עבורי זוהמא או רפואה, וכן מצאתי שכ' הבאר משה ח"ד סי' עא ועוד כמה אחרונים.

ואפי' למש"כ הכה"ח לרח"פ ח"ד ס"ח להזהר להשתמש במגבת אחת, הוא חומרא בעלמא והנהגה טובה והבו דלא לוסיף עלה, ועד כאן לא קאמר אלא במגבת שהיא דרך נקיות ותענוג ולא בדבר שהוא דרך לכלוך ורפואה בלבד.

מנהג רוב קהילות אשכנז שלא לענות ובני ספרד לענות והמקרא אינו עונה.

מקורות:

הנה הרבה מפוסקי האשכנזים כאשל אברהם מבוטשאטש ומגן גבורים ותהלה לדוד ואג"מ והקה"י כתבו שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו והרבה מפוסקי הספרדים ככשכנה"ג ופר"ח וברכ"י ומהריק"ש וכה"ח לרח"פ וכה"ח לריי"ס כתבו לענות (ראה ספר דברי בניהו חט"ז סי' ה שהביא המ"מ בענין זה, ולא אכפול הדברים כאן), ולכן מנהג האשכנזים ברוב הקהילות פשוט שלא לענות ומנהג הספרדים לענות.

ולענין המקרא אם יכול לענות כשאין כאן הפסק (באופן שהמקרא אינו ש"ץ) אודה שלא ראיתי מי שכתב בזה, אבל לפו"ר היה מקום לומר דלא גרע משאר אדם, ואע"ג דמקרא מקיים מצוה דאורייתא של אמור להם, מ"מ לא שייך כאן הפסק דהרי כל אמירה שאומר לכהנים היא לחוד, ועוד דגם הקהל מקיים מצוה לשי' החרדים שהובאה בריש סי' קכח.

אבל לכאורה יותר טוב שלא יענה דהרי הוא אוחז באמצע פסוק וכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ואיך יפסיק באמצע לומר ברוך הוא וברוך שמו, וכמ"ש בשוע"ר סי' קכד ס"ח דבכל מקום שאסור להפסיק בדיבור לא יענה ב"ה וב"ש דאינו אלא מנהג ולא תיקון חכמים ועי' משנ"ב שם סק"ח.

ועוד שהרי הוא תוך כדי דיבור לאמירת עצמו וממילא הו"ל כעונה על עצמו.

וכ"ש אם חושש שיטרף ואם יענה ב"ה וב"ש לא יוכל להמשיך פשיטא שאינו יכול לענות דלא גרע מש"ץ שאם חושש שיטרף אינו יכול לענות שום אמן לא על ברכת אשר קדשנו ולא על הברכת כהנים כמבואר בפוסקים.

ויש לציין עוד שבשו"ת דבר שמואל סי' רצה הביא מנהג לענות ב"ה וב"ש גם על המקרא (ולא הזכיר חזן דוקא) ובפשיטות משמע דאין מנהג זה שייך למקרא כלל, דהרי על עצמו ודאי שלא ענה, ומ"מ אין כאן טענה מוכרחת.

אבל באמת דעתו שהמקרא לא יענה שהרי כ' דכדי שלא יהיה טירוף למקרא ולכהנים יענו בלחש א"כ פשיטא שהמקרא לא יענה.

ועי' עוד כה"ח סי' קכח ס"ק קט דהמקרא לא יקרא עד שיכלה ב"ה וב"ש מפי הציבור ומשמע שהוא עצמו אינו עונה ב"ה וב"ש.

אינו קבוע ביום בחודש ומשתנה משנה לשנה, וכגון בתשי"ג יצא בכ"ג בניסן ובתשמ"א יצא בד' ניסן ובעתיד תשצ"ז יצא כ"ג ניסן ותתכ"ה יצא בב' בניסן, ולעתים נדירות מאוד יוצא בסוף אדר ב (ויש לציין שהוא צריך לצאת תמיד באותו תאריך לפי שנת החמה שהוא בעצם אותו תאריך של תקופת ניסן, רק שהלוח הלועזי המצוי אע"פ שהוא סובב סביב התקופה של שנת החמה אבל אינו מדוייק לגמרי לפי התקופה ולכן לא לעולם יצא באותו התאריך של לוח זה).

אבל אינו תלוי בתחילת חודש בא' לחודש, ואע"פ שנזכר בגמ' ברכות נט ע"ב ובשו"ע או"ח סי' רכט ס"ב שיש ברכה גם על הלבנה, ויש בזה גירסאות בגמ' שם (עי"ש בהגהות הגר"א) ובשו"ע שם הגי' הרואה חמה בתקופתה וכו' וכן מברך גם כשרואה לבנה בטהרתה וכו' עכ"ל, מ"מ אין כוונתו שהברכה על החמה היא בזמן שהלבנה מתחדשת, אלא הברכה על הלבנה היא ברכה נפרדת עליה, וכן הברכה על המזלות המבוארים בגמ' ושו"ע שם היא ברכה נפרדת.

וכמ"ש הערוה"ש סו"ס רכט דהאידנא אין מברכין את שאר הברכות הנזכרים שם על המזלות וכו' אלא רק ברכת החמה בלבד, ועי' מעין זה גם בפמ"ג שם בא"א סק"ד דברכת החמה אנו נוהגים אבל ברכת הלבנה איני יודע אם נזהרים בזה.

הנה מעיקר הדין כמו שניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם מת כך ניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם חי, אבל הטעם שנוהגים לגבי מת לומר לעילוי נשמת ולגבי חי לומר לזכות הוא משום שבאדם מת ההתייחסות היא רק לנשמתו משא"כ לאדם חי ההתייחסות היא גם לגופו ומאורעותיו והצלחתו בעוה"ז, ובנוסף לזה באדם חי אין משתמשים בלשון עילוי משום שעדיין לא הוקבע מצבו, והלשון עילוי אפשר שיותר משמע שינוי מצב למצב מעולה יותר, וכעין מה שמצינו לגבי קדשים ב"ק דבכורות שהלשון הקדש עילוי משמש לגבי בע"ח שלא ניתן לשנות את קדושתו.

ועי' שדי חמד מערכת הבית אות קיב בשם ספר הפרדס דענין ברא מזכה אבא הוא גם מחיים ולא לאחר מיתה, ומעין זה הובא בשם הגרח"ק בדרך שיחה ח"א עמ' רצ.

מה ששאלת על ענין עילוי נשמה מה מקורו ועניינו, הנה עיקר מקורו כבר בחז"ל ובראשונים שאדם יכול להיטיב עם נשמת אביו במצוות שעושה, ונפסק בפוסקים לענין כמה דברים, ועי' בספר כנור דוד בקונטרס עילוי נשמת שהביא שם הרבה מ"מ וביאורים בענייני עילוי נשמה כיד הטובה, וכן יש עוד ספר הנקרא עילוי נשמה שג"כ הביא מקורות רבים בכל ענייני עילוי הנשמה.

אה"ע סי' קסא ס"ד ברמ"א או שאי אפשר לו לייבם וכו', מ"מ המשך דברי השו"ע שחוזרין אצל הגדול לא שייך באופן כזה שהרי אינה זקוקה לו כלל, ובלי להיכנס לנידון אם שייך כפייה לגרש אשתו להציל אשה אחרת מעיגון, גם אם כל האחים נשואים אחותה או שיש רק אח אחד שנשוי אחותה, דא"צ לבוא לנידון זה מאחר שאין כאן זיקה כלל במקרה שנשוי אחותה.

כשכל אחד מהם הותר (ע"י הרופא) לאכול רק מין כיכר מסויים ולא יכולים שניהם לאכול מאותו הכיכר אינם מצטרפים, אבל כשיכולים לאכול שניהם מאותו הכיכר מצטרפים גם אם אחר אכילתם שוב אין פקו"נ ואין יכולים לאכול שוב כל אחד כזית משל חבירו.

מקורות:

באו"ח סי' קצו ס"ג וה"ה לשלשה שמודרין זה מזה אין מצטרפין לזימון, ויש להוסיף דגם להמבואר בסעיף הקודם שמי שאכל דבר איסור מחמת פיקוח נפש מזמנין עליו, מ"מ מי שמחמת חליו צריך לאכול פת משל חדש של חיטין ע"פ רופא ואחר צריך לאכול פת משל איסור אחר ממין אחר ע"פ רופא לא יוכלו לזמן כיון שכ"א לא הותר בכיכרו של חבירו כלל אלא רק במין כיכר שלו.

ומ"מ באופן שהוצרכו כ"א מהם לאכול כזית מאותו מין יוכלו לזמן אע"פ שהרופא התיר לכל אחד לאכול רק כזית ואחר אכילת אחד מהם את הכזית שלו אינו יכול לאכול כזית של חבירו, מ"מ מאחר דקודם אכילת הכזית שלו היה יכול לאכול מכזית של חבירו מצטרפין.

והוא כ"ש מהמקרה שהביא הרמ"א כאן בס"ג גבי מודרי הנאה שאכלו מכיכר של בעל הבית שמצטרפין שאכלו מככר אחד, ושם אע"פ שאחר שנטל ראובן הכיכר ואכל הוא אסור באכילה על שמעון לעולם, וכ"ש בניד"ד שכיכר של ראובן לא היה בו צד איסור על ראובן כלל בתחילת הסעודה, וגם במקרה של הרמ"א לא צריך שישתייר מכיכר בעה"ב לסוף הסעודה.

ומיהו במקרה של הרמ"א שהזכיר כיכר אחד יש לדון אם אמר דבריו בב' כיכרות של בעה"ב, ואם נימא דלא אמר דבריו בזה א"כ אינו שייך לניד"ד אם היה בב' כיכרות, ואחר העיון בלשון האו"ז סי' קצה (שהוא מקור דברי הרמ"א) הזכיר בדבריו דדוקא באופן שכל אחד אינו יכול לאכול משל חבירו אבל בככר אחד וכו', ומבואר מזה דעיקר הענין בככר אחד הוא מצד שאין מניעה לאכול אחד משל חבירו ואע"פ שכשאוכלין נעשה שלהם עי' בתוס' דפסחים, מ"מ מאחר ובתחילת האכילה יכולים כל אחד לאכול משל חבירו סגי בזה וה"ה לענייננו.

ויש להוסיף דגם מגוף הדין שהזכירו המשנ"ב סי' הנ"ל ס"ב והפוסקים שהזכירו שאפשר לזמן על חולה שאכל מחמת פקו"נ, למרות שאולי עכשיו כבר אסור לחולה לאכול מן האיסור (כמ"ש במתני' בפ"ח דיומא עד שיאורו עיניו ויש לזה שיעור כמבואר בגמ' שם), והרי א"א לזמן על מי שאכל דבר האסור לו, אלא דאזלי' בתר שעת האכילה או אחר הזמן שבא לאכול שאז היה מותר לו.

ולגוף הנידון אם חולה שאוכל דבר איסור מצטרף לזימון, כן פשטות דעת שו"ע ומשנ"ב שם בס"ב, וכ"כ הלבוש ס"ב ומור וקציעה, דלא כט"ז ופמ"ג במשב"ז סק"א, ובכה"ח סק"ח כתב דראוי שלא יבוא לידי חיוב זימון שלא לבוא לידי ספק.

מי שיש רעש בסוכה המפריעו ברמה שהוא דרך להפריע הרי זה בכלל מצטער הפטור מן הסוכה (הגריש"א דלקמן), וזה מתחלק בין רעש שדרכו להפריע לרעש שאין דרכו להפריע, דרעש שדרכו להפריע בודאי פוטר מן הסוכה, מי שהרעש מפריע לו  ויש לשער שהיה יוצא מביתו בשאר השנה מחמת רעש כזה, ורעש שאין דרכו להפריע אם פוטר את מי שסובל מאוד מרגישות יתרה לרעש [המכונה מיזופוניה] יהיה תלוי בחלוקת הר"ן והרמ"א שהובאה בבה"ל סי' תרמ ד"ה אלא (ועי' עוד בתשובתי לענין אם מותר לבנות סוכה במקום שיש עכברים).

ואם רוצה להחמיר לישון בסוכה בלא תרופות יש לשים לב שהחומרא בזה תהיה בעיקר אם ישן בסוכה אחרת, דאמנם בסוכה זו אם יישן בה לא עבר איסור ממ"נ בין אם מוגדר כמצטער ובין אם לא (אלא אם כן פשע בבניית סוכה זו באופן שמצטער בה שבזה לא עשה כדין כמבואר בשו"ע סי' תרמ ס"ד וגם הפשטות שלא נפטר על ידי זה אחר מדין מצטער ועדיין מוטלת עליו חובת סוכה, והוא עד חומש נכסיו כמבואר בסי' תרנו, ועי' משנ"ב סי' תרמ שם סק"כ), אבל אם יישן בסוכה אחרת בודאי יקיים מצוה.

רק שיש שכתבו שעליו להתאמץ במציאת ועשיית פתרונות כדי לישן בסוכה בהוצאות כגון ליטול תרופה שתעזור לו לישון (אשרי האיש פכ"ו המ"א בשם הגריש"א), וכעי"ז אי' בבכורי יעקב סי' תרמ סק"ט שבמקום צער צינה אם יכול להביא תנור לסוכה יביא תנור.

ומאידך יש שכתבו שמצטער פטור ואינו מחוייב לפעול ולבקש עצות כדי להימנע מצער (רבבות אפרים ח"ו סי' רסד בשם הגרשז"א), וכן בהליכ"ש סוכות פ"ט דבר הלכה סל"ז נקט הגרשז"א בפשיטות שא"צ להכניס תנור במצטער מחמת הצינה כמו שיולדת מותרת בנעילת הסנדל ביוה"כ (שו"ע או"ח סי' תריד ס"ג), ולא נזכר שצריכה למצוא פתרון לזה (וע"ע חוט שני סוכה עמ' רנח).

ולעצם ההשוואה ליו"כ הנה אין להביא ראיה מדרבנן לדאורייתא להסוברים שעינוי מנעלים ביו"כ הוא דרבנן, ואפי' להסוברים שעינוי דאורייתא בזה מ"מ הגדרת העינוי בכל אדם כפי הנראה לחכמים ומקיימת עינוי במניעת אכילה ורחיצה אבל בסוכה כשנמנע מחמת מצטער אינו מקיים סוכה כלל, ועוד דשם עינוי הוא הגדרה של איסור שנפקע וכרגע הוא היתר גמור, ואין חובה להטיל על עצמו איסורים, וכאן הוא הגדרה של קיום מצוה ומאחר שיכול לגרום לעצמו שלא להפסיד את המצוה ואז תהיה לו מצוה גמורה, למה שלא נימא ליה שיעשה כן.

ויעוי' בפמ"ג סי' תרלט משב"ז סקי"ג שכ' דמי שיכול להכניס תנור לסוכה אשרי לו, ומשמע שתפס שאין בזה חיוב, ומצד שני אין כאן גם פטור מדבר ועושהו, (גם אם נימא דבירדו גשמים יש הגדרת פטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט), דכאן מביא עצמו לידי חיוב גמור ומקיים מצוה גמורה.

ובמשנ"ב ראינו שיש התאמצויות שצריך להתאמץ ויש התאמצויות שאין צריך להתאמץ ובכל מקום הגדר נמדד בהתאם לאופן המדובר, דבסי' תרלט סקל"א הביא מהביכור"י שאם המאכלים נקרשים מחמת הקור אם אפשר לתקן הדבר בלא טורח כגון שיניחם על קערה של מים חמים צריך לעשות כן ואינו נפטר מחמת כן מהישיבה בסוכה.

וכן בבאה"ל סי' תרמ ס"ד מבואר דיש גדרים של טירחא שחייב לטרוח בשביל שלא להיות מצטער ויש שאין צריך לטרוח וז"ל שם, והוא הדין מפני הצנה במקומות הקרים וכדלעיל בסי' תרלט ס"ב בהג"ה, וע' בלבוש דאפילו יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצנה גם כן יש להקל, דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם שם ולמחר לפנותם אם לא דיש לו מקום בסוכה להניחם שם לכל ימי החג, וכן מוכח במג"א שם בסק"ז דבאופן זה לא נוכל לפטרו מחמת הטעם הצנה ע"ש עכ"ל.

ולפי המבואר דהבכור"י דלעיל מחמיר דיש להביא תנור לסוכה כשאפשר, ואעפ"כ הביא המשנ"ב משמו ששל הבכור"י דיש להקל בטורח גדול חזינן שיש שיעור בזה.

ויש לדון בגדר החיוב שצריך להתאמץ למצוא פתרונות לדעת הבכור"י וכן הגרי"ש מאיזה דין הוא מחוייב, דהרי קי"ל מצטער פטור מן הסוכה, וגם יש לדון מה ההגדרה של דברים שצריך לפעול ולעשות לדעתם ומה לא שמזה נלמד לשאר דברים.

ויש מי שהציע סברא בזה דמכיון שתשבו כעין תדורו, א"כ הפטור של מצטער הוא מדין דירה, ולכן כלול בזה כל מה שדרכו לעשות בדירה, דכיון שבדירה דרכו למצוא פתרונות שלא יפריע לו הרעש לכן צריך לעשות כן גם בסוכה, ומכח זה נקט שם שמסתבר שזה הגדר בדברי הגרי"ש אילו טצדקי צריך לעשות מה שהיה עושה בביתו.

ויש להוסיף דגם התנור הנזכר בביכורי יעקב אע"ג שהוא טירחא והיה מקום לפטור מחמת זה, מ"מ טירחא מסוג כזה יש לחייב גופא מחמת ההגדרה של תשבו כעין תדורו, שהרי בביתו מכניס תנור בשביל לחמם את המקום (וכעין זה יש צד לחייב במזגן לדעה זו במקומות עכ"פ שחמים מאוד ומצטער מאוד כשאין מזגן ורגילים להתקין מזגן חובה בכל בית דמצד הגדרת תשבו כעין תדורו לאור הנ"ל יתכן שיצטרך להתקין מזגן).

ומקור החילוק הנ"ל בהגדרת הטירחא הנצרכת במצטער שהוא רק בדבר שלא היה טורח בביתו, כן אי' כעי"ז בשוע"ר סי' תרלט ס"ח שדוקא טירחא שהיה מוותר מחמת על שינה בביתו היא בכלל טירחא שאינו מחוייב לטרוח בה במקום שמצטער.

ומ"מ עדיין צריך ביאור לשון הגרי"ש "כל טצדקי", ואולי כוונת הגרי"ש דהחיוב למצוא פתרונות שלא יהיה מצטער הוא חלק מחיוב המצאת ובניית סוכה לעצמו, דהנה מי שאין לו סוכה יש צד שהוא ג"כ פטור מסוכה (וכן משמעות רש"י גבי גמירי דמאפר קא אתו, שהפטור היה מחמת שלא היה להם סוכה, ויש שמועה בשם הגר"א שהחמיר בזה בהיותו בבית הסוהר שלא להירדם בסוכות, ואולי פי' דברי הגמ' שם מצד שומרים או הולכי דרכים, ומש"כ שלא היה להם סוכה יש לפרש שלא בנו הם משום שהיו פטורים ולכך לא ישבו [דאילו היה להם היו מהדרים ויושבים אבל לעיל גבי גנו ארקתא דנהרא משמע דלא הידרו בזה], אבל אם היו מחוייבים בסוכה היו טורחים ובונים סוכה במקום שהם שם, וילע"ע בכל זה, ועי' בחידושי על הפסיקתא רבתי מה שהבאתי שם הנידון בהרחבה האם מי שאין לו בית חייב בסוכה או לא), ואעפ"כ צריך להתאמץ לבנות סוכה, וכנ"ל אסור לאדם מתחילה לבנות סוכתו במקום שיודע שלא יוכל לישון שם אחר כך מחמת מצטער, ומחוייב לבנות מתחילתו במקום שיוכל לקיים מצוות סוכה שם אחר כך.

הלכך אפשר דכל זה כלול בשי' הגרי"ש בדיני מצטער שהוא רק כשאין לו מה לעשות ובהכרח אם יישב בסוכה הוא מצטער, דהנה אם היו לו ב' סוכות והחליט ללכת דוקא ללכת לסוכה ששם יש רעש ועל ידי כך נעשה מצטער ונפטר והלך לו פשיטא שאין בזה שום פטור (ואפי' יותר מזה הזכירו הפוסקים שכיורד גשם טוב שיכסה את הסוכה בניילון בשביל שיוכל בינתיים לקיים סוכה לכה"פ לפי הצדדים שניילון אינו פוסל את הסוכה, כמו שהבאתי דבריהם בתשובה לעניין כיסוי שקוף על סוכה), ולכן ככל שיכול למצוא פתרון אמיתי שלא להצטער מאדם זה הוא כלול בחיוב לבנות ולהמציא לו סוכה, וכמובן שגם בזה צריך לומר גדר דאל"כ נעקרו הרבה דיני מצטער כגון הא דגרגישתא ובקי הנזכרים בגמ'.

ועי' עוד מ"מ בספר משנה אחרונה על המשנ"ב (בבה"ל סי' תרמ ד"ה מפני הרוח) בענין אם צריך להוציא הוצאות כדי שלא להיות מצטער בסוכה.

ובתשובה נפרדת דנתי לגבי האדם הנוחר עצמו מה דינו לענין אם מחוייב לצאת מצד דיני שכנים ובעוד תשובה נפרדת דנתי אם מותר לישן בביתו מצד דיני סוכה, אבל כאן בתשובה זו דנתי רק לגבי הישנים עמו.

א"צ לפשטות הסוגיות ולרוב הפוסקים וגם בצירוף כמה צירופים והרוצה לצאת כל השיטות והצדדים יטול ידיו.

מקורות:

לכאורה נראה דלא דהרי אמרי' בברכות שהיו ידיו בבית הכסא איכא פלוגתא דאמוראי אם צריך להוציא ידיו משם או לא, וחזינן מהפוטרים בזה שאם ידיו בבית הכסא לא חשיב שגופו בבית הכסא, וגם המחייבים להוציא ידיו משם אינו אלא משום כל עצמותי תאמרנה כמבואר שם שהוא טעם ומקור האיסור בזה, אבל לא משום שהגוף עצמו כמונח בבית הכסא.

ויש להוסיף דדעת הזוהר שהובא במשנ"ב סי' א' וסי' ד' שבחייב נטילה משום רוח רעה א"א להתפלל, ומבואר מדעה זו דהיו ידיו בבית הכסא אינו צריך ליטול ידיו, דהרי מבואר בגמ' שהיו ידיו בבהכ"ס אין חסרון מצד רוח רעה על האדם, אלא לכל היותר כל עצמותי תאמרנה, עכ"פ כך מוכח להדעות שהיוצא מבהכ"ס הנטילה היא משום רוח רעה (עי' משנ"ב וארצה"ח בסי' ד), ואף דאינו מוסכם שאין הזוהר חולק על התלמוד ואכמ"ל, מ"מ מסתמא אפושי פלוגתא לא מפשינן (ומ"מ אפשר דהמ"ב בסי' ד תפס דזוהר זה אינו כהגמ').

