מה השאלה שלך?

הנה בדיני יציאה לרה"ר מפורש הדין בגמ' שבת ס ע"א ואילך ושו"ע או"ח סי' שא סכ"ד סכ"ה ואילך דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וקמיע מומחה הגדרתו שריפא ושנה ושילש וכמבוארים פרטי הדינים בשו"ע שם, ולכן מאחר שבזמנינו אינו מצוי כ"כ ...קרא עוד

הנה בדיני יציאה לרה"ר מפורש הדין בגמ' שבת ס ע"א ואילך ושו"ע או"ח סי' שא סכ"ד סכ"ה ואילך דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וקמיע מומחה הגדרתו שריפא ושנה ושילש וכמבוארים פרטי הדינים בשו"ע שם, ולכן מאחר שבזמנינו אינו מצוי כ"כ קמיע מומחה כזה לכן בד"כ יהיה הדין שאסור לצאת בו לרה"ר, והנידון בזה הוא בדרך מלבוש כמבואר במשנ"ב סקפ"ח, ואין בזה נפק"מ אם מאמין בקמיע או שאינו מאמין בו.

ולענין אם העשבים מותרים או אסורים בטלטול בשבת הנה עשבים (כגון חתיכת ערבה מהושענא של צדיק) בד"כ אינם ראויים לשימוש כלל, ולגבי אבנים מבואר בכ"מ (בסי' שח סכ"ג ובסי' שג משנ"ב סקע"ג, ועי' בדיני הטמנה סי' רנט ס"ב, ועוד) דיש חילוק אם ייחדם לשעה או ייחדם לעולם, ולכן בניד"ד אם מאמין בזה וייחדם לשימוש עולמית (דהיינו עד שיתכלה ויצא מכלל שימוש) לשמירה הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר כיון שאין איסור להשתמש בו בביתו, אולם אם בעל העשב אינו מאמין בשמירה זו והקצה אותו מדעתו הרי הוא כשאר עצים ואבנים דלא חזו למידי.

ולא נכנסתי בזה אם ראוי להתרפא בדבר מצוה או לא, וידוע מה שדנו האחרונים אם מותר להתרפאות במזוזה כשאינה קבועה במקומה או כשאינה משמשת למצוה (ודעת הרא"ש בסוף הל' מזוזה שזה הטעם שאסור למסור מזוזה לגוי משום שמשתמש רק לשמירה ולא למצוה והובא בבאר שבע סי' לו ובפת"ש), ועי' שבט הלוי ח"ב סי' קמט ח"ט סי' רכא ואג"מ יו"ד ח"ב סי' קמא ענף ג ומס' מזוזה להגרח"ק עמ' ק, ודון מינה ואוקי באתרה.

לענין מטבע אם הוא מוקצה או לא, עי' בסי' שא סל"ב סל"ג ובמשנ"ב ושעה"צ שם, ותמצית הדברים דדעת הגר"א ועוד פוסקים שאם צרר את המטבע בסדינו וגם הוא מטבע ממין מנוקב (עי"ש סקקכ"א) אז אין המטבע מוקצה כלל אף אם רק צריך לסדין שהוא צרור בו, ואם רק צרר את המטבע בסדין ואינו מין מטבע המנוקב (וה"ה שגם לא ניקבובעצמו) לדעת הגר"א אינו מפקיע מהמטבע מוקצה אף אם המטבע משמש את הדין, ודעת המג"א דגם באופן שהמטבע מנוקבת וצרורה בסדינו יש על זה עדיין קצת שם מוקצה, ואסור בטלטול אלא לצורך גדול כגון בחשש גניבה.

ולעיל סכ"ח נזכר דינא דיוצאין בסלע שעל הצינית, ושם לא נזכר שהמטבע מנוקב, והטעם אולי משום ששם יש שימוש ברור במטבע כשאינו מנוקב, לכן אינו נחשב מוקצה למרות שאינו מנוקב, משא"כ בניד"ד אפי' בפורפת יש לומר דאינו שימוש חשוב דיו לבטל את ייעוד המטבע אלא אם כן הוא מנוקב (כמ"ש השעה"צ שם בשם הגר"א).

ואם נאמר כטעם זה נמצא דבמטבע של צדיק שביטלו משימושו וייחדו לעולם לשימוש של היתר אולי אין דין זה, ועדיין יש מקום לדון לאסור משום מראית העין או משום שבטלה דעתו לייחד וצ"ע.

והנה במג"א הנ"ל בסי' שא סקמ"ה נזכרו ג' אופני היתר לצאת במטבע, הא' שניקבה בעצמו לתלותה בצואר בתו, והב' שמשמש לבגד ובטל לבגד וייחדו לבגד, והג' היינו במקום צורך גדול מאוד דחשש גזילה או סכנה עי"ש ובמשנ"ב ובבה"ל שם סל"ב.

והנה האופן השלישי הנ"ל אינו שייך כאן כלל, והאופנים האחרים ג"כ לכאורה אינם שייכים כאן, דהאופן הראשון מיירי שעשה מעשה כדי להעבירו לשימוש של היתר, וכאן מיירי בניד"ד במטבע שלא עשה בו מעשה כלל, והאופן השני ג"כ אינו שייך כאן שהרי בניד"ד אינו בטל לבגד אלא עומד בפני עצמו.

אולם בשעה"צ סקקמ"ז נראה דנקט בדעת המג"א דסגי בייחוד לשימוש, שאחר שהביא דברי הט"ז דמקל בטבעת נקובה במינה כ' דהמג"א מצריך שייחד לשימוש לצואר בתו ולא הזכיר מש"כ המג"א דבעי' שינקבנה וכמו שהביא השעה"צ גופא לעיל דברי המג"א הללו בסקקמ"ה, ואולי סבר דאינו מצריך מעשה אלא סגי בייחוד, וכן מבואר לגבי אבנים בסי' שח סכ"ב דסגי בייחוד לעולם ולא בעי' מעשה, ועי' בסוגי' דצאו וחשבו ובדברי הפוסקים סי' שח ס"כ, וסובר המשנ"ב דה"ה בכלי שמלאכתו לאיסור סגי שמייחדו להיתר, אבל במג"א כאן אין הכרח לזה וכמשנ"ת.

אולם במג"א לקמן סי' שג סקי"ח כתב להדיא לגבי פורפת (שהוא מקור הדין דהמג"א בסי' שא הנ"ל) דהמעשה מבטל המוקצה, וכתבו המג"א בקיצור נמרץ, והביאו המשנ"ב שם סקע"ה ומבואר שם בשו"ע סכ"ב דלא מהני ייחוד ועי' עוד בשעה"צ ס"ק סב בשם הלבושי שרד, וא"כ צע"ק שקיצר השעה"צ בסי' שא שם בהביאו דברי המג"א דמהני ייחוד, דהמג"א הרי מיירי במעשה או בבטלו לבגד דהשתא מתבאר בדברי בסי' שג דזה גופא ג"כ מחמת מעשה.

ומ"מ בייחוד לשבת אחת גם להמשנ"ב אינו מועיל כמבואר בסי' שג בשו"ע, אבל בייחוד לעולם כ' המשנ"ב שם סקע"ד בשם התוספת שבת שם סקמ"ז וחי' רע"א דמהני כמו דמהני באבנים ייחוד לעולם עי"ש סקע"ג, ומ"מ עדיין אינו מיישב למה כ' השעה"צ בסי' שא סקקמ"ז דלהמג"א מהני ייחוד דאפי' אם מיירי יחוד לעולם אינו מפורש בדברי המג"א שם.

ויעוי' בשעה"צ בסי' שא ס"ק קמה שכתב דאפשר דגם הגר"א מודה דההיתר בנקובין הוא רק בעשה מעשה לנקבו כמ"ש המג"א, ומש"כ המשנ"ב בסקקכ"א דהיתר נקובין הוא גם במטבע ממין מטבע נקוב אינו לדעת הגר"א וכמו שציין שוב שם השעה"צ שזהו לדעת הט"ז ולא לדעת המג"א ושדעת הגר"א כתב מתחילה עכ"ד, וא"כ לא היתה בכונתו להכריע כן בסקקכ"א בדעת הגר"א כן אע"פ שבהמשך הס"ק הביא דברי הגר"א.

ולפי הנ"ל בשם התוס' שבת ורע"א לכאורה יוצא דגם בנקובין צריך לנקיבה רק באופן שייחדו לשבת אחת, אבל באופן שייחדו לעולם א"צ גם הנקב, וצריך לדחוק לומר דמיירי בנקב שאינו מעכב שימוש המטבע לסחורה אלא רק מוסיף בו שימוש לתלותו בצואר בתו ובזה סגי שעשה ייחוד לשבת א' על ידי מעשה, כך היה מקום לומר.

ומיהו המעי' בהמג"א בסי' שא שם יראה דב' הטעמים להתיר שלא במקום סכנה או הפסד הוא במעשה בצירוף עוד סברא, דבטעם אחד יש מעשה וגם בטל לבגד והיינו טעמא דפורפת, וטעם שני היינו במעשה של נקבה לתלותו בצואר בתו, ויש מקום לומר דבנקבה לתלותו בצואר בתו מהני אע"פ שלא בטל לבגד משום שקלקלו מלשמש כמטבע, ובזה מדוייק מש"כ המג"א בסי' שט שם בטעם ההיתר דפורפת שהוא בטל לבגד.

אולם א"א לומר כן להלכה מג' טעמי, הא' דבסי' שג שם כ' המג"א דשינוי המעשה מתיר, ומבואר דזה לבד מתיר, והב' דאם נקב מקלקלו משימוש מטבע ומכינו לשימוש תכשיט א"כ מאי ס"ד לאסור, והג' דהתוספת שבת ורע"א ומשנ"ב מקילין בייחוד לעולם, הלכך לא שבקי' הספק בדעת רבינו המג"א מקמיה פשיטותא דכל הנך רבוותא, ולכך בניד"ד אם מאמין בסגולה וייחד המטבע לעולם לסגולה אין בזה איסור מוקצה ואם לא ייחד לעולם ולא עשה מעשה יש בזה איסור מוקצה.

אולם החזו"א סי' מב סקי"ג כתב דדינא דמטבע דפורפת הוא דוקא כשמחובר לבגד ובטל לבגד ולא מחמת מעשה, ובאמת כמשנ"ת שיש לשון כזו במג"א שטעם ההיתר בפורפת הוא משום שבטל לבגד, אע"פ שיש גם לשונות סותרים במג"א וכמשנ"ת.

וצ"ע דבניקבה מבואר בכמה פוסקים בסי' שא דמהני מעשה אפי' אם נאמר דבעי' שהוא עצמו ינקב כדעת המג"א וכמו שחכך השעה"צ לומר גם בדעת הגר"א וכמשנ"ת שדחוק לומר דעשה באופן שנפסל להיות מטבע דא"כ מאי למימרא.

ובדוחק אולי יש לומר דלעולם יפרש החזו"א דמיירי באופן שנפסל להיות מטבע רק דס"ד שעומד לתקנו.

או אולי יש לומר דלעולם לא מיירי שניקב באופן שנפסל להיות מטבע אלא שעשה בו נקב באופן שניכר השימוש במטבע עצמו שעומד לתכשיט ואז מעשה שמוכיח בכלי שהוא מיוחד להיתר מהני דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור כשעיקר שימושו להיתר דאינו מוקצה ואפי' מוקצה לאיסור ולהיתר קי"ל שאינו מוקצה.

ועוצ"ע להחזו"א מדין סלע שעל הצינית ואולי גם בזה סובר שבטל לגופו מע"ש.

עכ"פ בתשלום הדברים להמשנ"ב וכמה אחרונים (תוס' שבת ורע"א וכן הלבושי שרד שהביא שעה"צ סי' שג שם חולק עכ"פ על חלק מדברי החזו"א וגם המג"א בסי' שג דמעשה מועיל הוא דלא כהחזו"א עכ"פ במקצת) מהני ייחוד לעולם במטבע ולכאורה כך פשטות הפוסקים (הט"ז והגר"א ועוד ופמ"ג בדעת הט"ז) לגבי מטבע מנוקבת, ואילו החזו"א מחמיר בזה, ובמג"א יש לכאורה סתירות בזה ושייך לפרש דבריו בסי' שא כהחזו"א לפמשנ"ת, (ולענין מטבע מנוקבת צ"ל דלא תקשי על החזו"א על דרך שנתבאר אבל מתרץ רק המג"א ומי שיסבור כמותו שהניקוב נעשה למטרת תכשיט ולא כהדעות שהביא המשנ"ב וסתם כמותם שהמטבע הוא ממין מנוקב דבזה לא שייך לתרץ מה שתירצתי לעיל דברי המג"א לדעת החזו"א).

ולפמשנ"ת הסומך על המקילין בזה לא הפסיד.

 

קרא פחות

הנה לענין מה שמפסיק בפירוש באמירת המקרא אין בזה איסור כדמוכח בשו"ע סי' תרצ שרק בדברים אחרים הוא האיסור, עי"ש, וכן מצינו דכל שאין חשש הפסק ברכה אין איסור בדיבור לצורך המצוה כמו אמירת זכר למקדש כהלל כמו שהרחבתי בתשובה ...קרא עוד

הנה לענין מה שמפסיק בפירוש באמירת המקרא אין בזה איסור כדמוכח בשו"ע סי' תרצ שרק בדברים אחרים הוא האיסור, עי"ש, וכן מצינו דכל שאין חשש הפסק ברכה אין איסור בדיבור לצורך המצוה כמו אמירת זכר למקדש כהלל כמו שהרחבתי בתשובה אחרת וכמו הפסק בענין התקיעות בין תקיעות דמיושב לדמעומד כמ"ש בשו"ע ורמ"א וכהמנהג לומר גם פיוטים אז כהיום הרת וארשת שפתינו, ולכן מעיקר הדין אין בזה איסור של הפסק, אם כי משמע בגמ' דעיקר התרגום בקריאה"ת נתקן שלא לאומרו באמצע פסוק אלא בין פסוק לפסוק ולכן גם בניד"ד מסתבר שיש עדיפות בזה.

ולענין לצאת יד"ח תרגום באמירה של הפירוש תוך כדי אמירת הפסוק, הנה מאחר שבלאו הכי כבר אמר תרגום וכבר יצא יד"ח עיקר התקנה דהרי בתרגום לכו"ע יוצאים ומשמע במשנ"ב שעיקר טעם שהיר"ש קורא גם הפרש"י הוא כדי להבין הפרשה טוב יותר, דזה נראה עיקר הטעם לדעת המשנ"ב בסי' רפה, וכמו שהרחבתי בתשובה בפני עצמה, ולכן לענין זה ודאי יצא ידי מצוותו במה שקרא פרש"י בין פסוק לפסוק.

אולם מה שבעיקר יש לדון בנידון זה הוא באופן שהיה קורא שנים מקרא בלבד ופרש"י באופן כזה בלא תרגום, האם יוצא באופן זה של קריאת פרש"י ידי חובת קריאת התרגום או לא.

ויש לציין בזה דבפנים התשובה כתבתי לדון בדעת המהר"ם מינץ סי' פז שהביאו הכנה"ג והמשנ"ב בסי' רפה, דנקט שהקורא פרש"י יש לו לקרוא ג' פעמים הפסוקים שאין עליהם פרש"י, ושוב נראה מסברא דמה שנקט פסוקים שאין עליהם פרש"י אין הכונה דוקא לפסוק שאין עליו פרש"י כלל, דלו יצוייר שרש"י פירש תיבה אחת בפסוק שיש בו כ' או ל' תיבות אין הסברא מכרחת כלל שייפטר על ידי זה מקריאת פסוק זה פעם ג', דהרי דעת המהר"ם מינץ היא שכנגד התרגום יכול לקרוא המקרא עם פירוש ולא סגי רק בביאור התיבות קשות, א"כ למה ייפטר בתרגום על תיבה אחת בפסוק שלם.

ומה דנקט פסוקים שאין עליהם פרש"י יש לומר דר"ל מקראות שאין עליהם פרש"י ולאו דוקא פסוקים שלמים מפסוק לפסוק שאין עליו פרש"י כלל.

ובזה מבואר מה שנקט השוע"ר סי' רפה שהקורא שנים מקרא עם פרש"י צריך לקרות הפרשה ג' פעמים, ונראה דמקורו הוא ממפרשי השו"ע בשם מהר"ם מינץ הנ"ל, דהרי אותם החיבורים גופא שהיו לפני המשנ"ב היו גם לפני השוע"ר, ולכן נקט שיש לקרוא הפרשה ג' פעמים, משום שרוב הפסוקים אין עליהם פרש"י על כל תיבותיהם ללא יוצא מן הכלל, ואותם הפסוקים שיש פירוש בכל תיבה (כגון שירת הים ושירת האזינו וכיו"ב) בד"כ כבר בלאו הכי מעתיק רש"י כל תיבות המקרא בתוך פירושו והוא בכלל מה שהתנה השוע"ר לקרוא ג' פעמים מקרא.

ויש לציין בזה עוד דבפנים דברי המהר"ם מינץ משוי דינו של פסוקים שאין עליהם פרש"י לדין עטרות ודיבון בברכות ח' ע"א שלפ"ד חלק מהפוסקים הכונה לקרוא הפסוק ג' פעמים וכתב דדין הפירוש כתרגום לענין זה שאם קורא הפירוש במקום תרגום תצריך לקרות ג' פעמים הפסוקים שאין עליהם פירוש, ולפי זה אם נשוה דין הפירוש כתרגום לגמרי א"כ בתרגום לא מצינו שאם יש תרגום על חלק מהפסוק יכול לדלג החלק שהתרגום כופל לשון הכתוב (אע"ג דבאופן כזה חשיב כמו שאין תרגום על תיבות אלו כמו שנקטו הראשונים לענין עטרות ודיבון), ואמנם יש לדחות דשם מאחר שהוא חלק מחיבור התרגום יש לקרותו משא"כ בניד"ד שקורא רש"י והתיבות שלא נתפרשו בפסוק שרש"י פירש רק חלקו אינם חלק מפרש"י אבל דחיה זו קלושה מידי כדי לדחות חיוב כזה.

ומ"מ לענין מי שכבר קורא תרגום נקטו פוסקי זמנינו שאי"צ לחוש לחומרת המהר"ם מינץ וכמשנ"ת בריש התשובה דבאופן כזה סגי במה שיקרא רש"י כמנהגו.

בגוף דברי פוסקי זמנינו דמי שקורא פרש"י ותרגום א"צ לחשוש לחומרת המהר"ם מינץ (לקרוא ג' פעמים הפסוקים שאין עליהם פרש"י) אולי יש להביא ראיה לזה ממש"כ הבה"ל דיר"ש הקורא רש"י יקרא גם תרגום משום שיש כמה פסוקים שאין עליהם פרש"י א"כ האופן דהיר"ש מיירי באופן שאינו קורא ג' פעמים הנך פסוקים שאין עליהם פרש"י ולכן אומר תרגום משום חשש זה.

ויש מקום לדחות הראיה דהבה"ל מיירי אחר שכבר קרא ג"פ הפסוקים שאין עליהם פרש"י כחומרת המהר"ם מינץ ומשום הכי רק היר"ש צריך להחמיר לקרוא עוד תרגום ולא שאר כל אדם, ומה שהיר"ש לא סגי ליה במקרא ג' פעמים עם הפרש"י חדא דיש אומרים דבעטרות ודיבון בעי' תרגום ירושלמי ולשי' זו לכאורה לא סגי אף עם חומרת המהר"ם מינץ (ויעוי' בפנים המהרמ"מ ס"ס פז), ועוד דאפי' להסוברים דבעטרות ודיבון קורא ג' פעמים שמא היינו דוקא מה שאין תרגום אבל מה שיש תרגום ונתחייב בתרגום לא סגי במקרא ג' פעמים אלא בעי' פירוש ועי' תוס' ברכות ח (וצל"ע בזה דלפ"ז יוצא דהנה הסוברים דפירוש כשר לית להו הסברא דג' פעמים מקרא לא מהני אם קרא גם הפירוש והראשונים שכ' דלא מהני ג' פעמים מקרא צ"ל דלא מיירו עם פירוש לשי' הבה"ל דבזה הכל כשר וצ"ע אם הוא מוכרח לומר כן, ועכ"פ אם נאמר כן סברא זו האחרונה (ועוד דאפי' וכו') אינה קושי' כ"כ, דהרי כל מה שלא סגי בג' פעמים מקרא ובעי' תרגום כ"ז הוא רק בשלא קרא פרש"י, ויש להזכיר בזה עוד מש"כ מהרש"ל דכל מה שמעכב בתרגום כבר העתיק רש"י ולפי דבריו פשיטא שלא שייך לטעון סברא אחרונה הנ"ל).

ויש חכ"א שקורא ג' מקרא ואחד פרש"י ואחד תרגום ואע"פ שבתרגום יוצאים לכל הצדדים ופרש"י הוא רק להבין הפרשה יותר, מ"מ אין לפקפק במנהגו במה שקורא ג' פעמים מקרא משום דיש אומרים שאם אינו מכוון בתרגום אינו יוצא ידי חובה, ובתרגום לדידן קשה לכוון ולהבין הכל ע"פ התוס' במגילה הנ"ל, ולכן מחמת זה חושש לקרוא רש"י מעיקר הדין ולכן קורא מקרא ג"פ משום חומרת המהר"ם מינץ הנ"ל לפי מה שתפס השוע"ר.