אבל ראי' זו (גם אם נימא דמסתימת הגמרא לכו"ע א"צ אלא להסיר ידיו מבית הכסא) אינה ראיה גמורה, דעדיין יש לטעון שהרוח רעה שורה על היד ולא על כל הגוף, ובזה גופא נחלקו הנך אמוראי אם צריך לחשוש לריעותא שיש במקצת הגוף משום עצמותי תאמרנה או שאין דין כזה, ולהזוהר שרוח רעה הוא כמו ריעותא על הגוף כמו שהגוף בבית הכסא, אה"נ אם יש רוח רעה על הידים בלבד יהיה תלוי בנידון זה.

ויש לדקדק דגבי צואה לא אמרי' שהיתה על ידיו אלא על בשרו, וגם בהכ"ס אמרי' היו ידיו בבהכ"ס, ולמה לא אמרי' היתה צואה על ידיו, אלא ע"כ הטעם לזה משום דבכה"ג לכו"ע אסור להתפלל כיון שאין ידיו נקיות, א"כ כבר חזי' דאין הגדרת אדם כזה (שהכניס ידיו לבית הכסא) כמי שידיו אינן נקיות, ואם נימא דלהזוהר רו"ר הוא כמו ידיים שאינם נקיות א"כ אפי' אם נימא דרו"ר רק על ידיו בלבד (באופן שרק ידיו בבהכ"ס) א"כ היאך יכול להתפלל לשום מאן דאמר, דלכו"ע הרי צריך ליטול ידיו בידיים שאינן נקיות, אלא אם כן נאמר דהזוהר חולק על התלמוד ודעת הגר"א שאין הזוהר חולק על התלמוד, וגם אם חולק הרי בדבר שיש פלוגתא להדיא בין הזוהר לגמ' קי"ל כהגמ' כמ"ש במשנ"ב סי' כה, ואע"ג דאינו מוסכם בראשונים דהלכה כהך מ"ד אבל עד כאן לא פליגי בפרט זה וק"ל, ויל"ע.

ובכמה סוגיות מצינו האם שָדינַן מקצת הגוף בתר כל הגוף או לא, כגון בסוגי' בפ"ק דשבועות גבי הנכנס למקדש במקצת גופו, וכן בסוגי' דפ"ק דמכות גבי אילן שנופו עומד חוץ לירושלים, ובסוגי' דסוכות דף ג' לענין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושמעי' שמקצתו היה בתוך הבית, ובסוגי' דחולין ע' גבי יצא רובו מן הרחם, וחזי' שברוב המקומות שדינן עיקרו בתר רובו וביאה במקצת לא שמה ביאה, וא"כ לכאורה דבניד"ד א"א לחייב, ויש להוסיף דבהכ"ס דידן הוא קל יותר שיש קצת שהקלו בזה בבה"כ שלנו לגמרי עכ"פ כשהוא נקי אם לא עשה צרכיו (ראה הליכ"ש תפילה פ"כ סכ"ד, ועי' חזו"א או"ח סי' יז סק"ד שהסתפק בזה, אבל רוב האחרונים החמירו בזה) בפרט שגם עצם הנטילה אם לא עשה צרכיו לא ברירא כולי האי ופשטות השו"ע לעיל מינה שאפי' עשה צרכיו ולא שפשף אינה חיוב גמור וגם במשנ"ב הל' יו"כ הביא פלוגתא באיזה אופן דמשמע שיש אומרים שעכ"פ אז לא חששו לרוח רעה, ויש לציין דכל ענין רוח רעה ביוצא מבהכ"ס כשלא עשה צרכיו אין עיקר מוכרח מגמ' שיש בזה נטילה כלל.

וכ"כ בצי"א ח"ז סי' ב שבהכניס מקצת גופו א"צ נטילה, והביא שגם בדעת תורה סי' ד סי"ח נטה להקל בזה, וע"ע פניני תפילה עמ' סא בשם הגריש"א ושו"ת להורות נתן ח"ז סי' א.

אולם מאידך גיסא יש לטעון דברוח רעה לא נתבררו הגדרים בזה, דלפעמים חזי' דשריא רוח רעה אפי' בלא כניסה כלל כמבואר בפוסקים, והרי ברוח רעה חמירא סכנתא להחמיר בספקות, כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קטז, ובחזו"א סי' ד סקכ"ו משמע דלא ברירא ליה אם צריך ליטול ידיים בנכנס מקצתו, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' יד הובא שהקה"י הסתפק בזה והחמיר מספק.

ובכה"ח סי' ד אות סו הביא פלוגתא אם ליטול ידיו ג"פ או דסגי בפ"א, וכ"כ בשו"ת אול"צ ח"ב עמ' כד אות יג שטוב ליטול ב' ידיו, ובתורה לשמה סי' כג כ' ליטול יד אחת.

שיעורו ראשו ורובו של קטן וכן הוא הדין באדם ננס, ויש להקפיד על שיעור זה בחינוך הקטן.

מקורות:

הנה יש ב' נידונים שיש לדון בשאלה זו, הנידון הא' האם במצוות חינוך לקטן כלול שהציצית תהיה בשיעור מידה הכשרה, והנידון השני הוא בדין זה (סי' טז ס"א) ששיעור בגד ציצית צריך שיהיה גדול יכול לצאת בזה לשוק מה הדין במי שקטן באיבריו, האם צריך שיהיה במידת כל אדם או דאם יש אדם ננס או קטן באיבריו שאינו בוש לצאת בזה לשוק לדידיה בגד זה חייב בציצית לגמרי, ויש לדון בכל זה.

והנה לגבי הנידון הראשון הוא נידון כללי בהרבה מצוות האם האב חייב לחנך בנו במצוות כשרות או שיכול לחנכו גם במצוות פסולות כגון בלולב פסול או בציצית פסולה, וההכרעה בזה דעכ"פ ברוב הדברים מצוות החינוך היא בדבר כשר דאילו בדבר פסול אתי למסרך כשיגדל, עי' בריטב"א סוכה ב, ורמ"א או"ח סי' יז ג, ומשנ"ב סי' יז סקי"ז, והרחבתי בזה בתשובה אחרת [ד"ה האם שייך לקיים מצוות חינוך בקטן בציצית פסולה], הלכך מצד זה לא מצינו מקום להקל.

ואע"ג דבאג"מ יו"ד ח"ג סי' נב סק"ב כתב יישוב לנוהגים להקל בזה ליתן ציצית בלא שום שיעור כלל לקטן, מ"מ עיקר דעת הריטב"א והרמ"א והמשנ"ב להחמיר בזה כמו שנתבאר ועי' בתשובה הנ"ל.

אבל לענין הנידון השני כ' המשנ"ב סי' יז סק"ט בשם הפמ"ג סי' טז במשב"ז סק"א ודרך החיים דין שיעור טלית ס"א שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו של הקטן עצמו, דאם יש בו זה השיעור צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו עכ"ד המשנ"ב וכן הביא בבה"ל ריש סי' טז.

ויתכן אולי גם ללמוד מזה דבאדם גדול ננס באיבריו יצטרך להטיל ציצית כבר בבגד קטן שהוא מכסה ראשו ורובו שלו.

ואמנם בסי' טז נתבאר שמלבד מה שאין הגדול מתבייש לצאת בו לשוק (שלדעת יש פוסקים גם פרט זה דמתכסה ארעי אינו בדין השיעור אלא במה שמחייבו להטיל ציצית, עי' שם בב"י ובהגר"א בשם מהרי"א ורלב"ח), צריך שיהיה אפשר גם להתכסות בו ראשו ורובו של קטן בן ט', וכאן הרי מיירי גם בקטן פחות מבן ט' (דלא כדעת רש"י שסובר דדין חינוך הוא בן ט' בלבד, ועי' שם בתוס' ורע"א בתשובה), אבל יש מקום לטעון דאין גדול מתבייש לצאת לשוק הוא דרגא פחות ממכסה ראשו ורובו, ואילו במקרה שהוא מכסה ראשו ורובו של הגדול הלובש עצמו הוא עדיף מאינו מתבייש לצאת בו לשוק, ואז שמא יתחייב בכל גווני וצ"ע.

ובאמת יעוי' במשנ"ב סי' טז ובבה"ל שם דמבואר שם דבמדינה שהגדול יוצא לשוק בבגד שאין מכסה ראשו ורובו של קטן מתחייב בזה בציצית ומאידך במדינה שגם בגד שמכסה ראשו ורובו של קטן אין הגדול יכול לצאת לשוק לא, א"כ נחזי אנן, דהרי בכל המדינות הננס לובש בגדים לפי מידת איבריו וגם מי שאינו ננס אם יבוא עליו חולי ח"ו וייהפך לננס ילבש בגדים המותאמים למידתו, א"כ אם השיעור שמכסה ראשו ורובו של קטן מספיק לגדול להחשיבו כבגד גדול כ"ש שהגדול עצמו שמכסה ראשו ורובו ייחשב כבגד דגדול.

ומאידך גיסא אמנם היה איזה מקום לטעון דשמא רק בקטן הקלנו יותר משום שיש עוד צירוף שיש סוברים (עי' מה שהובא בריטב"א שם ועי' עוד במשנ"ב בסי' תרנח ובשעה"צ שם, וכן בתשובה הנז' שכתבתי) שאין דין חינוך בפרטי המצוה גם מה שהוא לעיכובא אצל גדול, לכן מקילים יותר בצירוף צד זה, אבל בגדול גמור שמא אין להקל כל כך.

ומאידך גיסא יש לטעון כנגד טענה זו, דאם מצד צירוף קאתינן א"כ נקל יותר לסמוך על הדעות המקילות בשיעור לגדול (עי' ריש סי' טז במשנ"ב בשם המר"ם מינץ סי' קי ועי' עוד בעה"ש שם), ובאמת הגר"ז הקל לקטן אמה על אמה, ומה שהצריך המשנ"ב ראשו ורובו שמע מינה שהוא דין בגופו של הקטן.

ועוד יש לטעון כנגד טענה זו דמה שייך לומר דהוא צירוף להקל מדין חינוך דהרי יש בזה גם צד חומרא לחייבו להטיל בזה ציצית מראשו ורובו כמבואר שם במשנ"ב סי' יז הנ"ל, ואם מצד צירוף לקולא מה שייך צירוף לקולא אם יש בזה גם צד חומרא, דאולי נחייבו רק בבגד בשיעור גדול ואז נפטרנו מחמת ס"ס מהטלת ציצית עד השיעור הגדול.

וראיתי מי שכתב (ואחר החיפוש ראיתי דיש שכתבו בכה ויש בכה) דדין זה של המשנ"ב בשם הפמ"ג והדה"ח נוהג רק בקטן ולא בגדול ננס, דציצית שקטן מחוייב בה לדעה זו גדול כמות הקטן ממש יהיה פטור.

וצ"ע דבפ"ק דחגיגה אמרי' דכל מידי דגדול לא מחייב ביה קטן נמי לא מחייב ביה, והיא סברא פשוטה דדין חינוך לא נאמר בדבר שבגדלותו לא יהיה מחוייב בה (ומעין סברא זו אמרי' בחולין ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, אבל כאן הוא לא רק מצד טענת מיגו כמו בחולין שם אלא מטענה שאין כאן חינוך ולא אתי למסרך), ולכן לכאורה באדם ננס יתחייב ג"כ בראשו ורובו בלבד.

וכמו שנתבאר לעיל דעיקר ההבנה שננס שמכסה ראשו ורובו חייב בציצית, ויש לציין דגם המשנ"ב בסי' טז סק"ד הביא בשם המחה"ש והארצה"ח על המדידות שכתבו האחרונים שאין לזה עיקר בש"ס וכתב מחמת כן להחמיר במדידה מרווחת, א"כ במקום שאינו לפי מדידה זו הדין שגם בלא ששווה למדידה חייב כיון דמדידות אלו לא נקבעו להלכה בכל מקום כשאר שיעורין שאמרו חכמים.

ואין להקשות דא"כ למה כלל נתנו מדידות ולמה לא אמרו שימדוד כל אדם לעצמו, זה אינו דלא קאתינן עלה אלא בננס טובא, דכל מי שאין איבריו קטנים מבן ט' אינו שייך למדידה זו במקרה רגיל שמודדים לפי איבריו של בן ט'.

בשו"ע יו"ד סי' רפט ס"ב אי' דיש לקבוע המזוזה בתוך חלל הפתח, אמנם הש"ך סק"ג הביא דבטור משמע שאחורי הדעת כשרה [וכן הב"י והט"ז הבינו כן בדברי הטור], ושכן נראה דעת הרמ"א, ואילו דעת הנ"י ה"ק מזוזה עמ' טו ד"ה הלאה והרמב"ם מזוזה פ"ה ה"ח נראה דפסולה וכן פסקו הב"י והלבוש סעי' ב, אבל הדברי חמודות ה"ק מזוזה אות טז כ' דהנוהג כן יש לו על מה שיסמוך על דברי הטור והרמ"א.

והנה בגוף מה שכתבו הש"ך והדברי חמודות דלדעת הרמ"א אינו מעכב יש לדון בזה, דזה לשון המחבר שם איזהו מקום קביעותה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ, וכתב עלה הרמ"א ואם שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה עכ"ל, והנה מבואר ברמ"א דאם שינה פרט מסויים אינו מעכב, אבל אם לא הניחה במזוזה עצמה משמע שהוא מעכב, דהרי קאמר אינו מעכב ובלבד וכו' ומשמע דאם גם על זה לא הקפיד הרי זה מעכב, ויש לדון מה הכונה במזוזה עצמה, דהיה מקום לפרש דהכונה בתוך חלל הפתח דבלא זה לא מקרי מזוזה, אבל הש"ך והדברי חמודות לא פירשו כן, ואולי סוברים דגם אחורי המזוזה (דהיינו בצד החיצוני של הקנה הפונה לשוק) נקרא ע"ג המזוזה, וכן מבואר להדיא בביהגר"א סק"ו בביאור דברי הרמ"א דכוונת הרמ"א להכשיר בדיעבד גם באופן שאין המזוזה בתוך חלל הפתח.

ויש להוסיף דגם משמעות הגמ' דהניחה אחורי הדלת הוא לעיכובא, דאמרי' במנחות סוף דף לב הניחה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה, ומשמע דאין בה מצוה כלל, דלשון זה ממש מצינו במשנה במגילה כד ע"ב דאם עשה התפילה של ראש עגולה סכנה ואין בה מצוה, ומבואר שם בגמ' דהבינו בפשיטות גמורה דהכונה שהיא פסולה ולא רק שקיים מצוה מן המובחר, דבעי לסייע לה למאן דאמר תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני והיינו לעיכובא, ודחי דהיינו בתפרן ובאלכסונן עי"ש בפרש"י, וגם לתירוץ שם הכונה שהוא לעיכובא כמו בהו"א.

ומחומר הקושי' היה מקום לומר דשמא גם הטור דקאמר שבכל אלו המקומות יוצא בדיעבד אין כוונתו על מה שכבר נזכר להדיא שאינו יוצא בזה אם לא עשה כן אלא רק הדברים שנזכר בהם מה יעשה לכתחילה, וממילא בזה שכבר נזכר שאין בו מצוה לא מיירי בזה הטור, ובזה ניחא למה הרמ"א (לפירוש שהצעתי לעיל) פסק הטור למחצה, דהשתא ניחא שגם כוונת הטור בזה למחצה וכנ"ל, ובזה ניחא דהטור לא חולק על שאר הראשונים שהביאו הב"י והש"ך וגם לא על פשטות הגמ' כנ"ל, אבל הוא דחוק בלשון הטור דהטור שכ' דבכל אלו המקומות וכו' כתב דבריו אחר שכתב ענין אחורי הדלת וא"כ פשטות דברי הטור כמ"ש כל הפוסקים [הב"י והדברי חמודות והש"ך והט"ז] בדבריו.

והנה מאחר דבלאו הכי לפשטות הגמ' ולרוב הראשונים עובר בזה איסור דאורייתא בזה שהניח המזוזה אחורי הדלת, א"כ יש לחשוש לזה, וכ"כ כמה אחרונים (נשמת אדם כלל טו סק"א, סידור יעב"ץ, ומשמעות דרך החיים, והגריש"א, הובא בלקט הלכות המצויות של הגריא"ד מזוזה עמ' לו).

אבל יש אחרונים שלא חששו לזה (ערה"ש קצש"ע והוראת הגרש"ו שם) ואם עושה כן לא יברך (הוראת הגרנ"ק שם).

והרב דינר שם הביא ב' פתרונות בדלת שבנויה כמו ששאלת לצאת ידי חובת הפוסקים המחמירים בזה, הא' לחקוק בתוך הקנה של צורת הפתח (בעברית המשקוף ובלשה"ק מזוזה) ולהניח שם המזוזה.

ופתרון נוסף הביא שנהגו בחצר הגריש"א להוסיף עוד צורת הפתח ע"ג הצורת הפתח הקיימת ושם לקבוע המזוזה, אבל יש לדון בפתרון זה מצד הנידון דעירובין כד ע"ב דאין עושין מחיצה ע"ג מחיצה, ועכ"פ יל"ע באופן הצוה"פ החדשה עומדת בצורה שונה מהצוה"פ הקיימת, וראיתי בפתח העירוב עמ' לג שבעירובים מהודרים מקפידים אפי' בחוט של צוה"פ אחת שלא יעבור מעל חוט של צוה"פ אחרת, וצל"ע בזה.

במשנה (ר"פ שלשה  שאכלו) שנינו שאסור דעשרה אינם נחלקים עד שיהיו עשרים, אבל בגמ' (ברכות נ ע"א) נזכר שיש צד היתר בזה במקרה של ריש גלותא וכמו שיתבאר, ובאחרונים מצינו כמה דעות במהות וטעם ההיתר.

דעת החי"א (כלל מח סקט"ו הובא במשנ"ב סי' קצג ס"א) שההיתר הוא רק כשלא שייך זימון בעשרה כלל, וכך אתיא בפשטות טעם השו"ע והמשנ"ב שהביא לעיל מינה דההיתר הוא רק כשא"א לשמוע את המזמן במקום שיש רבים מאוד, ולעשות בעשרה א"א מכיון שישמע בעה"ב ויקפיד, ואז עדיף לעשות בשלושה משלא יעשו כלל, דהשו"ע שם הזכיר הלשון וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך עכ"ל, ומבואר בלשונו ב' דברים הא' שכל טעם ההיתר הוא משום שבלאו הכי לא יוכלו לקיים זימון בעשרה, והב' שהוא רק ענין של טוב מכלום, כיון שאינו יכול לקיים זימון בעשרה (וגם לבדו א"א לעשות זימון בעשרה משום כבוד הבריות וכמו שיתבאר).

דעת המג"א המובא במשנ"ב שם שאפשר להתיר גם לצורך מצוה, ומ"מ המג"א כאן הזכיר ההיתר בצורך מצוה ולא בכל צורך, והמשנ"ב קיבל דבריו לענין מצוה דאורייתא עוברת, (ולענין צורך גדול או הפסד ממון הוא נידון נפרד בא"ר בסי' ר' והובא במשנ"ב בסי' קצג להלן סקל"א ועי' להלן בהמשך התשובה).

דעת הט"ז להלן בסי' ר סק"ג (שלא הובאה בענייננו במשנ"ב) דגם בלא צורך מיוחד מותר לעזוב לפני סוף הסעודה ובלבד שיקיים לכל הפחות זימון בג', וצ"ע ממשנתינו ועשרה אין נחלקין עד שיהיו עשרים, ומשמע שי"ג אין נחלקין לג' וי', וכמובן שא"א ליישב דר"ל אין נחלקין שווה בשווה עד שיהיו עשרים, דלשון אין נחלקין עד שיהיו עשרים משמע אין בהם שום אופן של חלוקה אלא האופן הוא רק אם הם עשרים ואז מותרים ליחלק, אבל הט"ז שם מיישב באופן אחר דאין נחלקים אין במשמעותו אלא שאסורים לזמן שלושה שלשה אחר שסיימו הסעודה, אבל לא שחייב להישאר עד סוף הסעודה דזה אין מחוייבים, ומ"מ מסכים הט"ז שאם מבטלים גם זימון דשלשה אין היתר להשאר עד סוף הסעודה.

אבל עדיין צל"ע להט"ז שסובר שדרגת איסור ביטול זימון בג' שונה מדרגת איסור ביטול הזימון בי', א"כ למה תנן ג' שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכו' ועשרה אינן נחלקין, שמזה למד הט"ז שהאיסור בעשרה הוא רק להחלק בזמן הברכה, אבל לא באמצע הסעודה, א"כ הרי גם בשלשה נאמרה לשון זו ממש.

ועוד דבר שיש ליתן עליו את הדעת, דהנה למרות שהגמ' בברכות נ ע"א ואף השו"ע גופיה מיירי באופן שזימון בעשרה מתקיים, מ"מ לא הגביל השו"ע דין זה שהוא דוקא באופן כזה שהזימון בעשרה מתקיים, ולכאורה הטעם משום שהשו"ע מיירי באופן שלולא זימון בשלשה לא ישמעו זימון כלל, ממילא בכל אופן עדיף זימון בשלושה מבלא זימון כלל, אע"ג דבגמ' שם מיירי באופן דמתקיים זימון בעשרה וכנ"ל, ובאמת כך נקט החיי"א שם שהפטור הוא רק באופן שמתקיים הזימון בעשרה (ויש שביארו בדעתו שהוא כעין חובת ציבור), רק אפשר דהשו"ע סבר דמ"מ זיל בתר טעמא דשלשה עדיף מכלום אם לא ישמע במידה ולא יזמנו בשלשה.

ובאמת יל"ע דלמה הוא פשוט כ"כ דלא כהחי"א, דהרי גם שהשו"ע מעמיד ההיתר באופן שאין ברירה מ"מ עדיין יש כאן היתר לפנינו, דהרי לולי היתר זה הו"א שיש לעשות כל טצדקי להתאמץ לשמוע הזימון בעשרה (דהא השתא בעי' למימר דאין בו שום פטור) או שיש להתאמץ לעשות זימון למורת רוחו של בעה"ב, א"כ צריכינן להיתר שבגמ', ומנא לן דהיתר זה מיירי גם באופן שמתבטל הזימון לגמרי (כגון במסיבה של גוים רבים שיש בהם מנין ישראלים מצומצם שיצטרכו להשאר עד סוף הסעודה ולהתאמץ הרבה לשמוע את הזימון) שיכולים לזמן בשלושה.

ואם נימא דבאמת השו"ע לא מיירי באופן זה [וכדעת החי"א] א"כ א"כ צ"ע למה לא הזכיר השו"ע להדיא דבר זה כתנאי שצריך שיתקיים זימון בעשרה, ושמא לא נחית לה השו"ע משום שדיבר בהוה בדבר המצוי יותר שבמקום כזה שיכולים להישמט ולזמן בג' בלי שיידע בעה"ב הוא מקום שיש מסובים ישראלים רבים בד"כ.

או אולי יש לומר לפי טעם הרשב"א דלקמן עי"ש שיש כאן פטור גמור מזימון באופן שבעה"ב מקפיד וממילא לא אכפת לן אם יתקיים זימון בעשרה או לא.

אבל בט"ז סי' ר סק"ג לפי שיטתו שנקט שדינא דאין רשאין לחלק הוא רק אם סיימו יחד אבל אם אחד מסיים קודם יכול לסיים ובלבד אם יקיים זימון בשלשה, אע"ג דמבטל הזכרת ה' של זימון בעשרה, משמע להדיא בדבריו שלמד ההיתר של הגמ' גם באופן שיתבטל הזימון דעשרה לגמרי וכולם יזמנו לבסוף בלא אזכרת השם, ואמנם שאר הפוסקים לא סברו בעיקר דבריו של הט"ז אלא ס"ל דההיתר הוא רק באופן המבואר בשו"ע שא"א לזמן בעשרה או עכ"פ באופן שיש טעם אחר שא"א לזמן בעשרה, אבל שמא מסתימת הפוסקים מודו ליה להט"ז בזה דההיתר הוא בין כשיזמנו השאר בעשרה ובין כשלא יזמנו השאר בעשרה בשם אלא רק בשלושה או בפחות מעשרה (מלבד בחי"א וכנ"ל).

א"כ עצם מה שיש קפידת בעה"ב לדידן הוא דבר העוקר חיוב זימון בעשרה, וטעם הדבר כ' המג"א סי' קצג סק"ו בשם הרשב"א שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת וכ"ש זימון שהוא מדרבנן.

ולפ"ז באופן שבעה"ב מכיר שמזמנים בשלושה ומקפיד גם בזה, ואין אפשרות לשמוע זימון בעשרה כמו במקרה של הגמ' והשו"ע, יתכן שיהיו פטורים גם מזימון בשלשה, לדעת המג"א והפוסקים שנקטו שהיתר זה הוא רק באופן שא"א באופן אחר והותר משום כבוד הבריות.

ורצוני לומר דהנה השתא מצינו בזה פלוגתא בין הט"ז לבין שאר פוסקים (שהם המג"א והחי"א והמשנ"ב ופשטות השו"ע, ולפי החשבון דלהלן צריך לצאת כך גם דעת רשב"א), דמחד גיסא אמנם הט"ז מיקל טובא שסובר שאין כאן איסור כלל להפרד קודם שגומר סעודתו בתנאי שעכ"פ יזמן בשלשה, וזה טעם ההיתר של עובדא דריש גלותא בגמ', ואילו דעת שאר פוסקים שאין היתר כזה להחלק באמצע סעודה ולבטל זימון בעשרה, כמו שאין היתר להחלק ולבטל זימון בשלושה, אלא שיש כאן איסור שהותר משום כבוד הבריות, ולפי דעתם אולי כל זימון לגמרי הותר כשא"א גם בשלושה בלא כבוד הבריות, דהיינו גם זימון בשלשה לא יהיו מחוייבים לפ"ז, דהיתר כבוד הבריות מצינו לגבי שבו"א או דרבנן לפי הפרטים המבוארים בגמ' בברכות.

ואי נימא הכי נמצא א"כ דיש אופן שהט"ז יחמיר יותר משאר פוסקים, וצל"ע בזה.

ויעוי' בערוה"ש סי' קצג ס"ט שסבר כהט"ז בכל סוגי' זו (וכמו שציין בסוף דבריו שכ"כ הט"ז), ולכך כתב שם דבסעודות גדולות שרוצים ללכת קודם לכן יכולים לברך בג', ואילו בס"י שם הזכיר דכ"ש אם צריך ללכת באמצע הסעודה לצורך מצוה דשרי וציין מקורו מהמג"א סי' קצג סק"ז (והוא המג"א דלעיל), ואח"כ כתב דיש להסתפק אם צריך לילך באמצע סעודה לצורך מצוה ואינו מוצא זימון בשלושה, והכריע שנראה לו שאסור.

ולפי המבואר לכאורה יוצא דכל סברתו שסובר שלצורך מצוה אסור אם אינו מוצא ג' הוא בעיקר לפי מה שהכריע כהט"ז בדבריו בסעי' ט' דמותר להפסיק לכל צורך אם רוצה להפסיק הסעודה באמצע ובלבד שיזמן בג', משום שסובר הט"ז שיש חילוק במהות החיוב בין חיוב זימון בעצם בג' לבין חיוב זימון בשם שאינו חיוב אם מזמן כבר בג' ואינו מסיים הסעודה בעשרה (ויתכן ג"כ דסבר שהוא חובת ציבור וממילא אינו מוטל על היחיד המסיים קודם לכן).

אבל להמג"א גופיה שסובר שאסור להפסיק לכל צורך אלא רק לצורך מצוה או כבוד הבריות דבזה הוא היתר מיוחד, ובלאו הכי הוא איסור לצאת בלא זימון בעשרה, א"כ מה לי זימון בעשרה ומה לי זימון בשלושה, כיון שהשוה ההיתר שלו בזה הוא כמו כבוד הבריות דדחי כאן כיון שהוא שב ואל תעשה וגם דרבנן ונקט דגם במצוה נפטר מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ואע"פ שהוא באמת דחוק דהרי קאי על דברי המג"א, מ"מ להסיר מחומר הקושי' יש לציין דע"כ העה"ש אע"פ שהביא דברי המג"א לא סבירא ליה לגמרי כוותיה, דהרי סובר דלא רק לדבר מצוה יכול להפסיק, והמג"א הקיל רק בדבר מצוה, [והערה"ש הביאו בלשון קל וחומר אחר שהביא דברי הט"ז דבכל גוני אפשר להפסיק אם הוא באמצע הסעודה], ועוד דהעה"ש הרי הביא דברי המג"א לענין שיכול להפסיק לדבר מצוה באמצע הסעודה, והרי המג"א לא הזכיר קולא זו של אמצע הסעודה, אלא סובר דהוא היתר משום עוסק במצוה באון של דבר מצוה או כבוד הבריות באופן דריש גלותא, וא"כ אין חילוק בין אמצע הסעודה לזמן אחר, וקולא זו של אמצע הסעודה היא קולת הט"ז שהזכיר העה"ש לעיל מינה שהוא מיקל לגמרי באמצע הסעודה גם שלא לצורך מצוה [וכמו שהביאו העה"ש בסעי' ט' ורק בסעי' י' כ' דכ"ש לדבר מצוה באמצע הסעודה, וציין מג"א], ע"כ דעה"ש הביא דברי המג"א רק להשוות דינו למה שהזכיר אבל לא ס"ל כהמג"א כלל.

ולפום אורחא מצינו עוד אופן דהמג"א יקל יותר מהט"ז באופן של דבר מצוה בסוף הסעודה, דבזה להט"ז לא מצינו מקור לקולא זו, דהט"ז מפרש כל ענין הריש גלותא מצד היתר דאמצע הסעודה, וכמו שכ' הערה"ש (ההולך בשיטת הט"ז) שגם לדבר מצוה ההיתר הוא רק באמצע הסעודה, ואילו להמג"א ההיתר לכאורה יהיה גם לאחר הסעודה בזמן הזימון בעשרה אם משום טעם צריך לילך מיד ואינו יכול להמתין כלל שיזמנו בעשרה.

וזה יהיה שייך לומר שיש פלוגתא בין הט"ז להמג"א בזה רק אם נימא דאופן כזה שסיימו הסעודה וממתינים לזימון לא חשיב אמצע הסעודה להט"ז, דאם לא נימא הכי שוין בזה הט"ז והמג"א, וקל להבין.

וכן בא"א מבוטשאטש סי' קצג ד"ה פחות לגבי שוחט או מוהל שקוראים לו באמצע הסעודה, והיה מקום לומר דההיתר שם הוא מצד הפסד ממון (עי' להלן בסמוך), דמצד אמצע הסעודה דהט"ז לא מצינו היתר דחיית זימון בג', אבל משמע ממה שהזכיר שוחט או מוהל שצריך צורך מצוה, א"כ לכאורה קאי בזה כהמג"א לפי מה שביארתי בדבריו.

וכן בספר יוסף אומץ למהר"ר יוזפא סי' קנט נקט בפשיטות בסתמא כמו שפירשתי בדעת המג"א, שאם יש צורך מצוה מותרים ללכת באמצע הסעודה בלא זימון כלל, גם כשמתבטל שלשה, אם אי אפשר לזמן בשלושה, ולמד כן מעובדא דריש גלותא, וכתב דלא נראה לו לחלק בין שלושה לעשרה.

וז"ל שם, אף על פי דשלושה או עשרה שאוכלין אין רשאין ליחלק נראה לי דבסעודות גדולות שמאריכין מאוד ויש בהם שקשה עליהם האריכות אם מצד הבריאות או מצד איבוד זמנם אם מצד דאגתם שלמחרת לא יוכלו להשכים לתורתם או לתפילתם אז יש היתר לברך בלא זימון וראייתי מפרק כיצד מברכין דאמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא וכו', שמע מינה דרק מפני קפידת ריש גלותא נחלקו לפחות מעשרה מכל שכן מטעמים הנ"ל, כי אין נראה לי לחלק בזה בין חילוק דעשרה או שלושה, ועל זה סמכתי למעשה כמה פעמים כי לולי מצאתי און לי בראיה זו הוצרכתי כמה פעמים שלא לסעוד אכן אם היו אצלי אחוזת מרעיי ראיתי שצרפתי עימי שנים מהם לזמן בנחת שעל ידי כן לא ירגיש בעל הסעודה ויפציר בנו לישאר בסעודה עכ"ל.

ובמגיה שם הביא דברי העה"ש שסותר זה, ולפי מה שנתבאר העה"ש יש ליישבו לפי שיטת הט"ז ואילו היוסף אומץ יש ליישבו לפי שיטת המג"א והחי"א ומשנ"ב ופשטות השו"ע ומשמעות דעת הרשב"א שההיתר הוא מצד דחיית איסור ולא מצד סברת הט"ז שזימון בשם אינו חיוב עד סוף הסעודה.

אלא דצ"ע מנ"ל שצורך גדול יש בזה פטור דהרי לא מצינו צורך גדול שדוחה מצוה אפי' לא דרבנן מלבד במקום שאמרו שדוחה, וצ"ל דאה"נ כך למד בגמ' שמעיקרא לא תקנו חיוב זימון במקום צורך גדול.

וכן יעוי' במנח"י ח"ב סי' מג דלצורך גדול מאוד רשאי לברך אפי' ביחידי, ולפמשנ"ת יל"ע דלכאורה זה אינו כהט"ז ודלא כהמג"א, דלהט"ז לא מצינו כאן דחיית איסור גמור, אלא שסובר דאין זימון בעשרה חיוב גמור אם אינו מסיים עמהם, אבל זימון בשלושה אינו נדחה, ולהמג"א יש היתר של כבוד הבריות שדוחה איסור, אבל שאר צורך גדול לא בכל מקום דוחה איסור, אבל דברי המנח"י הם כעין דברי היוסף אומץ הנ"ל, רק שתפס שיטתו רק בצורך גדול מאוד.

א"כ הרשב"א גופיה וסייעתו שסוברים שיש כאן כלל שדוחה איסור כמו בכל מקום אחר בתורה שדוחה איסור לפי כללים אלו א"כ לפ"ז לא מצינו היתר דצורך גדול, אבל אפשר לומר דחשבון הסוגי' ביוסף אומץ דומה לפירוש הרשב"א וסייעתו.

ולגוף ענין צורך גדול שמשמע ביוסף אומץ שם השווה שם לצורך דקפידא דריש גלותא, כ"כ גם בכה"ח סי' קצג סקי"ב וקצה"ש סי' מה סקי"ז בשם הדה"ח, וגם במשנ"ב סקל"א מצינו בשם הא"ר היתר מעין זה לצורך הפסד ממון (ומכיון שהוא שעת הדחק גדול סמך להקל על סברא זו אע"ג דלגבי מצוה הכריע לעיל בס"א להתיר רק במצוה דאורייתא).

ואם מיירי רק באמצע הסעודה יש ליישבם כדברי הט"ז והערוה"ש אבל דמ"מ אכתי הקילו רק במקום צורך, א"כ הגבילו ההיתר בזה, אולם אם נעמידם כשי' המג"א לפי מה שנתבאר לעיל שהוא חיוב שנדחה מחמת כבוד הבריות או עוסק במצוה ולמדו בגמ' שיש היתר גם של צורך גדול כפירושו של היוסף אומץ (ואילו דעת המג"א וחי"א ומשנ"ב הובאה לעיל באיזה אופן הותר לפי ביאור המג"א ע"פ הרשב"א בסוגי').

וע"כ יהיה איך שיהיה אם סוברים בבסיס הדברים כהט"ז שהוא מצד רמת החיוב א"כ לעולם ההיתר הוא רק באמצע הסעודה ורק לענין זימון בעשרה, אבל אם סוברים בבסיס הדברים כהמג"א ההיתר לכאורה הוא כהיוסף אומץ בכל זמן בסעודה וגם בזימון בשלושה אם א"א בשלושה.

ובזה היה מקום להעדיף לומר כהצד השני שהוא על בסיס שי' המג"א מלומר שהוא על בסיס הט"ז, דעל בסיס המג"א מצינו היוסף אומץ שחידש שהוא גם לצורך גדול, אבל על בסיס הט"ז לא מצינו מי שחידש שהוא רק לצורך גדול, אבל אינו מופקע כלל לומר כן על בסיס שי' הט"ז דהרי מקור הט"ז מריש גלותא ושם מיירי לצורך גדול.

במפרשים (רמב"ם, רבינו יונה, רע"ב) על המשנה (אבות פ"ה מט"ז) מבואר דאהבה מחמת רוחניות אינה אהבה תלויה בדבר, דהענין של אהבה התלויה בדבר הוא כשהאהבה תלויה בדבר בטל, ודבר גשמי הוא דבר שאין לו קיום, אבל אהבה מחמת רוחניות אינה אהבה התלויה בדבר משום שכל דבר רוחני יש לו קיום לעד ולנצח נצחים.

ואמנם מצינו ביוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה ונעשה צדוקי (בפ"ד דברכות), וכדתנן באבות אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכדאמרו בב"ר (הובא ברש"י ס"פ ויצא) שלא ייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם, וא"כ גם כאן אין הבטחה שהרב יישאר רוחני וצדיק, מ"מ יש לומר דמאחר שהוא רב ומלמד אמרי' ביומא ספ"ג דף לח שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ואע"פ שאם ירצה יפול ביצרו מ"מ עדיין יש חילוק בין אהבה מחמת דבר גשמי לאהבה מחמת דבר רוחני, דאהבה מחמת דבר גשמי עיקר הדבר עצמו הוא עובר ובטל משא"כ כאן שהדבבר עצמו אינו עובר ובטל כלל.

ועוד יתכן דאף שיכול המלמד לחטוא מ"מ האהבה מחמת הדבר הרוחני שלימד לא תתבטל וכדמצינו בר"מ שכיבד את רבו אחר לאחר מותו והצילו מהגיהנם כדאי' בפ"ב דחגיגה, ואע"ג דבתוהה על הראשונות אמרי' בקידושין מ' שאין מזכירין לו אפי' אחת מזכויות יש לומר דצדיק שלבסוף יהיה תוהה על הראשונות לא שכיח, ועל הרוב דברו, וגם אפשר דמ"מ אהבת התלמיד לא תתבטל דרק הקב"ה בוחן לבות, ותוהה על הראשונות אינו שייך לשיפוט בני אדם.

הענין הוא שמתחייבין כליה כיון שאין יודעין סדרי קילוס של גבוה ולכך נענשים (ראה תוס' חגיגה יג ע"ב ד"ה מזיעתן, ואף שהלשון נטרד הנזכר בתוס' שם אינו בהכרח ביטול גמור כמ"ש בתוס' שם יד ע"א, מ"מ בטלי נזכר בגמ' שם יד ע"א ומתחייבין כליה נזכר בתוס' שם יג ע"ב.

וכן משמע ברבינו בחיי בראשית כח יב שהמלאכים הבטלים לא נשאר מהם.

וע"ע במלבי"ם (שמות כג כ) שהזכיר בשם חז"ל שאותם המלאכים נטבעים בנהר דינור, ויש להוסיף שהלשון נטרדין בגמ' חגיגה שם נזכר באופנים אחרים לעוד שיטות לענין נהר דינור, ובתוס' הנ"ל בדף יג ע"ב נזכר נטרדין לענין המלאכים הללו, ועי' במלבי"ם שם עוד בהרחבה בביאור הענין.

וכן יסד הפייט ביוצר לפ' שקלים (אז ראית וספרת) ומשהם מפארים עוד לא שונים כי בנהר דינור שחים וניתנים.

והנה מאחר שנזכר בגמ' שאותם המלאכים נבראין מנהר דינור א"כ א"ש שכשבטלין חוזרין לשם.

מעיקר הדין אין צריך במי שאמר התנאי בערב ראש השנה או בכל נדרי.

מקורות:

מבלי להיכנס לנידון ולדעות הפוסקים האם אבקת חלב נכרי הוא היתר או לא, מ"מ מאחר דהשואל קים ליה דלהלכה הוא היתר, אבל רק דן אם נחשב אם קיבל על עצמו נדר או לא.

הנה מצד התרת נדרים הדין הוא שמנהג טוב שנהג בו ולא אמר בלי נדר צריך התרת נדרים [יו"ד סי' ריד ס"א].

עם זאת, יש כמה פוסקים שנקטו שדבר שנהגו בו חומרא משום חשש איסור אינו בכלל הנהגה טובה שנחשב שקיבלה על עצמו בתורת קבלה או נדר מכיון שנהג כן רק מחמת שיש צד איסור מדינא בדבר זה וחסר בזה בקבלת הנהגה טובה שהגדרתו שהאדם קיבל הדברים מדעת עצמו ולא מחמת שחשש לדעה מחמירה [עי' שפת אמת על השו"ע שם וכן בשם הגרח"ק והגרנ"ק ועוד המובאים בכל נדרי ריש פרק עב].
ובצירוף כל נדרי נראה שדעת השפ"א להקל בזה גם למעשה במקרה כזה שנהג היתר מחמת חומרא.

עם זאת יש שיטה חשובה בראשונים ובאחרונים (עי' בשו"ע ריד שם בשם יש מי שאומר ובהרחבה בספר כל נדרי עמ' תשטז בשם הרבה פוסקים) שאפי' מנהג טעות צריך התרה, אך רוב הפוסקים לא סברו כן (עי' שם בהרחבה).

ומ"מ אם אמר התנאי בערב ראש השנה שלא יחול הנדר, או שאמר בכל נדרי הנוסח מיו"כ זה עד יו"כ הבא עלינו לטובה, בכל נדר רגיל יש פלוגתא אם יכול לסמוך על זה בנידון שלא זכר התנאי (היינו לנהוג על דעת התנאי דאם התכוון לנדור למרות התנאי בזה הוא חמור יותר דבזה לכו"ע חל הנדר כמבואר בשו"ע, ועי' סי' ריא ס"א), ואמנם בנדר רגיל חיישי' להתיר הנדר כמ"ש הרמ"א שם, אבל בנדר מחמת הנהגה טובה כתבו הרבה מפוסקי זמנינו (שלמת חיים וחזו"א וקה"י ומנחת שלמה והגריש"א והגרח"פ ותשוה"נ ועוד רבים, ראה בכל נדרי עמ' תשכד ואילך שציין זה וכן הביא ראיות לזה מדברי האחרונים) דסגי לענין זה והוא יותר ממה שהקל השפ"א הנ"ל.

ויש גם צד צירוף שיש קצת פוסקים שסוברים שגם מנהג ג' פעמים הוא מחייב רק אם נהג בו בתורת קבלה על עצמו ולא לחינם [ראה שם עמ' תשי ואילך שכך כתבו קצת מהאחרונים וכך משמע בקצת ראשונים].

ויש צירוף נוסף בזה שאדם שאינו רגיל לקבל על עצמו שום נדר או קבלה יש מי שהעלה צד שיתכן שלא נאמר בו דין זה דאנן סהדי שאינו מתכוון לקבל על עצמו כן בתורת נדר או קבלה [עי' אשל אברהם להגאון מבוטשאטש או"ח סי' תקפא].

ומ"מ עיקר הצירוף בזה הוא מצד ב' הדברים שנזכרו מתחילה, היינו התנאי של ערב ר"ה או כל נדרי וגם שהיה כאן מנהג מחמת חשש איסור.

ולכן יכול להסתמך על זה ובודאי אם יש בזה קושי או שיש שעת הדחק (שבמקרים רבים זה מה שקורה שיש שאצלם אין סוף להנהגות טובות שאפשר להישאל אצלהם), אבל אם בא להדר בודאי שיכול לעשות התרת נדרים ויתכן שיש בזה צד הידור בהתרה זו (כיון שבשפ"א רצה להקל בכל נדרי בצירוף נוסף וגם הגרשז"א הקיל שם רק בדיעבד לסמוך על זה אבל לכתחילה שיכוונו שיהיה בלי נדר, ראה שם עמ' תשכו).

והנה על אף שהדעות הנזכרות בתשובה זו יסודתם בהררי קודש, מ"מ קיצרתי בהבאת השיטות והמקורות בענין זה שלא לכפול הדברים לחינם מאחר שהדברים מבוארים בהרחבה בספר כל נדרי שער י, עי"ש שהביא דעות הפוסקים ומאות מראי מקומות בכל מה שקשור לענייני נדר שמחמת הנהגה טובה.

במשנה אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך וכו', ואם באח היה דין קבוע לברך עליו היה למשנה לנקוט בחידוש הגדול יותר.

ובבה"ל סי' תרכג מבואר דמי שנולד בן לאוהבו מברך הטוב והמטיב, ומכיון שלא נתברר מה הגדרת אוהבו צריך להיות אוהבו ששמח הרבה בשמחתו, (עי' ערוה"ש סי' רכא בהגדרת בשורות טובות דלא כל בשורה טובה נכללת בזה אלא רק מה ששמח בזה הרבה), ואם נזדמן לאדם מקרה שאין ברור שיכול לברך מצד דין זה א"כ אין יכול לברך.

ואע"ג שהזכיר בבה"ל שם שיש שמחה גם לאחיו הנידון שם רק מצד נוסח הברכה לאבי הבן ולא מצד ברכתם, דה"נ הזכיר שם שלכל העולם יש שמחה במה שנולד, והרי הם פשיטא שאינם מברכים.