קרא פחות

מה ששאלת שראית בשם מהר"ש אוסטרופולי שהביא בשם זוהר חדש וספר הפליאה דמיכאל מלכיאל שננדיאל הם עזרו ליעקב בשעת צרתו ושנרמז במש"כ רש"י מלאכים ממ"ש, ושאלת שלא מצאת לא בזה"ח ולא בספר הפליאה. תשובה במקור הדברים (בשם ליקוטי שושנים שבס"ס ...קרא עוד

מה ששאלת שראית בשם מהר"ש אוסטרופולי שהביא בשם זוהר חדש וספר הפליאה דמיכאל מלכיאל שננדיאל הם עזרו ליעקב בשעת צרתו ושנרמז במש"כ רש"י מלאכים ממ"ש, ושאלת שלא מצאת לא בזה"ח ולא בספר הפליאה.

תשובה במקור הדברים (בשם ליקוטי שושנים שבס"ס קרנים על הדן ידין למהר"ש אוסטרופולי דפוס מונקאטש יב ע"א), הנוסח הוא "איתא בזוה"ח והובא בפליאה" וכ"ה בהעתקת הרב חיד"א בדבש לפי מערכת מ"ם אות לה, ואפשר שהוא אחד ממהדורות המדרשי פליאה (אולי אפי' בכת"י או ספר אחר שהוא מכונה בשם זה) ולא ספר הפליאה הידוע, והזוה"ח כידוע שלא כולו נדפס וחלק ממנו נותר בכת"י (הזוה"ח עצמו הוא חלקים שנשארו בכת"י כשנדפס הזהר ונדפסו אחר כך אבל גם אחר כך לא הכל נדפס), ומ"מ אינו מן הנמנע שנפל ט"ס בספר שהוא דבר המצוי מאוד כמ"ש השד"ח, וגם יכול להיות שעיקר מה שבא לציין מהזהר הוא "מלאכים ממש הוו ודאי" דכאן ה"ממש" וה"ודאי" הם כפל לשון, וסבר מהר"ש דע"כ אחד מהם בא לומר עניין אחר.

לגבי מה ששאלת מי הם אותם המלאכים עי' בספר רמזי תורה פרשת ויצא דף י ע"א דמש"כ ויאמר יעקב כאשר רא"ם היינו רפאל אוריאל מיכאל בראשי תיבות ג"כ, והדברים עתיקים שכן ממש כתב כבר במקדש מלך על הזהר ח"א קסו ע"א בשם המקובלים, ועי' במד"ר ר"פ וישלח שנטל יעקב מלאכים מאלו ומאלו היינו מהמחנות הנ"ל הנזכרים בס"פ ויצא, וכן הוא בתנחומא וישלח אות ג' ובזהר שם.

ולפי זה נמצא א"כ שמלכיאל ושננדיאל הם רפאל ואוריאל, וכן במגלה עמוקות ר"פ שלח כ' ששלח יעקב את אוריאל, ואינו תמיהה שיש מלאכים שיש להם ב' שמות או יותר, דהמלאכים שמותיהם משתנים לפי שליחותם כמ"ש חז"ל, וכמו שאמרו באותיות דר"ע נוסח א' ע' שמות למטטרון.

מה ששאלת מי הוא המלאך קומם הנזכר בברייתא דריב"ל נראה דעיקר הגי' הוא קיפוד דהרי כן הוא בגירסא הארמית של הברייתא וסברא הוא שהגי' העברית הועתקה מהגי' הארמית הקדומה יותר וממילא תולין השינוי בנוסח המועתק שעבר עריכה, והמלאך קיפוד הוא מלאך גיהנם כמו שציינת לספר מלאכי עליון במלאכים מסטרא דשמאלא אות קה וכן בברייתא דריב"ל שם נזכר לגבי גהנם.

ואע"ג שבברייתא דריב"ל נזכר שבא להביא הצדיקים מהעוה"ז לק"מ דעל הצדיקים מלאך רע עונה אמן כמ"ש בשבת קיט ע"ב ולכך הוצרך מלאך הרע להביא הצדיקים שכן המלאכים אומרים יבוא שלום וגו' עי' כתובות קד ע"א ובמדרש שהדפסתי בסו"ס פתרון תורה ועוד.

מה ששאלת מי הוא המלאך קנור נראה דלכך נקרא קנור על שם נורא, ולכך אמרי' בברייתא מעשה דריב"ל "ואורו הולך עמנו עד שהגענו לגהנם" והוא אור טוב כמבואר שם שיושבי גהינם כשראו אורו חשבו שבא להוציאם משם, ומתוך הענין שם משמע שעיקר המינוי שלו בגיהנם ואולי תפקידו לשלות אנשים מהגהינם, או אפשר דנקרא נורא ע"ש אש הגהינם שהוא ממונה עליו וזה א"ש דהרי כשלא היה יכול קיפוד לעזור את ריב"ל במדידת הגהינם ביקש עזרתו של קנור א"כ יש לומר דשניהם יש להם מינויים בגיהנם.

קרא פחות

הנה דעת הרמב"ם פי"ג מהל' טו"מ ה"ב דבאהל של טומאת מת אינו מטמא מה"ת אלא אם כן יש בו כדי לקבל מעזיבה, אולם הרבה ראשונים חולקים ע"ז, וסוברים דהתוספתא שהיא מקור הרמב"ם מיירי רק בסככות ופרעות שהוא דין דרבנן מיוחד ...קרא עוד

הנה דעת הרמב"ם פי"ג מהל' טו"מ ה"ב דבאהל של טומאת מת אינו מטמא מה"ת אלא אם כן יש בו כדי לקבל מעזיבה, אולם הרבה ראשונים חולקים ע"ז, וסוברים דהתוספתא שהיא מקור הרמב"ם מיירי רק בסככות ופרעות שהוא דין דרבנן מיוחד רק בהם, וכך הפשטות מדנקט לדין זה רק גבי סככות ופרעות.

ויש לדון לדעת הרמב"ם דבכ"מ אשכחן דמדמי אוהל דסוכה לאוהל דטומאת מת, כגון ברפ"ב דסוכה גבי הישן תחת המיטה דיליף דינים באהל דסוכה דלא אתי אהל ומבטל אהל מדיני אהל דטומאת מת, וכן בסוגי' דחבוט רמי יליף דיני אהלים מטומאה, וכן בסוגי' דסוכה תחת סוכה איכא למ"ד דילפינן שיעור טפח שכן מצינו אוהלים טפח, וגם להחולקים בזה מודים בחוטט בגדיש דסגי במשך ז' בגובה חלל טפח מעיקרא וכעי"ז הוא להרמ"א לענין עשה סכך קודם לדפנות עי"ש.

אבל לניד"ד לענין לקבל מעזיבה הוא דחוק מאוד שיש תנאי כזה בסוכה שהשמיטוהו הפוסקים לגמרי ועוד דמצינו ב' דינים דומים לזה, הא' לגבי שהסכך צריך לעמוד ברוח מצויה, כדמצינו גבי העושה בראש הספינה וכו' בגמ' ושו"ע דמיירי גם בסכך שצריך לעמוד ברוח מצויה דיבשה כדמוכח מסעי' שאחר זה דגם בסכך מיירינן עי"ש, ולעמוד ברוח מצויה היא דרגא קלה יותר מלקבל מעזיבה עי' בבה"ל גבי עירובין בקורה, ועוד מצינו דסיכך בדבר הכלה בסוכות הסוכה פסולה ואיכא פלוגתא אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובמשנ"ב משמע שנקט לעיקר הדעה שהוא דרבנן, ומכ"ז משמע דלא נאמר בסוכה דין שתהא ראויה לקבל מעזיבה.

ואדרבה מצינו בתוס' ריש סוכה דלשי' ר"ת אסור שלא יוכלו הגשמים לבוא לסוכה דדירת ארעי בעי' וכן בתשו' הרשב"א הביא דעה דאם קבע הסכך במסמרים נפסלה מטעם דדירת ארעי בעינן והאריכו בזה הפוסקים.

ויש לציין דאפי' גבי קורה קי"ל בשו"ע דאם רחבה ד' טפחים אין צריכה שתקבל אריח כלל (ורק בעי' שתעמוד ברוח מצויה, עי' בבה"ל שם, וגם בזה מסיים בצ"ע), וגם מה דבעי' בקורה קטנה שתקבל אריח הוא דוקא בקורה שהיא משום היכר ולא מדין המחיצה.

עכ"פ לו נימא דבד' טפחים עכ"פ אשכחן שא"צ שתהא בריאה כלל, א"כ כיון דבסוכה לא אשכחן שהיא פחות מד' טפחים, הלכך יש לדון אם עכ"פ בד' טפחים א"צ שתהא בריאה.

וראיתי בטעם ודעת (בביאורי הלכה) על הרמב"ם שם שאכן כ' להוכיח מהירושלמי שאפי' בטומאת מת לא מיירי הרמב"ם באהל רחב ד' טפחים דבזה מטמא גם באינו ראוי לקבל מעזיבה עכ"ד עי"ש, ולפ"ז לא שייך דין זה לסוכה כלל.

קרא פחות

הנה מאחר שמיני מזונות וקוגל אטריות הם דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א"כ הדין הוא דלכתחילה לכו"ע לא יעקור ממקומו (הקדמת המשנ"ב סי' קעח ובעוד מקומות בסי' הנ"ל וכן מבואר ברמ"א בסוף דבריו ועי"ש בבה"ל), ובדיעבד אם עקר להמחבר ...קרא עוד

הנה מאחר שמיני מזונות וקוגל אטריות הם דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א"כ הדין הוא דלכתחילה לכו"ע לא יעקור ממקומו (הקדמת המשנ"ב סי' קעח ובעוד מקומות בסי' הנ"ל וכן מבואר ברמ"א בסוף דבריו ועי"ש בבה"ל), ובדיעבד אם עקר להמחבר יכול רק לצאת ולחזור ולאכול במקומו רק אם הניח מקצת חברים האוכלים עמו בקידוש, ואז יכול להמשיך לאכול גם משאר מינים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון שתיה ודגים (משנ"ב שם סקי"ח), ואילו להרמ"א (סי' קעח ס"ב) בדברים הטעונים ברכה במקומם א"צ לברך גם אם לא השאיר מקצת חברים, ולכן בדיעבד שעקר ממקומו אם יחזור למקומו והשאיר מקצת חברים שוה בזה לדעת המחבר שיכול להמשיך לאכול הכל, אבל אם ממשיך למקום אחר או אפי' חזר למקומו הראשון ולא השאיר מקצת חברים בזה יש חילוק בין המאכלים דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם ממשיך לאכול כמו שאכל קודם בלא ברכה נוספת ובדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון שתיה מברך רק לפני מה שבא לאכול עוד.

ולפ"ד המחבר בכל אופן שלא נשארו מקצת חברים או שהולך למקום אחר (דאם הלך עם החברים למקום אחר אינו מועיל בזה שיש עמו מקצת חברים כמ"ש המשנ"ב בשם הפוסקים) צריך ברכה לפני ואחרי, אולם כתב הבא"ח דבזה (היינו גם בני ספרד הנוהגים כהמחבר) יש לנהוג כהרמ"א משום דספק ברכות להקל, ולענין לכתחילה גם להרמ"א אין לצאת בלא ברכה כמ"ש הרמ"א בסי' קעח ס"ב.

קרא פחות

אין ראיה ברורה מחז”ל שהיה כתוב קודם לכן ומ”מ אפשר גם שאין קושיא מוחלטת כנגד זה. מקורות: עי’ בסוף הגמ’ ב”ב דפוס וילנא מה שהובא שם בשם ר”מ שטראשון (בנו של רש”ש) על דף יד ע”ב שהביא ...קרא עוד

אין ראיה ברורה מחז”ל שהיה כתוב קודם לכן ומ”מ אפשר גם שאין קושיא מוחלטת כנגד זה.

מקורות:

עי’ בסוף הגמ’ ב”ב דפוס וילנא מה שהובא שם בשם ר”מ שטראשון (בנו של רש”ש) על דף יד ע”ב שהביא פי’ המהרז”ו בשמו”ר פ”ה יח דמגילות שהיו משתעשעים בהם במצרים היינו ספר בראשית וכו’ והשיג עליו שהוא ספר איוב, (וכעין תוכן דברי רמ”ש בספר מחשבת מוסר להגרא”מ שך ח”ב עמ’ סז), ואיני יודע מה ההכרח לזה ולזה דהרי בודאי אפשר שהיו בידם מגילות שאיננו יודעים מה הם כמו שיש בכל מקום ובכל זמן מגילות וספרים וחיבורים, ומהיכי תיתי שהיה זה או זה, ואמנם אי’ בשמו”ר שם שהיתה בהם הבטחה לגאולה באותן המגילות ובמדרש תהלים קיט לח מבואר שהיו מגילות של דברי התורה, אבל עדיין אפשר שהיו דינים ומוסרים שהיו בידם מאבותיהם ועי’ פרדר”א ריש פ”ח ובראשית רבתי בפרשת יבום בפ’ וישב לענין המסורות שהיו בידם מאבותיהם.

[ואדאתאן לדברי רמ”ש שם מה שהביא שם בשם הריטב”א לענין משה כתב פרשת בלעם שהוא פרשה נפרדת מן התורה בענייני בלעם וכעי”ז בשל”ה בשם הציוני וציין לזה הגרי”ב, יש להעיר דאפשר דהרבוותא שכתבו כן כתבו כן אחר שראו חיבור דברי הימים למשה שיש בו הרבה מענין בלעם וכתוב בלשון מקרא וכידוע שחיבור זה היה לפני הרבה ראשונים כמו שציינתי בהקדמתי לחיבור זה באוסף מדרשים הוצאת זכרון אהרן ח”ב].

ומש”כ בשמו”ר פכ”ב ה שאמר הקב”ה נטלתי ספר בראשית וכו’ (ומצאתי שכבר העירו מראיה זו) לענ”ד אין מזה הכרח שכבר היתה כתובה אז למטה דיש לומר דלפני הקב”ה הכל היה כתוב מראש כמו שדרשו שכל התורה כולה היתה כתובה לפניו אש שחורה וכו’ הרבה קודם שנברא העולם וכן אמרי’ אסתכל באורייתא וברא עלמא.

ויעוי’ במכילתא מס’ דבחדש השלישי פ”ג ויקח ספר הברית דלחד דעה היינו מתחילת ספר בראשית עד כאן, אולם עדיין אין הכרח שנרשמה אפי’ אות אחת קודם מתן תורה, דיש לומר דס”ל כמ”ד (עי’ גיטין ס וחגיגה ו ע”א) תורה מגילה מגילה נתנה וכתב מ”ר באותו היום מתחילת ספר בראשית עד שם והיתר כתב אחר כך כל פרשה בזמנה, וכעי”ז הוכחתי בביאורי למכילתא דרשב”י משפטים כד ז שהכונה למה שכתב משה רבינו עצמו סמוך לאותו מעמד ע”פ המבואר לעיל שם פסוק ד’.

מש”כ בב”ב דכתיבת התורה היתה על ידי משה עצמו והמשמעות שהוא כתב הכל, אינו סתירה לדברי המהרז”ו הנ”ל שהיו הדברים רשומים כבר ומסודרים למעלה ואפי’ נימא שחלק היה כתוב ע”י נביאים שקודם משה ונתבקש משה לקובעו בתורה, ומ”מ אפשר דעיקר מה שהוקשה להם מי כתב פסוקים האחרונים בתורה משום דמשמע שבפטירת משה היה הספר מוכן כדכתיב לקוח את ספר התורה הזה, אבל מ”מ אמרי’ התם משה כתב ספרו אבל זה ג”כ הוא ברור שמשה כתב הכל וסידר כל ה’ חומשי תורה מפי הגבורה וכל הנידון אם היו חלקים שנכתבו על ידי נביאים קודמים כשם ועבר והאבות כעין מה שמצינו בנביאים שאחריהם שהיו נבואות שנכתבו על ידי כמה נביאים בנוסחאות שונות, אם כי ספר תהלים שם אי’ להדיא דנכתב על ידי עוד מחברים מלבד דוד ולענין התורה לא נכתב כן, וצ”ל דגם לגבי הנביאים מה שהנתבא נביא נבואה מעין נבואה שנתנבא חבירו לא חשיב שכתב ספרו עם נביא אחר, ודוד המלך נצטוה מפי רוה”ק לכתוב דברי נביאים אחרים בספרו, וההגדרה המדוייקת בזה מה היה לא נתבררה.

 

קרא פחות

יו"ד סי' א ס"ב בהגה, ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ"מ יבדקו בסימנים וכו', ואע"ג דבלאו הכי יש חיוב בדיקת סימנים מ"מ לענין דין זה מעיקר הדין הוה סמכינן על שהשוחט כבר בדק, ובדיקה זו היינו משום דלכתחילה אין לסמוך ...קרא עוד

יו"ד סי' א ס"ב בהגה, ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ"מ יבדקו בסימנים וכו', ואע"ג דבלאו הכי יש חיוב בדיקת סימנים מ"מ לענין דין זה מעיקר הדין הוה סמכינן על שהשוחט כבר בדק, ובדיקה זו היינו משום דלכתחילה אין לסמוך על השוחט בכל מה שאפשר לבדוק, והיינו במקום שלא נהגו ליטול קבלה וכדמסיים.

קרא פחות

ביו"ד סי' א ס"ד בהגה כתב דבעינן "וגם רוב גנבי ישראל", דאז סמכי' שהשוחט היה ישראל ושחט בהכשר, וצע"ק דהנה בסתם מקום שאין מכירין מי הם הגנבים הא לכאורה אזלינן בתר רוב אנשי העיר דלו יצוייר שמי שנטל הבהמה היה ...קרא עוד

ביו"ד סי' א ס"ד בהגה כתב דבעינן "וגם רוב גנבי ישראל", דאז סמכי' שהשוחט היה ישראל ושחט בהכשר, וצע"ק דהנה בסתם מקום שאין מכירין מי הם הגנבים הא לכאורה אזלינן בתר רוב אנשי העיר דלו יצוייר שמי שנטל הבהמה היה לו כלי כל שהוא שאין יודעים אם רוב מחזיקי כלי זה הם ישראל או גוים הרי אזלי' בתר רוב אנשי העיר, וממילא למה הצריך הרמ"א בתנאי שידעו שרוב גנבי העיר ישראל, הא סגי שאין יודעים שרוב גנבי העיר גוים, ויש לומר דהש"ך סקי"ט ובפמ"ג שפ"ד סקי"ט פירשו דאם הבהמה נגנבה בעינן שיהיו רק רוב גנבי ישראל גם בלא רוב העיר, וממילא הרמ"א בא להקל דסגי לילך גם אחר רוב גנבי ישראל אף כשרוב יושבי העיר גוים, דלא בעינן תרי רובי וכמבואר בפמ"ג שם, וכמ"ש הגר"א בסק"כ וכאן רוב ישראל לא מעלה ולא מוריד ע"כ, ממילא באופן שאין רוב ישראל בודאי לא מהני שאין ידוע שרוב גנבים גוים, אלא בעינן דנדע דרוב גנבים ישראלים, וצ"ע לדינא.

אי נמי יש לומר דהרמ"א נקט כן משום שבספק מי הם רוב הגנבים צריך לברר אם הם ישראל או גויים לכך כתב הרמ"א דבעינן שידעו שרוב גנבי ישראל הם, וגם בדין זה אם יש חיוב לברר או לא צ"ע לדינא.

קרא פחות

השלמה לתשובה בענין אם התורה היתה כתובה קודם מתן תורה בפנים התשובה נזכרה הצעה שהראשונים שכ' דפרשת בלעם היינו ספר בפני עצמו השתמשו בדברי הימים למשה (שיש בו מעשיות נדירות מבלעם) שהיה לפני הרבה ראשונים וכמשנ"ת, ויש להבהיר דאף שמסתמא ...קרא עוד

השלמה לתשובה בענין אם התורה היתה כתובה קודם מתן תורה

בפנים התשובה נזכרה הצעה שהראשונים שכ' דפרשת בלעם היינו ספר בפני עצמו השתמשו בדברי הימים למשה (שיש בו מעשיות נדירות מבלעם) שהיה לפני הרבה ראשונים וכמשנ"ת, ויש להבהיר דאף שמסתמא לא נקבל דהכונה לספר זה עצמו מ"מ יתכן שבעל דברי הימים למשה השתמש בפרשת בלעם ומשם לקח דבריו המחודשים והמפורטים על מעשה בלעם בארץ מצרים ובארץ כוש, רצוני לומר דהראשונים שראו דברים אלו נקטו שהיה חיבור על בלעם שמשם לקח דבריו.

וכמובן שלא היה ענין למשה רבינו לכתוב תהלוכותיו ומאורעותיו של בלעם גרידא אלא רק מה שהיה שייך לישראל ולניסים.

ויש להוסיף עוד דאם נאמין לספר הישר ולמקורותיו והוא בפרשת שמות הביא עוד מעשה נדיר על בלעם עם תהלוכותיו במצרים ואנגיאס מלך אפריקא ואולי הספר שהיה לפני ספר הישר שממנו לקח הסה"י דברו היה לפני אותו הספר הפרשת בלעם המקורי לפי הראשונים שסברו שיש חיבור כזה (אבל הסה"י עצמו מאוחר מאוד וקצת דוחק שהיה לו הפרשת בלעם המקורי).

*

עוד השלמה לתשובה בשיטת מחשוף הלבן

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל"ת אע"פ שאין בו דל"ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ' רמזו הדל"ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל"ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה זו בשפת הפוסקים, אבל לענייני רמזים וכיו"ב בודאי שייך לקרוא לזה דל"ת וכמו שכבר האריכו בזה רבים (כגון בשו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל ועוד).

*

השלמה לתשובה על טעם מיתת מרים

נתבאר דאינו שייך לומר כלל דמרים מתה מחמת מי מריבה דמרים קודם מי מריבה מתה בין לפי סדר המקרא ובין לפי החשבון, והקשו ע"ז בבהמ"ד דברש"י פרשת וזאת הברכה עה"פ תריבהו על מי מריבה כתב ומקורו מהספרי ברכה פ' שמט נסתקפת וכו' אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו ע"כ, ומ"מ אילו הוה כתב עשו ועשו היה כאן קושי' אבל מאחר שכתב מה עשו דהיינו שלא עשו אלא שבא הקב"ה בעלילה, א"כ מדוחק הדברים צ"ל דר"ל שלא עשו וטעם אחר היה במיתתם, ואף שגבי אהרן קאמר תריבהו על מי מריבה והכונה שהעלילה היתה שהמיתה היא על מי מריבה, מ"מ ע"כ צ"ל דאינו כולל כל שבט לוי בזה דהרי משה משמע שם שלא היה בזה עלילה אלא טעם (ומיהו יש לדחוק מדהא עלילה הא נמי עלילה וכמ"ש חז"ל שנגזר עליו מזמן שנאמר לו עתה תראה ואכמ"ל), ועוד דבאיש חסידך מיירי וא"כ מרים כדי נסבה והעיקר ר"ל ששניהם מה עשו ועיקר מיתתם לא היתה מחמת מי מריבה, והוא דחוק אבל הוא מוכרח שלא מתה מחמת מי מריבה שלא עשתה דבר וגם אין אדם מת על חטא של עתיד כדאמרי' בפ"ק דר"ה דף יז.

ועיינתי בביאורי רש"י (הוצאת עוז והדר) ומצאתי שציינו שם בשם כמה ספרים ג"כ דמרים נקט לאו דוקא ושלא לצורך (פי הבאר) ודעיקר שנקט לה למרים משום שלא מתה בעון מי מריבה (מלכה של תורה ע"פ אמרי שפר לאביו של בעל מגלה עמוקות).

אבל ציינו שם קצת רמז לענין הספרי הנ"ל דבילקו"ש (חוקת תרסד וירמיה רסה) אי' דאחר מי מריבה אמר לו הקב"ה למשה לא אתה ולא אחיך ולא אחותך נכנסין לא"י ופי' בעל המגן אברהם בזית רענן דהיינו שגם עצמותיה לא יכנסו ע"כ מביאורי רש"י.

והלשון דחוק קצת דכניסה סתם משמע כניסה מחיים (ועי' ביומא פלוגתא אם בפר ואפי' בדמו של פר או לא ושם הוא לענין קרבן דעיקרו הכפרה בדם וכאן דוחק יותר) וגם דלכאורה סובב על הא דכולם מתו בשנה לפני שנכנסו ישראל לארץ.

ולולי דמסתפינא אולי היה מקום להציע שיטה חדשה בענין זה דס"ל להני תנאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומרים מתה אחר מי מריבה מטעם מי מריבה ובשי' זו אזלי הספרי והילקו"ש הנ"ל וס"ל שנסמכה מיתת מרים למי מריבה להשמיע טעם מיתתה ולא פירש הכתוב טעם מיתתה, ואם יש צד כזה אולי היתה נוכחת גם כן במעשה דמי מריבה מעין אהרן שנענשה מחמת עון זה והיתה כפרה לדור דלכך נסמכה לפרשת פרה כמ"ש במו"ק כח ע"א.

*

השלמה לנידון על מגן דוד

מאחר ונתעורר הנידון על הסמל המגן דוד נתעורר ממילא הנידון האם אפשר להוכיח ולהוציא הלכה למעשה מתוך הקמיעות המיוחסות למרן רשכבה"ג מהרי"א זיע"א.

והנני להקדים שאין כאן כלל ענין לבוא בדברים ולהיכנס במחלוקת הגדולה שאירעה באותו הזמן אלא אך ורק להצדיק הצדיק רשכבה"ג המהרי"א זיע"א ולהראות שלא מתחת ידו יצאו הדברים שטפלו עליו ונפק"מ רק לענין הלימוד מהקמיעות הנ"ל.

ויש לציין שכמה גדולים וטובים כתבו דהקמיעות שהתפרסמו (עכ"פ קצתם) היו מעשי ידי זייפן, ולא יצאו כצורתם מתחת ידיו של ציס"ע רשכבה"ג מהרי"א זיע"א ולמדנו מעדות נאמנה שהוא עצמו ג"כ הכחישם.

ראשית תלמידו של מהרי"א הוא הג"ר זרח איידליץ מפראג מבית דינו של הנוב"י כתב כן ששונאיו של מהרי"א הם זייפו את הקמיעות כדי להכפישו (אור לישרים דרוש א', הובא בתולדות רז"א עמ' ט' וכן באו"ה למושב עמ' מד).

שנית גם במכתבו של הנוב"י (הנדפס בלוחות עדות) ביקש שיגנזו הקמיעות מכמה טעמים, ועי"ש שמשמע בתוך דבריו שמפקפק בדברי העדים שטוענים שיודעים שיצא ממהרי"א וטוען שאולי הקמיעות מזוייפות ושהעדות אינה מוחזקת מכמה טעמים, אבל מ"מ כ' שבלאו הכי יש לגונזן מכל הטעמים שהזכיר שם, ומהרי"א הדפיס מכתב זה עצמו בספרו לוחות עדות.

וז"ל הנוב"י שם אבל להחזיקו בודאי ובבירור מי יוכל לדון דברים שבלב, ומה גם שאין הכותב חתום עליהם ואם נתקבל עדות בבי דינא רבה דק"ק מיץ ע"ז אני דן, וכי מקבלים עדות שלא בפני בע"ד, ובפרט מה ממש לד"נ נוגע ומה גם בטרם באו הקמיעות ליד הב"ד כמה ידים דמשמשא בהו מי יודע, ואפשר נזדייפו ושינו טעמם לפגם, הכי יאמרו העדים לא זזו הקמיעות מידם מיום נכתבו עד היום הזה (פי' בתמיה) זה מן הנמנע, וכל זה אם היה הכותב אדם סתם שלא ידענו מהותו ומהות מעשיו, ועתה שהכותבם הוא מוחזק בחכמה וכו', ח"ו להעלות על הלב להרהר אחריו כלל וכלל בשום פנים ח"ו וכו', ולמה חייבוהו כולכם וכו' (ואח"כ שם דן לענין פירושיהם דגם בזה יש לדון) וכו', עכ"ל.

שלישית הריעב"ץ (בספרו התאבקות עמ' צא) ג"כ העתיק מכתב אות באות מכמוה"ר אריה ליב אבדק"ק אמשטרדם (ונדפס גם בספרו גחלי אש עמ' לו ע"ב ואילך) שמהרי"א עצמו אמר שהקמיעות מזויפים (מסתמא עכ"פ חלקם), ומבואר מתוך דברי המכתב הנ"ל שכותב המכתב עמד בקשרים ישירים מול מהרי"א וכל הדברים שכתב שם נכתבו מפיו ולא מפי השמועה.

רביעית יש להפנות את המעיין לדבריו של כמו"ה יחזקאל דוקעס שהיה רב באלטונא בספרו "או"ה למושב" לתולדות רבני אה"ו שנדפס בקרקוב תרס"ג לפני יותר ממאה ועשרים שנה (וחלק מהחיבור מיוסד על ארכיונים ותעודות שמצא, ראה בספר הרב ר' יהונתן אייבשיץ עמ' 5 ועוד) שהזכיר (עמ' לה) השתלשלות הענינים בפרטות היאך שונאיו של מהרי"א השתדלו וניסו להפילו וזייפו מחמת זה הקמיעות בשמו של מהרי"א, ולמה ועל מה החליטו לעשות כן ועל מה יצא קצפם, והובאו דבריו גם בספר משואות עמ' קס.

וחמישית יש לציין כתשלום לכל הנ"ל כמה ספרי מינות שהמינים טפלום על מהרי"א בזיוף, וגרמו לו על ידי זה לצער רב ונזק רב, כמו ספר אגרות רי"א, ספר שם עולם, וספר ואבוא היום אל העין, ששלשת ספרים אלו מוחזקים כזיופים שאינשי דלא מעלי טפלו שקר על גאון עולם ציס"ע רשכבה"ג המהרי"א שהם מכתב ידו או נכתבו מפיו, כדי לומר שהוא מסכים עם מעשיהם, ומאחר שכבר נודע בכתובים שהוא עצמו החרים בכתב ובע"פ כל ההולכים אחר צבי שבור כך שבודאי שלא היתה לו שום שייכות לזה.

ולא נתברר אם המפרסמים כל החיבורים הנ"ל היה להם ענין לזייף כדי להכפיש את הציס"ע המהרי"א מאחר שהיו שונאיו (כמו שכתב בעהמ"ח ספר או"ה למושב לגבי הקמיעות), או שהיו מכת ש"ץ ורצו לתלות בוקי סריקי באותו צדיק (כמו שמסתבר לענין הספרים הנ"ל), כך או כך, זה ברור שהציס"ע המהרי"א גופיה בודאי הודיע ע"ג כל במה אפשרית בכל אופן שהיה בידו להודיע שאין לו שום שייכות לכל מה דשייך לכת הצבי שבור, וכל עסקו היה ש"ס ופוסקים ובהרבצת תורה ואין לך כל דף ודף בשו"ע חו"מ שאין הנתה"מ ושאר נו"כ מעתיקים לדינא פסקי הלכות ממסקנות המהרי"א ובד"כ אף בלא הזכרת השם מרוב פשיטותו כמ"ש יהושע יושב ודורש והכל יודעין שהתורה של משה היא.

*

 

קרא פחות

בגמ' פ"ק דברכות מחשב כמה שעות היו לדוד בין קימתו בחצות לילה לקימת מלכים בג' שעות וקאמר שית דליליא ותרתי דיממא, ומשמע שלא היה עוד זמן, ויש להעיר דלכאורה זה אתיא לפי המדידה של שעות מעלה"ש ולא לפי המדידה מהנה"ח ...קרא עוד

בגמ' פ"ק דברכות מחשב כמה שעות היו לדוד בין קימתו בחצות לילה לקימת מלכים בג' שעות וקאמר שית דליליא ותרתי דיממא, ומשמע שלא היה עוד זמן, ויש להעיר דלכאורה זה אתיא לפי המדידה של שעות מעלה"ש ולא לפי המדידה מהנה"ח דהרי אם התרתי דיממא מתחילין רק מהנה"ח אם כן יש לחשב גם הזמן שמעה"ש עד הנה"ח, וצ"ע.

ועוד יש להעיר דשעות דליליא הם בודאי לפי הלילה האמיתי דהיינו עד עה"ש וא"כ לכאורה נלמד משית דיממא שהם שעות לילה גמורות לתרתי דיממא שהם שעות יום גמורות לפי היום האמיתי המתחיל מעלה"ש, דדוחק לומר כאן הא כדאיתא והא כדאיתא דלא פורש כאן כלום שיהיה צריך לומר כן, וצ"ע.

ועוד יש להעיר דבהרבה מקומות אמרי' ו' שעות לענין דינים שהם בחצות מדאורייתא, כגון חמץ בערב פסח, ושם נזכר הלשון שש שעות, ולא תליא התם בדעת בנ"א או במנהג במנ"א, כמו שיש לטעון לגבי ק"ש, ממילא כמו ששם המדידה היא מהיום האמיתי א"כ מסתמא שכל סתם שעות הם לפי היום האמיתי, דסברא הוא שכל שעות יש לדמותן זל"ז וכעין מש"כ הרמב"ם ושו"ע שכולם שעות זמניות, וצ"ע.

ועוד יש להעיר דבגמ' דף ט' אמרי' דבדיעבד סמכי' אדר"ש בקורא ק"ש של לילה בין עה"ש לנ"ח כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וכן בדיעבד יוצא יד"ח ק"ש אז אפי' לפי הצד שהוא לילה כיון דאיכא אינשי דקיימי בההוא שעתא, ממילא צריך ביאור מה דמשמע בדברי הפוסקים דפשיטא להו דשיעור זמן ג' שעות הוא מדאורייתא, דהרי כאן בגמ' אמרי' דבדיעבד שייך לסמוך על הדעות דמשערי' לפי זמן קימה של בנ"א [ולענין הקושי' האחרונה  הנ"ל שוב מצאתי שדנתי בה לשעבר במאמרי הנדפס בקובץ מחזיק ברכה שי"ל באשדוד תש"פ וכן בקושיות נוספות], ודוחק לומר שהכל נקבע לפי שעת מ"ת (כעין דברי החזו"א בטרפות) דהרי ובשכבך ובקומך כתיב ולא של יוצאי מצרים ועולי מדבר, ולכאורה היא סייעתא לדעת קצת אחרונים דבדיעבד יקרא כל זמן שהוא שעת קימה, וצ"ע בכל זה.

 

קרא פחות

בגיטין ס ע"א מבואר דמה שאסור לכתוב מגילה מן התורה כגון פרשת סוטה מותר לכתוב לסירוגין אף דאסור לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, וכעי"ז מבואר להלכה בשו"ת הרמב"ם סי' ז (ונדפסה תשובה זו בפאר הדור סי' פח). ובפת"ש סי' רפג סק"ב ...קרא עוד

בגיטין ס ע"א מבואר דמה שאסור לכתוב מגילה מן התורה כגון פרשת סוטה מותר לכתוב לסירוגין אף דאסור לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, וכעי"ז מבואר להלכה בשו"ת הרמב"ם סי' ז (ונדפסה תשובה זו בפאר הדור סי' פח).

ובפת"ש סי' רפג סק"ב בשם התשב"ץ ח"א סי' ב הביא דכדי להתיר לכתוב מגילה מס"ת יכול לכתוב רק ראשי התיבות כגון וידב' ה' א' מש' לאמ' דב' א'.

אולם שם עדיין יש ראיה רק למה שנתבאר בגמ' דבסירוגין אין איסור כתיבת מגילה, אבל עדיין אין בזה ראיה שלא יצטרך גניזה, צא ולמד דחלק מהאופנים המובאים שם להתיר כתיבת מגילה אף אין שייך להעלות בהם צד שיפטרו מגניזה עי"ש, אבל בא להתיר שם רק כתיבת מגילה, וכתב שם דמה שיפסול ס"ת מתיר בכתיבת מגילה מן התורה, משא"כ הנידון לעיל משרטוט הוא אופן שיכול לפטור משרטוט וגם מגניזה.

אבל בתשו' הרמב"ם שם משמע שפוטר כתיבה דסירוגין אפי' משרטוט (עי"ש שהשווה דין זה לדין ג' וד' תיבות שזה נאמר לענין שרטוט בפ"ק דגיטין ו ע"ב), וכן נראה מסתימת דברי הש"ך בנקה"כ יו"ד סי' רפג סק"א שכך למד ג"כ ממה שתלה מיד דברי השו"ע שם (שהביא להלכה דברי תשובת הרמב"ם דלקמן לענין סירוגין לענין היתר כתיבת מגילה מן התורה בשורות ג' ג' תיבות בכל שורה) בפלוגתא אם ג' תיבות בעו שרטוט או ד' תיבות בעו שרטוט (ואף דגם אם נימא דאינו ברור שאין השורות מצטרפין מ"מ גם אינו ברור שלהלכה הוא ג' תיבות, מ"מ מסתימת דברי הנקה"כ משמע שתלה בעיקר בנידון זה של ג' תיבות לענין שרטוט משמע שכאן פטר גם משרטוט).

[אם כי צל"ע למה בפנים הש"ך כתב טעם דכיון ששינה שרי תיפוק ליה שאין זה כותב מקרא כלל כיון דג' תיבות אפי' שרטוט לא בעי לדעה זו דתליא בד' תיבות, ויש לומר דשם שיש כמה שורות רצופות אע"ג דלא בעי שרטוט מ"מ חזי לאיצטרופי דלא גרע מד"ת שבע"פ שא"צ שרטוט כיון שאין בהם קדושת כתבי הקדש ומ"מ בעו גניזה, ולכן הוצרך לטעם דכיון ששינה שרי וטעם זה אינו פוטר מגניזה אלא מדינא דאין כותבין מגילות דכאן אין איסור זה כיון ששינה ואין בזה קדושת מקרא אלא קדושת ד"ת].

וסירוגין לפרש"י בגיטין דף ס שם היינו בראשי תיבות, אבל הרמב"ם שם פירש סירוגין דהיינו שכותב ג' תיבות בכל שורה, וכן פסק השו"ע ביו"ד סי' רפג ס"ג דבכה"ג מותר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה (ומקורו מתשובת הרמב"ם הנ"ל שהובאה גם בעוד מקומות וכמ"ש באה"ג שם), אבל אם נצרף דברי רש"י שם עם דברי הרמב"ם לענין סירוגין פוטר משרטוט יצא לנו שראשי תיבות אינם צריכים שרטוט.

אולם יש לדחות דהיא הנותנת דהרמב"ם גופא שלמד דסירוגין היינו ג' תיבות בכל שיטה הוצרך לומר דתליא בדין ג' תיבות דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו דהרי כל מה שפוטר כאן הוא מצד שאין בשיטה אחת יותר מג' תיבות, אבל רש"י שמא יאמר דלא תליא הא בהא, ויל"ע.

עכ"פ אם נימא דבזה שוו רש"י ורמב"ם דהנזכר כאן שהוא סירוגין אינו טעון גניזה, יעוי' ברמב"ן בפ"ק דגיטין שם מבואר דדין שרטוט הוא מחמת קדושת כתבי הקדש, ולפו"ר מבואר מזה דמה שכתוב בראשי תיבות אינו טעון גניזה, ועי' עוד לקמן מה שאכתוב עוד בצד זה דאף אם נימא שא"צ שרטוט עדיין יש לדון דשמא לענין גניזה הדין שונה.

ומ"מ אף דאינו טעון גניזה לגבי מנהג ביזיון כגון לזורקו לאשפה הובא בשם הגריש"א והגרנ"ק (גנזי הקדש פ"ט ה"ט בהערה) שאין מועיל מה שרשום בראשי תיבות.

וכאן יש לדון מדין חדש דהנה נתבאר בפוסקים דלהלכה יש ספק אם ג' תיבות מפסוק [באופן שאינו כותב ענין שלם מהפסוק] דינו כד' תיבות או כב' תיבות, דב' תיבות אין טעון גניזה כשאינו ניכר שהוא פסוק וד' תיבות צריך, ולגבי ג' תיבות יש בזה ספק [ע"פ השו"ע יו"ד סי' רפג וסי' רפד ס"א], ונתבאר בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר לשלב לשונות של פסוקים במכתב מודפס או דיגיטלי] בשם הגרח"ק וע"פ הפוסקים דכשיש צירוף נוסף מקילים בג' תיבות משום ספק ספקא.

ולכן בניד"ד יש מקום לדון דמאחר שבס"ה אין כאן אלא ג' תיבות וגם הם אינם כתובים אלא בראשי תיבות אפשר דאפי' מנהג ביזיון מותר לזרקו.

ומאידך יש לדון דגבי שיעור דכתיבת ג' וד' תיבות הדין הוא שאם יש משמעות של דבר שלם במה שכותב א"כ צריך גניזה גם בב' תיבות (כמו שנתבאר בתשובה הנ"ל), דלא גרע מתושבע"פ שאף שאין צריך שרטוט כיון שאין תושב"כ מ"מ צריך גניזה, וא"כ כאן כשכותב לק"י שיש משמעות במה שכותב שהרי מפורסם וידוע שהכוונה בזה הוא לפסוק, א"כ יש לדון שמא יצטרכו גניזה, ומה שאין צריך שרטוט הוא רק משום שאינו לשון מקרא אבל תורה יש בזה.

אולם למעשה מבואר בדברי הגריש"א הנ"ל שא"צ גניזה והטעם נראה משום שהוא הסכמת בנ"א להבין רמז זה אבל לא שיש כאן משהו מפורש בכתב, ודמי כעין למש"כ האג"מ לדברי רמזים שאינם מחייבים בגניזה.