יש בזה מחלוקת הפוסקים, והדעה המפורסמת יותר היא שיש להעדיף הידור על פני זריזין מקדימין וגם בענייננו הוא יותר שייך לומר כן כמו שיתבאר.

וגם להחולקים בניד"ד אין כאן חשש איסור אלא מצד במה עדיף להדר יותר.

מקורות:

הנה נידון זה ביסודו תלוי בנידון האם עדיף הידור מצוה או זריזין מקדימין, ודעת התה"ד סי' לה ושארית יוסף שהידור מצוה עדיף מזריזין מקדימין, וכן מבואר עוד בתה"ד סי' רסט, וכן בשו"ע ורמ"א סי' תכו ס"ב משמע דנקטו בפשיטות כדברי התה"ד בסי' לה, וגם בבה"ל שם ד"ה אלא ובמה שכתב שם בשם אשל אברהם לענין להמתין לרב עם משמע בפשיטות שנקט כסברת התה"ד, וראה במכתב שנדפס בסוף ספר לבושי צדקה (להר"ץ הכהן) בחתימת כמה גדולים שכתבו כן להעדיף הידור מצוה על זריזים מקדימין גם לגבי ברית מילה, וכ"א בדברי מלכיאל ח"א סי' יב דהידור מצוה עדיף מזריזין מקדימין, וכ"כ בחי"א כלל סח ס"א בשם השו"ע סי' תכו (והיינו התה"ד הנ"ל בסי' לה), ואמנם הביא דהס"ח חולק, אבל משמע שם שנקט לעיקר כהשו"ע, ובעיקר דברי הס"ח יעוי' להלן מה שאכתוב בזה.

והביאור בזה דאין צריך להזדרז אלא כאשר הדבר מוכן אבל כאשר הדבר אינו מוכן ויש מה להוסיף בהידור שלו א"כ אין צריך להזדרז אלא אדרבה עדיף להמתין כדי להוסיף בהידור.

וראיתי דיש שהביאו ראי' לזה מפ"ק דמגילה דף ו' גבי מסמך גאולה לגאולה עדיף שמחמת זה עבדי' פורים באדר שני ולא באדר ראשון, ויש לדחות הראיה דשם אחר דיש מסמך גאולה לגאולה עדיף כבר אינו רק בהגדרת הידור מצוה אלא לעיכובא, משום שהוא מגלה לן שכבר נקבע פורים ביום ראשון, ולא שייך זריזין תו, וממילא זריזין יהיה שייך רק באותו היום גופא, וא"א להביא ראיה בנידון שעדיין שייך להזדרז.

ומ"מ כמובן שגם אם נקבל הראיה עדיין אין ללמוד מזה שכל הידור מצוה דוחה זריזין מקדימין.

ומצינו דעה אחרת בפוסקים דיש להעדיף זריזין מקדימין על הידור מצוה, וכ"כ ברכ"י סי' א ז ובמחב"ר סי' רכט, וחסד לאברהם למהר"א תאומים מהדו"ת או"ח סי' עז [וראה שד"ח מערכת פ"ה בפלוגתא זו].

ובמחב"ר שם הוכיח מגמ' דר"ה לב דזריזין מקדימין עדיף מברב עם עי"ש והיא ראיה אלימתא.

ואולי יש ליישב הקושי' מהגמ' דר"ה שם דספק ברב עם לא דחי ודאי זריזין מקדימין, דאין ספק מוציא מידי ודאי, ודוק שהוא מתיישב בגמ' שם דהטעם של זריזין מקדימין הוא קבוע וברור ואילו הטעם של ברב עם אינו קבע ואינו נוהג ושייך בכל מקום בכל זמן, ואע"ג דיש מקום לטעון דאין טעם להקדים אפי' על צד הספק כדי שיזכה לעשות בהידור יותר על דרך סברא הנ"ל (ד"ה והביאור בזה), מ"מ כלל בידינו שאין ספק מוציא מידי ודאי כדאי' בפ"ק דפסחים, ואילו לתקן תקנה משתנה (שבמקום שיש חששא דברב עם ינהגו באופן אחר) לא תקנו דנתת דבריך לשיעורין.

ובבה"ל סי' תכו שם ד"ה במוצאי הביא דעת הב"ח והגר"א שחולקים על התה"ד בסי' לה בנידון המדובר שם לגבי לאחר ברכת הלבנה עד מוצ"ש וס"ל לקדש מיד שלא להחמיץ המצוה, ואולי שם הוא נידון מיוחד דסוברים שאין כ"כ הידור במוצ"ש כדי לאחר המצוה או דסוברים שכין שבינתיים מסיח דעתו מן המצוה יש לחוש שישכח ויפסיד לגמרי, וכך משמע שם בבה"ל הלשון להקדים שלא להחמיץ המצוה, ומשמע דקאי על החשש הנזכר ברמ"א שם שאולי תתכסה הלבנה בימים שאחר זה וממילא יפסיד לגמרי את ברכת הלבנה.

וברדב"ז סי' אלף פז נקט דמי שנתנו לו לצאת יום אחד מבית האסורים להתפלל במנין יצא מיד משום אין מעבירין על המצוות ואע"פ שיכול במקום זה לצאת ביוה"כ או בפורים, והטעם משום אין מעבירין על המצוות.

ואולי במקום שיש אין מעבירין על המצוות (דהיינו כשהמצוה כבר לפניו) הוא חמור יותר משאר זריזין מקדימין.

אבל גם הנידון של התה"ד מיירי באופן שיכול כבר עכשיו לקיים את המצוה, דהרי רואה את הלבנה כנגדו ואעפ"כ כ' להשתהות, וא"כ לכאורה גם שם שייך אין מעבירין על המצוות.

ובחכ"צ סי' קו חילק בין המקרה של הרדב"ז שמקדים מצוה אחת על פני מצוה אחרת מאוחרת יותר לבין המקרה של התה"ד שהנידון על אותה המצוה לאחר אותה, דבזה אמרי' הידור מצוה עדיף.

ובספר חסידים סי' תתעח כ' דיש לאדם לקנות טלית מיד שימצא ולא ימתין עד שימצא נאה מאוד, ומ"מ גם משם א"א להביא ראיה מוחלטת דשם מבואר שיש חשש שלא ימצא בסוף ויתבטל ממצוות ציצית, ובלאו הכי בינתיים יתבטל ממצוות ציצית, וגם בלאו הכי אפשר שתמיד יוכל להדר אחר כך.

ומדברי הביכורי יעקב בתוספת ביכורים סי' תרנא לגבי מי שיש לו עכשיו לולב פחות מהודר שיטלנו אין להביא ראיה שסובר שזריזין עדיף מהידור, חדא דאם ימתין יפסיד הידור דרוב עם ונטילה בהלל ועוד דמצרף גם הדעות דמהני ליטול פעם שניה [ואכמ"ל בזה ועי' תוס' סוכה מא ותוס' ר"ה טז ע"ב] כמ"ש שם שכשיבוא לידו הלולב המהודר יטלנו שוב, ואדרבה ממה שהוצרך להזכיר הטעמים הנ"ל דהלל ורוב עם אולי יש ללמוד דאינו סובר שזריזין עדיף מהידור.

עכ"פ הנוהגים כהמנהג לאחר ברכת הלבנה למוצ"ש סוברים דהידור עדיף מזריזין מקדימין, וגם המאחרין אינו ברור שסוברין להיפף כמו שנתבאר.

ולגבי מה ששאלת לענין לאחר את הברית מצד כיבוד הורים ושלום בית, הנה בלא להיכנס לפרטי המקרים והשאלות באיזה אופן מדובר מ"מ הכלל בזה הוא שכל איסור ודאי אינו נדחה מפני מעלת זריזים מקדימין וכל דבר שמוגדר כחומרא או עדיפות או הידור תלוי בנידון זה דלהסוברים שזריזין מקדימין לא נאמר במקום הידור אזי גם כאן יש להעדיף את ההידור על פני זריזין מקדימין, ולהסוברים שזריזין מקדימין נאמר גם במקום הידור יש לדון בכל הידור לגופו, מכיון שלשיטה זו לא נאמר כלל כזה שזריזין מקדימין דוחה כל הידור אחר ויש לדון בכל הידור בפני עצמו, וכפי שנתבאר הרבה הפוסקים סוברים כהדעה הראשונה שיש להעדיף הידור על פני זריזין מקדימין ובפרט בהרבה מקומות שנוהגים כדעה זו לגבי ברכת הלבנה, ועכ"פ בניד"ד שעדיין אין כאן בעיה מצד אין מעבירין על המצוות (חששא דהרדב"ז) וגם בד"כ אין כאן חשש שמא יוחמץ המצוה (כנזכר בבה"ל לגבי ברכת הלבנה) א"כ יש מקום שפיר לאחר את הברית כדי לקיימו בהידור יותר.

ששאלתם מה הגדר בקניה להחשיבה כהוצאות שבת, יש שנקטו שדין זה נאמר לגבי צרכים ולא לגבי דברים חריגים ומופרזים שאינו רגיל בהם (עי' הגדרים שנאמרו בזה בשבות יצחק ח"ו עמ' קפח בהג"ה בשם הגריש"א, דרור יקרא עמ' שעה בשם הגרח"ג שיינברג).

ויש שכתבו דגם דברים שאינו רגיל בהם אם מכוון לכבוד שבת הוא בכלל זה (הגרח"ק אליבא דהלכתא מו עמ' עז), וכמובן שיש לדון בכל דבר לגופו.

והנה זה פשוט דמדובר על יותר ממה שרגיל לאכול ביום חול, ומאידך גיסא יש הסתברות דמיירי יותר מהצרכים ההכרחיים והבסיסיים, דהרי הצרכים ההכרחיים והבסיסיים הם מכלל מה שקצבו לו כדכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון וכדאמרי' שהקב"ה זן כל בריה מקרני ראמים ועד ביצי כינים ועי' שבת קז ופ"ק דע"ז, א"כ מה שמוסיף הכונה יותר על מה שמוכרח.

וגם רש"י כ' בביצה טז ע"א כל מזונותיו וכו' ועל כן לא יוסיף שמא לא קצבו לו כ"כ, והובא בבה"ל ריש סי' תקכט, וממילא מבואר דבשבת יכול להוסיף על המוכרח והנצרך בבסיסו.

וכן בטור סי' תקכט מבואר דבשאר ימים צריך לצמצם ומבואר דבשבת ויו"ט א"צ לצמצם, וכן פסק השו"ע שם ס"א ואל יצמצם בהוצאות יום טוב, ומשמע דאין ענין לצמצם ואדרבה יש ענין שלא לצמצם.

ואפשר דעכ"פ מה שודאי יש לומר דכל דבר שדרך אנשים במצב שלו לקנות אותם והוא אינו קונה בימות החול מחמת שנזהר מחמת דברי הבה"ל שם שלא לנהוג בפזרנות שלא להצטרך לבריות מ"מ בזה אין חשש לקנותם לשבת ויו"ט.

ויתכן דגם הגרח"פ שהחמיר בזה היה בדברים חריגים ומופרזים מאוד וצל"ע.

כן.

מקורות:

פשוט שכל דבר שיש בו עונג שבת הוא בכלל עונג שבת דעונג שבת נאמר לגבי עניינים רבים ולא רק על הסעודה, כמו שנאמר עונג שבת על עונת ת"ח וכן על סיפור דברים ועל שינה כמו שנתבארו הדברים בפוסקים כ"א במקומו.

וכל הוצאות צורך שבת הם בכלל הוצאת שבת כמ"ש הגריש"א (שבות יצחק דלקמן) והגרח"ק (אלא פל"ח ז) והגרנ"ק (חוט שני ח"א פ"ד) דגם הוצאות חשמל כשר הוא בכלל הוצאות שבת.

וכן לגבי ד' מינים כ' הר"ן בסוכה טז ע"א שנכלל המכאן ואילך בלוו עלי ואני פורע (והואיל דאתאן לזה יש לציין דמכאן ראי' להגרי"ש הסובר שמה שהוא חיוב מן הדין מצד מצוה דרמיא עליה אינו בכלל לוו עלי ואני פורע כמו שהבאתי בתשובה אחרת לענין אם הוצאות אורחים הוא מכלל הוצאות שבת, ושם כתבתי עוד סברא בטעם חילוק זה), ועי' יש"ש בפ"ק דב"ק סי' כד.

ועי' שלחן שלמה סי' תקכט סק"ד דגם בגד נאה לשבת הוא בכלל זה, וכן כתב הגרח"ק (מילי מעלייא אות לז, אליבא דהלכתא מב עמ' סז) וכ"ה ברבבות אפרים ח"א סי' קפא, ועוד כ' הגרח"ק (אליבא דהלכתא מא עמ' נט) שכל צורך שבת ויו"ט בכלל.

ויש להוסיף דהריטב"א בביצה טו ע"א כ' שכל הוצאות צרכי מצוה הם כמו הוצאות שבת (ומה שהקשה בחשוקי חמד ב"ב מה ע"א מהר"ן דלקמן לא זכיתי להבין הקושי' דרק נתברר בדבריו של הר"ן דמה שהוא כבר חובה עליו אינו בכלל זה כמו שנתבאר, אבל לא שיש חילוק בין מצוה למצוה, אבל עי' דרך שיחה ח"ב ריש עמ' קצו).

הנה אמנם העורב שימש בתיבה [סנהדרין קח ע"ב] וכן חם שימש בתיבה [סנהדרין שם], וזה היה נגד ציווי ה', אבל אעפ"כ לא נסתלקו מן התיבה, למרות שאפי' בעלי חיים שנעבדה בהם עבירה לא נכנסו לתיבה [סנהדרין שם וזבחים קטז ע"א], והטעם לזה יתכן לומר איזה טעמים.

יתכן לומר דאחר שהיה ציוי להכניס מכל בעל חי שנים שנים (וזה היה מוכרח לקיום המין) ואת נח ובניו ממילא לא היה שייך לבטל הציווי אחר שכבר נכנסו בכשרות לתיבה, (ואמנם יעוי' במהרש"א בסנהדרין קח ע"ב על דברי הגמ' באסור לי לא כ"ש).

או יש לומר דאמנם מה ששימשו בתיבה היה בזה עבירה על מאמר ה' אבל שמא לא נתחייבו כליה במבול על עבירה זו אלא רק על עבירות חמורות מזה, כמאמרם [סנהדרין קח ע"א] לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

ואמנם נזכר בגמ' בגמ' שם ע"ב שכל אותן ששמשו בתיבה נענשו, אבל יש עונש ויש כליה, ובאמת כשמעיינים בחטאי דור המבול נזכר שחטאו הרבה [עי' סנהדרין שם ע"א וע"ב ובמדרשים], ועל חטא אחד מבואר בגמ' ביומא לח ע"ב שאין הקב"ה נפרע מזה מיד.

ויתכן עוד דעיקר עת הפורענות היתה בתחילת המבול, אבל אחר שנתקיים וימח כל היקום, גם קודם שהובטחו שלא ישחת עוד הארץ במי המבול מ"מ לא היה אדם מתחייב כליה מיד על חטאיו, וע"ע ב"ק ס ע"א גבי ואתם לא תצאו וגו' [שמות יב], ובסנהדרין שם [קח ע"ב] מבואר דקרא וישוכו המים ר"ל ששככה החטא של דור המבול שהיה ברותחין ואפשר שמה ששמשו כלב ועורב וחם בתיבה היה אחר שכבר שכך חטא של דור המבול.

והנה כל הדברים שנכתבו עד עכשיו הם בעיקר (עכ"פ לענין הכלב) לפי הצד שאותם הבע"ח שלא נכנסו לתיבה הם מחמת עונש, אבל הוא צריך בירור, דבגמ' בסנהדרין ובזבחים שם נזכר מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, והיה מקום לפרש שהוא מצד שאינם ראויים למזבח, דהרי הנידון בזבחים שם הוא מצד ראוי למזבח, וגם לא נזכר שם על הטמאים שהיו מאותן שלא קלקלו, א"כ שמא יש לומר דהיינו מחמת שהבע"ח נבראו לשמש את בני האדם לשמש את קונם [קידושין פב], וממילא כשלא היו ראויין לזה הושמדו [ע"ע ברכות לב עה"פ לך רד].

אבל בגמ' שם (כמו שפירשו המפרש והערוך) למדו מדכתיב איש ואשתו, שלא קלקלו עם שאינן בני מינן (עי"ש היאך נלמד ובמהרש"א) וזה נאמר גם בטמאים כמו בטהורים, א"כ צ"ל דגם בטמאים כך היה, ורש"י עה"ת [בראשית ו כ] הזכיר כן גם על העופות דכתיב בהו למינהו.

ובהגהות יעב"ץ על הגמ' סנהדרין קח ע"א כ' דבאמת הבע"ח לא היו חייבים מיתה דהאנשים הרביעום על כרחם, וא"כ לפי  דבריו יש מקום לומר דהוא ג"כ כעין עונש על האדם מה שמתו הבע"ח, אבל מה שעשה הבע"ח בעצמו הוא כבר ענין אחר, ולא היה חייב העורב מיתה על מה ששימש בתיבה.

אמרו בגמ' [כתובות קי ע"ב] ושו"ע [אה"ע סי' עה ס"ג] שיש להעדיף עיר שרובה נכרים בא"י על פני עיר שרובה ישראל בחו"ל, אבל לא אמרו בזה שאין לבכר עיר שרובה ישראל בא"י על פני עיר שרובה נכרים או משומדים בא"י, דכל זה לא נאמר אלא שמעלת א"י קודמת למעלת עיר שרובה ישראל, אבל לא שקדושת ארץ ישראל פוטרת מחיוב זה, ופשוט.

וכן יש ללמוד מדברי השו"ע שם [בס"ב] שכ' שמעיר שמוציאין עיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ולא נזכר שהוא רק בחו"ל, דדין זה של עיר שרובה גוים בא"י נאמר רק לענין להעדיפה מעיר בחו"ל.

וגם בתוספתא פי"ב מכתובות (שהוא מקור דין זה ברי"ף כמ"ש בבהגר"א שם) נזכר דין זה דסעי' ב אחר שנזכר ג' ארצות שבא"י, וכעי"ז בירושלמי כתובות פי"ג ה"י (עי"ש בגירסאות המפרשים ובקה"ע ובשדה יהושע ופני משה מש"כ על הגי' שכולה גוים), ופירש המנח"י בתוספתא שם ע"פ החסדי דוד דהיינו אפי' מארץ אחת לאחרת (כגון מיהודה לגליל) מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל אם אין עיר שרובה ישראל בארץ זו, ומבואר שגם בא"י יש להעדיף עיר שרובה ישראל, ובתוך דבריו של החס"ד מבואר להדיא דכך כוונתו (שהזכיר שם שאם כל ערי א"י רובה גוים אין מוציאין לחו"ל ומבואר דאם יש שם שאין רובן גוים מוציאין לאותן הערים).

וכן מוכח להדיא ברמב"ם ספי"ג מהל' אישות הי"ח הי"ט שכתב וז"ל, וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו עכו"ם למקום שרובו ישראל בד"א מחוצה לארץ לח"ל או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות וכו', ומבואר להדיא בדבריו דבא"י גופה יש להעדיף מקום שרובו ישראל על מקום שרובו גוים.

לגבי מה שכתבת אם מספיק שיש בהכנ"ס במקום, זה ודאי חשוב מאוד ויש אופנים שכופים על היחידים לשכור מנין [או"ח סי' נה סכ"א] וכן כופין לבנות בהכנ"ס [שם סי' קנ ס"א], אבל יש דין נוסף להיות בסביבת צדיקים שהוא דבר המשפיע מאוד, כמ"ש הרמב"ם בהל' דעות [פ"ו ה"א] שדרך האדם להיות נמשך אחר אנשי מדינתו וכו', וכמו שכתוב במשלי [הובא ברמב"ם שם] הולך את חכמים יחכם וגו', וכמ"ש במשנה באבות [פ"ד מט"ו] והוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.

ויש להוסיף עוד חידוד והרגשה במהות השפעת הסביבה, דיש אנשים שמטבעם הם מושפעים יותר ויש אנשים שמטבעם הם מושפעים פחות, ויש אנשים שמטבעם בוחנים כל דבר ואינם מקבלים כל דבר כמובן מאליו גם מסביבתם הקרובה, אבל גם אנשים שהם מטבעם זורמים כנגד החברה מ"מ לא שייך בהם שהחברה לא תשפיע עליהם, משום שכל אדם הוא לוקח בחשבון במידה מסויימת ההשקפות של סביבתו ואלו שבא עמהם במגע לבדוק מה מתוך זה נכון וכמה נכון ואלו נקודות מתוכם חיוביים וכיו"ב (מה שמכונה ליטול השראה), וזה משפיע על האדם במודע ובתת מודע בלא שירצה, וטבע האדם שרוצה שבמעשיו יוכל לצאת ידי כל ההשקפות והדעות או לפחות שלא להקצין מידי לאחד הצדדים ולקחת כל דבר במשקל שלא ירחק מידי מהשקפה מסויימת ששמע, וממילא כאשר אדם מבוסס בהשקפותיו על השראה שקיבל מאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות למרות שלא מדובר כאן על אדם שהתקלקל מחמת זה ח"ו, אבל מה שודאי היה אפשר לומר, שהיה יותר טוב לקחת ההשראה מיהודים כשרים ובעלי מעלה, ולהתחיל את נקודת ההתחלה והשאיפות והסטנדרטים ממקומות גבוהים יותר.

כמובן שכאשר באים לדון על מקום מגורים יש לכלול בשקלול הדברים עוד שיקולים רבים נוספים, כגון כשיש תפקיד של זיכוי הרבים וכן פרנסה או שלום בית או מסגרת שיעורי תורה וחברותות וכיו"ב, וכאן רק התייחסתי לענין זה של מקום תורני לכשהוא לעצמו, והגרח"ק זכינו לראות שהיה מזהיר על זה כגון מצד שמירת עינים, ולמעשה יש לדון בכל אופן לפי הענין.

יש בזה דעות רבות לקולא (ערוה"ש יו"ד סי' רעז ושואל ומשיב בידות נדרים סי' רעז ועוד) ולחומרא (כה"ח למהרח"פ סי' כ סקי"א ועוד), ולהלכה נקט הגרנ"ק שאפשר להקל בזה (גנזי הקודש פ"ב סכ"ט בהערה), ויש להוסיף דהמקילים בזה רב גוברייהו להלכה לבני אשכנז, וכמובן שגם המקילים אין בהכרח שוין בדרגת הקולא בזה בכל מקרה (ועי"ש בגנזי הקודש בשם הגריש"א והגרח"ק לחלק בין הולך לארון להביא ספר לבין יוצא לבהכ"ס, וכך רבים מחמירים ביציאה לבהכ"ס), וגם אין כאן איסור דאורייתא וגם אינו ברור לגמרי שיש איסור דרבנן (עי' מקדש מעט), ואף דהסכמת כל הפוסקים להחמיר בזה וכך פשטות הגמ' בעירובין צח ע"א  ושו"ע יו"ד סי' רעז שלהשאיר ספר פתוח למשך זמן גדול הוא בזיון, מ"מ בנידו"ד רבו המקילים, וגם אינו ברור דכל המחמירים בזה סברו שהוא חיוב גמור מעיקר הדין (ועי' להלן בדברי הגרשז"א, וע"ע עירובין צח ע"א), ובני ספרד הנוהגים ע"פ פוסקי ספרד יתכן שיחמירו בניד"ד.

ומ"מ הרוצה להדר בדברים שהם סגולה לזכרון, אדרבה תבוא עליו ברכה, ושמעתי בשם הגרי"י פישר שאמר שהטעם שהגיע למעלתו בידיעת התורה הוא מחמת שהיה מחמיר שלא לאכול זיתים בכל האופנים.

ובשם הגרשז"א הובא בגנזי הקודש שם לעניין מה הגדר ביציאה כשהספר פתוח המחייב בסגירת הספר (או כיסויו) דמכיון שהוא סגולה ולא דין לכן א"א לקבוע בזה פסק מה נחשב הפסק המצריך לסגור הספר ומה לא, אלא כ"א יעשה כפי מה שמרגיש עכת"ד בקיצור.

וכמובן שעיקר הענין להחמיר בזה הוא רק אם לא בא על חשבון רצף הלימוד דבזה יצא שכרו בהפסדו, ורצף הלימוד הוא ג"כ סגולה לזכרון כמו שדרשו בגמ' עה"פ וקרעים תלביש נומה, גם דבענייננו ההפסק הוא לצורך מצוה, דהיא סברא פשוטה שלימוד רצוף הוא יותר מועיל לזכרון מהפסק לקיום המצוה היכא דאפשר (ועי' מו"ק ט ע"א), ואם מדובר ביציאה משמעותית כמו לבהכ"ס אפשר להעזר בסימניה או בכיסוי הספר (כמו שציין שם בידות נדרים בשם מהר"י איבשיץ שהיה נוהג לכסות כשיוצא לאכול).

ופ"א שאלתי את מו"ר בעל הלכות חג בחג מ"ט נהגו קולא בישיבות להשאיר הספר פתוח בכל מהלך השיעור בעיון כאשר אין לומדים מהספר כמעט כל זמן השיעור, ואמר לי דכיון שעסוקים בענין הספר אין בזה ביזיון.

ועי' עוד בגנזי הקודש פ"ב סכ"ט ובשמירת הגוף והנפש מה שהביאו בזה.

בשבת עיקר דינו בכבוד ועונג כמ"ש וקראת לשבת עונג וכמ"ש [שבת קיח ע"ב] במה מענגו וכו', ולכן אין הענין דוקא בבשר אם מתענג בדברים אחרים, ולכן נזכר שם בגמ' בדגים גדולים וכו', אע"פ שנזכר שם [קיט ע"א] ג"כ בישרא וחמרא לגבי בני פפא בר אבא, ומאידך נזכר בפוסקים [משנ"ב סי' רמב סק"ב] שמי שאינו נהנה מדגים לא יאכל דשבת לעונג נתנה ולא לצער, וכן נזכר בפוסקים [סי' רפח ס"ג] דמי שנהנה מתענית בשבת יכול להתענות, וכן נזכר בפוסקים [ריש סי' רצא בשו"ע ובמשנ"ב] שמי שהאביס עצמו באכילה עד שמצטער בסעודה שלאחריה פטור מלאכול דהשבת לעונג נתנה ולא לצער.

וז"ל המשנ"ב סי' קסח סקצ"ד לגבי ג' סעודות, דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה אין צריך לאכול כדאי' בסי' רפח על כן הם בכלל שאר ברכות הנהנין עכ"ל.

ואמנם גם לגבי שבת משמע במקובלים דיש ענין להדר באכילת דג ממש כששייך, ועי' כה"ח סי' רמב סק"י מה שכתב ע"פ המקובלים לענין אכילת דגים בסעודה שלישית, וע"פ נגלה עי' בשש"כ פמ"ב הערה סג דבמקומות שיש חשיבות בבשר יותר מדגים יתכן דסגי בבשר, ולולא דמסתפינא הו"א דאפי' אם גם בזמנם היה בשר חשוב מדגים (וכך המציאות שדג הוא הרבה פחות קשה למצוא מבהמה דאפשר לשלותו מן הים, ודוחק לומר דדגים גדולים כ"כ משנה את המחיר משאר דגים, ועוד דגם במדרש שהביא רש"י על פרי החג משמע כן שבשר יקר מדגים, ועוד דגם בבני פפא בר אבא בשבת קיט ע"א שאמרו דשכיח לן בשרא וחמרא בכל יומא לא הושב להם שם שבשבת יאכלו גם דגים וכ"ת דזה היה כלול בשאלה שאוכלים דגים גם בחול א"כ העיקר חסר מן הספר, ועוד דגם ראשי שומים שנזכר שם גבי דגים גדולים וראשי שומין, והרי ראשי שומין בודאי אינם יקרים מבשר בהמה, וכן מבואר בחולין פד ע"א דדגים זול מן הבשר וכדפרש"י שם דגים היו בזול במקומן יותר מן הבשר עכ"ל), מ"מ ר"ל דמצד החיוב לענג את השבת ברחבות לא חייבו יותר מדגים גדולים וכו'.

מאידך גיסא ביו"ט ענין אכילת הבשר הוא מדין שמחה (עי' משנ"ב סי' תכח), ולכן יש בזה גדרים אחרים, ואמנם הענין הזה ששבת ליו"ט נתנה ולא לצער שמותר להתענות כשהאכילה מצערתו נאמר גם ביו"ט כדמוכח בבה"ל סי' תרלט ס"ג ד"ה בליל, מלבד בחיוב האכילה של ליל פסח וליל סוכות, וכן ענין הכפי יכלתו (שאם אינו יכול פטור) נזכר ג"כ במשנ"ב סי' תקכט גם לגבי יו"ט, וה"ה אם אינו נהנה מבשר פשיטא שאין ענין לאכול בשר ביו"ט אם גורם לו צער ואין גורם לו שמחה (כמו שנתבאר גדרי שמחה בתשובות דלהלן), ובסמוך יתבאר הענין עוד.

עכ"פ הגדרת האכילה ביו"ט מלבד כבוד יו"ט הוא ג"כ הגדרה של אכילת דבר המשמח דבר המביא שמחה אחר אכילתו.

ובשם הגרנ"ק הובא (הגרא"ד דינר בקובץ מים חיים חגי תשרי עמ' קה) דמי שיש לו מנה אחת של בשר משמע מדבריו שם שיקדים להשאירו ליו"ט משבת מכיון שביו"ט יש דין מיוחד בשמחה בבשר, אבל בדג הוא משום כבוד שבת ויו"ט ואין עדיפות ליו"ט מלשבת, ולכן יאכלנו ביום שבא קודם, ולגוף מה שהובא שאין עדיפות מכבוד יו"ט על כבוד שבת, יש להעיר מדברי השו"ע סי' תקכט ס"א בשם הגמ"י פ"ו מהל' יו"ט מהירושלמי דבגדי יו"ט יהיו טובים משל שבת, והטעם כמ"ש המג"א והמשנ"ב שם דביו"ט חייבין אף בשמחה וא"כ ה"ה לענייננו.

וגם למה שכ' הגרנ"ק שאין מצוה ביו"ט יותר משבת מצד השמחה יש להעיר דבתשובות אחרות [ד"ה האם אפשר לקיים שמחת יום טוב באכילת בשר דג, וכן בד"ה האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר https://shchiche.com/119640]  נתבאר ע"פ הרבה פוסקים שעיקר דין שמחה יוצאין גם בדבר שאינו בשר ורק יש מעלה בבשר בהמה שנזכר בו שמחה כמ"ש הבה"ל סי' תקכט בשם הב"ח והאחרונים, ואכמ"ל, וממילא היה מקום להעלות צד דגם לענין זה יו"ט קודם כיון שבו יש גם שמחה במאכל טוב וגם כבוד יו"ט, ואע"ג דגם בשבת יש מצוות עונג ומצוות כבוד וא"כ יש לומר שהוא ג"כ ב' דברים, מ"מ א"כ למה בבשר בהמה מודה הגרנ"ק די"ט קודם שכן יש בו שמחה, וכי תימא משום שהיא מצוה שנאמר בייחוד על בשר בהמה (שיש בו מעלה הנ"ל) א"כ מנ"ל דיש מחמת זה דין קדימה, ואולי ר"ל דדין שמחה כל דהוא ביו"ט ועונג כל דהוא בשבת וכבוד כל דהוא בין ביו"ט בין בשבת אפשר לקיים בשאר מאכלות טובים שיאכל בשבת וביו"ט וממילא יש ענין להשאיר הבשר לי"ט כדי לקיים שמחה בבשר דומיא דשלמים וכנ"ל, וצ"ע בזה למעשה.

ואמנם ציינתי שם (בתשובה הראשונה משתי תשובות הנ"ל) שיש מאחרונים שסברו שאינו יוצא יד"ח שמחה בבשר עוף, ועי"ש מה שכתבתי בבירור ענין זה ע"פ הסוגיות העיקר בזה דיש גדרים שונים של שמחות בכמה מצבים.

יש ענין באכילת בשר בהמה כיון שנזכר בו שמחה בזמן שהיה בהמ"ק קיים, מ"מ מעיקר הדין לפי המקילים בבשר עוף יתכן שיוצאים מעיקר הדין גם בבשר דג אם הוא נחשב חשוב ומשמח כבשר בהמה, וגם לפי הצד שבזמן הגמ' לא יצאו ידי חובה בבשר עוף יתכן שמודים במקום שבשר עוף נחשב חשוב ומשמח כבהמה וה"ה אם בשר דג נחשב חשוב ומשמח כבהמה.

ולפי החשבון בסוגיות מאוד נראה שאם יש חשיבות ושמחה לבשר עוף ודג אפשר לצאת בו.

במציאות כיום יתכן שבשר עוף נחשב חשוב ומשמח כבהמה אבל בשר דג לא ממש נחשב כן אבל כבוד יו"ט יש בו ודאי וכן קצת שמחה.

ויש להוסיף שהאוכלים בכל יום בשר עוף א"כ כ"ש שיש עדיפות בבשר בהמה אם אין אוכלין בכל יום (עי' עוד שבת קיט ע"א כבני פפא בר אבא), מלבד הענין הנ"ל שיש בבשר אכילת דבר שנזכר בו שמחה.

מקורות:

יעויין בתשובתי על אם יוצאים יד"ח שמחה במטבח חדש [האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר https://shchiche.com/119640] דלפי המבואר שם יוצא דמעיקר הדין שייך שמחה לא רק בבשר אם יש דבר אחר המשמחו כמו בשר, דהרמב"ם שחידש דין שמחה בבשר בזמן הזה הוא מדין שמחה לכל אחד בראוי לו, וכפי המבואר בש"ס (פסחים קט ע"א) ופוסקים (או"ח סי' תקכט) שקטנים ונשים כ"א שמח בראוי לו, ולפ"ז היה צריך לצאת שגם בבשר דג היה שייך שמחה.

אולם גם להרמב"ם צע"ק הלשון אין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא בבשר, ומשמע דבשר הוא ענין יותר מראוי לו דהוא דבר הגורם מצד עצמו לשמחה.

ובאמת צ"ע דא"כ מנין למד כן, דהרי מבואר להדיא בפסחים שם דדין שמחה בבשר הוא רק בזמן שבהמ"ק קיים וגם בפסחים עא ע"א מבואר דשמחה הוא רק בקרבן שנתקיים בו זביחה בשעת שמחה וכ"ש בחולין דלא שייך כלל, ומבואר שם דכשאין בשר מזביחה בשעת שמחה יש לקיים שמחה בכסות נקיה ויין ישן.

ועוד צ"ע דאם נימא באמת דיש דין שמחה רק בדברים המסויימים (כגון בבשר ויין) א"כ מה הוא דין שמחה בראוי לו המבואר בפוסקים כגון בנשים בא"י ובבבל ובקטנים וכן בכסות נקיה כמבואר בפסחים עא הנ"ל, ועי' עוד בבה"ל סי' תקכט למי שאין לו לבגדי צבעונים לאשתו שיקנה לה מנעלים (אף דמצד הבה"ל אינו קושי' כ"כ דיש לומר דהוא בכלל בגדים).

ואולם בביאור הלכה סי' הנ"ל מבואר בשם הב"ח והאחרונים דיש ענין בבשר גם בזמנינו על פני שאר ענייני שמחה מאחר שנאמר בו שמחה (והיינו בזמן הבית דשמחה בבשר נאמרה לגבי שלמים כדדרשי' בספרי והובא בתוס' פ"ק דחגיגה וכמבואר בפסחים קט ע"א דרק בזמן שיש בית המקדש קיים יש שמחה בבשר, ור"ל דמאחר שבזמן הבית נאמר בו שמחה הלכך יש בו שמחה קצת גם האידנא).

וממילא פשיטא דבבשר דג אין מקיימין מעלה זו, דבכמה סוגיות מבואר שאין בשר דג בכלל בשר, עי' חולין ונדרים, (וגם אין בשר קרבן מהם, ועי' להלן לגבי הנידון על עופות), וממילא המעלה הזו שיש בבשר בזמנינו על פני שאר מיני שמחות אינו בבשר דג.

וכן בדברי הגרנ"ק שהבאתי בתשובה הסמוכה (ד"ה האם יש חילוק בין מצוות אכילת בשר בשבת ליום טוב) מבואר שמצוות שמחה בבשר אינו בבשר דג.

ויש לציין דיש הרבה אחרונים שדנו האם שייך לצאת ידי חובת שמחה בבשר עוף, ועכ"פ לפי הסוברים שא"א לצאת בבשר עוף (והם דרכי תשובה יו"ד סי' פט סקי"ט, הגרמ"פ הובא ברבבות אפרים ח"א סי' שנ, אול"צ ח"ג פי"ח תשובה יא), פשיטא דבבשר דג א"א לצאת יד"ח שמחה.

ובאמת לגבי דין שמחה בבשר עוף אי' במשנה בחגיגה שאין יוצאין לא בעופות ולא במנחות.

אבל סוף סוף צ"ע איך אפשר לומר דאין יוצאין ידי חובה בדג או בבשר עוף אם הוא מאכל חשוב וחביב ויש בו שמחה, דהרי ידי חובה יוצאין בכל ענייני שמחה כל אחד בראוי לו כמבואר ע"פ גמ' ופוסקים כמו שהבאתי בתשובה הנ"ל ואפי' בזמן הבית בזמן שלא היה אפשר לקיים מצוות שמחה בבשר שלמים היה שייך לקיים בעוד עניינים שאינם בשר כמבואר בפסחים עא ע"א.

ואולי יש ללמוד מזה דבשר עוף לא היה בזמנם חשוב כבשר בהמה, ולפי המבואר בגמ' פסחים קט ע"א לגבי בגדים שהוא משתנה ממדינה למדינה לפי הראוי להן א"כ אולי גם עוף ישתנה.

או דיש לומר דבאמת עיקר דין שמחה דכסות נקיה או בגדי צבעונין (וכל מה שיוצאין בו כשאין בשר שלמים) יוצאין גם בבשר עוף, וה"ה היה שייך לצאת גם בבשר חולין ביום כזה וכ"ש בבשר שלמים שלא נזבחו עכשיו (דאל"כ נצטרך לומר שהגמ' בסחים עא הנ"ל פליגא על הרמב"ם וזה הרי לא שייך לומר, וה"ק הגמ' שם דהשתא שא"א זביחה בשעת שמחה יוצאים גם במיני שמחות אחרות), וזה שייך בזה"ז או ביום שא"א לקיים בו שמחה בבשר שלמים, וה"ה למי שדר בחו"ל ואינו עולה לא"י (עי' תוס' פסחים ג), אבל הנידון במשנה בחגיגה לענין אכילת בשר שלמים שזה מחוייב לאכול ביום שיש בשר שלמים.

ובאמת צ"ע למה יוכלו לקיים שמחה מחד גיסא בכסות נקיה ובבשר ויין ומאידך גיסא לא יוכלו לקיים בבשר עוף, וביותר דהרי האידנא אפשר לקיים שמחה גם בבשר חולין וכ"ש שאין מניעה לקיים בבשר של שלמים שלא נזבחו בשעת שמחה במשקל זה, וא"כ ע"כ דדין שמחה בקרבן הוא דין שמחה נפרד מכל שאר דיני שמחות שנזכרו בסוגיות ואפי' מיין, דדין שמחה של קרבן ילפי' בספרי מגז"ש כמ"ש התוס' בפ"ק דחגיגה, וכל שאר דיני שמחות הם דינים להרבות שמחת יו"ט היכא דאפשר (כמ"ש המשנ"ב סי' תקכט סקי"א ובשעה"צ שם) והשווה שם רמת החיוב לחיובא דשבת שהוא כפי יכלתו עי"ש, וממילא לכאורה צריך לצאת שעכ"פ במקום שבשר עוף הוא בשר חשוב ומשמח וטוב יוכל לצאת בו עיקר דין שמחה [מלבד המעלה הזו שיש בבשר בהמה אבל לפחות יהיה בדרגה של כסות נקייה].

(ולא נכנסתי בזה לצד של קצת מפרשים שצריך להקריב קרבן שלמי שמחה מלבד עולת ראיה ושלמי חגיגה, דגם אחרונים הללו מודים דמשנה זו מיירי ביום שכבר כלה זמן אכילת שלמי שמחה שלו שאז יצטרך בשר קדשים אחרים לצאת בהם יד"ח שמחה, ומאידך גיסא להסוברים שאין חיוב להקריב שלמי שמחה כשיש לו בשר אחר א"כ בלאו הכי הנידון כבר מתחילת המועד הוא באיזה בשר יוכל לקיים השמחה).

וכב' תירוצים אלו יוכלו לסבור האחרונים שנחלקו לענין אם יוצאין באכילת בשר עוף ידי חובת שמחת יו"ט, דהסוברים שאין יוצאים בבשר עוף (כמו שהובאו לעיל) יוכלו לסבור כהתי' הראשון, ואילו הסוברים שיוצאים בבשר עוף (והם יד אפרים בהגהות השו"ע יו"ד סי' א, גליוני הש"ס ביצה י ע"ב, שבט הלוי ח"ג סי' יח) יוכלו לסבור כהתי' השני.

ובשו"ת חו"י סי' קעח כ' שאין יוצאין ידי חובת שמחה בבשר עוף אבל יש קצת שמחה גם באכילת בשר עוף.

ואולי סבר החו"י תירוץ שלישי בהנ"ל, דבאמת אנשים יוצאין ידי חובת שמחה גם האידנא רק בבשר ויין שנזכר בהם, ומה שנשים יוצאים ידי חובת שמחה בדברים אחרים הוא מחמת שאינם שמחים בבשר ויין, ואז יוצאין בכל דבר שמחה, אבל אנשים ששמחים בבשר ויין מחוייבים בבשר ויין, רק דממה שמצינו בנשים שמקיימין שמחה בדברים שאינם בשר ויין (כיון שא'נ'ו'סין בבשר ויין כיון שאין להם בזה שמחה כ"כ) א"כ חזי' שיש שמחה קצת גם בעוד דברים שמשמחים.

אבל תי' זה צ"ע דבפסחים עא ע"א אמרי' דכשא"א להביא בשר שנזבח בשעת שמחה משמחן בכסות נקיה ויין ישן, וזה נאמר באנשים ולא בנשים, ולמה לא אמרי' בבשר חולין ויין ישן, דהרי אמרי' שיש שמחה גמורה בבשר חולין ורק שמחה קצת בכסות נקיה, וצ"ע.

ויתכן שסבר דבאמת אין שום שמחה מצד גדרי קיום פעולת השמחה הנזכרת בגמ' אלא מצד עצם מצוות שמחת יו"ט שכולל כל דבר שיכול לשמחו.

ובשם הגריש"א (קיצור הלכות יו"ט סע"ה) הובא שיש להדר לאכול בשר בהמה, ואם אינו מתאפשר טוב לאכול גם בשר עוף, ויתכן שסובר לעיקר כהמקילים בזה, ולכתחילה מחמיר כהמחמירים, אי נמי שמא סובר כעין תי' הנ"ל בדעת החו"י.

אי נמי שסובר כהתי' הראשון הנ"ל שהוא מעיקרו דעת המחמירים רק שסובר דהאידנא שיש חשיבות לבשר עוף א"כ כמו שנתבאר גם להתי' הראשון הנ"ל יש צד לומר שהוא חשוב שמחה, ולכן יתכן שהקל בבשר עוף כשאי אפשר.

אי נמי סובר ששמחה יש רק בבשר בהמה ורק כבוד יו"ט יקיים בבשר עוף (כעין דברי הגרנ"ק הנ"ל לענין בשר דג שהובאו לעיל דבריו בקיצור, ובהרחבה הבאתי בתשובה ד"ה האם יש חילוק בין מצוות אכילת בשר בשבת ליום טוב), ולכן כשאין לו בשר בהמה יאכל בשר עוף למטרה זו.

אבל יש לומר בפשיטות שסובר כהמקילין ורק יש ענין נוסף בבשר בהמה שנזכרה בו שמחה בזמן בהמ"ק בשלמים וכנ"ל.

מה שכתבתי בתחילת התשובה דגם לפי הצד שבזמן הגמ' לא יצאו בבשר עוף יתכן שבמקום שהוא חשוב כבשר בהמה, זה כתבתי רק אליבא דהצדדים בחשבונות בסוגיות כמו שנתבאר, אבל לא שכל האחרונים שמחמירים בבשר עוף יודו בזה.

כן, ועכ"פ כשאינו מחוייב בזה שבזה יצא מכלל פקפוק (כגון שהוא בנוסף למעשר כספים).

מקורות:

אדרבה כשמזמין אורחים ומשלם עבורם בזה מוכיח ומגלה שמשלם עבור השבת ולא עבור שמחת כריסו, שהשבת מתכבדת ממה שהאורחים מתענגים כמו אדם זה עצמו ג"כ, וכמ"ש הרמב"ם פ"ו הי"ח מהל' י"ט שמי שמשמח רק את עצמו במועד ולא את העניים אין זה שמחת המועד אלא שמחת כריסו והובא במשנ"ב סי' תקכט סקי"ז ועליהם נאמר כי לחמם לנפשם וגו' כלומר שגילו דעתם שלחמם הוא לעצמם ולא לצורך מצוה, ומשמע שם במשנ"ב שלהכניס אורחים ולפרנס עניים במועד הוא תנאי להחשיבו כשמחת המועד דבלא זה לא קיים שמחת המועד כלל.