ולמעשה לענין להשליכו במקום בזיון משמע שא"א דדברי הגרנ"ק הנ"ל לענין ראשי תיבות הם מסברא שיש בזה בזיון לכבוד שמים ונימוקו עמו שהרי בע"ז כה"ג היה בזה מצות ואבדתם את שמם, וכל מה שבע"ז מצוה לאבד בשכנגדו בשם שמים הוא אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם, ממילא לפי דבריו ה"ה ברמז של ג' תיבות שבפסוק בלבד וכ"ש כשא' מן התיבות רומז לשם המיוחד.

ולענין אם יכול לחתוך הכיתוב מהשקית על מנת לזרוק שאר השקית, הדין הוא שמותר, ולא נתקדשה כל השקית, דלא גרע מהיה שם כתוב על ידות הכלים יגוד (שבת סא ע"א), ובשו"ע (יו"ד סי' רעו סי"ג) כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו ע"כ, וכאן דאינו אלא ראשי תיבות לא חמור לענין שיכול לחותכו ולהשליך שאר הכלי לאשפה, אבל קיל מהתם דשם יש צדדים ואופנים שמחוייב לחתוך השם ולגנוז עכ"פ לחלק מהדעות, עי' בפת"ש שם.

קרא פחות

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר"ז גרגרן וכו' בפסחים פו ע"ב ועוד הרבה דברים במס' דרך ארץ ובשו"ע או"ח, וכן לענין בגדים ...קרא עוד

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר"ז גרגרן וכו' בפסחים פו ע"ב ועוד הרבה דברים במס' דרך ארץ ובשו"ע או"ח, וכן לענין בגדים אמרי' בגדים שבשל בהם קדרה לרבו וכו', ובגיטין ע' לענין לאכול מעומד ולשתות מעומד, ועי' ברמב"ם בהל' דעות עוד ענייני דרך ארץ כגון שלא לרוץ וכו', וכידוע שהרבה עניינים הם ממנהגי הע"ה שצריך להתנער מהם, וכן הזהירו שלא לילך בקומה זקופה שהוא ג"כ דרך גאוה ותן לחכם ויחכם עוד שלא להדמות לדרך גאוה וסכלות, ובגד אדום מבואר בפוסקים שהוא בגדד גאוה וחוצפה ופריצות, ומאידך גיסא כהנים לבשו בגדי לבן ללמד על מידת החסד כמבואר בספרים, ועוד מצינו בנזיר סד ע"ב שדרך גוים לקבור מיתיהם במיני אופנים משונים, ובערבי פסחים ידא אפותיא דרגא לשינתא ידע אוסיא דרגא לפחדא עי"ש במפרשים, ובירמיה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו ומ"מ מלבד שהוא דרך פחד כמ"ש בירמיה שם מבואר שהוא גם דרך גאוה, ובסנהדרין ק ע"ב וברש"י שם הובא מספר בן סירא  וכשאדם מנהיג עצמו בתנועות של ירא"ש הדברים נקבעים בלב, ועי' בדברי הפוסקים לענין להתנועע בתפילה והבאתי חלק מהדברים בתשובות אחרות, ובגמ' מצינו על ר"ע כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ועי' בדברי הגרי"ס ללמוד המוסר בשפתים דולקות כדי שיכנסו הדברים ללב דפעולות החיצונות וכו'.

ואפשר לחלק שפת גוף לג' חלקים, דיש דברים הבאים מתת מודע כשאדם מרגיש או רוצה לבטא דבר, ויש באים מהמודע דהיינו תנועות שדרך לעשות כן כשמבטאים משהו מסוים, כגון הליכה בקומה זקופה שמבטא גאוה, ויש תנועות שנעשים מדרך המוסר כדי להרגיל עצמו בדבקות בדבר מסוים או בהרגש טוב.

ובעבר קניתי חיבור בשם כל עצמותי תאמרנה ללקט מקורות לעניני שפת הגוף מדברי חז"ל אך אינו לפני כעת.

קרא פחות

בשו"ע או"ח סי' תקעט ס"ג שבע תעניות האלו אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות וכו', משמע שאינו מצד דין תענית אלא דין בז' אחרונות מבין שאר דיני ז' אחרונות ונלמד ממה שהזכירוהו בגמ' עם שאר דיני ז' אחרונות, ואילו ...קרא עוד

בשו"ע או"ח סי' תקעט ס"ג שבע תעניות האלו אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות וכו', משמע שאינו מצד דין תענית אלא דין בז' אחרונות מבין שאר דיני ז' אחרונות ונלמד ממה שהזכירוהו בגמ' עם שאר דיני ז' אחרונות, ואילו ברמ"א שהביא דין זה לגבי עוד תעניות (ועי' גם במשנ"ב כאן סקי"ד), אם נימא דלא פליג על המחבר יש לומר דמנהגא בעלמא הוא שהחמירו עליהם, ובזה מיושב מה שלא נהגו רבים לילך בשאר תעניות לביה"ק כיון שאינו חיוב מן הדין, ומיהו יש לעיין דאולי יש מקום לומר דלעולם אינו מן הדין מדלא קתני לה במתני' אלא רק בגמ' למה יוצאים לבית הקברות, ויל"ע.

שם בס"א, ומוסיף בענינים אלו וכו' עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה, אין הכונה שצריך להתעכב שם עד שישובו כולם וכו', אלא הכונה שאופן הדיבור יהיה כדי שישובו וכו' וכך הוא מטבע הלשון, ומ"מ בודאי שהוא עיקר מטרת התענית כמפורש במקומות רבים במקרא ובחז"ל אבל אינו לעיכובא בסדר דיני ז' תעניות אחרונות.

קרא פחות

בשו"ע או"ח סי' תקעז ס"א, אם רוב גשמים וכו' ואינם יכולים לקבל לא רוב רעה ולא רוב טובה השפעת עליהם רוב טובה אינם יכולים לקבל כעסת עליהם אינם יכולים לקבל וכו'. והנה מקור תפילה זו בגמ' בתענית כב לענין חוני המעגל ...קרא עוד

בשו"ע או"ח סי' תקעז ס"א, אם רוב גשמים וכו' ואינם יכולים לקבל לא רוב רעה ולא רוב טובה השפעת עליהם רוב טובה אינם יכולים לקבל כעסת עליהם אינם יכולים לקבל וכו'.

והנה מקור תפילה זו בגמ' בתענית כב לענין חוני המעגל (ומשם לקחה הרשב"ץ כמו שציין בבאה"ג כאן), ושם אכן היה צער בעולם ואח"כ היה גשמים עד שנתרבו, ושם רעה קאי על מה שהיה חסר גשמים קודם לכן ורוב טובה היינו על ריבוי הגשמים אחר כך, וכן כעסת קאי על מה שלא היה גשם והשפעת טובה וכו' קאי על ריבוי הגשם, אבל כאן לא נזכר בשו"ע שתפילה זו נאמרת רק אחר שהיה מיעוט גשמים ושוב ריבוי גשמים.

ואפי' אם היה מזדמן לנו באופן כזה עדיין לא דמי לגמרי לגמ' שם, דשם אותו זה שהיה מתפלל על הטובה ובאה אחר שהתפלל על הרעה הוא כעין התנצלות על מה שהתפלל על הרעה ואע"פ שנתקבלה תפילתו לא נתקבלה כמו שהיה צריך, ויל"ע, ויש קצת משמעות דאחר שנקבע כך טופס תפילה על ידי חכמים שייך להתפלל תפילה זו גם כשהמשמעות היא אחרת וכל הרעה והכעס מתפרש לענין ריבוי הגשמים, אף שהלשון לכאורה כפול בתפילה, וצ"ע.

קרא פחות

באו"ח סי' תקפ ס"ב גבי תענית צדיקים כתב בי' באייר מת עלי הכהן וב' בניו, ויל"ע למה פסק שבני עלי היו צדיקים דאמנם בשבת בפרק במה בהמה איכא למ"ד שהיו צדיקים אבל אינו מוסכם דבפ"ק דיומא ט ע"ב ובעוד דוכתי ...קרא עוד

באו"ח סי' תקפ ס"ב גבי תענית צדיקים כתב בי' באייר מת עלי הכהן וב' בניו, ויל"ע למה פסק שבני עלי היו צדיקים דאמנם בשבת בפרק במה בהמה איכא למ"ד שהיו צדיקים אבל אינו מוסכם דבפ"ק דיומא ט ע"ב ובעוד דוכתי איכא למ"ד שהיו רשעים.

ויש לומר דעיקר משום עלי וארון ה' נקט לה וגם שאר צרות שהיו אז לכל ישראל במלחמה שהיתה באותו היום ולרווחא דמילתא נקט גם בני עלי, ועוד יש לומר דכל דבר שהוא סמל לשבר האומה נקט גם רשעים, וכמו דנקט בי"ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ וקצת גם יש להזכיר מה דנקט בז' בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו וכו' מפני מעשה העגל, משום דבמרגלים ובעגל היה שבר האומה ולכך מתאבחים גם על עונש הרשעים שהיה אז, ובבאה"ג ובמשנ"ב סק"ח כתבו בשם הב"י דתענית על מוציאי דיבת הארץ היינו על שלא נתקבלה תשובתם אבל על רשעים לחוד לא היו מתענים.

ולהלן גבי תענית על צדקיה א"צ לבוא לנידון זה דאע"ג דיש דעות בחז"ל אם היה צדקיה צדיק או רשע (והרחבתי בזה בביאורי על המדרשים) מ"מ גמ' דידן במו"ק טז ס"ל שהיה צדיק.

 

קרא פחות

ענין זה אי' במכילתא והובא ברש"י עה"פ לכלב תשליכון אותו שהוא כדי שלא לקפח שכר כל בריה, ומשמע מזה דרצון התורה לתת דוקא  לכלב כדי לקיים בזה שכר לכלב, אולם הרמב"ם ושו"ע ורוב הפוסקים השמיטו דין זה ואמרו לי שהשפת ...קרא עוד

ענין זה אי' במכילתא והובא ברש"י עה"פ לכלב תשליכון אותו שהוא כדי שלא לקפח שכר כל בריה, ומשמע מזה דרצון התורה לתת דוקא  לכלב כדי לקיים בזה שכר לכלב, אולם הרמב"ם ושו"ע ורוב הפוסקים השמיטו דין זה ואמרו לי שהשפת אמת תמה עליהם.

ויתכן ליישב דמפרשים שאין עצם הנתינה לכלב דוקא ציווי אלא דעצם מה שהותר בהנאה שזה נלמד מן הפסוק לכלב תשליכון אותו זה היה משום שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ור"ל שזה טעמא דקרא (או אחד מהטעמים) במה שהתירה התורה טריפה בהנאה כדי שיהנה מזה הכלב כדמפרש קרא לכלב תשליכון אותו.

אבל אין לפרש דמה שאסרה התורה הוא כדי שיקבל הכלב דטעמא רבה איכא באיסורי אכילה כמפורש בראשונים וגם לגבי טריפה ואכמ"ל.

אבל אכתי צ"ע דמאחר שיש טעם להביא לכלב דוקא משום שכר הכלב א"כ למה השמיטוהו הפוסקים, ועכ"פ באופן שאין מזה הפסד כגון להעדיף כלב שלו על שאר בעלי חיים שלו.

ובגמ' הובאה פלוגתא דתנאי גבי נבלה אם דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה או לא, ומבואר דגם למ"ד שאין דברים ככתבן מ"מ יש להעדיף לגר בנתינה על פני מכירה דנכרי ממה שהוקדם בפסוק, וממילא למה לא אמרי' לכלב תשליכון אותו, והנה ר"מ ור"י שנחלקו לענין לגר וגו' לכאורה שניהם מודים בזה דלא שמענו שינתן דוקא לכלב.

ואולי מחומר הקושי' ליישב דשמא הך דינא דלכלב תשליכון אותו נאמר רק לכלבים שיצאו עמהם ממצרים שלא חרצו לשונם אבל לא לשאר כלבים, ולכן לא הזכירו הפוסקים דין זה מאחר שאינו נוגע לדידן, אבל הוא מחודש מאוד, דלשה"כ משמע לעולם ומאחר שנתפרש לענין מתן שכר לכלב א"כ יש לפרש מתן שכר לעולם, וכן בויק"ר שיובא להלן בסמוך משמע שאי"ז לכלבים של אותו הדור ממש בלבד.

ויש לציין דאי' בויק"ר שאדם שהאכיל נבלות וטרפות לישראל חשיב ליה התם גוזל את הכלבים, ומבואר דמי שאינו מאכיל את ישראל אינו גוזל את הכלבים, אע"פ שלא האכיל את הכלבים עצמם והוא כעין משנ"ת לעיל.

וברש"י (בדפו"י שקודם הצנזור) אי' גוי הרי הוא ככלב, ואולי ר"ל דכלב לאו דוקא אלא דה"ה לגוי ובלבד שלא יאכלנו וזה נלמד מדכתיב לגר אשר וגו' כנ"ל וילפינן מהתם.

והיינו דברש"י דאמר גוי הרי הוא ככלב א"כ למד מנבילה דא"צ דוקא לכלב אלא רצון התורה שיהיה פנוי לאכילת כלבים אבל לא שצריך האדם לתנם לכלבים ולכך בויק"ר עיקר החטא של האדם כלפי הכלבים היה שלא פינה אותם מאכילת ישראל אבל אחר שפינה מאכילת ישראל אינו צריך להביא דוקא לכלב.

ושוב ראיתי דבפנים השפ"א על רש"י פסחים כב ע"א באמת נקט ג"כ שאין צריך להביא לכלב שכן בשום פוסק לא הובא דבר זה.

קרא פחות

הנה אע"ג דלגבי חכם אם עומד במקומו חשיב כמו ישב במקומו [כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמב סי"ח בשם שבלי הלקט סי' מג וברע"א שם וכן בפמ"ג או"ח סוף סי' קמא משב"ז סק"ג שהביא הרע"א שם], מ"מ לגבי ס"ת המשמעות ...קרא עוד

הנה אע"ג דלגבי חכם אם עומד במקומו חשיב כמו ישב במקומו [כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמב סי"ח בשם שבלי הלקט סי' מג וברע"א שם וכן בפמ"ג או"ח סוף סי' קמא משב"ז סק"ג שהביא הרע"א שם], מ"מ לגבי ס"ת המשמעות [ברמ"א ביו"ד שם בשם הב"י בשם תשובת הרשב"א ח"ג סי' רפא וכן בט"ז שם סקי"ג] דלא סגי במה שעומד במקומו אם הוא באותה הרשות אלא צריך שיהיה הס"ת ברשות אחרת.

ורק נעיר כאן דהנה הרמ"א שם כתב וכן כשהרב עומד למעלה וכו', והעיר שם הרע"א דלשון וכן אינו מדוקדק דהמחבר מיירי בעמד הרב לגמרי ואז א"צ לעמוד מפניו כלל והרמ"א מיירי בלא עמד אלא לפוש דאז בעי' שיהיה הרב ברשות אחרת עכ"ד הרע"א.

וע"ז יש להעיר עוד דהמשך דברי הרמ"א ואפי' ס"ת על הבימה שאין הציבור צריכים לעמוד אם הוא ברשות אחרת, זה כבר ענין שלישי דשם מיירי בס"ת בעמד במקומו, דהרי ס"ת על הבימה חשיב עמד במקומו (וכמו באופן דמיירי ביה המחבר ברב שקורא בתורה שחשיב עמד במקומו דקריאה"ת הוא קביעותא), א"כ בס"ת הצריך שיהיה הס"ת ברשות אחרת כדי שיוכל לישב בפניו אפי' עומד במקומו.

אולם באמרי ברוך על הרמ"א שם העיר דבמג"א סי' קמו סק"ו א"צ לעמוד בפני הס"ת כשמונחת במקומה אפי' אינה ברשות בפני עצמה (אף דהרמ"א ביו"ד שם מחמיר אפי' בכה"ג להצריך רשות בפני עצמה), ויש להוסיף דכך נראית הכרעת המשנ"ב שם סקי"ז להקל כהמג"א הנ"ל (ומיירי אפי' ברשות בפני עצמה כפשטות דבריו וכדמוכח גם מהמשך הנידון בשעה"צ שיובא לקמן בסמוך).

אולם עיקר הכרעת המשנ"ב להקל בזה מיירי במונחת על גבי הבימה או באדם היושב ומחזיק את הס"ת, אבל מקרים אלו הם קלים יותר כיון שבכה"ג יש להחשיב את הס"ת כמו בישיבה, אבל באדם עומד ומחזיק את הס"ת ועומד במקומו דן שם בשעה"צ בזה והביא שהפמ"ג הקל בזה ומשמע שתפס שבזה המנהג להחמיר.

ויש להוסיף דלהשיטות דעמידה בפני ס"ת לא חמיר לענין הנ"ל מעמידה בפני רבו ניחא דבגמ' משוי עמידה בפני ס"ת לעמידה בפני רבו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש ודיו לבא מן הדין וכן להיפך כמה טפשאי וכו' דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמיה גברא רבה, וא"כ יש להחמיר בגברא רבה כמו בס"ת, ולהנ"ל מיושב.

(והנה דברי השו"ע ביו"ד שם נובעים מהשבלי הלקט ודברי הרמ"א נובעים מתשו' הרשב"א ואם נימא שהדברים מוכרחים בדבריהם [וצל"ע בזה] א"כ לאחר שלפמשנ"ת המשנ"ב נקט להקל כקולת המחבר גם באופן של הרמ"א אולי נימא דבאמת חולקים הם בדין בין בחכם ובין בס"ת, דהרשב"א יחמיר בתרוייהו והשבלי הלקט יקל בתרוייהו, ומה שהמשנ"ב הביא מנהג להחמיר בס"ת שמא דוקא בס"ת נהגו להחמיר משום קדושת ס"ת).

והואיל דאתאן לכ"ז יש לציין דבמגביה ס"ת בשעת מצוות הגבהה להראות לעם בזה הוא חמור יותר כמו שציין בשעה"צ שם בשם א"ר ובש"ך שם החמיר בזה אפי' ברשות בפני עצמה ע"פ דברי הרמב"ן עה"ת עי"ש.

קרא פחות

הנה מאחר דקי"ל ביו"ד סי' רמב סט"ז דרכוב כמהלך פשיטא דלא גרע מרכוב ואף עדיפא טפי מרכוב ע"ג בהמה שכן נושא את עצמו בכלי שלו ולא על גבי בהמה שהיא דעת בפני עצמה, והוא כעין כסא וסמוכות שלו, ומ"מ אינו ...קרא עוד

הנה מאחר דקי"ל ביו"ד סי' רמב סט"ז דרכוב כמהלך פשיטא דלא גרע מרכוב ואף עדיפא טפי מרכוב ע"ג בהמה שכן נושא את עצמו בכלי שלו ולא על גבי בהמה שהיא דעת בפני עצמה, והוא כעין כסא וסמוכות שלו, ומ"מ אינו נפק"מ אם הוא כרכוב או עדיפא מיניה דגם רכוב יש לעמוד מפניו.

וששאלתם מאימתי חשיב יושב במקומו תשובה הוא משעה שעצר מלהסיע הכסא והושיבו במקום שישב שם, דכיון שעצר מלכת אפי' אם היה מעומד חשיב שכבר ישב במקומו כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמב סי"ח, והטעם ברע"א שם כיון שעומד במקומו הראוי לו (ועי"ש עוד ובשם הפמ"ג), וכ"ש כאן שאפי' נחשיבו כמעומד אין להחשיבו יותר ממעומד וכ"ש שאחר שישב במקומו לא מסתבר להחשיבו כמעומד כלל דהרי בעצם אינו מעומד אלא מיושב ורק דכל זמן שהוא עובר ממקום למקום חשוב רכוב כמהלך.

ואם עמד רק לפוש לא חשיב שעמד אלא אם כן הוא ברשות אחרת (רע"א שם, ועי' בתשובתי ד"ה ספר תורה המוחזק בידי אדם שעומד במקומו וכו').

ואם עמד לגמרי אז מועיל אפי' אם הרב תוך ד' אמות (רע"א שם בשם הפמ"ג או"ח ס"ס קמא משב"ז סק"ג).

קרא פחות

מבלי להיכנס האם מעיקר הדין משגיח נאמן או לא, שזהו נידון בפני עצמו, וכאן הדברים מתייחסים להנוהגים שלא לסמוך על זה, מלבד זה יש נידון נוסף האם אלו שאינם סומכים על משגיח מכל טעם שלא יהיה האם מחזיקים הפירות כספק ...קרא עוד

מבלי להיכנס האם מעיקר הדין משגיח נאמן או לא, שזהו נידון בפני עצמו, וכאן הדברים מתייחסים להנוהגים שלא לסמוך על זה, מלבד זה יש נידון נוסף האם אלו שאינם סומכים על משגיח מכל טעם שלא יהיה האם מחזיקים הפירות כספק טבל או כדמאי או באופן אחר.

ואקדים בזה שמסתמא שכבר גדולים וטובים ממני דנו בזה, ומ"מ אטול הרשות לכתוב קצת מו"מ בזה להלכה ולא למעשה.