וכ"כ הגרח"ק (הובא בספר שבת לישראל עמ' תעב אות כג) שכך מסתבר שגם אורחים הוא בכלל הוצאת שבת, וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים חו סי' נו סק"ו.

ויש להוסיף דבלאו הכי יש מהפוסקים שכתבו שכל צרכי מצוה הם כמו הוצאות שבת.

וצ"ע שבספר אשרי האיש או"ח ח"ב פי"ב אות ב לא הובא כן, אבל נימוקו עמו דהוא דבר שמחוייב בו מדין צדקה, והוצאת שבת הוא רק דבר שהוא רשות ואינו חובה שמוסיף משלו (וז"ל שם, להזמין אורחים לסעודות שבת אין זה בגדר הוצאות שבת, דזה צדקה שלו והגדר בהוצאות שבת שלא נחשב בהוצאותיו זה דבר שהוא מחוייב בו ע"כ), ואולי מקורו מדברי הגמ' בביצה טז ע"א אי' דבהוצאות שבת וכו' אם מוסיף מוסיפין לו והשווה זה לדין המבואר בב"ק ט ע"ב ואו"ח סי' תרנו שמי שמהדר יותר משליש הוא משל הקב"ה כיון שאינו מחוייב בהידור זה, וסובר שמה שהוא מחיובים שלו אין מוסיפין לו על הוצאותיו אלא הוא בכלל הוצאות הקצובין לו למחייתו ולחובותיו מר"ה עד יה"כ כמ"ש בביצה שם, וממילא סובר שההחזר רק על מה שמחוייב, וא"כ אפשר דגם להגרי"ש מי שמכניס אורח יותר מחיובו לא מיירי בזה הגרי"ש להדיא, ומ"מ להמבואר גם עיקר דברי הגרי"ש הם מחודשים.

ומ"מ אם מפריז מאוד באורחים יותר מיכולותיו נכנס בזה לנידון האם הוצאות שבת הם גם באופן של הפרזה יותר מאפשרויותיו ורגילותו והבאנו בזה דברים באיזהו מקומן.

או"ח סי' קנח סי"ג, המטביל ידיו יכול לאכול בלא ניגוב, וכ"כ להלן השו"ע סי' קנט סי"ח, אבל הביא כאן המשנ"ב סקמ"ו דיש סוברים דהניגוב הוא משום מיאוס ולכן גם במטביל ובשאר האופנים שפטר השו"ע מניגוב הם מחייבים, וצ"ע דלהלן סי' קעג ס"ג לגבי מים אמצעיים כתב השו"ע שצריכים ניגוב כראשונים, וא"כ סובר השו"ע דטעם הניגוב ג"כ משום מיאוס וכמו שפירש שם המשנ"ב סק"ח בשם המג"א, והיה מקום לומר דמיירי במי שהוצרך מדינא ליטול מים אמצעיים כגון שנגע במקום מטונף, אבל א"א ליישב כן, דהרי כל סימן קעג הוא דין מים אמצעיים ובתחילת הסי' בס"א כתב מים אמצעיים רשות וה"מ בין תבשיל לתבשיל וכו', וא"כ לא קאי התם במים אמצעיים של חובה, אלא בסתם מים אמצעיים שהם של רשות, ועם כל זה סתם כהסוברים שניגוב הוא גם משום מיאוס, דאילו משום טהרה לא שייך כאן ניגוב, ויל"ע כנ"ל.

בודאי שלא יקומו מחמתו מכיון שע"פ הלכה אין לו שום קשר אליהם, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומדאורייתא כל קרובותיו מותרות לו אם יתגיירו מכיון שאין קורבה אחר הגיור (וגם מדרבנן לא כולם נאסרו לו), וגם אין ירושה מדאורייתא אחר שנתגייר כיון שאין קורבה מדאורייתא וכמבואר בקידושין יח ע"ב.

אבל אם הם חסידי או"ה יש צד שיקומו לתחה"מ בזכות עצמם לזכות לחיי עוה"ב, ראה יפה תואר על ב"ר יג ד דלשי' הרמב"ן בשער הגמול שעוה"ב הוא זמן תחה"מ א"כ חסידי או"ה יקומו לתחה"מ, וכן בפי' הר"י אברבנאל ישעיה יח ז ד"ה והאופן השני הזכיר שיתכן שיש צד כזה.

ובהעיקרים מאמר ד' פל"א כ' דעוה"ב שאחר הפטירה יזכו לזה חסידי או"ה אבל אחר תחה"מ לא יזכו.

אבל יש לציין דגם אם יקומו לתחה"מ הוא רק כדי ליהנות מעוה"ב אבל אחר כך יחזרו למיתתם בכלות מאה שנה כמבואר בגמ' בסנהדרין.

אם קנו כלי חדש להרבה פוסקים אינו אסור בהנאה מעיקר הדין כיון שלא נעשה לעבודה וכך הכריע הרמ"א, ויתכן שיש שהחמירו בזה, ואם קנו כלי משומש משמע בש"ך ועוד פוסקים אי' שיש להחמיר (וגם בכלים שאינם לכבוד מחמיר שם) מספק שמא עבדום, ויש שהקילו גם בזה.

ואם היא צורה אקראית של הצטלבות שלא למטרת צורת צלב כלל אין בזה איסור מעיקר הדין וכאן בא"י החזו"א לא החמיר בזה.

מקורות:

לענין שתי וערב של צלב ממש יעוי' מ"ש רמ"א סי' קמא ס"א על שתי וערב שאם נעשה להשתחוות לו דינו כצלם ואסור בלא ביטול (היינו ביטול ע"ז לפי דיני ביטו ע"ז כדין) אבל אם נעשה לנוי ולזכרון מותר בהנאה, וראה גם בקצש"ע בהשמטות, ועי' בתשובתי [ד"ה תמונות צלמים עתיקות שנמצאים בספרי ארכיאולוגיה האם מותר להחזיקם ולהסתכל בהם] שדנתי לגבי שתי וערב.

ודברי הרמ"א הנ"ל מיוסדין על כמה ראשונים דכ"א במרדכי (דפוס קושטא הובא בד"מ שם ובהרבה דפוסים נשמט כנראה מחמת הצנזור) בשם הראבי"ה סי' אלף נא והביאו גם התה"ד סי' קצו, וכ"כ ריטב"א ע"ז מב ע"ב דצורות שתי וערב על כלי כסף מותרות דהדבר ידוע דלא פלחי לכלים הללו וכעי"ז במאירי שם, וכן בברכ"י שם סק"ז בשם הרב בית דוד ס"ס עד לענין שתי וערב במטבעות של כסף שהוא לנוי בלבד, וכן נקט באג"מ יו"ד סי' סח לענין בולים שיש עליהם שתי וערב דמעיקר דינא חשיב שאינו עבודה זרה ואע"פ שלא פירש דבריו יש להעמיד דבריו כדלעיל שנעשה לנוי בלבד ולא לעבודה.

ומאידך גיסא אם נעשה לכבוד הע"ז או מטעמי דת הרי הוא אסור בהנאה, וכמבואר ברמ"א שם שאם עשוי להשתחוות אסור.

והר"ן בע"ז יח ע"ב מדה"ר הביא דברי הרשב"א ששתי וערב הנמצא ע"ג כלים אסורין בהנאה והר"ן גופיה רצה לטעון דצלמים של גוים שבינינו לא נעשו לע"ז כלל, ועי' בש"ך שם שהביא דבריהם של הרשב"א והר"ן וכן הביא שם גם דברי רבינו ירוחם שכ' ב' צדדים והחמיר מספק בכלי שנמצא (כלומר שמצאו את הכלי), וכן נקט בש"ך שם להחמיר גם בשתי וערב הנמצא מספק שמא עבדוהו ולא הותר אלא בידוע שלא נעבד, וכן נקט באבקת רוכל שם כדעת רשב"א [המובא בר"ן שם] דצורת שתי וערב דינה כצורה הנעבדת, ונקט דהר"ן לא הכריע דלא כהרשב"א וכן נקט דהלכה כהרשב"א שהוא רב גדול ומפורסם שהכריע לאיסור כנגד ספקו של החכם הנזכר ברי"ו.

וצ"ע דברי הש"ך דלפו"ר משמע דפסק זה של הרמ"א אינו סותר דברי הרשב"א והרי"ו והכרעת הש"ך גופיה להחמיר בשתי וערב, וצ"ע.

ואולי באמת הש"ך בא בזה לחלוק על הרמ"א אחר שביאר דבריו באר היטב אבל הוא דחוק מאוד.

ויתכן לומר דהש"ך מפרש דברי הרמ"א בכלי חדש שידוע שלא היה בשימוש מעולם מאז שנוצר על ידי הגוי ובכה"ג שהגוי מוכר כלי חדש עם צורת שתי וערב לנוי בזה מסכים להקל שודאי לא עבדוה ואילו הצורה עצמה נעשתה לנוי, ורק אם כבר היה בשימוש בידי גוי חיישי' שמא עבדו בינתיים, ועי' בתה"ד סי' קצו הסתפק בשתי וערב שבבגדי כומרים אם הוא לנוי או לע"ז (אבל הסוברים שגם במטבעות שייך סברת ראבי"ה ודאי לא מסכים לזה הש"ך).

ולפ"ז גם בשו"ת אבקת רוכל אינו בהכרח סותר דברי ראבי"ה ושאר הנך רבוותא שהתירו עצם שתי וערב שנעשה על גבי כלי אלא רק מיירי בכבר היה בשימוש על ידי גוי, כמו דמיירי התם במטבעות שבאו מגוי שכבר היו בידו, וכן הר"ן שם דמיירי בדבר הנמצא שבזה יש לחשוש שכבר היה בשימוש בגוי ועבדו ורק בזה הכריע האבקת רוכל דלא כהר"ן, אבל באופן שרק נוצר על ידי גוי לנוי ועדיין לא עבדו שמא לא מיירי האבקת רוכל, ולפ"ז יתיישב גם מה שרצה האבקת רוכל לטעון איסורא לדבר זה גם בדעת המרדכי בעוד שהמרדכי סובר כהראבי"ה.

אבל באמת מסתימת האבקת רוכל שכ' דצורה ההיא היא צורה הנעבדת משמע שבא להחמיר בכל גווני וצ"ע, וא"כ מה שהזכיר שם המרדכי יש לומר דהוא לא לכל עניין הנידון שם דלא הזכיר דבריו אלא לענין מכירה כמבואר שם אבל לענין הנידון אם צורה זו אסורה או לא, לא נחית בזה לדעת המרדכי, וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ח סי' קיז שיש אחד מן החכמים בצפת שנזהר שלא לקחת בידו מטבעות שיש עליהם צורת שתי וערב ועי"ש מה שכתב דעתו בזה.

ובשו"ע או"ח סי' קיג ס"ס ו החמיר בהשתחוואה כשעומד בתפילה כשיש בפניו שתי וערב שלא ישתחוה, ויש לומר דמיירי בדבר הנעבד ועכ"פ באופן המסופק שאסור גם כנ"ל כמו שנתבאר בשם הש"ך, אי נמי התם יש להחמיר יותר שלא יראה כמשתחוה לע"ז דחשש זה שייך גם אם השתי וערב מעיקרו לא נעשה לע"ז אלא לנוי בעלמא.

ואם דבר שיש בו שתי וערב שנעשה לנוי שאינו אסור בהנאה אם הוא מותר למצוה או לא הוא עוד נידון בפני עצמו ולא אכתוב בזה כעת.

לענין צורת שתי וערב שנעשתה באקראי ואין מכוונים כלל לצורת הצלב אפי' לא לנוי, אמנם איסורא מן הדין לית בזה אבל בב"י או"ח סי' לב משמע שהוא גם דבר שאינו טוב לעשות כן, ולכן ביטלוהו ממה שהיה מלפנים צורת שתי וערב מאחורי קשר של תפילין כמבואר שם ולכך עשו איזה תיקון בזה (ויש כמה אופנים של תיקון בזה, עי"ש בב"י בדברי הר"י אסכנדרני מחד גיסא ויש עוד פתרון אחר שהובא בזה, אבל בקשר של הגאונים שם יוצא שתי וערב מאחוריו כגון בקשר השימושא רבא, ויש לציין דגם לפי הצד שצורת הקשר היא לעיכובא כדמשמע באו"ז בשם ה"ר שמחה, מ"מ שינוי כזה לא חשיב שינוי אי נמי דהעיכובא הוא רק מצד הנוייהן לבר אבל הצורה בפנים של הקשר בפנים שמא לכו"ע אינה מעכבת), והסטייפלר טרח הרבה להזהר בזה כמובא בספר תולדות יעקב בהרחבה, אבל בשם החזו"א הובא שכאן בא"י שאינו מצוי בינינו הע"ז הזו אין חשש כ"כ בשתי וערב גרידא שלא נעשה לשם ע"ז.

וכמו שהובא על הגרח"ק (להדבק בדרכיו עמ' רמח ומנחת תודה עמ' שכט) ששאלוהו בטעם מה שהקפיד אביו כ"כ על ענין שתי וערב וכו', והשיב הגרח"ק כי בחו"ל מאד הקפידו על כך, והובא שם שפעם אמו (אחות החזו"א) קנתה מפה ואביו אמר שתוריד את זה ותחזיר כי היה שם שתי וערב, ושאלה להחזו"א, והשיבה החזו"א שכאן בארץ לא כל כך מקפידים על כך אבל אם אבא ביקש את צריכה להוריד את זה עכ"ד.

לענין מה ששאלת מה הגדר של שתי וערב, הנה לפי מה שמשמע בתולדות יעקב שם מהנהגת הקה"י בזה משמע שכל הצטלבות של ב' חוטים יחד וכיו"ב היה נזהר בזה, וכן במנחת תורה שם הובא שעד כדי שראו פעם על הכביש מצוייר כעין שתי וערב אמר שהיה לוקח כלי ומשייף את הכביש, אבל כמובן שכ"ז הוא מידת חסידות של מיאוס הע"ז של אל תפנו אל האלילים ואינו מדינא.

ופ"א הזדמן לי להיות במקום שבוחנים על החומר הנלמד ובודקים את התשובות בעזרת בדיקת מחשב והיה צריך ליצור כעין שתי וערב על התשובה הנכונה ואחרת לא היה המחשב יכול לבדוק את התשובות, והערתי להם ע"ז מדברי הב"י הנ"ל ומהנהגת הקה"י הנ"ל.

ממשמעות הפוסקים יש לומר שמועיל.

מקורות:

במשנ"ב סי' מב סק"ח הביא דיש תנאי שאם ירצה ישתמש לדבר אחר וכ"ש אם עושה תנאי שהקדושה תחול רק לזמן, והוא מיוסד ע"פ מהר"י אבוהב המובא בב"י שיכול להתנות שיוכל להשתמש בו כשירצה ובאר היטב ועולת תמיד.

ובענייננו הספק בזה האם גדר תנאי שרוצה שלא יתפס ויחול קדושה מספיק אע"פ שמבחינתו אינו עומד לשמש שום דבר נוסף או שמא צריך שהתנאי יכלול שרוצה להשתמש עם הכלי לדבר נוסף, ובמקום שבודאי אין לו צד כזה ממילא גם תנאי לא שייך.

ויתכן להביא ראיה שמועיל תנאי גם בזה, ממה שהרמ"א סי' קנד ס"ח כ' לגבי מעילים של ס"ת שלב ב"ד מתנה עליהם, אע"פ שהמעיל הוא דבר שעשוי רק לס"ת.

אבל יש לדון ולדחות דלגבי מעיל אם ירצה לשנות ייקח המעיל ויתפור ממנו בגד חדש למטרה אחרת, וכעין התפילין של ראש במשנ"ב סי' מב שם שגם אותם אפשר לשנותם לתפילין של יד, משא"כ קופסאות שיידלעך של תפילין שכמעט לא שייך באדם פרטי שירצה לעשות בהם שימוש אחר מלבד לשמש לתפילין.

ובאמת גם בקופסאות של תפילין יש לטעון שמועיל תנאי לכל הצדדים דלעיל כי הרי אפי' אם אין שום שימוש אחר בקופסאות התפילין מלבד לתפילין אבל הרי יתכן שירצה להחליף הקופסאות ואינו רוצה לטרוח בגניזתם כדין תשמישי קדושה, וא"כ עצם מה שרוצה שישמש את התפילין רק לזמן הוא ג"כ סוג של תנאי הנזכר במשנ"ב בסי' מב שם דמה שמתכוון שהתפילין יהיו של ראש רק לזמן ודאי מהני תנאי כזה עי"ש.

אבל יש לחדד את האופן שעליו יש להסתפק במקרה שאכן רוצה שקופסאות השיידלעך הללו ישמשו לעולם ועד לתפילין ואינו מתכוון כלל להפסיק שימושן, האם בכה"ג מועיל תנאי גרידא שמבקש שלא יחול הקדושה כדי שלא לחייבו בדיני קדושה, או דילמא שתנאי חייב להיות שרוצה להשתמש בקופסאות אלו למטרות נוספות או שהשימוש יהיה רק לזמן, אבל תנאי גרידא שלא יחול קדושה שמא אין מועיל תנאי.

ויש לומר גם בזה דאפי' אם נימא כהצד בספק דלעיל שבדבר שמייחד לעולם אין מועיל תנאי אלא רק שאם ירצה לשנותו משימושו יוכל, מ"מ כאן התנאי הזה שאינו רוצה שיצטרך לשמור עליו קדושת תשמישי קדושה ג"כ מהני דעצם העובדה שרוצה שלא להזהר בקדושתן הוא ג"כ כעין תנאי שמייחד אותם לשימוש לתפילין רק לשימוש בלבד ולא שיהיו טפלין לתפילין לכל דבריהם בכל זמן כדין תשמישין קבועין, אלא אם ירצה לנהוג בהם שלא כדיני תשמישי קדושה יוכל לעשות כן, וכ"ז כלול בתנאי הנזכר במהרי"א ובפוסקים שיוכל להשתמש בו כשירצה.

וכן בסי' קנד במשנ"ב סקל"ג אי' מועיל בו תנאי היינו כשהתנו בתחילת עשייתו שיהא מותר להשתמש בו ומשמע דעצם נוסח התנאי שיהיה מותר להשתמש בו מועיל ג"כ.

ושוב פעם בסקל"ז שם הזכיר המשנ"ב בשם המג"א שראוי לכל המנדב דבר לבהכנ"ס להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם ע"כ, ומבואר מזה דא"צ יותר מזה בתנאי.

ויתכן לומר עוד דמעיקרא דקושיא ליתא לצדדי הספק כלל, שהרי גם אם מתכוון להשתמש לעולם בקופסאות אלו למטרת התפילין מ"מ הרי אינו מחוייב משום צד חיוב לייחד קופסאות אלו לעולם לשימוש התפילין ואם רוצה שלא להתחייב לייחד הקופסאות לתפילין הרי הרשות בידו גם אם אין לו תוכנית לשנות השימוש של הקופסאות.

עיקר הדין נוהג גם בזמנינו גם במים וגם בשאר משקין.

ומ"מ מנהג רבים כהמקילים בזה כיון שגם להמחמירים הוא הנהגה רק לת"ח.

ומ"מ גם להמחמירים בזה הזהירות בזה רק ששותה לבדו עם אחרים שאין שותים ורק אם אין מהפך פניו בשעת השתיה.

ומ"מ בכל האופנים מבואר ברמב"ם שיש כמה דרגות ועניינים של זהירות לת"ח כמה שאפשר שאפשר זה למעלה מזה כגון לאכול סעודה בפני אחרים ולהמנע מסעודה במקום רבים ולהימנע מריבוי סעודות, ומ"מ לכו"ע הותר הדבר לצורך גדול.

מקורות:

עי' רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ב כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות וכו' ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפי' עם החכמים ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה וכו' והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן וכו', וכ"כ הרמב"ם בספ"ה מהל' יסוה"ת דהת"ח לא ירבה באריחות ע"ה ובישיבתן, ולפ"ז מים לאו דוקא, אלא הוא זהירות שלא להרבות באכילה בפני בני אדם.

מש"כ בבכורות מד ע"ב על שלא לשתות בפני רבים הענין הוא דאע"ג דבשתייה יש להקפיד שלא יהיה בפני רבים מ"מ בהשתנה כיון שהוא סכנה אין להקפיד שלא לעשות בפני רבים ומה דנקט שתיה ולא אכילה הואיל ומיירי במ"ר שייך יותר לנקוט כנגד זה ענין שתיה מענין אכילה, וכ"כ רש"י בכורות מד ע"ב ואין שותין מים דדרך ת"ח להיות צנוע באכילה ובשתיה אבל להטיל מים לא ליהוי צנוע שמא ימתין ויסתכן ע"כ, ומבואר דה"ה אכילה, וכן מבואר ברמב"ם שם שהיא הנהגה לדרך ת"ח וגם לענין אכילה, וכן התוס' שם ג"כ הביאו דברי רש"י בפירושם הראשון ואח"כ הביאו פי' ר"ת כדלהלן, וכן בתוס' חיצוניות (בשטמ"ק) הביאו שר"י נקט כעין פרש"י וכן בפי' רבינו גרשום שם פי' דלא דרך ארץ הוא.

והנה התוס' שם הגבילו ענין זה בג' דברים (לפרש"י), וכדלהלן:

הא' הביאו התוס' מהמס' דרך ארץ פ"ו ה"ג דגם במקום שהת"ח לא ישתה לפני רבים מ"מ יכול להפוך פניו ולשתות.

והב' דבמהלך סעודה אין איסור לת"ח לשתות כשרבים שותים ג"כ והוא שותה עמהם.

והג' הזכירו התוס' [בביאור דברי המס' דרך ארץ זוטא שם] דכ"ז רק במים שהוא דרך צימאון ואילו שאר מיני משקין יש יותר רגילות בני אדם לשתות ג"כ ומשמע גם שלא בשעת סעודה.

ועיקר כוונת התוס' שלא הזכירו כן דרך היתר לענין שאר משקין אלא רק אגב אורחא הזכירו כן שרק מים דרך ששותה בפני עצמו כשנעשה צמא אבל שאר משקין דרך ששותה יחד עם אחרים, ועי' בברכות מג בכיצד סדר סעודה.

ואפי' אם היה איזה צד לומר שיש איזה היתר בשאר משקין כיון שאחרים שותין משקין והגנאי הוא רק ששותה מים שהוא לצמאו מ"מ היתר זה רק בשעה ובמקום שיש רגילות כזו, דאילו במקום שאין רגילות לשתות כגון בשעת סדר הלימוד או ברחוב וכיו"ב אין עדיפות בשאר משקים על שתיית מים.