ולכאורה יש לחלק בזה בין הפרשת תרומה גדולה דלענין זה יש מקום לטעון שא"א להסתמך על תקנת דמאי לפטור מתרומה גדולה, כיון שבניד"ד אינו קונה מע"ה אלא ממשומד ובמשומד לא אמרי' דודאי הפריש חיטה אחת על כל הכרי, דהרי שביק התירא ואכיל איסורא, ולמה יפריש כלל, והרי הספק הוא לא שמא הע"ה חס על ממונו ולא הפריש שלגבי חששא זו תרו"ג קלה, אלא כאן הספק הוא שמא המשגיח לא בדק כראוי או לא הפריש כראוי ובזה אין דרגת הספק קלה יותר לענין תרומה גדולה, ויש לדמות ענין זה דלא גרע מחזקות נאמנות שנגרעו לאחר שנתרשלו האנשים כעין הך שכ' הרמ"א באה"ע סי' יז ס"ב לגבי חזקה אין אשה מעיזה וכעין מש"כ הב"י ביו"ד בשם רבינו יונה לגבי מצויין אצל שחיטה וכעין דינא דחלב גוי.

ומאידך גיסא לגבי קולות אחרות הנוהגות בדמאי כגון בלוקח שמן לנר ולוקח לבהמה ולענין מוקף ולענין תערובת דמאי ועוד כיו"ב, יש מקום לטעון דמאחר וטעם ההיתרים והקולות שאמרו חכמים בדמאי הם משום רוב דברוב אזלי' אפי' בפיקו"נ בכ"מ (כגון בפ"ק דחולין דף יא ובסנהדרין פרק בן סורר ובפ"ח דיומא גבי פירשו לחצר אחרת ועוד לגבי רוב דעות) ולכן ככל שמדובר בהשגחה שאפשר לומר עליה שהרוב מעושר כעין דינא דרוב ע"ה מעשרין אע"פ שיש מכשולות, לכאורה יש מקום לדון ולטעון דשמא עדיין שייך בה כל קולות שנאמרו בדמאי (ועדיין יתכן שהשגחות שהוחזקו כאינם אחראים ואין אדם יודע מה נעשה שם אינם בכלל זה, וחתימתם כחספא בעלמא, ויש לדון בכל מקרה לגופו) ולמעשה צ"ע.

עוד בעניין המעשרות יש לציין דכ' הראשונים דהאידנא לא שכיחי ע"ה ומסתמא שע"ה שהיו בזמנם ג"כ היו בהם שלא היו בקיאין ברוב ככל דיני תרו"מ כגון הפרשה מן החדש על הישן וממין על שאינו מינו וגם בזמנם היה שייך לטעות ולהפריש ממה שקנה מאחד על מה שקנה מאחר וכדמוכח מפלוגתא דגבי לעשר מכל טפוס וטפוס שנאמרה לקונה מע"ה ומסתמא הע"ה גופיה היה יכול לטעות בזה ועכ"ז עדיין נשאר רוב ע"ה מעשרין.

ואף שגם לא כל אחד נקרא חבר אלא הוצרך לקבל עליו דברי חברות ויש כמה דינים כמפורש במשנה ובגמ' מ"מ הגבול של ע"ה היה כמעט ללא גבול אלא כל מי שאינו עובר עבירות במזיד לא גרוע מכלל ע"ה.

ומענין לענין יש לציין דרש"י פי' לענין עד אחד נאמן באיסורין דסברא היא דאל"כ אין אדם סומך על חבירו וא"א בלא זה עי"ש והיינו אף שאין כאן ודאות מוחלטת (ובנסוח אחר אף שלא ימלט שתהי' אי פעם טעות) מ"מ סגי לענין נאמנות זו לעניין זה, וכמו שהוא כך לגבי עוד חזקות ורוב שבתורה, ואע"ג שע"ה במעשר הוא גרוע יותר, מ"מ הענין מובן שטעות אינו מבטל כל הנאמנות של כולם, וסגי במה שאירעו חכמים חזקת ע"ה לדמאי ולא לספק מעושר, מלבד הטועה עצמו דאפשר שצריך ליבדק שוב ועי' בבכורות ל ע"ב גבי לקבל שוב דברי חברות ובשו"ע יו"ד הל' תולעים גבי האשה שנמצא אחריה תולעים.

ולענין השגחות מעולות יש לציין להוראת החזו"א הידועה בזה לענין לעשר בשבת, והיינו אע"פ שבדמאי אסור לאכול בלא עישור ואסור לעשר בשבת כמבואר במתני' ס"פ במה מדליקין, אעפ"כ כאן היקל ולא שייך לומר דהוא עדיף מדמאי לענין אחר וגריע מדמאי לענינים אחרים, דממ"נ לא יתכן לומר כן, אבל שאר עיקרי הטענות דלעיל לא נאמרו לענין השגחות המעולות ביותר שבהם מיירי החזו"א בהוראה הנ"ל.

קרא פחות

נדרים עד ע"א, אמר לו ר' יהושע עקיבא דבריך ביבם אחד וכו', ובאמת יש בזה קצת דוחק למה השיב ר' עקיבא לר' אליעזר תשובה להוכיח כשיטת ר' יהושע כיון דר"ע גופיה לא ס"ל משיטה זו, ואולם מצינו בכמה מקומות אודי ...קרא עוד

נדרים עד ע"א, אמר לו ר' יהושע עקיבא דבריך ביבם אחד וכו', ובאמת יש בזה קצת דוחק למה השיב ר' עקיבא לר' אליעזר תשובה להוכיח כשיטת ר' יהושע כיון דר"ע גופיה לא ס"ל משיטה זו, ואולם מצינו בכמה מקומות אודי לי מיהת כמו בביצה מ ע"ב ועוד, וגם כאן יתפרש באופן זה, ומ"מ יש לפרש דהכי קאמר ר"ע, דמאחר ששייך כאן זיקת ב' יבמים זה מגלה לן שאין כאן זיקה גמורה כארוס, דהרי זיקת אירוסין לא שייך בב' יבמין, וזה מגלה שאין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה וכו' כדמסיים ר"ע מילתיה לר' יהושע לקמן.

*

או"ח סי' תרפה ס"א, ובשני של ראש חדש ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים, ומה דנקט קורא מפטיר אולי דנפק"מ לומר קדיש קודם לכן, אבל לא קודם קריאת ר"ח מאחר שאינו מפטיר, ועוד נפק"מ דמפטיר לכתחילה חיישי' למ"ד אינו עולה למנין שבעה, משא"כ העולה הקורא של ר"ח עולה למנין שבעה כמבואר במשנ"ב כאן, ולהלן בסמוך לענין פרשיות שקורין בשבת שאינה ר"ח לא הזכיר השו"ע קורא מפטיר, דשם יש רק ב' ס"ת וליכא למטעי לומר שיש ב' מפטיר משא"כ כאן שמוציא ג' ס"ת ששנים מהם הם מלבד פרשת השבוע היה מקום לטעות ששנים מפטיר, אי נמי הטעם שלא פירש השו"ע בסעיפים שאחר זה שהם מפטיר משום דסמך על מש"כ כאן בסעי' א.

*

או"ח סי' תקעה ס"ז, ות"ח לבדם חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן וכו' ומפסיקים בר"ח חנוכה ופורים, צ"ע דכאן קאי בתענית יחידים שאחר י"ג תעניות, והרי בזמן חנוכה עדיין לא עברו י"ג תעניות, ואם תתרץ דכאן מיירי במדינה שזמן הגשמים שלה מוקדם וכבר עברו י"ג תעניות קודם חנוכה, קשה דהרי לקמן סעי' ט  קאמר במה דברים אמורים בא"י וכו' ומבואר דעד לקמן לא מיירי במדינה שזמן גשמיה מוקדם או מאוחר, ודוחק גדול לומר דאגב שיטפיה נקט חנוכה עם הפורים, ועל כרחין צ"ל דשבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דמיירי כאן בשאר מדינות והטעם משום דלקמן בדין שאר מדינות לא נתפרט דין תענית היחידים שאחר י"ג תעניות, ולענין זה סמיך על הפרטים שנזכרו כאן, לכך כלל כאן גם חנוכה ללמוד שם מכאן.

*

בתענית כב ע"א אי נמי בשדה וכו' בדפוסים הגיהו כאן כל הענין והוסיפו וגרעו מפה ומפה, ואבאר כאן כוונת הגמ' בלא ההגהה, דהגמ' ספוקי מספקא ליה אם החילוק בין יום ללילה היא בעיר ואז בשדה בכל גוני אינה משולחת, אי נמי החילוק בין יום ללילה הוא בשדה ואילו בעיר בכל גוני הו"ל משולחת, ומתחילה קאמרה לה הגמ' בלשון קושי' דיש סתירה בלשון הברייתא דמשמע מתחילה שבעיר בכל גוני אינה משולחת, ושוב קאמרה הברייתא חילוק בין יום ללילה, לכך למסקנא קאמרה הגמ' דע"כ החילוק בברייתא הוא ביום עצמו אי נמי בלילה וק"ל.

*

תענית כג ע"א גבי שמעון בן שטח וירדו להם בלילי רביעיות ובלילי שבתות, ובמפרש ציין לדברי הגמ' בערבי פסחים שבלילות אלו הם זמן אגרת בת מחלת, וצ"ע שזה נתקן רק מימי ר' חנינא בן דוסא שהיה אחר שמעון בן שטח בימי ריב"ז, ושמא הוה קשיש טובא כבר מזמן שמעון בן שטח, ומצינו בריש מדרש חזית עובדא מיניה עוד מזמן עולי רגלים.

קרא פחות

בשו"ע או"ח סי' תקעו ס"ז בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואם לא הגיע למדה זו אינה משולחת שאלו בני אדם שסכנו בעצמם ובאו למקום החיות ע"כ, ...קרא עוד

בשו"ע או"ח סי' תקעו ס"ז בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואם לא הגיע למדה זו אינה משולחת שאלו בני אדם שסכנו בעצמם ובאו למקום החיות ע"כ, ומקורו מהרמב"ם פ"ב דתעניות ה"ח ע"פ הגמ' בתענית דלהלן.

ולכאורה קשה מה צריך לטעם זה תיפוק ליה שהוא מקום החיות ומפני הרעבון אכלה וכנ"ל בסעיף הקודם.

ועוד יש להקשות למה חלקם לב' סעיפים דלכאורה גם בניד"ד בדרים במדברות אם ראתה שני בני אדם ואכלה אחד מהם תהיה משולחת.

ומכח כ"ז נראה דבאמת בניד"ד באנשים שדרים במדברות גם אם ראתה ב' בני אדם ואכלה אחד מהם אינה משולחת אלא רק אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה שהוא משונה ביותר הו"ל משולחת, והטעם משום שאנשים הדרים במדברות שפשעו בעצמם אין עליהם שמירה יתרה מן השמים וכדאמרי' בשבת קכט על חייו לא חס אני אחוס עליו בתמיה, ומ"מ אם עשתה החיה דבר משונה מאוד זה אינו בכלל זה שאין לו שמירה ובזה חשיב משולחת.

וכך נראה שפירשו הרמב"ם ושו"ע דברי הגמ' בתענית כב ע"א נטלה תינוק מעריסה וכו' אמר רב פפא בכוכי דציידי, דהיינו שבזה חמור יותר מכל שאר הנזכרים כאן אפי' מאגמא גופא.

אולם במפרש בתענית שם כתב כוך קטן של ציידין, שיחפרו למארב העופות, ואף על גב דלאו בנין קבוע הוא, ולא הוה כיישוב הויא משולחת ע"כ, וא"כ לרבותא נקט לה ולא דין חדש וצל"ע בדעתו בזה.

קרא פחות

בתוס' פסחים צט ע"ב הובא צד דאפשר לצאת מאדם אחר ידי חובת ד' כוסות בשומע כעונה ושתיית המברך כמו בקידוש ולא הכריעו בספק זה אלא נקטו שיש לחשוש ולהחמיר, והנה במתני' פ"ח דנדרים תנן האומר קונם יין עד הפסח לר' ...קרא עוד

בתוס' פסחים צט ע"ב הובא צד דאפשר לצאת מאדם אחר ידי חובת ד' כוסות בשומע כעונה ושתיית המברך כמו בקידוש ולא הכריעו בספק זה אלא נקטו שיש לחשוש ולהחמיר, והנה במתני' פ"ח דנדרים תנן האומר קונם יין עד הפסח לר' יהודה עד ליל פסח שלא נתכוון אלא בשעה שדרך בנ"א לשתות יין, ומשמע מזה דקידוש של כל השנה היה אחד מברך לכולם ולא בליל הסדר, ויש לומר דמ"מ כך היה המנהג ולא מצד חובה, ומיהו אמרי' גבי ר' יהודה דהיה כואב ראשו מחמת שתיית היין ומשמע גם כן מזה שלא היה יכול לצאת מאחר משא"כ בשאר קידושים היה יוצא מאחר כדי שלא יחלה כיון שבקידוש אפשר לצאת מאחר (וכן יש לטעון זה גם לענין יין מגתו ואכן לענין זה כבר הזכירו טענה זו).

קרא פחות

כתב השו"ע באו"ח סי' תקפו סי"ב הפכו ותקע בו לא יצא וכו' ומבואר שם דהיינו גם אם רק הרחיב את הפתח הקצר וקיצר את הרחב, וכתב המשנ"ב שם בשם הריטב"א דטעם הפסול כשהפכו הוא והטעם דכתיב והעברת שופר תרועה דרך ...קרא עוד

כתב השו"ע באו"ח סי' תקפו סי"ב הפכו ותקע בו לא יצא וכו' ומבואר שם דהיינו גם אם רק הרחיב את הפתח הקצר וקיצר את הרחב, וכתב המשנ"ב שם בשם הריטב"א דטעם הפסול כשהפכו הוא והטעם דכתיב והעברת שופר תרועה דרך העברה בעינן דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים ע"כ.

וכ' הרמ"א בשם הר"ן והוא הדין אם תקע במקום הרחב פסול ע"כ, וכתב המשנ"ב פי' אפילו בשופר שעשוי כהוגן והכל מטעם הנ"ל ע"כ.

ויש לדון לפי טעם הריטב"א דטעם הפסול הוא משום שתקע שלא כדרך העברתו מה הדין אם הרחיב את הקצר והיצר את הרחב ותקע בו מהצד הרחב השתא שהוא היה הצד הצר קודם לכן.

ובאמת א"א לצמצם בהצרה והרחבה כל דהוא, דהרי בשינוי קצת צורה אין השופר נפסל דכל הקולות כשרים בשופר אבל הספק הוא כששינה צורת השופר והשתא מקום הנחת פה רחב יותר ממקום סיום השופר ובפרט אם נמצא במקום שאין שופר אחר ויש לדון אם יש טעם לתקוע בשופר כזה.

ולכאורה מסתימת דברי הריטב"א משמע דכל הפסול בהפכו ותקע בו באופן שהרחיב וקיצר הוא רק משום שתוקע שלא כדרך העברתו, אבל עצם צורת השופר ומה שתוקע במקום הרחב אינו פוסל.

ואילו מה שהביא הרמ"א בשם הר"ן אינו סתירה להכשרת שופר זה דהרמ"א מיירי בשופר שעשוי כהוגן ותקע בו שלא כדרך העברתו וכמ"ש המשנ"ב.

ויש לדקדק בלשון המשנ"ב שנקט "אפילו בשופר שעשוי כהוגן" ומשמע דכ"ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו השתא שלא יצא ידי חובה, ומאידך גיסא מסיים המשנ"ב והכל מטעם הנ"ל, וק' דהרי מהטעם הנ"ל דוהעברת דרך העברתו אין שייך לפסול אם תקע בשופר מהופך מהצד שהוא רחב שם השתא, דהרי סו"ס תוקע כדרך העברתו.

לכך נראה דלשון "אפילו" שנקט המשנ"ב לא בא לומר דכ"ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו, אלא ר"ל כ"ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הקצר שלו שלא יצא יד"ח כדברי המחבר כיון שאינו דרך העברתו ואפי' בשופר שאינו מהופך מהצד הרחב שלו ג"כ פסול מאחר שהוא אינו דרך העברתו, ולא תאמר שהפסול בדברי המחבר הוא רק באופן של המחבר משום שהשופר נשתנה מברייתו אלא בכל גווני כך הדין שתקיעה שלא כדרך העברתו מחיים תהיה פסולה.

עכ"פ לפי כ"ז משמע דבנידון במקרה של שאלה זו יהיה כשר.

אולם במקור דברי הרמ"א בר"ן הוסיף הר"ן בשם הירושלמי שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, והמקור לזה הוא מקרא דכתיב מן המצר קראתי יה, והובא בנו"כ השו"ע ס"ס תקצ שכ' שם השו"ע אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא ע"כ, ומבואר מדרשא זו דהענין הוא שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, ולפי טעם זה שופר זה יהיה פסול.

אולם במשנ"ב בס"ס תקצ שוב כתב מקור לדין זה [מהחי"א בשם הר"ן והריטב"א בסוכה] דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז"ל דר"ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה ע"כ, ומשמע שתפס דפסוק זה הוא רק רמז ואסמכתא ועיקר הטעם משום דכתיב והעברת.

לכך פשוט דלכתחילה אין לתקוע בשופר זה דאפשר שהוא דרשא ועכ"פ דין מדרבנן לכה"פ לכתחילה שיש לתקוע מהצד הקצר משום מן המצר קראתי יה, והרי מפסיד בזה רמז זה אם תוקע בצד רחב, אבל בדיעבד כשיש רק שופר כזה משמע בלשון המשנ"ב שתפס שטעם זה אינו עיקר הדין.

ולענין מי שתקע בשופר כזה ואחר כך נזדמן לו שופר אחר אם יש לתקוע בו שוב תלוי אם נימא דהוא דין דרבנן יש לתקוע בו שוב אבל אם נימא דהוא רמז בעלמא אין לתקוע שוב כמו שאין לתקוע שוב אם לא הטה השופר לצד ימין או לצד מעלה או שלא תקע במקום שקורין כמ"ש הרמ"א, ובמשנ"ב משמע שהוא רמז בלבד, ומ"מ מצד שבות יש לטעון דאם לא קיים מן המיצר באופן שאינו לעיכובא (אם נקבל שאינו לעיכובא באופן הנ"ל) ורוצה לתקנו לא גרע מקיום מאה קולות כנגד יבבות אם סיסרא או תקיעה לנשים דשרי כיון שיש בו מצוה.

והנה בגמ' דידן בר"ה כז ע"ב אמרי' והעברת דרך העברתו בעי' בטעם דינא דהפכו ותקע בו, אבל אינו הוכחה דהבבלי חולק על הירושלמי, דלפי הנזכר בירושלמי מן המצר קראתי יה אם הרחיב את הקצר היה לתקוע מהצד שהוא קצר עכשיו קמ"ל והעברת דרך העברתו, ולפי הנזכר בבבלי והעברת דרך העברתו הו"א אם הרחיב את הקצר יתקע מהצד שהוא עכשיו רחב קמ"ל מן המצר קראתי יה.

ויל"ע מנ"ל להמשנ"ב שהוא רמז בעלמא ולא דרשא לכה"פ אסמכתא לדין דרבנן שיש לתקוע לעולם בצד הקצר (וכשא"א השופר פסול לכה"פ מדרבנן) דאם משום שבגמ' דידן הובאה דרשא אחרת הרי תרוויהו מצרך צריכי, וכמשנ"ת, וצ"ע.

קרא פחות

לגבי המקום אלימה הנזכר בתורה ויבואו אלימה, שהבאת שיש שכתבו הזיהוי על עיר מרוחקת במרוקו, לענ"ד הוא צריך תלמוד וביאור והדברים תמוהים, ובאמת אילו היה בזה לפנינו מאמר חז"ל שהעיר אלימה היא עיר מרוחקת, היינו צריכים ליישב וללמד שנעקר המקום ...קרא עוד

לגבי המקום אלימה הנזכר בתורה ויבואו אלימה, שהבאת שיש שכתבו הזיהוי על עיר מרוחקת במרוקו, לענ"ד הוא צריך תלמוד וביאור והדברים תמוהים, ובאמת אילו היה בזה לפנינו מאמר חז"ל שהעיר אלימה היא עיר מרוחקת, היינו צריכים ליישב וללמד שנעקר המקום ממקומו כמו שמצינו בכמה מקומות (כגון בהרי תבור וכרמל) או שנעקרו ישראל משם בנס (כמו שהובא במדרשים עה"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים לענין ליל פסח) או באופן אחר (עי' בספרי ריש דברים גבי דמשק), אך מכיון שהמסורת על הזיהוי של העיר מאוחרת והתורה ממסעי בני ישראל במדבר משמע שלא היה במקום זה, לכך לענ"ד אפשר להשאיר הקושי' בצ"ע.

בהנ"ל יש להוסיף עוד דמבואר ברז"ל שבתחילת יציאתם ממצרים קבצם הקב"ה מהלך מ' יום, וכן מצינו (ראה תרגום המכונה יונתן שמות יב לז וילקוט מעם לועז  וע"ע וברש"י ממכילתא) כשבאו לסוכות שבאו בנס מהלך ק"כ מיל, אולם אח"כ באילים לא מצינו להדיא שהיתה רחוקה ממקום שהיו שם קודם לכן  מהלך מ' יום.

יש להוסיף עוד דבמכילתא עה"פ ויבואו אילימה מוכח שלא היה שם יישוב ולא היו המים משמשים אלא ע' דקלים בלבד עי"ש בביאורי על המכילתא דרשב"י שם, ומ"מ אפשר שהמקום שהזכרת נתיישב אחר כך.

בעיקר השם אילימה יש לציין כי אף שבמקובלים שגור הלשון אילימה ואף רמ"ק כתב ספר אילימה מ"מ מבואר בגמ' ששם המקום הוא אילים והה"א הוא אות השימוש וכן מבואר מלשה"כ שמות טז א ויסעו מאילים.

לגבי אם נשארה קדושה במדבר אחר שהיו שם ישראל הנה קדושה ממש כשמה אפי' בסיני לא היה אחר שנסתלקו משם כמבואר בפ"ק דביצה וכן במקום המשכן אחר שנגללו הפרוכות, אבל אינו מופקע שרושם של קדושה היה במקומות של ישראל מאחר שהיו שם קדושים ועבדו את הקב"ה בקדושה.

קרא פחות

ברמ"א או"ח סי' תקצ ס"ו כתב בשם הב"י ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים (ר"ל כגון בין תשר"ת לתר"ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע"כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים ...קרא עוד

ברמ"א או"ח סי' תקצ ס"ו כתב בשם הב"י ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים (ר"ל כגון בין תשר"ת לתר"ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע"כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים יתנה שיהא יוצא בסדר הראשון, ור"ל שלא התנה שיש לחוש לחומרא לדעת הגאונים שהביא הב"י.

והראיה מהרמ"א יש לדחות דאמנם עיקר התנאי נתקן לפי הצד שרק אחד מהסדרים נכון כדעת התוס' בר"ה לג ע"ב ושאר פוסקים, אבל הלשון מועיל גם לשי' הגאונים דמש"כ הוא הנכון כולל בכל גוני אם אפשר לצאת בראשון וממילא השני אינו יוצא בו, וגם ה"א הידיעה שייך בזה מאחר שיוצא בראשון בלבד לשי' הגאונים.

ומ"מ יש להעיר עוד דלכאורה מטעם נוסף יש לומר דמבואר בתנאי זה דלא חיישי' להגאונים, דהנה בשלמא אם נימא דצורת התקנה הוא לחשוש לכל הספקות ניחא דתנאי פותר את חשש הספקות, אבל אם נימא דצורת התקנה כמ"ש בתשוה"ג לתקוע כל הסדרות מדרבנן א"כ מה מועיל התנאי.

אבל יש להשיב גם על זה דמ"מ גם לשי' הגאונים צורת התקנה היתה כמו חשש של ספק דטעם התקנה משום שהיה נראה כמו שיש פלוגתא כלשון הגאונים לכך חששו לכל הדעות הנראות כדעות, הלכך כשעושה תנאי מועיל ג"כ.

אם כי ודאי דעיקר ההלכה דיש כאן ספק גמור, ובאמת לעיל בסעי' ב' לפמשנ"ת בשו"ע שם הספק דשברים תרועה מבואר כדעת התוס' ר"ה לג ע"ב ושאר פוסקים שהוא בתורת ספק ולא כסברת הגאונים שאינו ספק.

וכן בסוף סעי' ג' פסק השו"ע דברי התוס' שם שאם האריך בשברים ולא האריך בתקיעה לא יצא ידי חובתו לא כמר ולא כמר (דהיינו דלא כרש"י ולא כהריב"ם והריב"א שבתוס' שם) וכל חשבון זה הוא רק לפי הצד שיש כאן ספק דלפי הצד שיש כאן ודאי לא שייך ספק זה כלל.

קרא פחות

במהדורת חומש חשובה יש לכאורה ט"ס בפרשת בא בתרגום עה"פ מבכור פרעה היושב על כסאו דנזכר שם כורסיה מלכותיה במפיק ה"א בתיבת כורסיה, במקום כורסי מלכותיה וכיו"ב, (ובמהדורות אחרות שלהם הדפיסו מתוקן). אולם תרתי וראיתי שבכמה מהדורות ישנות בכמה מקומות ...קרא עוד

במהדורת חומש חשובה יש לכאורה ט"ס בפרשת בא בתרגום עה"פ מבכור פרעה היושב על כסאו דנזכר שם כורסיה מלכותיה במפיק ה"א בתיבת כורסיה, במקום כורסי מלכותיה וכיו"ב, (ובמהדורות אחרות שלהם הדפיסו מתוקן).

אולם תרתי וראיתי שבכמה מהדורות ישנות בכמה מקומות בתרגום נזכר הלשון כורסיה (במפיק) מלכותיה כנ"ל (כגון בפסוק בפרשת בא שם, וכן בדברים יז יח עה"פ והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכן בתרגום ראשון של אסתר א ב, ואין מדרכי לפרט המהדורות והנוסחאות והמעיין ימצא) וא"כ אינו ט"ס, גם שהוא לשון שאינה פשוטה כ"כ.

ומ"מ אפי' אם הוא ט"ס אינו לעיכובא לענין מי שקרא בחומש זה אחד תרגום.

קרא פחות

השלמה לתשובה על זכר למקדש כהלל יש לציין לדברי השו"ע סי' תקצב ס"ג לא ישיח וכו' בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, וכתב שם הרמ"א בשם מרדכי ומהרי"ל מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק וכו', ובשו"ע שם עוד ואין צריך לומר שלא ...קרא עוד

השלמה לתשובה על זכר למקדש כהלל

יש לציין לדברי השו"ע סי' תקצב ס"ג לא ישיח וכו' בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, וכתב שם הרמ"א בשם מרדכי ומהרי"ל מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק וכו', ובשו"ע שם עוד ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות, ומבואר כנ"ל דאחר שהיה לברכה מה לחול וגם שקיים המצוה מעיקר הדין והשאר רק להידור בכל כה"ג אין לחוש לשוח לכתחילה לצורך הדבר.

*

השלמה לתשובה לענין הפעלת מכשיר מנגן מכני בשבת

ויש להוסיף עוד (ועיקרי הדברים בזה העירני הרב בן דוד) דמכיון שצורת הפעלת מכשיר זה הוא על ידי סיבוב מראש היוצר מערכת שמסתובבת א"כ יש בזה חשש בונה דאורייתא לפי שי' החי"א והפמ"ג שלכאורה הכריע כמותם המשנ"ב בסי' שלט ס"ג לגבי סיבוב שעון מכני, ובפרט לפי מה שביאר הגדרה זו החזו"א (נדפס על גליון המשנ"ב שם) עי"ש, ואמנם יש שהקילו במשחק מכונית של ילד מאחר שהוא דבר אקראי וזמני ואינו דבר חשוב (ויש לדון מה היה דעתם לניד"ד מצד הבונה שיש בזה דאינו בהכרח דומה למכונית משחק שכאן יש יותר קביעות) אבל משמעות המשנ"ב והחזו"א להחמיר בכל גוני מדאורייתא וכך נקט הגרנ"ק להחמיר גם בזה ופשוט שאין להקל בזה מדאורייתא.

*

השלמה לנידון על שתכלה רגל מן השוק בזמנינו

נראה להוסיף עוד חידוד בביאור דעת החזו"א בזה, דהנה החילוק העיקרי בין שתכלה רגל מן השוק בזמן הגמ' והפוסקים לזמנינו הוא שבזמן הגמ' לא היה אור בשוק אחר יותר מחצי שעה או יותר בקירוב (כלשון הרמב"ם או יותר) והאידנא על ידי פנסי הרחוב אין חילוק גדול בין יום ללילה מצד האפשרות המעשית להסתובב בלילה, הלכך הנה ביום לא תקנו כלל להדליק דשרגא בטיהרא מאי אהני, אבל בלילה תקנו, וס"ל להחזו"א דאין סברא לומר שיתקנו חיוב על כל אחד ואחר שיהיה נר דלוק לו כל ח' ימי חנוכה (מלבד הימים בין עה"ש לשקיעה"ח שאינם בתורת פרסומי ניסא על ידי נר וכנ"ל), וממילא מאחר שהיום ניטשטשו הגבולות בין יום ללילה ואין לבריות ההגבלה שהיתה בעבר שלא לסובב בלילה בשוק ממילא לא ס"ד שיתקנו שידלק כ"כ זמן ובמקומות חריגים יש עו"ש אפי' עד סוף הלילה וזה לא מסתבר להחזו"א דלא מסתבר ליה שתיקנו שבכל רגע שאפשר לדלוק יהיה דלוק נר חנוכה (בפרט דהמצוה להדליק בכל לילה ואם יתה דולקת מאתמול לא סגי אם לא כיבה והדליקה כמבואר בר"ס תרעה) ובפרט דבזמן שהיו מדליקים בפנים ג"כ לא חייבו להדליק אלא זיל בתר עיקר התקנה שחייבו שיעור חשוב להדליק, ומצינו להחזו"א שנראה שדרכו בכ"מ דמה שמסתבר לחכמים האידנא מסברא יש לזה כח לבאר דינים ותקנות.

ויתכן להוסיף עוד דאפי' שמצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם שזמן זה של חצי שעה יכול להשתנות (ואינו מוכרח שראה חזו"א דבריהם) מ"מ עדיין יש לומר דאי"ז סתירה לדעת החזו"א דיש לומר שכל זה הוא כשיש שינוי מהותי בין יום ללילה אז יש לדון לפי הגדר של תכלה רגל מן שוק בפועל, אבל בזמנינו שנטשטשו הגבולות וכנ"ל שוב צריך לברר הגדר לזה מעיקר הדין מה תקנו בתורת חיוב וזה ילפי' ממה שהיו מדליקין בפנים, שלמרות זאת נקטו הפוסקים דשם שאין הגבלה השיעור הוא חצי שעה כמו עיקר התקנה.

והנה מבואר בגמ' שבת כא ושו"ע סי' תרעב ס"ב שבדיעבד אם הדליק אחר הזמן ידליק שיעור ההדלקה שממתי שמדליק עד סוף הזמן כגון אם נשאר רבע שעה ידליק שמן בשיעור רבע שעה וכמבואר במשנ"ב שם סק"ה בשם הפר"ח שכך היה הדין כשהיו מדליקין בפנים, וה"ה שיכול לברך באופן זה,ולפ"ז יש לדון דגם כשמדליק בזמן בשעה"ד שיש לו שמן פחות מכשיעור אפשר שמברך ג"כ כיון שיש די שמן להדליק חלק מהזמן וכל שעה"ד כדיעבד דמי, ובבה"ל סי' הנ"ל ס"ב כתב בשם הפמ"ג שידליק בלא ברכה, ואפשר משום דמספקא ליה בדין זה, ולכך אם הדליק פחות מכשיעור אינו מברך בהדלקה שאחר כך כמ"ש דין זה במשנ"ב בסק"ד בשם האחרונים, ובשו"ע סי' תרעה ס"ב הביא דיש מי שאומר שאם לא היה שמן בנר בשעת הדלקה והוסיף אח"כ לא יצא וכתב המשנ"ב דיכבנה וידליקנה בלא ברכה בשם חמד משה ונשמ"א דלא כפר"ח, והיינו משום שיש צד שיצא יד"ח וכמשנ"ת, הלכך אפשר שגם החזו"א צירף צד זה לסברא הנ"ל.

אולם הרבה מפוסקי זמנינו לא סברו כן עכ"פ בתורת הידור, שכן סברא הנ"ל אינה מוכרחת ואין לה ראיה ברורה ופשטות הרבה ראשונים דכשמדליקין בחוץ שיעור שתכלה רגל משתנה לפי הזמן והמקום, וכמשנ"ת בפנים התשובה.

*

השלמה לתשובה לענין גידול ארנבות

בדברי הגר"ש צביון (שאחר שיש תקנת פ"ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ"ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי' באותו הישוב עצמו, וגם הגרי"ש שהזכיר התקנה בפ"ת מ"מ למעשה נקט להחמיר בשאר מקומות, וכן בתשוה"נ החמיר בעיזים בראש העין.

*

השלמה לתשובה על שיטת מחשוף הלבן בקשר של תפילין

יש להוסיף דיש כמה מילות בלשונות שלנו שזר לא יבין, כמו לשון שיעור שהכונה לרב שמלמד תלמידים, זר יחשוב שיש שיעור של זמן או של בני אדם כדי שיבוא לכלל שיעור, וכן מיטה של מת זר יחשוב שיש הקפדה שתהיה הולכת מת דוקא במיטה, וכן בפוסקים בהרבה מקומות נזכר הלשון הקורא בתורה כשהכונה רק למברך הברכות ולא לבעל קורא כלל וזר לא יבין זאת (והרחבתי בזה בתשובה לגבי מי אומר חזק ונתחזק), וכן הלשון 'כולל', וכן מה שקורין לכותל הכבוד (או לרוח שמתפללין לשם) מזרח אע"פ שבחלק ממקומותינו אינו מזרח וכן מה שקורין לרוח מערבית בשם מעריב אע"פ שעיקר התיבה באה מברכות של תפילת ערבית, וכנ"ל יש הרבה לשונות שנשתקעו שהכונה לענין אחר לגמרי ובפרט והמפורסמות אינן צריכות ראיה דלשונות וכינויים כאלו היו בכל הדורות ובכל המקומות בכל מקום לפי עניינו.

ועד"ז יש להבין שכבר נתברר להדיא בהרבה לשונות פוסקים ראשונים ואחרונים דכינוי דל"ת הוא כינוי לצורת הקשר של ד' ריבועים, והאריכות בזה הוא אך למותר אחרי שהרבה מהלשונות הובא בספר פרי אליעזר על קשר של תפילין, בין הראשונים שהזכירו צורת הקשר עד שפירשו שהוא "כמין דל"ת" למרות שיוצא מרובע, ובין הראשונים שהזכירו "מרובע כמין דל"ת" או "מ"ם כמין דל"ת", ובין המפרשים שהזכירו היאך נרמז הדל"ת בד' ריבועים, ויש עוד לשונות שלא הובאו שם, אבל זה ברור שכך היתה צורה זו נקראת בקרב הקהילות בחו"ל "דל"ת" ולא עוד אלא שמקרוב זה כמה שנים מצאתי איש אחד שבא מקהילה בחו"ל וכמדומה שעדיין קורא לד' מרובעים דל"ת באופן פשוט כמו שזה תיבה בלשון שלו ולא בכינוי כלל, והרבה לשונות מוקשים בפוסקים מתיישבים לפי יסוד זה.

וגם לשון המשנ"ב ס"ס לב ס"ק רלג כידוע תמוה מאוד בניד"ד שהוא סתור מיניה וביה כמו שהעירו בהרבה חיבורים אבל אם נפרשנו ע"ד האופן שנתבאר כל דברי המשנ"ב בזה מיושבין כמין חומר דוק ותשכח.

וכמובן שגם עיקר תמיהת הרב מחשוף הלבן ושאר החכמים הנזכרים בפנים התשובה מיושבין לפ"ז.

ולפני כמה שנים אמר לי הרב בעהמח"ס "קשר הדל"ת של תפילין" דאפי' אם יהיו כמה עשרות ראשונים שכ' דהקשר שהוא מרובע מ"מ יש מ"ח ראשונים (וה"ה יותר) שהזכירו שהקשר הוא דל"ת, ולהמבואר זה אינו נידון כלל דכל הראשונים שהזכירו שהוא מרובע הם עצמם הזכירו שהוא דל"ת.

וכבר דור אחד לפני בעהמח"ס הנזכר היה הרה"ג שרגא פייבל פרנק מעיה"ק ירושלים שג"כ כתב חיבור בזה שלדעתו צריך דוקא דל"ת ולא מרובע וכסימוכין לדבריו הביא כל לשונות הראשונים המובאים בב"י סי' לב שכתבו ש"יוצא כמין דל"ת" ומזה הסיק שהוא דל"ת, ומכח זה הושיב ע"ז מושיב ב"ד לפסוק לדינא שכל מי שעושה קשר מרובע הוא מנהג רע ואף נקט שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין, כמבואר בספרו שם, ולא טרח כלל לבדוק סדר עשיית הקשר בכולם שהוא יוצא מרובע וא"כ מה שהוא מעתיק מלשונותם שהוא יוצא כמין דל"ת התכוונו לענין אחר לגמרי ממה שהבין וכמשנ"ת.

*

השלמה לדין אמירת ברכה לצורך ללמד

נתבאר דגם להסוברים שיש בזה משום לא תשא מ"מ ללמד מותר דלא עדיף משבועה גופא שאין איסור דאורייתא כשעוד מכוון לשבועה, ויש להוסיף עוד דכאן קיל יותר דהרי היכא דמוכחא מילתא שאומר השבועה להתלמד לאו כלום קעביד (ועי' נדרים סג ע"ב יו"ד סי' ריח ס"ב), ומיהו שם שמים לא התירו בשבועה אבל איסור לא תשא לית בזה דמוציא ש"ש אינו עובר בלא תשא אלא באיסור עשה כמבואר בגמ' תמורה ורמב"ם וכמו שנתבאר בתשובה אחרת, ולצורך לימוד ברכה אי"ז לבטלה.

*

השלמה לתשובה לענין ברכת שהחיינו על נכד

ובגוף דעת הב"ח שאפשר לברך שהחיינו רשות על דבר שמחה העירני הרב מושקוביץ דבבה"ל ס"ס רכג מבואר ג"כ כעי"ז עכ"ד, אולם שם הבה"ל נקט כן רק באופן המסויים אחר כמה צירופים שצירף גם סברא זו, וגם שם דייק הבה"ל בלשונו דלא שיכול לברך אלא שאם יברך לא תהיה ברכה לבטלה, וה"ה בענייננו יש מקום לומר שיש בזה צירוף אם ירצה לברך, ולענין צירוף בלאו הכי יש כבר דעת הב"ח שסובר כן להלכה שאפשר לצרפו.

*

השלמה לתשובה על צורת מגן דוד

יש"כ להרה"ג נעם אלימלך ארן שהראני כמה מקורות לענין זה בספר רזיאל ובכתבי בעל היערות דבש ובדילוגי התורה, והנה לגוף הענין היא מציאה גדולה שהראה מקורות נכבבדות לענין זה, ומ"מ עדיין יש להגביל הענין שכן ספר רזיאל לא נתברר טיבו ויש שם דברים שנשתרבבו הקטרות ותפילות למלאכים ואמנם יש שטענו שהוא מכתבי הרוקח או מבית מדרשו אולם כבר העירו שיש דברים שיוחסו לבית מדרשו בטעות שנמצאים שם דברי הנראים ככשפים וע"ז של או"ה כמו ספר הרזים הקדמון שהו"ל מרגליות מכת"י שג"כ חלקים ממנו מובאים בחיבורים המיוחסים לבמ"ד של רבינו הרוקח, וכמובן שא"א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש לומר שבירר משם הדברים הטובים בלבד ורימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו ע"ב), ומאידך רזיאל צריך בדיקה כל הנמצא בו, ובענין כתבי הייחודים או קמיעות של הגה"ק ציס"ע רשכבה"ג בעל היערות דבש לענין קמיעין אלו כבר רבו הדיבורים בהם וכבר חזר בו וקיבל עליו לבטל קמיעות אלו בעצת גדולים ואיני כדאי לעסוק בענין זה ובמופלא ממך אל תדרוש, ולענין דילוגים שבתורה ג"כ הדבר צריך בדיקה כל דילוג לחוד כיון שכידוע הדבר שנוי במחלוקת ואין לי דעה לכאן או לכאן (אף שלפו"ר שראיתי דברי המדלגים היה נראה שיש בזה בנותן טעם מ"מ ראיתי מפקפקים באמיתת דילוגים אלו והדברים צריכים בדיקה), וגם צריך בדיקה בפני עצמו אם הדילוגים שם מוכרחים לצאת בצורת מגן דוד או שהוא מעריכת העורך.

ואמנם כמו שנתבאר שטוב שנמצאו מקורות לעניינים המגן דוד דלא נימא שבכדי נקשר לעמנו בלא מקור ובלא טעם, אבל כמו שנתבאר בפנים הדברים שמ"מ סמל זה יותר היה מצוי בכתבי מיסטיקה מפוקפקים אפי' מאו"ה ובסמלים שנקשרו לעמנו בקצה המחנה ומחוץ למחנה ואילו בבמ"ד הופיע מעט ביחס למה שהיה צריך וראוי להימצא סמל שהוא כביכול סמל ישראל בבתי כנסת ובגדי ישראל וכיו"ב.

*

השלמה לתשובה על מחצלת קנים של רפיא

יש להוסיף דכתב הרמ"א בשם הכלבו דבמקום שמסככין בתים במחצלת קנים היא אסורה משום גזירת תקרה ומבואר בזה דאין צורה מסויימת שחכמים לא גזרו עליה משום גזירת תקרה אלא כל מה שאינו משמש לתקרה כלל באותו המקום לא גזרו עליו.