ואם נפרש כן הוא מיוסד על הסברא שבדבר שהוא צימאון יש בו יותר גנאי ששותה בגלל שצריך מאוד ולכן יותר יש להמנע מבפני רבים, וכיו"ב בתשובה אחרת [ד"ה האם איסור שתיית כוס בבת אחת הוא גם באדם צמא וגם במים] הרחבתי דיש מקום לומר שמצינו דברים שדרך צימאון הוא יותר רעבתנות משלא בדרך צימאון.

אבל מ"מ מהתוס' כאן אין שום ראיה לומר כדברינו שם, דהתוס' אין כוונתם להצד הנ"ל אלא רק לומר דאורחא דמילתא נקט מים שמחמת הצימאון שותה כשאין אחרים שותים, אבל אה"נ בשאר משקין כשאין אחרים שותין ג"כ הוא גנאי ואין הכרח מדברי התוס' שאינו יותר גנאי, ששותה דבר לשם טעם החיך בלבד שלא לשם צימאון, רק דבשאר משקין הרגילות ששותים יחד ובמים הרגילות כשאדם שותה הוא לבדו לשם צימאון.

ולפי טענה זו אין הבדל כלל בין מים לשאר משקין אלא רק בין שותה לבדו לבין שותה עם אחרים, ובגוף ביאור דברי התוס' זה נראה יותר.

ובשטמ"ק הביא בשם תוס' חיצוניות החילוק בין מים לשאר משקין בב' אופנים בנוסח אחר מדברי התוס', הא' דרק מים דרך לשתות בפני רבים ולא שאר משקין (פירוש ודבר ההוה נקט), וב' דבשאר משקין יכול ליתן לאותם העומדים (פירוש משא"כ מים ששותים רק לצמאון או לצורך, וחילוק זה השני הוא חידוש לדינא דהיה מקום לומר דמה שאם אחרים שותים מותר לו לשתות הוא רק מחמת שאז עושה כדרך ואינו חריג אבל אם רוצה לשתות ומביא לאחרים מה הועיל בזה כיון שהוא פתח כאן בשתיה לצרכו ומבקש מאחרים לשתות כדי שלא לשתות לבד, אבל השתא אחר חילוקם השני של התוס' חיצוניות נתבאר שהוא דין אחר שלא לשתות בפני אחרים לבד כעין דינא דכל מילתא דאית ליה טעמא וקיוהא וכו' בשו"ע או"ח, וצ"ע דמשמע שהוא דרך כבוד שלא לשתות בפני אחרים ברש"י וברמב"ם וא"כ מה שייך אם ייתן לאחרים, ואולי תחילה נותן לאחרים ואינו אומר שרוצה לשתות ואחר ששותים הכל מבליע שתייתו עמהם ויל"ע, אולם להלן [ד"ה אבל שוב חשבתי] יתבאר שא"א לומר כצד זה כלל).

ויעוי' במג"א או"ח סי' קע סק"ז שכתב דלהתוס' שלא בשעת הסעודה אפי' בשאר משקין יהפוך פניו, והוא כמו שביארתי למסקנת כוונת התוס', אולם בא"ר שם סק"ח הקשה עליו דבתוס' יש חילוק בין מים לשאר משקין, והוכיח כן מדברי הפסקי תוס' אות צד שהזכירו להדיא שיש חילוק בזה בין מים לשאר משקין, אבל בברכ"י שם האריך טובא להוכיח ברור כדברי המג"א שגם בשאר משקין אין היתר יותר ממים, וכ' שם דאולי נפל ט"ס בפסקי תוס'.

וכן בדמשק אליעזר על הצוואות דר"א הגדול השיג על דברי הא"ר ועי"ש באריכות מש"כ לבאר מדנפשיה בדברי התוס' [אחר שהביא דברי המחה"ש והשיג גם ע"ז] ורק אעיר דמה שנקט בדעת ר"ת דיש אופנים שצריך חזרת פנים בשטמ"ק מבואר לא כן.

ועכשיו שיש לנו השטמ"ק יתכן דגם הפסקי תוס' נסדר ע"פ התוס' החיצוניות שבשטמ"ק (וכמ"ש החיד"א בשם הגדולים דלפעמים הפסקי תוס' לא נסדרו על התוס' שבדפוס אלא על תוספות אחרות) וקאי על התירוץ השני שבהם שבשאר משקין יכול ליתן לאחרים לשתות משלו ואז מותר לו לשתות, וצ"ע דא"כ הוה להו לפרש דמיירי בכה"ג ולא לסתום, ואולי כל דבריהם מיירי בשתיה העומדת לרשות הציבור דבזה במים א"א כיון שודאי לא ישתו ובשאר משקין אפשר כיון שיכולים לשתות וא"כ תפשוט בזה כהצד דלפי התוס' חיצוניות האיסור הוא רק ששותה בפני אחרים ומצערם, אבל א"א לומר כן כלל כמו שיתבאר (ד"ה אבל שוב חשבתי).

עכ"פ דברי הפסקי תוס' מוקשין קצת דבג' תירוצי התוס' והשטמ"ק לא נזכר להדיא דיש חילוק בין מים לשאר משקין לגמרי, אלא אם כן נימא כהצד הראשון שהצעתי דרק בדבר ששותה מחמת צורך צימאון הוא גנאי יותר ובלשון התוס' הוא צ"ב אבל הפסקי תוס' כנראה נסדר על תוספות אחרות שאולי כן חילקו בזה.

והנה להלכה המשנ"ב כ' בסי' קע סקי"ב וז"ל אין דרך ארץ לת"ח לשתות מים בפני רבים אלא יהפוך פניו לצד אחר, ויש אומרים דדוקא שלא בשעת סעודה אבל בשעת סעודה שרי ושאר משקין מותר בכל גוני עכ"ל, והדעה הראשונה ציין בשעה"צ שם מג"א מתוס' בכורות מד, והדעה השניה ציין אליה רבה עיי"ש ועיין בשערי תשובה עכ"ל, ולפי המבואר כל המשך דבריו הוא רק דעה שניה, רצוני לומר גם מה שסיים ששאר משקין מותר בכל גווני הוא דעת היש אומרים שהוא האליה רבה, ואע"ג דהברכ"י השיג על הא"ר הביא המשנ"ב גם דעת הא"ר כיון שכוותיה כ' בפסקי תוס', ומ"מ לולא דמסתפינא הו"א שעיקר הדין להמשנ"ב הוא כהמג"א, חדא דהביא המג"א בסתמא ודעת הא"ר בלשון יש אומרים, ועוד שבמקום שהביא דברי הא"ר שם גופא ציין לשערי תשובה, ובשערי תשובה הוסיף דבברכ"י כתב שנראה לו כפשט התוס' כהמג"א ומה שכתב בשם פסקי תוס' אפשר דט"ס נפל וכו' ואמנם מה שכ' הא"ר מפסקי תוס' נראה שכוונתו לספר אחד שכך שמו שהיה ביד הא"ר וכו' עכ"ל השע"ת, ועכ"פ ממה שמציין להשע"ת אפשר שבא לציין לדברי הברכ"י שהשיג על הא"ר, ודבריו מוכרחין מאוד כמבואר בפנים הברכ"י, א"כ מכח כ"ז יש לומר דגם המשנ"ב נקט לעיקר כהמג"א.

והרחבתי בכל זה כי בפנים המשנ"ב אינו מפורש שכלל יש דעה שסוברת דגם בשאר משקין שלא בשעת הסעודה אסור, ורק אחר העיון במקורותיו מתבאר שכל הדברים על שאר משקין הם רק לשי' היש אומרים שבאו לחלוק על דעה ראשונה.

אולם הרמב"ם משמע שהחמיר על הת"ח שאין ראוי לו להרבות סעודתו בפני בני אדם ואפי' בסעודה גמורה, ומקורו מגמ' דפסחים ת"ח המרבה סעודתו וכו' ואמרי' התם וקרו ליה בר מחים תנורי, ומ"מ כמובן שזו היא דרגא אחרת של זהירות, דלענין זהירות זו הרי צריך לסעוד ג"כ ורק שלא ירבה יותר ממה שצריך, משא"כ ענין שתיית מים בפני רבים הוא דין בפני עצמו שגם מה שצריך לשתות לא ישתה בפני רבים שאינם שותים, ואינו בהכרח סתירה.

ובתוס' הביאו דעת ר"ת שלא פירש כלל דברי הגמ' שם לענין שלא ישתה בפני רבים, אלא ר"ל אף מי שאינו שותה בפני רבים מ"מ לגבי השתנה כיון דהוא סכנתא צריך גם בפני רבים.

ובאמת הרמב"ם אין הכרח דאינו סובר כר"ת דהרמב"ם דיני זהירות שלו אפשר שלמד מגמ' דפסחים שם וכן מגמ' ספ"ק דקידושין מ ע"ב אבל גם אין הכרח להיפך ובסופו של דבר אין נפק"מ לדינא אם מפרש כרש"י או כר"ת דהרי גם רש"י סובר שאין נפק"מ בין אכילה ושתיה שאינו ראוי לת"ח לעשות בפני רבים וגם הרמב"ם כך נקט וגם אם מפרש הגמ' בבכורות כר"ת עדיין יכול לנקוט כן מכח סוגיות אחרות וכמשנ"ת.

ואע"ג דהרמב"ם יוכל לפרש הגמ' בבכורות שם כר"ת מ"מ לא סבר ממש כר"ת, דר"ת גופיה נקט שיכול לשתות מים בפני רבים, כמו שהביא בשמו בשטמ"ק שם.

עכ"פ מאחר דכל הראשונים (רש"י רמב"ם ור"י ור"ג) נקטו דלא כר"ת ממילא א"א לנקוט להלכה כר"ת, ובפרט דגם במס' דרך הנ"ל משמע דלא כר"ת שהביאו התוס' וגם בצוואת ר"א (ואמנם יש פלוגתא אם הוא מר"א בן הורקנוס או מר"א קדמון אחר) אי' ואל תשתה מים בפני רבים ומשמע יותר כפרש"י ושא"ר וגם יש להוסיף בצירוף לכל הנ"ל דכל פירוש ר"ת הוא דחוק מאוד גם בלשון הגמ'.

ובברכ"י שם כ' דהעולם שאין נזהרין בזה סוברין כר"ת וצ"ע ומ"מ ליישב המנהג סגי לתרץ כן שעשו ע"פ חכם.

אבל הלימוד זכות שאפשר אולי ללמד על מה שנהג בבתי מדרש לשתות, דאולי סוברים כשיש רבים שיושבים יחד במשך זמן רב וכל אחד שותה כשצריך בזמן אחר ג"כ חשיב שלא כל אחד שותה לבדו, ויל"ע, ומסתמא שיש בעלי נפש שאין סומכין על קולא זו.

ולפי הצד לעיל בביאור התוס' חיצוניות דהוא מצד שלא לשתות לבדו בפני אחרים כשאין להם משקה א"כ במקום שיש משקה לכולם ולוקח ושותה בפני רבים אינו בכלל איסור זה, ורק במים יש בעיה למרות זו, אבל לפי מה שנתבאר לעיל אינו ברור צד זה ועכ"פ רש"י והרמב"ם לכאורה לא סברו לה.

ולפי תירוץ זה האחרון יל"ע אם כן גם במים יש להתיר לפי הצד הנ"ל בביאור דברי התוס' חיצוניות שהרי יכולים לשתות מן המים ואולי מ"מ אי אפשר להציע להם מזה כיון שאינם צמאים והוא כחוכא ואיטלולא משא"כ בשאר משקין.
 

אבל שוב חשבתי דא"א לומר כן כלל שהוא מטעם שמצער בני אדם שסביבותיו שהרי במים נקטו שא"א להציע להם לשתות והטעם משום שלא ירצו משום שאין שותים מים אלא לצימאון א"כ ממ"נ הרי אינו מצערם, ואע"פ שאין דרך להציע להם מים, הרי אם ירצה להציע להם מים מאיזה צד אתה בא לאסור עליו, דהרי אינו מצערם כלל.

ואולי בבהמ"ד סוברים דחשיב כמו שהיפך פניו כיון שכ"א עסוק בלימודו, וכל תירוצים הללו הם דחוקים, ואולי במקום ביטול תורה לא החמירו בזה כיון שאינו חיוב מעיקר הדין וגם הותר לצורך גדול כנ"ל בדברי הרמב"ם.

ועי' בדמשק אליעזר הנ"ל שתי' מנהג העולם שסוברים שחזרת פנים הוא אזהרה רק לצנועין וכ' שהוא דוחק עי"ש, אבל באמת המשנ"ב בסי' קע כתב אין לת"ח לשתות וכו' וכ' בשעה"צ שם דדוקא נקט ת"ח ע"פ רש"י בכורות הנ"ל ויש לציין גם לדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ הוא הנהגה לת"ח.

כן.

מקורות:

בהשקפה ראשונה היה נראה שיצא, דהרי בגמ' בברכות מט אמרי' רק שצריך לומר ג' גמולות וג' טובות וכו' וא"כ הרי עיקר החיוב תיקן, דהנוסח אינו מעכב, דהרי בריך רחמנא יצא בברכה ראשונה כמבואר בסי' קסז, וכן בברכת הזן כמבואר ג"כ בפוסקים ובפרטי הדינים המבוארים גבי בהמ"ז, וכן בסי' סח במשנ"ב מבואר ע"פ הפוסקים דהנוסח אינו מעכב, ממילא כל שקיים דינא דגמ' לומר שלוש גמולות באיזה נוסח ואופן שאומר לכאורה יצא ידי חובה.

אולם יל"ע אם בניד"ד יצא ידי חובה, דהרי הטעם שאנו אומרים ג' לשונות של גמולות חלוקים זה מזה הוא משום דאין כ"כ משמעות כשאומר ג' פעמים הוא גומלינו ואדרבה יש בזה משום איסור לכפול הדברים, כמבואר בסוגי' דמודים מודים ושמע ושמע, א"כ מה שאמרו בגמ' לומר שלוש גמולות ע"כ מיירי בג' לשונות שונים וחלוקים של גמולות.

ויעוי' בבה"ל גבי ק"ש שהסתפק לדעת ר"ח אם מי שכפל מילה יצא יד"ח או לא, ואמנם המנהג להקל בזה, אבל גם אם בסתם מי שכופל מילה יצא ידי חובה מצד שתוך כדי דיבור אינו מקלקל אלא רק מתקן, מ"מ בענייננו מנין לנו שיש משמעות לכל הפעמים שאומר כדי להחשיב שאמר כמה פעמים.

ממילא מנין שיצא ידי חובה אם אמר בג' לשונות שוים שאין משמעות בכפלותם.

אולם באמת מצינו לענין קדוש קדוש קדוש שאומר ג' פעמים ובתולדות יצחק על הירושלמי פ"ה דברכות ה"ג כתב דטעם ההיתר לומר קדוש קדוש הוא משום שאומר לשון הכתוב ואינו מחדש הכפלות מעצמו, אבל עדין צריך בירור האם יש ללמוד מזה שיש משמעות לכפלות או דשם באמת יש טעם מיוחד למה שם יש משמעות לכפלות.

ובחולין צא אמרי' דהוא משום דמלאכי השרת אין להם רשות לומר השם עד אחר ג' תיבות, אבל עדיין מצד זה אין בזה טעם מספיק לומר שבמקומות אחרים לא תהיה שום משמעות לכפלות גרידא דאם כן הוא גם כאן היה על המלאכים לומר ג' תיבות שיש בהם משמעות כל שהיא.

ואכן כ' הגר"א [ישעיה ו ג] דכפלות ב' פעמים בא לחזק הענין וכפלות ג' פעמים בא לומר קדושה למעלה שאין לה קצבה, ומענין דברים אלו אי' ברד"ק [ירמיה ז ד] עה"פ היכל ה' היכל ה' היכל ה', שכופל המילות לחזק הענין עי"ש, ועי' גם במיוחס לרש"י במנחות עז ע"א ד"ה אלא מש"כ על הפסוק כי עשרת הבתים וגו' שדרך הנביאים לכפול הענין עי"ש, אלא ששם אינו אותו הלשון ממש, וא"כ טעם ההיתר לומר קדוש קדוש הוא משום שאומר כלשה"כ וכתולדות יצחק הנ"ל ובזה אין ספק שנראה כב' רשויות כיון דמוכחא מילתא שאומר משום שכך לשה"כ וגם במודים מודים אין הכונה שרק נראה כב' רשויות דאה"נ יתכן שרק בא לחזק הענין אבל מספק כיון דיש צד שנראה כב' רשויות משתקין אותו משא"כ היכא שאומר נוסח הכתוב.

נמצא לכל הנ"ל דבדיעבד יש על מה לסמוך יצא יד"ח (ויעוי' בסי' קפח שנקט המשנ"ב בשוכח בסעו"ג רצה שאין לחזור מספק כיון שמצד הדאורייתא ודאי יצא וכ"ש לענייננו).

ואמנם היה מקום לטעון דג' גמולות הכונה ג' עניינים שונים ולשונות נפרדים של גמולות אבל הא מנ"ל ומהיכי תיתי לה דהרי לא נזכר דבר כזה להדיא.

אם הוא ביטנה שכולה תפורה וקבועה בתיק הרי הם נחשבים יחד ככיסוי אחד אבל אם הוא כיס פנימי של הבגד שמונח בנפרד בתוך התיק ויש את חלל התיק סביבו המשמש בנפרד, נחשב הכיס הפנימי כב' כיסויים.

מקורות:

באשל אברהם מבוטשאטש (באו"ח ס"ס רמ) נסתפק בענין סדין המקופל ולמסקנא משמע שם שתפס שאם הוא מקופל בלבד נחשב כב' כיסויים, אבל אם תפור כמו ביטנה אי אפשר להחשיבו כשני כיסויים אלא רק ככיסוי אחד, וכן הביא דבריו בכה"ח סי' רמ סקנ"ג.

והגרח"ק (בתשובתו הנדפסת בלקט שאלות המצויות ח"ב עמ' כג) נשאל לגבי כיס  בבגד (כגון כיס בחליפה) אם יש להחשיבו כב' כיסויים וציין לדיני מוקצה (בסי' שי בשונה הלכות אות ח) דשם נזכר חילוק בין אם הכיס תפור כולו לבגד שאז נחשב כאותו בגד לבין אם רק פיו תפור לבגד, וסיים שם בצ"ע.

אולם בכופל בגד לשניים הביא במאיר עוז (סי' מ ס"ב אות ד) בשם הגרח"ק שרצה להקל בזה, ועי"ש מה שדן לגבי כיס, ומה שטען שיש משמעויות במשנ"ב שלא כדין זה (ומה שהביא שם ראיה מדין כר במשנ"ב סי' מ ס"ג יש להשיב על זה דכר אין עשוי להיפרד הב' צדדי הכר זמ"ז והוא בית קיבול העשוי למלאות ושמא בניד"ד בכה"ג לא חשיב ב' כיסויים כעין ב' כיסויים תפורים שלמד הא"א הנ"ל מציצית להחשיבו ככיסוי אחד, משא"כ בכופל בגד לשנים).

ומ"מ לגבי ביטנה שכולה תפורה עם התיק משמע שמסכים גם הגרח"ק שנחשב כאותו בגד, ולא נחשב כב' כיסויים, אבל בתא נפרד בתוך התיק שהוא מוקף מכיסוי בכל צדדיו שיכול להניח דברים גם בתאים הסמוכים, לא גרע מאריג המקופל לשנים שנחשב כב' כיסויים וכנ"ל בשם האחרונים והגרח"ק וראה גם בדעת תורה ביו"ד סי' רפב אלא דשם הקיל יותר מזה.

ובמאיר עוז שם למד מדברי הא"א הנ"ל דבכיס אינו טוב, כיון דבתפירה סובר שהוא כבגד אחד, ולענ"ד יל"ע דשמא הא"א לא אמר דבריו אלא בבטנה שנוצר להיות קבוע בבגד, אבל כיס שתפור רק הקצה שלו אינו יותר גרוע מבגד כפול לשנים ששם ג"כ ב' חלקי הבגד תפורים זה בזה והעיקר שאינם תפורים לכל ארכם ומה שב' קצוותיהם תפורים זב"ז אינו מגרע וכמו שציין הגרח"ק להל' מוקצה, וגם אם יש לדון בכיס של בגד דהוא עשוי להיות קבוע באופן זה במקום הזה שבבגד ויש לדון מצד הסברא שכתבתי לעיל על כר שעשוי להיות קבוע כך, אבל בכיס פנימי של תיק שהחלל שסביבו משמש לאחסון אחר, בזה ודאי חשיב כדבר נפרד ולא כדבר הקבוע ותפור בתוך החלק החיצוני של התיק.

כתיב בתולותי ובחורי הלכו בשבי [איכה א יח], וצריך ביאור דאיש גדול מאשה, ולמה הוקדמה אשה לאיש, ויש לומר משום דלפדיון מבית השבי אשה קודמת כדאי' בפרק בתרא דהוריות [יג ע"א] ובשו"ע [יו"ד סי' רנב ס"ח], הלכך כאן דמיירי לגבי צרת שביה הוקדמה אשה.

אבל יל"ע דכתיב ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא [עמוס ח יג], ולמה כאן הוקדמה אשה לאיש, דהרי להצלה איש קודם לאשה כמ"ש ברמ"א על השו"ע שם ע"פ שלהי הוריות, ויל"ע אם התעלפות בחוצות חשיב בזיון להקדים אשה וצל"ע למעשה, אבל יש לומר בפשיטות דבקלקלה הקטן קודם כדאמרי' בקיצור בגמ' דברכות סא ע"א בקלקלה מתחילין מן הקטן ובאריכות במס' דרך ארץ על כמה עניינים, הלכך בלשון קללה לעתיד יש להקדים אשה לאיש, ואם נימא דגם בלשון קינה על העבר חשיב קלקלה לענין זה א"כ יש לתרץ כן גם על קושי' דלעיל.

סי' קסז ס"ז, ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא, נקט יעקב ולא נקט שמעון כמו בשאר מקומות שרגילים לומר ראובן ושמעון, דיעקב הוא אב ושמעון הוא אח קטן, ודינא הוא להלן סי"ד דגדול בוצע ולא קטן וכן בעה"ב בוצע שהוא האב בהרבה מקומות וק"ל.

בודאי שיש בזה ענין דעיקר הבאת המלח לשלחן בפת שלנו נזכר כבר בראשונים כמו שהביא הרמ"א סי' קסז ס"ה, ושם לא נזכר שצריך לטבל ג' פעמים, וגם לא נזכר שם שהוא רק ע"פ הסוד, אלא שיש לטבל במלח משום שהאכילה היא כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ואילו הענין לטבל ג' פעמים נזכר אח"כ במג"א ובאר היטב סק"ח ומשנ"ב סקל"ג בשם המקובלים, ואפשר שהוא ע"פ סוד.