ונראה דגם אם במקום ייצור המחצלת משמש לתקרה לא גזרו עליה במקום אחר שאינו משמש שם לתקרה דגזירה זו אינה פסול בעצם החפץ כמו שמצינו בנסרים שיש בהם ד' טפחים דפסולים אפי' הפכן על צידיהן וכ"ש שלא כמו עשאה בסתמא במקום שסתם מחצלאות לשכיבה שפסולות בכל מקום כיון שמטמאות מדרס, אלא כאן הוא רק גזירה שלא לסכך בדבר העומד לתקרה אם הוא עומד לתקרה, וזה משתנה לפי המקום ולפי הזמן כדמוכח ברמ"א הנזכר בשם הכלבו.

ומעין זה מצינו לגבי גזירת חבילה שאם התיר אגדן הסוכה כשרה, וא"צ לנענע כמו בפסול דאורייתא.

ובמקום שמשתמשים לתקרת בתים רק בקני במבוק שלמים ולא בקנים פרוסים, אין טעם לומר שיהיה דינו כמו בקנים שלמים, דהרי עשה מעשה בגוף דבר ושינה צורתו באופן שאינו מצוי לשמש תקרה במקום זה, ולא גרע משינוי מעשה דמועל בכמה עניניים בסוכה, כמו בדש השיבלים שאז הכשיר הידות ע"י שינוי מעשה כמבואר בסוכה יד ע"א ובשו"ע, ושינוי מעשה מועיל להכשרת הסכך, וכן נטילה אחת מבינתיים טעם ההיתר נזכר משום דעביד מעשה, וכ"ש שכאן ניתן הסכך על הסכך רק אחר עשיית המעשה.

קרא פחות

בשו"ע הל' נפילת אפים סי' קלא ס"ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט"ו בשבט, וכ' בבהגר"א שם סק"ו שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט עכ"ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ...קרא עוד

בשו"ע הל' נפילת אפים סי' קלא ס"ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט"ו בשבט, וכ' בבהגר"א שם סק"ו שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט עכ"ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ראשי שנים והם יו"ט א"כ זה מוכיח לנו שלשון ר"ה נאמר לגבי שהוא יו"ט.

אולם בהל' תענית בסי' תקעב ס"ב כ' השו"ע ציבור שבקשו לגזור תענית וכו' ופגע בתענית ט"ו בשבט התענית נדחה וכו', כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות ע"כ, ובבאר הגולה שם בט"ו בשבט אין להתענות וכו' דלא אשכחן תענית בראש השנה ותו כיון דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי מידמו נמי להדדי להא מילתא דכולן שוין שלא להתענות בהן ע"כ, ומקורו מהגמ"י פ"א מה' שופר אות א' שהובא בב"י שם, ומשמע בזה דב' טענות הן, הטענה ראשונה מעצם מה שנקרא ראש השנה וטענה שניה ממה שנזכרו ד' ראשי שנים יחד.

ויש לציין דביחזקאל ריש פרק מ' כתיב בראש השנה בעשור לחדש ומפרש בערכין יב ע"א דהיינו ביובל שר"ה שלו בעשור לחודש, והמפרשים נחתו לבאר לענין מה קרוי יו"כ ראש השנה (עי' בחת"ס ועוד שהובאו בפי' לקט קדמונים בספר יחזקאל שם הוצ' עוז והדר) ומשמע מזה דהלשון ראש השנה גרידא לא שייך להיות נקרא ביום בלא שיש טעם בדבר מאחר ועיקר שם זה הוא לראש השנה שהוא יום הזכרון וצריך להיות דומה לזה בדבר מה.

וכ"ש כאן (וזהו הטעם השני) דמדנקט המתני' [בריש ר"ה] הלשון ראשי שנים לענין שאר ימים שהם ימים טובים שמע מינה שמחמת זה נקט בהם הלשון ראש השנה על שם יום טוב.

ובגוף מה שאין ביום טוב תחנון, הנה במגילת תענית אמרי' אילין יומיא דלא להתנאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, ומבואר דבי"ט אין הספד (ועי' מגילה ה ע"ב), והמקור שאין אומרים תחנון בראש חדש כבר בירושלמי [ברכות פ"ד ה"א דף לא סע"ב] לפירוש החרדים שם, ובתשוה"ג שערי תשובה סי' שלז שלח הובא מנהג קדמון כבר מזמן התנאים שלא לומר תחנון בימים שיש בהם שמחה (אם כי התשובה שם צריכה בירור היטב מה מקורה).

ובטעם מה שיש קצת שמחה בט"ו בשבט ואם הוא יום מיוחד מלבד לדיני מעשרות ציינו בזה שכן נמצא בספר אדני פז (למהר"א הקשר דיין דק"ק אלטונא נדפס שם תק"ג ומביאו פת"ש ובעל משנת חכמים סי' תקמה הפליג בשבח המחבר) על השו"ע סי' קלא שם שהוא יום דין לאילנות, וכעי"ז הובא כבר בשם האבנ"ז [עי' שו"ת ארץ צבי ח"ב דרוש א' וכ"כ בהדיא בנו שם משמואל] ובעל חידושי הרי"ם [עה"ת ט"ו בשבט עמ' קט] שהוא יום דין על חידו"ת או כיו"ב, ומסתמא שכ"ש מסכימים שיש בו דין על הפירות דהרי מי נתלה במי (רצוני לומר שתולה החידו"ת בפירות האילן וכ"ש פירות האילן גופייהו), ואין דבר יוצא מידי פשוטו דר"ה לפירות האילן מלבד הרמז, אולם העירו דבמתני' פ"ק דר"ה טז ע"א אמרי' בד' פרקים העולם נידון, ויש להוסיף על הקושי' דבגמ' שם מבואר דמ"ד אדם נידון בכל יום חולק ע"ז, וא"כ דוחק אפי' לתרץ ולומר דהדין בט"ו בשבט הוא לפקידה בעלמא (עי' בגמ' שם), אם כי יש לדחות הקושי' דלעולם יש דין ויש פקידה (דיש דרגות בדין וכמ"ש קדמונינו לענין הושע"ר), ובט"ו בשבט יש פקידה בעלמא, ושם קושי' הגמ' מדר' יוסי היינו מצד מה דפליג עליה בהדיא ר' יוסי אדר' מאיר מוכח דבזמני הדינים המבוארים בדבריו לא סבירא ליה כווניה כלל עי"ש.

ובטעם מה שיש קצת שמחה ביום זה יש לציין דמצינו שמחה גם בר"ח לענין כמה דברים וטעם השמחה בר"ח יש לומר מלבד כפרה הוא גם מחמת שמתחיל החדש, ויש לומר דמהכי טעמא גופא נקבע כפרה בר"ח אם כי יש הטעם דאמרי' בפ"ק דשבועות דף ט' הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והעיר עוד ידידי הרב זלושינסקי דאולי כל זה נרמז בכוונת הגר"א בביאורו (ומקורו קדום מהראשונים וכמשנ"ת) דמה שהוא ר"ה הוא ר"ח דהיינו ראש של שנה שהוא דבר חדש.

ויתכן לומר עוד שמאחר שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות חשיב זמן ברכה ששלח הקב"ה ברכה במעשי ידינו.

קרא פחות

הנה קי"ל בשו"ע או"ח סי' רפה ס"ג שיר"ש יוצא ידי שניהם וקורא שנים מקרא עם תרגום ועם פרש"י, ויש לדון האם הוא מצד ספק שיר"ש צריך לאת ידי שני הצדדים או דאינו מצד ספק אלא רק לרווחא דמילתא, כדי שיבין ...קרא עוד

הנה קי"ל בשו"ע או"ח סי' רפה ס"ג שיר"ש יוצא ידי שניהם וקורא שנים מקרא עם תרגום ועם פרש"י, ויש לדון האם הוא מצד ספק שיר"ש צריך לאת ידי שני הצדדים או דאינו מצד ספק אלא רק לרווחא דמילתא, כדי שיבין הפרשה טוב יותר, והנפק"מ בזה דאם יש ספק בזה אם יוצא בתרגום או בפרש"י א"כ אם קרא חצי פרשה תרגום וחצי פרשה רש"י ממה נפשך לא יצא ידי חובה, אבל אם נימא דבב' האופנים יוצא ידי חובה בודאות א"כ מהני מעיקר הדין אם קרא חצי מן הפרשה בתרגום וחצי בפרש"י.

ולפו"ר אין שום צד שלא יצא בתרגום, שהרי תרגום נזכר בגמ' (ברכות ח), וגם בטור ושו"ע שם הלשון הוא שפרש"י הוא כמו תרגום לענין זה, וא"כ מה שנוסף בפוסקים שאפשר לצאת בפרש"י היינו מלבד מה שודאי יוצא בתרגום, אבל בתרגום לחוד בודאי שיכול לצאת מדינא, א"כ להלכה שנזכר שיוצא בין אם קורא הפרשה עם תרגום או עם פרש"י אינו מצד שיש כאן ספק או פלוגתא ודעביד כמר עביד וכו' מטעם ספק דרבנן לקולא, אלא מצד שבשניהם יוצא ידי חובה מעיקר דינא.

אולם יל"ע א"כ יר"ש שקרא תרגום למה יקרא גם פירוש רש"י, דהרי בכל דוכתי יר"ש שיוצא ידי שניהם היינו לצאת ב' שיטות חולקות (עי' שבת סא ע"א ופסחים קטו ע"א, והוא מיוסד על קרא דשלהי קהלת טוב וגו' וגם מזה אל תנח ידיך כי ירא אלהים יצא את כולם), והרי כאן להאמור אין כאן סתירה דבתרגום בודאי יוצא (גם לפי הצד המובא בב"י דאפשר שלחלק מהראשונים אינו יוצא בקריאת שנים מקרא עם פרש"י בלבד מכל מקום בתרגום בודאי יוצא לכו"ע), א"כ לאחר שקרא ב' מקרא ואחד תרגום למה הטילו על יר"ש לקרות גם פרש"י.

ובב"י הובא דיש לשון סמ"ג (עשין יט, קג ע"ג) שכתב שדן לפני רבותיו שהפירוש מועיל יותר מהתרגום וכו' (עי"ש הדעות בזה), ואולי היה מקום לומר דהיר"ש שלומד גם פרש"י אינו מדינא כלל אלא כדי שיבין וילמד הפרשה טוב יותר, וזהו מה שכתב שמועיל יותר, אף שבתרגום יוצא ידי חובה, אבל מדינא יצא בתרגום בלא שום פקפוק, אבל צ"ע דהלשון בשו"ע משמע שהיר"ש לומד גם פרש"י מדין שנים מקרא ולא מדין אחר, וגם זה עדיין יש ליישב שזהו כוונת ומטרת התקנה של שנים מקרא שיבינו הפרשה, וממילא מהדר יותר על ידי זה במצוות שנים מקרא, והיר"ש יקפיד להדר גם בזה אף דלהסוברים שפרש"י יותר מועיל הוא רק מצד הידור, ובאמת בב"י נזכר ענין זה של יר"ש אחר שהביא הדעות אם הפירוש יותר מועיל מהתרגום או אין יוצאין בו סיים הב"י אח"כ דיר"ש יצא את כולם, והיינו הידור זה של המקרא.

אבל היה מקום להציע ביאור חדש בזה דבאמת מה שנזכר במקור הדין תרגום אינו שייך לדין תרגום בזמנינו, כיון דבאמת רובא דעלמא אינם בקיאים בכל התיבות שיש בתרגום וגם הבקיאים קשה להם לכוון דעתם כל דברי הארמית כדבר איש אל רעהו, וכמו שהעידו התוס' דמגילה שמחמת זה ביטלו התקנה לתרגם התורה בבהכנ"ס ולא בכדי בטלו, וכמו שפסק גם בשו"ע גבי קריאה"ת, וממילא יש קצת צד לומר דבאמת אין יוצא בקריאת תרגום גרידא, רק דלענין שנים מקרא ואחד תרגום אין נוקטים כן לחומרא מדינא, דלא אמרו סברא זו (היינו סברת התוס' דמגילה לענין קריאה"ת) אלא להקל ולא להחמיר, דבדרבנן עסקי', וממילא האומר תרגום יצא ידי חובה, אבל לפי צד זה באמת עדיף לקרוא פרש"י במקום תרגום וזהו מה שכתב הסמ"ג לפי דעה זו שהוא היותר המועיל מאמירת תרגום, דהסמ"ג בדעה זו סובר שאינו ברור שיוצא האידנא בתרגום.

ומה שיר"ש לא סגי ליה בפרש"י בלבד הוא כדי לצאת הצד דבעי' תרגום דוקא, ויש לברר מה הוא הצד דבעי' תרגום דוקא שמחמת זה היר"ש לא סגי ליה בפרש"י ויעוי' בב"י סי' רפה שכתב בשם סמ"ג והגהות (מיימוניות פי"ג מהלכות תפלה סק"ש) דאין נראה [הסברא שיכול לצאת בפירוש במקום תרגום] לר"י ורב עמרם (בסידורו ח"ב סי' לא) ורב נטרונאי שכתבו שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני (עי' מגילה ג ע"א) ע"כ, ובבה"ל הקשה עליו בארוכה, ונקט דהראשונים המחמירים בזה לא איירו אלא בפירוש לעז, ושאין דעה שסוברת שתרגום עדיף מפרש"י, ומ"מ סיים דבלאו הכי ראוי מלבד פרש"י לקרוא גם תרגום מאחר שאין הפרש"י על כל הפסוקים.

ובאמת יעו' בלשון הטור והשו"ע שהזכירו ענין פרש"י אולם לשונות ראשוני הראשונים [הסמ"ג וכו'] שמהם נובע נידון זה מבואר דלא מיירו בפרש"י כלל ואדרבה יש לפרש דבריהם לענין פירוש שמפרש כל תיבות התורה דוגמת התרגום (אולי כעין תפסיר הרס"ג או כיוצא בו בלשה"ק לפי הצד דבעי' דוקא בלשה"ק, ולהבה"ל דהמחמירים למדו דברי המקילים לענין פירוש של לעז א"כ יש לפרש כגון תפסיר רס"ג עצמו), אבל הפוסקים שלאחריהם הביאו הנידון גם על פרש"י.

והיה מקום לומר דמלבד מה שנקט הב"י בשם כמה ראשונים שאין יוצאים בשום פירוש [גם מה שמתרגם כל התיבות] מלבד זה לנין פרש"י יש עוד טעם שאין ברור שיוצאים בפרש"י משום דיש הרבה פסוקים שאין עליהם פרש"י, ופשטות ל' הטושו"ע שיוצא ברש"י במקום תרגום ואינו צריך לקרות הפרשה ג' פעמים.

ואמנם היה מקום לומר דהצד שיוצאים בפרש"י הוא משום דהסוברים שיוצאים בפרש"י סוברים שאין דין אמירת תרגום אלא דין הבנת הפרשה וממילא אם יבין כל הפרשה מדעתו בלא פרש"י לדעה זו ג"כ כשר (דלא גרע מפסוקים שאין עליהם פרש"י שפסק השו"ע סי' רפה ס"ג שיוצאים בהם מי שאינו יר"ש אם קורא פרש"י על הפרשה ממה שיש) רק דאינו בר סמכא להבין הפרשה מדעתו כהוגן בלא פרש"י שהוא מפי השמועה ולכן צריך הפרש"י, אבל הענין הוא להבין, ופרשת ויקהל פקודי שסמך רש"י על מה שפירש קודם לכן בפרשיות תרומה תצוה ג"כ יוצא מאחר שלמד הפרש"י בשבתות של תרומה תצוה, וה"ה אם זכור היטב הפרש"י משנה שעברה ג"כ יוצא במה שהבין הפרשה (ויש מקום לטעון דלא שכיח משנה לשנה שיזכור ולכך לא הזכירו הפוסקים היתר כזה).

ולפ"ז מי שאינו יר"ש ורוצה לצאת בפרש"י בלבד לא סגי במה שלומד ומבין פרש"י על הסדר ואומר המקרא בלא להבין אלא צריך להבין הפרשה עם הפרש"י.

אבל הצד שסובר ששייך לצאת בתרגום בזמנינו אע"פ שנתבאר ע"פ התוס' ושו"ע שאין העם מבינים תרגום בזמנינו יש מקום לומר דסוברים שהדין הוא לומר ומה שיזכה יבין ואינו לעיכובא, ועל זה סומכין מי שאומרים תרגום בלא להבין הכל, ואף יש מקום לומר דמוטל על הקורא שמו"ת להתאמץ להבין כיון שזה עיקר מטרת השנים מקרא, אבל מה שאינו מבין אינו מעכבו (כעין ברכת אבות להסוברים כן).

ולפי כל זה יוצא דבאמת קריאת פרשה עם תרגום וקריאת פרשה עם פרש"י הם ב' צדדים ולכן לא יוכל לצאת ידי חובה אם קורא חצי פרשה תרגום וחצי פרשה פרש"י כיון שלפי ב' הצדדים לא קרא כל הפרשה בשלמותה כהלכתה, וקל להבין.

ומכל מקום אם קרא מחצה בתרגום עם הבנה מלאה ודעת נכונה וכוונה צלולה ומחצה בפרש"י באופן זה לפי מה שנתבארו צדדי הספק בזה א"כ באופן זה יוצא ידי חובה מעיקר הדין.

ולפ"ז אפי' אם הוא יר"ש אך קים ליה בנפשיה שקרא כל התרגום בהבנה מלאה יצא בזה לפי כל הצדדים, אבל אם נימא דהחיוב על יר"ש לקרוא פרש"י אחר שקרא תרגום אינו מצד חיובי שנים מקרא אלא מצד שיבין הפרשה יותר א"כ הידור זה עדיין לא קיים.

כך היה מקום לטעון וכ"ז מבוסס על ההבנה הפשטיית בטושו"ע שא"צ לקרא הפסוקים פעם שלישית כלל, אלא דמה שלא פירש רש"י הם דברים שיכול להבינם בלבד ושהעיקר הוא ההבנה.

אבל במשנ"ב סי' רפה סק"ה כתב בשם כנה"ג בשם מהר"ם מינץ דמי שלומד המקרא עם פרש"י בלבד לצאת בו יד"ח תרגום יקרא הפסוקים שאין עליהם פרש"י ג' פעמים.

אבל צ"ע ראשית מסתימת הטושו"ע ושאר הראשונים בזה, ועוד צ"ע דהרי פסוק ג' פעמים נזכר בראשונים שאינו יוצא יד"ח ולפי המשנ"ב נמצא דיש חילוק בין פסוקים שיש עליהם פרש"י לפסוקים שאין עליהם פרש"י (דכיון שמוסיף פירושים ודרשות חז"ל סגי בזה לענין הפסוקים שיש עליהם פרש"י אבל פסוקים שאין עליהם דרשות חז"ל סגי במקרא ג' פעמים וא"צ דוקא התרגום זוהי סברת המשנ"ב בשם מהר"ם מינץ והוא מחודש, ובפרט דהבה"ל נקט לעיקר דלכל הראשונים יוצאים בפרש"י, א"כ למה סברו הראשונים דאין יוצאים בג"פ מקרא במי שמבין המקרא דכל המקרא אפשר להבינו כמ"ש במגילה ג ע"א, והדברים המעטים שמוסיף התרגום אפשר ללמוד בזמן כל דהוא בלא עיכוב וחלקם אין מביא אפי' רש"י וא"כ מה שמכב לדינא לפי החשבון הוא רק דברים שמביא גם התרגום וגם רש"י יתר על לשון המקרא והם מועטים בודדים בכל פרשה, ואילו לענין הלימודים והדרשות והדינים הא לאחר דחזי' שיוצאים בתרגום א"כ הדרשות והלימודים אינם מעכבים דין שמו"ת), וצ"ע, ועוד צ"ע דגם בפסוקים שיש בהם פרש"י לרוב אין דרכו של פרש"י לפרש כל תיבה בפסוק אלא רק התיבות הצריכים פירוש, וממילא כמעט כל הפסוקים בפרשה יצטרך לקרוא ג"פ, ובאמת יעוי' בשו"ע הרב סי' רפה ס"ב ובקונטרס אחרון שנקט שמי שבא לצאת בפרש"י צריך לומר פעם שלישית כל הפרשה עם פרש"י, וצ"ע בכ"ז.

ולענין הנידון האחרון בנידונים דלעיל (לענין מי שמבין כל התרגום שלפי הביאור המוצע לעיל יוצא ב' הצדדים מדינא) הנה במשנ"ב סי' רפה סק"ו כ' בטעם מה שיר"ש קורא גם תרגום וגם פרש"י וז"ל, כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני וגם הוא מפרש כל מלה ומלה ופירש"י יש לו מעלה שהוא מפרש את הענין ע"פ מדרשי חז"ל יותר מהתרגום, ובאמת כן ראוי לנהוג לכל אדם שילמוד בכל שבוע הסדרה עם פירש"י לבד התרגום כי יש כמה פרשיות בתורה ובפרט בחלק ויקרא שא"א להבינם כלל ע"י תרגום לחוד ע"כ.