וממילא שפיר יש מקום להדר לטבול במלח גם מי שנוהג להטביל רק פעם אחת ואינו נוהג ע"פ המקובלים, כיון דמ"מ נוהג ע"פ כמה ראשונים שהביאו מנהג זה להשוות האכילה כקרבן, וגם בקרבן אין ליתן מלח ג"פ כדמוכח בסוגי' דמנחות יכול תבונהו וכו'.

ודלא כחכ"א שכתב שאין שום ענין להטביל אם אינו מטביל ג"פ כיון שאינו נוהג לא כדינא דגמ' (שפת נקיה א"צ טיבול) ולא כקבלה (שמצריכים טיבול ג"פ), שדבריו אינם נכונים כמו שנתבאר.

רמ"א סי' קסג ס"א או אוכל על ידי כף, עי' במשנ"ב סק"ז בשם האחרונים שדינו של הרמ"א תמוה, ולולי דמסתפינא הו"א דגם הרמ"א לא נתכוון לומר שזה מתיר בפת, אלא רק קאי אדסמיך ליה בדבר שטיבולו במשקה, שבזה אם אוכל על ידי כף א"צ נט"י, ולצדדין קתני, ותדע דהרי בסעיף הסמוך ס"ב אי' דאוכל על ידי מגריפה צריך נט"י ולא פליג רמ"א כלום וגם באוכל מחמת מאכיל דחייב נט"י להלן בסמוך שם להדיא מסכים לזה הרמ"א שם, ועכשיו א"צ לדחוק בין יש לו מים לאין לו מים דבכל גוני לא מהני לכו"ע ע"י כף אלא הרמ"א קאי אדסמיך ליה, והרמ"א קיצר כדרכו לפעמים לשנות בדרך קצרה.

הנה קי"ל שאין מתפללין על מעשה ניסים [וכמו שציינתי בתשובה ד"ה האם אפשר להתפלל שלא יהיה צער לידה], וממילא במקרה רגיל מותר להתפלל רק על דבר שהוא דרך הטבע, ולכן גם כשמתקבלת התפילה היא תתקיים בדרכי הטבע, אבל גם בדרך הטבע צריך הנהגה של השגחה פרטית הניכרת בשביל שתתקבל תפילתו, ויש גם מושג של נס נסתר שהכל מתרחש בדרכי הטבע והמתבונן יראה שהכל נעשה בהשגחה עליונה בתכלית, עי' בהקדמת מהר"ל מפראג למגילת אסתר (הקדמת הספר אור חדש) כמה פעמים, וכעי"ז אמרו ז"ל שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן הענין, שאז יוכל להתקיים נס נסתר כמ"ש רבינו בחיי בהקדמה לפרשת כי תשא, ומלבד זאת לפעמים מן השמים יבחרו לקבל ולקיים התפילה באופן היוצא לגמרי מדרך הטבע, וגם לפעמים יתפלל אדם על דבר שהוא יוצא מדרך הטבע (ולפעמים הוא מותר במקום הצורך כגון במקום סכנה, וכמו שמצינו בתוס' רפ"ק דחולין דגם נדר שאסור בעלמא הותר בעת צרה וגם תפילה על נס מצינו שבמקום צורך התפללו על הדבר לפעמים, ומיהו צדיקים שבקשתן נעשית שאני ג"כ, אבל במקום פיקו"נ ודאי אין לך דבר העומד בפני פקו"נ) וגם תתקבל תפילתו ויתקיים הדבר באופן היוצא מדרך הטבע כמו שמצינו הרבה במקראות ובתלמודים ובמדרשים, הלכך אין כאן דבר קבוע לאחד מן הצדדים.

לגבי עצם ההנהגה שהתפילה מועלת האם היא הנהגה היוצאת מגדר הטבע או שהיא הנהגה טבעית, הנה בודאי שעצם קבלת תפילה אינה טבע ממש דהרי הוא דבר שמימי ואלוקי שהדבר מתקבל לפני גבוה, ואינו מדברים שהוטבעו בדרכי הטבע הפשוט שהמינים מודים בו, אבל לענין הקשר של הבקשה לתפילה לפעמים הוא יהיה נס נסתר כנ"ל דהיינו באופן טבעי שאם ירצה אדם לבדוק יראה שאינו במקרה כלל (ועי' ארחות יושר ערך השגחה) ולפעמים יהיה נס גלוי ממש ומאידך גיסא לפעמים יהיה נסתר מן הנסתר שגם לא יהיה אפשר לדעת אם הוא בזכות תפילתו או לא.

מרבה בשר הכונה מרבה בשר עצמו ואין הכונה דוקא על אכילת בשר אלא כל מה שאוכל מרבה בזה בשר הגוף של עצמו (ומאידך כל מה שאוכל פחות מתמעט על ידי זה בשר עצמו, עי' ברכות יז ע"א), ובשר זה עלול להיאכל לבסוף על ידי רימה (כ"כ בפי' המיוחס לרש"י וראב"ן ומחזור ויטרי ובמגן אבות לרשב"ץ ורע"ב והר"י נחמיאש ור"מ היצהרי והתפא"י פ"ב דאבות מ"ז ועוד מפרשים, ודלא כספר מילי דאבות וספר זכות אבות שפירשו דקאי על אכילת בשר), אם לא יהיה מיחידי הסגולה שאין רימה שולטת בהם.

וכן אי' בשבת קנא ע"ב שאחר ג' ימים ממיתתו של האדם כריסו של האדם נבקעת ואומרת לו טול מה שנתת בי (הובא במגן אבות להרשב"ץ על המשנה שם).

ויש מהמפרשים באבות שם דמשמע בהם דלא דוקא מיירי על מי שמרבה באכילה לשם תאוה (אע"ג שגם הוא מרבה רימה) אלא על מי שמרבה בשרו לשם זה שיהיה לו בשר יותר וירגיש בזה בריא וחזק ואעפ"כ עצם זה שמרבה בשר הוא מרבה רימה (ראה רבינו יונה ורשב"ץ שם).

נראה דהדבר תליא בפלוגתא, דלפי הסוברים שהאיסור הוא במעשה דת חייב מיתה בזה, ולהסוברים שהחיוב הוא בשביתת יום שלם יש בזה כמה צדדים והדבר נוטה שאינו חייב מיתה.

מקורות:

לפו"ר צדדי הספק הם דמחד גיסא הרי גוי זה שבת כמנהג ישראל, דהרי גם ישראל מותר לו לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל מאידך גיסא הרי יש צד דגם פיקוח נפש לא הותר בגוי אלא בישראל בלבד, דהרי פיקוח נפש בז' מצוות יש צד שלבני נח לא הותר, דוחי בהם ולא שימות בהם נתחדש רק בישראל ולא באו"ה לדעת הרא"ם בפ' שמות עה"פ ויבקש המיתו ובפנים יפות פ' ניצבים, וכמבואר בתוס' סנהדרין עד ע"ב בקושייתם, וגם בתירוצם משמע שנסתפקו בזה, והמנ"ח החמיר בזה, וראה גם חי' הגר"ח פ"א מהל' רוצח ה"ט שנקט כדברי הרא"ם והחזו"א שם השיג עליו מגמ' עי"ש.

וכעי"ז בבית האוצר למהר"י ענגיל סי' א דלגבי שנים שעשאוה אין פטור לגוי וממילא גוי שעשה מלאכה בשבת בשנים חשיב כמלאכה גמורה לענין זה.

ודבריו מחודשים מאוד, דהרי דין שנים שעשאוה לא נאמר בסופו של דבר לענין גוי דהרי מלאכות שבת לא נאמרו בגוי כלל, וא"כ מהיכי תיתי לחדש דינים חדשים בגוי, אבל כאן בניד"ד יש לטעון דאם מצינו בגוי בז' מצוות שאינן נדחין מפני פקו"נ יש לומר גם לענין זה.

ומצינו שדנו האחרונים בעוד נידון דומה לענין גוי שלובש ציצית בשבת האם יש להחשיבו משאוי וממילא הו"ל כגוי ששבת, וכ"כ בשו"ת חשק שלמה (בחי' גפ"ת) בשם הר"א ברוידא, אבל בחי' הגר"ח סי' תלה חולק ע"ז דכיון שמתכוון למצוות ציצית לא חשיב משאוי, ומ"מ גם הגר"ח שם אפשר דלא בא לטעון דנכרי ששובת בצורת שביתה של ישראל הו"ל כגוי ששבת, אלא אדרבה כאן הוא רק מחמת שמקיים מצוות ציצית כאינו מצווה ועושה ממילא הו"ל כבגד ולא כמשאוי, אבל אין לומר סברא כזה דאם שובת כצורת שביתה של ישראל חייב.

וכן מבואר בהמקנה קידושין לז ע"ב בתוד"ה ממחרת אותו הענין לענין איסור שביתה דגוי שהלילה הולך אחר היום בגוים, וכעי"ז בחשק שלמה שם ובערל"נ בסנהדרין נח ע"ב.

המבואר מזה דלענייננו א"א לטעון שיתחייב בעצם מה ששובת שביתה של ישראל אם לגבי גוי אינו שביתה, ולכן לפי הצד שהיתר וחי בהם לא נאמר בגוים א"כ אם מחלל שבת לפקו"נ כבר אינו בכלל גוי ששבת (לדעת רש"י ורמ"ה דלהלן).

והנה בנידון השאלה דנן יש להבהיר דאם הגוי חילל שבת לצורך הצלת גוי בשבת, הנה הרי גם בישראל מעיקר הדין אין בזה היתר לחלל שבת לצורך זה (כמבואר במשנ"ב ובפמ"ג ולא ניכנס כאן להוראת פוסקי זמנינו שהוא רק מחמת פיקו"נ דישראל בסופו של דבר ואכמ"ל ונתבאר בתשובה אחרת), וגם אין שייך כאן כדי שישמור שבתות הרבה, וממילא חשיב גוי שלא שבת ואינו חייב מיתה.

מאידך גיסא אם הגוי חילל השבת לצורך הצלת נפשות מישראל קצת דוחק בעיני לומר דאין הנכרי מבטל ז' מצוות מחמת זה כשלישראל מותר, וכדאמרי' בחולין דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, וא"כ אפשר דגם הסוברים דאיסור וחי בהם לא נאמר בגוי, לא מיירי לאסור פקו"נ בגוי אלא בשביל גוי אחר שישמר שאר מצוות אבל בשביל ישראל לא, וגם הראיה שהביא החזו"א מגמ' לא מיירי אלא בהצלת הגוי עצמו ולא בהצלת ישראל, ואדרבה מבואר בפ"ק דע"ז דף י' שמותר לגוי למסור עצמו למיתה לצורך הצלת ישראל, אם כי יש לדחות דהתם שאינו עושה מעשה אלא רק מחליף עצמו בישראל בעונש שעושה גוי אחר אינו בכלל איסורא לבן נח כלל, וכ"ש דבלאו הכי יהרג גם אדם, וצל"ע ברא"ם ושאר מקורות הנ"ל.

ונראה לומר עוד הסבר בזה, דהענין של ישמור שבתות הרבה שייך רק בישראל שכל מציאותו בקום ועשה מצוות, אבל ז' מצוות בני נח הם רק תיקוני העולם שלא יהיה רעות בעולם וממילא אין רווח בחי לענין זה יותר מבמת וק"ל.

ואין להקשות דהתוס' בסנהדרין שם יישבו על קושייתם דקרא דוחי בהם איצטריך לענין קידוש השם שלא יחלל גוי שם בשביל שלא ימות ישראל חבירו, דזה לא שייך לתרץ כיון דבגמ' שם לא מיירי באופן זה אלא באופן שהגוי מוסר נפש עצמו על קידוש השם וקיצרתי ועי"ש והבן.

ממילא אם נימא הכי היה מקום לומר דאם הנכרי חילל שבת לצורך הצלת נפש של ישראל נמצא דעדיין לא עשה מלאכה האסורה בשבת, וכ"ש לפי הדעות שגם בגוי נאמרו דיני פיקו"נ אם כן מעיקרא המלאכה שעשה היה באופן המותר.

אבל עדיין יש לדון דגם אם נימא הכי אבל מ"מ  מנא לן שהמחלל שבת לצורך פיקוח נפש חשיב משמר את השבת, דשמא חשיב כמחלל שבת בהיתר, ואמנם אינו נפטר מקידוש היום גם אם צריך לחלל שבת, משום שבשאר הזמן משמר את השבת ולענין שאר דברים משמר את השבת, אבל מעשה זה גופא של חילול שבת לצורך פיקו"נ מנ"ל שהוא מוגדר כשמירת שבת, דאדרבה אמרי' בפ"ח דיומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכן אמרי' מילה דוחה את השבת ומזה ילפי' ביומא שם שכל איבריו על אחת כמה וכמה ונדחית משמע שאינה כאן.

ממילא יש מקום לטעון דזה אמנם שגוי זה לא חשיב שעשה מעשה שהוא איסור בישראל אבל גם שמירת שבת ליכא בזה ולא נכלל במה שנזכר בילקוט פ' תשא לזר שנכנס בין מלך ומטרונא (שהוא משל לגוי ששבת שנכנס בין הקב"ה לישראל).

ובפרט דבגמ' סנהדרין שם יליף לה מלא ישבותו וקרא זה לא מיירי מצד דיני שבת כלל, ולא רק מצד הפשט אלא אפי' מצד הדרשא לפרש"י והרמ"ה שם מיירי באיסורא דרמיא על גוי שלא לשבות יום שלם אפי' שלא מחמת מצוה כלל, ואם לא שבת מחמת שום טעם שיהיה א"כ הרי לא שבת.

כל הנידון דלעיל רק לדעת רש"י והרמ"ה בסנהדרין שגוי ששבת בחלק משבת אינו חייב, אבל להרמב"ם לפמשנ"ת בחי' חס"ת בסנהדרין ה"ה אם שבת שעה אחת לשם מצוה חייב וממילא אין כאן נידון, דאם שבת לשם מצוה כבר נתחייב מיתה קודם לכן, ואם לא שבת לשם מצוה, א"כ מאחר דתליא בכוונתו א"כ מה לי מקצת היום מה לי כולו כיון שלא כיון לשם מצוה, משא"כ לרש"י ורמ"ה שם גם לשם מנוחה בעלמא חייבים מיתה כמבואר שם ברש"י ד"ה אמר.

ויש להוסיף עוד דלהרמב"ם איסור השביתה דהוא משום שמתכון לשביתה בתורת דת, ולכן לשי' הרמב"ם לכאורה אם מתכוון הגוי לשביתה אפי' במעשה הפקו"נ שלו גופיה כגון שעושה הקל הקל משום תורת דת א"כ אפשר דבזה לבד חשיב לשי' הרמב"ם כגוי ששבת, ומש"כ בגמ' סנהדרין שם שהציווי שלהם הוא רק בקום ועשה, י"ל דהוא בכלל קום ועשה לעשות יותר ממה שעשה ולא יעשה רק הקל הקל, ויל"ע בזה.

ויש להוסיף עוד דבמאירי בסנהדרין שם הולך בשי' הרמב"ם שהוא משום שמחדש דת, וכ' שם דהאיסור הוא משום שמא ילמדו ישראל ממנו אם משמר את השבת, וממילא לפי שי' המאירי משמע דכל שמשמר כמנהג ישראל הוא בכלל זה, ואפשר שחולק גם על סברת האחרונים הנ"ל שהבאתי בריש התשובה.

וידוי לא מועיל בלא קבלה לעתיד כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה ה"ג ואף איסורא אית ביה כשאדם מתודה בעצמו בלא קבלה לעתיד כמ"ש החי"א בסוף כלל קמג, וכמו שאנו אומרים בנוסח ועל חטא שמזכירין גם על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה, ולכן אין שייך וידוי מדין זכין דהרי חולה זה לא קיבל על עצמו שלא לחטוא עוד, ועוד דוידוי גופיה אינו רק זכות דיש בו הרי גם חובה בין מצד הקבלה לעתיד ובין מצד ההודאה בחטא, ואע"ג שהוא מחוייב בלאו הכי מ"מ הרי הוא נהג בזה כמו שאינו מחוייב עד עכשיו, ועוד דהרי אם החולה ירצה רק וידוי בלא קבלה לעתיד יש כאן רק חובה ולא זכות כמבואר בהנ"ל בשם החי"א וממילא אין חבין לאדם אלא בפניו.

ויש לציין דלגבי גיטין בשכיב מרע מצינו דיש אופנים דאמרי' זכין עי' רש"י יבמות קלז ע"ב, וכן לגבי בעיגון מחמת שמד בגט יש אופנים דאמרי' זכין כמ"ש בתה"ד סי' רלז ושו"ע, ועי' אה"ע סי' קמ ס"ו ובבהגר"א סקי"ג, ולכן היה מקום לומר דגם כאן היה שייך זכין, אבל למעשה א"א להתייחס לזה כיון דעיקר מעשה התשובה הוא העקירה מן החטא כמבואר ברמב"ם שם, וביתר דגש בהנהגות הר"ח מולוז'ין וכמדומה שבחלק מהנוסחאות הוא שם בשם הגר"א, ובהרחבה בבית אלהים להמבי"ט, והרי כאן חסר עיקר מעשה התשובה שהוא העקירה מן החטא שחסר גם החרטה וגם הוידוי ומה מועיל כאן זכין.

וכמו שהבאתי ראיות בתשובה אחרת שאחר שנטרפה דעתו של החולה לא שייך אמירת וידוי.

ובחינוך מצוה שסד מבואר דעיקר מטרת הוידוי הוא לגלות מחשבותיו מן הלב אל הפה שמכיר בחטאו, וכמובן שפה בלא לב העיקר חסר דבפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ועי' בתנחומא ריש בלק דכל החוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך לפגוע בו, וכמובן שהוא דין בחוטא עצמו ואינו שייך לדין זכין.

ואמנם מצינו בכה"ג ביו"כ שמתודה בשביל ישראל אבל שם הוא בשליחותם כמ"ש ומאת עדת בני ישראל יקח וגו' (בר"פ אחרי מות).

וברז"ל מבואר דיש איזה בחינה שהקב"ה משיב את ישראל אליו, כמ"ש בר"ה לב על חי אני וגו' כי אם ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם, וכמ"ש בקידושין ע ע"ב דאילו בישראל כתיב והייתי לכם לאלהים וגו' עי"ש ברש"י ובסוף איכ"ר [איכה ה, כא] עה"פ שובו אלי ואשובה אליכם עי"ש, אבל בכל המקומות הכונה שהקב"ה מזרז את ישראל לשוב אליו ומקרבם אליו לזה ומוליכם בדרך ישר אבל לא שעושה התשובה במקום ישראל.

ואיני מדבר אלא מצד הדין אבל ודאי שאין למחות במי שאומר וידוי כזה מצד מהיות טוב או מצד מנהג שכן אין שום הפסד בזה.

ובמקרה שהחולה שומע בודאי שיש לומר לו הוידוי כמבואר בפוסקים גם אם אינו מגיב.

נראה דאחר חצי קדיש יכול לאומרו אבל אחר עקירת רגליים לכאורה אי אפשר.

מקורות:

הנה הקדיש לא גרע דינו מתחנונים ולענין תחנונים קי"ל דמעיקר הדין אין איסור להפסיק באמירתן קודם יהיו לרצון, כמבואר ברמ"א סי' קכב ס"א לגבי אלהי נצור, וע"פ המבואר בסוגיות בגמ' (לענין דיני עקירת רגליו) שאין איסור לומר תחנונים אחר תפילתו ואכמ"ל, ולהגר"א באמרי נועם בברכות יז ע"א משמע דאדרבה טוב שיאמר אלהי נצור דוקא קודם יהיו לרצון.

(ויש לציין דאמנם באלהי נצור יש לשון שונה בגמ' שם משאר התחנונים הנזכרין שם, כפי שכבר הערתי באיזהו מקומן, דרק באלהי נצור נזכר כי מסיים צלותיה ובאינך נזכר בתר דמסדר צלותיה ולכך מנהגינו בסיום התפילה רק באלהי נצור וכמו שהערתי במקו"א, ולכך אלהי נצור בלבד מסתיים ביהיו לרצון לדעה זו משא"כ שאר התחנונים, דאלהי נצור הוא סיום התפילה וק"ל, אבל עכ"פ חזינן שיכול לומר תחנונים קודם יהיו לרצון בתורת תחנונים).

וכ"ש שכאן יש לצרף הדעות שאין אומרים יהיו לרצון בחזרת הש"ץ שהיא דעת הרמ"א בס"ס קכג ס"ו ומנהג רבים.

ואע"ג דבקדיש אומרים ואמרו אמן והם אינם מן התחנונים מ"מ הם צורך תחנונים (וזה גופא הטעם שמותר לאמרו באמצע הקדיש), והכלל הוא בכל מקום כמו שביארתי במקו"א דכל דיבור שהוא צורך הברכה אם יש צירוף נוסף אפשר להקל להפסיק בו לכתחילה, ואם אין צירוף נוסף אפשר להקל בדיעבד, כמו שמצינו בכמה דינים שכשיש צירוף מקילינן לכתחילה לדבר מענין הברכה.

ולכן מאחר שבניד"ד אפשר לצרף הדעות שהש"ץ אינו אומר יהיו לרצון, א"כ יש מקום לומר דואמרו אמן הוא צורך תחנונים ולפי החשבון הנ"ל יהיה מותר לש"ץ לאומרו קודם יהיו לרצון, ובפרט שיש בזה גם קצת שעת הדחק במקום שמי שנוהג לומר יהיו לרצון אחר חזרת הש"ץ מתפלל במקום שאין נוהגין כן וממתינים לו אחר המברך את עמו בשלום שמצפים שכבר מיד יתחיל קדיש (ביום שאין אומרים בו תחנון), ומ"מ אם הוא קדיש שלם עם עושה שלום לא תיקן בזה דהרי יהיו לרצון צריך לומר עכ"פ לכתחילה קודם שפוסע כשאפשר, ובעושה שלום שבקדיש צריך לפסוע כמ"ש בשו"ע, וכן ביום שאומרים תחנון ונפילת אפים צריך לומר יהיו לרצון קודם שעוקר רגליו, דאף דכ' הפוסקים (הובא במשנ"ב סי' קד סק"ט) שמותר לעקור רגליו לצורך מצוה אחר שסיים תפילתו קודם שפוסע לעושה שלום אבל קודם יהיו לרצון א"א כמ"ש בשו"ע סי' קד ס"ב, ואפי' לצורך מצוה כ' שם המשנ"ב בסק"ט דנראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו', מלבד במקום צורך גדול המבואר בפוסקים שאז מותר לעקור רגליו ממקומו גם באמצע שמונ"ע (כגון נחש כרוך על עקבו דיש בפוסקים שכתבו דגם באופן שאסור להפסיק בדיבור מותר להפסיק בהילוך כמ"ש רמ"א בסי' קד ס"ג בשם רבינו יונה, וכן לענין הניחו צואה סביבותיו בזמן תפילת שמונ"ע).