ודבריו צריכין ביאור, דהרי כל מעלה זו שמלמד הדרשות הרי אינו מדין שנים מקרא אלא כתוספת על דין זה, דהרי בגמ' מפורש שיוצאים יד"ח בתרגום, אע"פ שאין בו הדרשות והדינים היוצאים למעשה, ואפי' משנה מבואר בכ"מ (עי' רש"י ברכות ה ע"א ורש"י סוטה כב ע"א ועוד) דא"א להוציא ממנו דין למעשה בלא ללמוד הגמ' וכ"ש שצורת לימוד מקרא בתרגום היא צורת לימוד המקרא וכן בשו"ע הל' ת"ת ביו"ד סי' רמו מבואר מהרמב"ם בהל' ת"ת דפירוש תורה שבכתב הוא כבר בכלל תורה שבע"פ, וא"כ מה הטענה לענייננו שרש"י מפרש יותר מן התרגום.

וצ"ל דאה"נ כ"ז אינו מעיקר דיני החיוב אלא תוספת הידור בהבנת הפרשה עם אמירת השנים מקרא.

והיה מקום לבאר כוונת הדין הזה דיר"ש בנוסח אחר דמאחר שיש צד שמוטל על היר"ש ללמוד פרש"י ולא תרגום מאחר שרש"י מפרש הדרשות לדינא ממילא מעיקרא אמרי' ליה ללמוד גם פרש"י ואילו תרגום יש ללמוד מאחר שרש"י אינו מפרש הכל כמ"ש בבה"ל הנ"ל.

אבל עדיין הוא דחוק מאוד למה יש חובה על היר"ש אחר שקרא התרגום לקרוא גם פרש"י מאחר שיצא בלא פקפוק, אלא צ"ל כנ"ל דבאמת אינו מדיני החיובים אלא הידור הנרצה והראוי וכנ"ל.

ויש מקום לומר דבאמת יש ב' טעמים במה שיש ללמוד פרש"י מלבד התרגום, דיש דין האחד מה שנתבאר לעיל שצריך שתהיה הפרשה מובנת ולכך יש ללמוד פרש"י ויש דין נוסף שבפרש"י מפורש יותר דינים ודרשות, וב' טעמים אלו אינם שוין, דטעם הראשון הוא מדינא וטעם השני הוא שכך ראוי לעשות.

וראיתי חכם אחד שכתב דמי שקורא מחצה מהפרשה תרגום ומחצה מהפרשה פרש"י יוצא ידי חובתו, ויתכן דמיירי באופן שקרא התרגום עם הבנה דבאופן זה נתבאר דלכל הצדדים יצא ידי חובתו מעיקר דינא דגמ' אפי' ליר"ש [מלבד מה שנתבאר במשנ"ב שיש טעם נוסף בקריאת פרש"י שהוא מפרט הדרשות והדינים], וזה בין אם נאמר דקריאת פרש"י צ"ל עם קריאת הפסוקים שאין עליהם פרש"י ומיירי שקראם ובין אם נימא דאין צ"ל עם קריאת הפסוקים שאין עליהם פרש"י ומיירי שלא קראם.

אבל אם החכם הנ"ל מיירי בקרא התרגום בלא הבנה מלאה, אזי אפי' אם תמצי לומר שיוצא בקריאת תרגום כזה מעיקר הדין למי שאינו יר"ש, אבל כשקרא מחצה תרגום ומחצה פרש"י לפי מה שהצעתי לעיל נמצא דלא יצא יד"ח, שהרי כל הטעם שיוצא בפרש"י הוא משום דסבירא לן שעיקר דין שמו"ת הוא שההבנה מעכבת, וצ"ע.

ויתכן (אם נקבל דמיירי בקרא התרגום בלא הבנה מלאה) שעיקר מה שמסתמך החכם הנזכר לומר דאין כאן ספק אלא ודאי יוצא בשניהם (דאם היה כאן ספק אם תרגום או פרש"י לא היה יכול לצאת במחצה מזה ומחצה מזה כמשנ"ת) ממה שכ' הר"ן בפרק ערבי פסחים לגבי ד' כוסות דבספק דרבנן שהוא שקול ואין צד אחד יותר קל מחבירו לא אמרי' ספק דרבנן לקולא, וממילא אם איתא שיש כאן ספק אם מה שמעכב הוא האמירה או הלימוד וההבנה א"כ לא הוה ס"ד לומר שמעיקר הדין יצא יד"ח במקרא בלבד או בהבנה בלבד למי שאינו יר"ש, אלא ע"כ שבשניהם יוצאים יד"ח כך יתכן שסובר.

אבל לענ"ד אין להביא ראיה מהר"ן הנ"ל דכבר הוכחתי במקו"א דכלל זה דהר"ן לא מיירי במקום ספק ספקא ושכך מוכח מהתוס' בר"ה לג ע"ב ושו"ע או"ח סי' תקצ סוף ס"ג, וה"ה לענייננו מאחר שיש צד דדין שנים מקרא אינו מעיקר דינא כדאמרי' "לעולם" וכו' (ברכות ח), ולשון זו יש צד שאינו איסור וחיוב גמור מדינא שהעובר ע"ז נקרא עבריין (אף אם נימא דקבלוהו עלייהו אח"כ) לכך לענין זה סגי במה שהוא ספק אם לימוד והבנה מעכבת או אמירה ועסק מעכב דבכל גוני יוצא דבמידי דרבנן כנ"ל שגם אינו ברור שהוא חיוב גמור מעיקר דינא הלכך באיזה אופן שיעשה יוצא ידי חובה שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל, ולכן אם אינו יר"ש יכול לצאת בכל אופן שיעשה מאחד מהם, (וכ"ש דלפי הצד שאינו חיוב יש מקום לומר מסברא דאזלי' בתר עיקר מטרת התקנה שיבין הדברים ולכן כתבו מהראשונים שלימוד פירוש הוא יותר מועיל מתרגום משום שיותר קולע לימוד עם פירוש לעיקר מטרת הלימוד שיבין הדברים מתרגום שאין לנו כ"כ עסק והבנה בו), אבל אם יעשה מחצה כך ומחצה כך ממה נפשך לא יצא ידי חובתו.

[ומש"כ הטור ושו"ע סי' רפה ס"ג דפירוש רש"י כתרגום אינו בהכרח דר"ל שבשניהם בודאי יוצא אלא יש מקום לפרש דר"ל דרש"י לדידן כמו תרגום לדידהו א"נ דרש"י לדידן יוצא לדינא כמו תרגום לדידן דבשניהם להלכה יוצא גם האידנא מחמת הצדדים שנתבארו].

(ומ"מ הראשונים שכ' שלימוד פירוש הוא "יותר מועיל" מאמירת תרגום כבר נתבאר לעיל דאין מוכח מדבריהם שאין דבריהם לענין פירוש שמפרש כל התיבות, ועכ"פ גם המשנ"ב בשם המהר"ם מינץ נקט דצריך לומר כל הפרשה ג' פעמים ובכה"ג הוה פשיטא להו שהוא עדיף מאמירת תרגום אבל באומר פרש"י לבד לא עדיף מתרגום מהטעם שנתבאר, וכמ"ש הבה"ל שרש"י אינו מפרש כל הפסוקים, והבה"ל קאי אפי' באופן שקורא כל הפסוקים שרש"י לא פירש עוד פעם שלישית כשיטתו במשנ"ב).

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי במה שנתבאר בביאור ענין זה של תרגום ופרש"י דהוא תלוי בנידון אם דין שמו"ת הוא לימוד והבנה או אמירה ועיסוק דהרי למה גבי תרגום לא אמרי' דסגי רק במה שיאמר התרגום על הפסוקים שיש בהם תיבות הצריכים פירוש והשאר לא יאמר כלל (ואפי' לשי' המהר"ם מינץ המובאת במשנ"ב שפרש"י מצריך לומר שאר הפסוקים ג' פעמים עדיין למה לא כשר אם רק יאמר מקרא ג"פ מלבד בפסוקים עם התיבות הקשות יאמר התרגום שלהם) דוגמת דינא דפרש"י, אלא דבאמת יש צד שצריך לומר התרגום על הכל, והוא הצד שהדין הוא אמירה ועסק ולא לימוד והבנה, ולכן יר"ש יוצא ידי שניהם כפשוטו ואינו יוצא ידי חובתו רק בשנים מקרא עם פרש"י בלבד בלא תרגום.

ויש לציין דאם נימא דדינא דפרש"י הוא גם בלא קריאת שאר הפסוקים ג' פעמים (כפשטות רוב הפוסקים שהזכירו ענין פרש"י במקום תרגום) צ"ל דסבירא לן לפי צד זה [היינו לפי הצד דהדין הוא לימוד והבנה] לעיקר הדין דהגדרת תרגום הוא הבנת הדברים גם אם אינו מוציא כל הפרשה בפה בפעם שלישית בלשון פירוש, אף דיש גם צד אחר.

ועוד יש להוסיף דהנה נחלקו הראשונים (עי' שו"ע סי' רפה) לענין עטרות ודיבון (בברכות ח ע"ב) אם הכונה לומר הפסוק ג' פעמים או ב' פעמים בלבד עם התרגום ירושלמי במקום תרגום אונקלוס, ומבואר בזה דיש צד שיש דין אמירה של פעם שלישית כנגד תרגום ולא סגי במה שהבין הפרשה בלבד (והיינו הצד שהאמירה היא תרגום ולא פרש"י וכמשנ"ת), והנה לפי הצד דפרש"י סגי גם בלא לומר ג' פעמים הפסוקים האחרים קשה למה יש צד דבעי' לומר הפסוק ג' פעמים, אלא על כרחך דאכן יש צד דיש דין אמירה ג' פעמים (רק דלפי המהר"ם מינץ שהביא המשנ"ב דבמקומות שאין פרש"י צ"ל ג"פ הפסוק לא קשיא מידי, רק דבאמת אינו מצוי לרוב פסוק שמפרשו רש"י כולו על כל תיבותיו, וכבר הערתי בזה לעיל).

בכל מה שנתבאר לעיל אין מקור מהמשנ"ב שסובר כן בביאור הספק, דהנה לענין מה שיר"ש אומר גם פרש"י כ' המשנ"ב ביאור אחר שהוא להבין הפרשה יותר לפי מה שנתבאר (ונתבאר דלא מיירי מדינא) ולענין הקורא פרש"י במקום תרגום נתבאר בשם המשנ"ב שפסוקים שאין בהם פרש"י אומרם ג' פעמים, וגם סובר בבה"ל שאין שום גריעותא בפרש"י מהתרגום מלבד מה שיש מה שאינו מפרש כל התיבות, וממילא אין שום ראיה והוכחה מדברי המשנ"ב לחילוק שכתבתי ואדרבה יש לומר להיפך בדעת המשנ"ב שסובר דיש גם דין אמירה וגם דין הבנה ולהכי צריך תמיד לדעת שגם אמר הכל וגם הבין הכל אלא דיר"ש יש לו ללמוד יותר בעיון הפרשה ממה שרק מחוייב מצד הדין בלבד ולכן מאחר שכיום מצוי גם פרש"י ראוי ללמוד גם פרש"י (ובגמ' שלא נזכר פרש"י היינו משום שלא נכתב עדיין פירוש רש"י והוא טירחא לילך אצל חכם בכל שבוע ללמוד הפרשה בדקדוקיה ודיניה וגם יש לומר דהגמ' מיירי גם במי שכבר בקי בפירושי התורה ואולי המשנ"ב לא מיירי באופן זה בדבריו הנ"ל).

והנה לפי מה שמשמע עיקר דעת המשנ"ב דפרש"י אפשר לצאת רק אם אומר הפסוקים שאין עליהם פרש"י וממילא בקרא חצי פרשה עם תרגום בלא פרש"י וחצי בפרש"י בלא תרגום ובלא הפסוקים פעם שלישית לא יצא כלל, ואם קרא חצי פרשה שנים  מקרא ואחד תרגום בלא הבנה וחצי פרשה אפי' ג' פעמים מקרא ופרש"י ג"כ לכאורה לא שייך לומר שיצא ידי חובתו דהרי ממ"נ להצד שיוצא בפרש"י הוא משום שהעיקר הוא הלימוד וההבנה, והרי לא למד בהבנה שאר הפרשה ששייך לומר שיצא משום הבנה, ומאידך י"ל דהתקנה היא לעסוק ולומר פירוש על התורה כמו תרגום או זולתו, וכשקורא פעם ג' מקרא עם לימוד המילות הקשות ג"כ חשיב שעוסק באחד תרגום, ויל"ע בזה.

קרא פחות

מצטרפים דהרי יש אומרים דדין עומד ליבש שפסולו בג' ולא בד' הוא רק מדרבנן, א"כ מדאורייתא מצטרפי שיעורייהו, ובפרט דמשנ"ב משמע שזהו עיקר הדעה, ומ"מ להסוברים שפסולו מדאורייתא בד' לכאורה כאן הסוכה תהיה כשרה אם היא סוכה גדולה דהרי לא ...קרא עוד

מצטרפים דהרי יש אומרים דדין עומד ליבש שפסולו בג' ולא בד' הוא רק מדרבנן, א"כ מדאורייתא מצטרפי שיעורייהו, ובפרט דמשנ"ב משמע שזהו עיקר הדעה, ומ"מ להסוברים שפסולו מדאורייתא בד' לכאורה כאן הסוכה תהיה כשרה אם היא סוכה גדולה דהרי לא שוו שיעורייהו להדדי מדאורייתא ובכה"ג אין מצטרפין הפסולים כדמוכח בגמ', ועוד דלשי' זו אין כאן מחיצה כלל וירקות אלו חשיבי כמחיצה הניטלת ברוח שאינה אלא כאויר בעלמא.

קרא פחות

אמרו בחז"ל (מכילתא דרשב"י ר"פ שמות) שמעולם לא יצא עבד או שפחה ממצרים אלא הגר בלבד, אולם כאן הענין שונה וכמו שהובא (ספר שלח את עמי עמ' צה בשם ילקוט ראובני ושפתי כהן פרשת בשלח) דמאחר שהיו מזרע ...קרא עוד

אמרו בחז"ל (מכילתא דרשב"י ר"פ שמות) שמעולם לא יצא עבד או שפחה ממצרים אלא הגר בלבד, אולם כאן הענין שונה וכמו שהובא (ספר שלח את עמי עמ' צה בשם ילקוט ראובני ושפתי כהן פרשת בשלח) דמאחר שהיו מזרע יוסף שהיה משנה למלך לא חייבום בעבודת פרך והרשות היתה בידם מצד המלכות לצאת ממצרים בכל עת שירצו, וזה א"ש עם דברי חז"ל הנ"ל דמעולם לא יצא עבד והם משמע שלא היו בגדר עבדים.

ואע"ג דכתיב ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ע"כ צ"ל שיש בזה דרגות דהרי אין הכונה ששכח את כל קיומו ומציאותו של יוסף אלא כלשון הגמ' דהוה דמי כמאן דלא ידע ליוסף כלל ור"ל שהתנהג בכפיות טובה כלפי יוסף אבל אה"נ שהיו דברים שלא היה יכול להמנע מלהיטיב בהם לזרע יוסף או שחשש שמא יבולע לו אם יצר להם.

קרא פחות

הנה מיתת מרים היה ודאי קודם מי מריבה דמלבד מה שנכתב בתורה קודם לכן בפרשת חוקת ובאותה פרשה אינו ברור דאמרי' אין מוקדם ומאוחר בתורה (עי' פסחים ו ע"ב ובתוס' שם), מלבד זה הרי כל מעשה מי מריבה היה ...קרא עוד

הנה מיתת מרים היה ודאי קודם מי מריבה דמלבד מה שנכתב בתורה קודם לכן בפרשת חוקת ובאותה פרשה אינו ברור דאמרי' אין מוקדם ומאוחר בתורה (עי' פסחים ו ע"ב ובתוס' שם), מלבד זה הרי כל מעשה מי מריבה היה אחר שנסתלק הבאר ומחמת שנסתלק הבאר, וכל סילוק הבאר היה רק אחר מיתת מרים כמבואר בתענית ט ע"א, ומלבד זה נזכר בהרבה מקומות במקרא שמיתת משה ואהרן היה מחמת מי מריבה וכדאמרי' בחז"ל שהיה טעם בזה להשמיע שלא היה בידם עון אחר, ובשום מקום לא נזכר שמתה מרים מחמת מי מריבה א"כ מיתתה של מרים לא היה מחמת מי מריבה כלל, וא"כ למה מתה באותה שנה עם משה ואהרן שהיא שנת הארבעים קודם כניסת ישראל לארץ.

ולכאורה יש קצת משמעות שהנהגתה של מרים היתה עם הנהגת משה ואהרן ולא בפני עצמה ולכך מתה קודם שמתו הם ואולי מחמת זה מתה מיד קודם שנגזרה גזירה עליהם שתיפסק הנהגתם שבחייהם, ומעין זה כ' במדרש אספה (והוא מדרש המתחיל אספה לי שבעים איש וחלקו הובא בילקו"ש) באחד מהתירוצים וז"ל, מפני שהיא שוה למשה ולאהרן בגדולה ששלשתן היו פרנסים טובים לישראל שאינו בדין שיסתלקו ומרים קיימת לכך קדמה תחלה ומתה ע"כ.

ובגמ' בתענית שם שהובא הקרא דזכריה (יא, ח) ואכחיד את ג' הרועים בירח אחד משמע מלשון הפרשה שם שהיה כל זה בעון ישראל שלא היו ראויים להנהגתם ויש לפרש שלכך מתו קודם כניסת ישראל לארץ, אם כי למסקנת הגמ' עיקר קרא מיירי על ג' המתנות שנכחדו בירח אחד ולא על המנהיגים עצמם, אבל יש לומר דה"ה מה שמתו המנהיגים עצמם היה מחמת חטא ישראל, אע"ג שלא שייך לומר כאן אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג ע"א), דהרי לא היה בירח אחד, מ"מ יש לומר דה"ה לענין ההנהגה שנזכרה שם באותה הפרשה על מקל חובלים ומקל נועם מה שלא זכו ישראל להנהגת משה עם אהרן ומרים בארץ ישראל היה גם מחמת שלא היו ראויין לזה.

ועי' עוד טעמים אחרים במדרש אספה בביאור ענין מה שמתו ג' הרועים בסמיכות, כדי שלא ימותו עם פושעי מדבר לכך מתו רק בשנת הארבעים אחר שמתו כל רשעי המדבר, וכן שמשה ואהרן הרגישו במיתת מרים שהיתה צדקת ומתו אחריה שאף הצדיקים מרגישין במיתת הצדיקים.

 

קרא פחות

בשו"ע או"ח סי' תרנח ס"ח האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו', ומבואר דבכמה אופנים הנוטל אתרוג מתפיסת הבית ומברך עליו לא יצא ומסתמא אין מקנים לו, אבל לקמן ס"ט לגבי קהל שקנו אתרוג אמרי' דמסתמא מקנים זה לזה האתרוג במתנה ...קרא עוד

בשו"ע או"ח סי' תרנח ס"ח האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו', ומבואר דבכמה אופנים הנוטל אתרוג מתפיסת הבית ומברך עליו לא יצא ומסתמא אין מקנים לו, אבל לקמן ס"ט לגבי קהל שקנו אתרוג אמרי' דמסתמא מקנים זה לזה האתרוג במתנה על מנת להחזיר, ומענין לענין אי' לעיל ס"ה דהנותן לחבירו לולב הוא מסתמא כדי שיחזירנו לו, אבל לק"מ על מה שנתבאר כאן בס"ח דיש אופנים שלא יצא ושבסתמא לא אמרי' שהיה בדעתם להקנותו במתנה על מנת להחזיר, דהחילוק הוא אם קנו למצוה או לצורך אחר כמבואר בהג"ה לעיל סעי' ז, וה"ה באחים של תפוסת הבית, כמבואר בבה"ל לעיל סעיף הנ"ל בשם הלבוש, וממילא כל סעיף ח מיירי באופן שקנאוהו בסתמא כדמוכח בבה"ל הנ"ל.

ועדיין צריך לבאר דכיון שרוצה לצאת בו א"כ נימא דכיון שהוא לצורך מצוה לא אכפת להו להקנות לו במתנה על מנת להחזיר, בפרט דעיקר קפידתם על ההקנאה (שלא להקנות לו למצוה) הוא מחמת שרוצים לצאת בו כמבואר בלשון שו"ע ס"ח ומשנ"ב סקל"ו בשם הר"ן, ומאחר דעיקר קפידתם שלא להקנותו הוא מחמת מצוה למה לא נימא שכוונתם להקנות לו במתנה על מנת להחזיר כמו בקנו לצאת מצוה.

ונראה דהביאור בזה הוא משום שלא נתכוונו להקנותו כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ורק שאם לא היו מקפידים שיטול לעצמו לגמרי אז היה מועיל מצד קנין מחילה בסתמא אבל מאחר שמקפידים שלא יטלנו לעצמו לגמרי מחמת שצריכים למצוותם א"כ הדר דינא שלא היה בלבם להקנותו הלולב לצורך המצוה במתנה על מנת להחזיר כיון שלא קנאוהו למצוה, דהמועיל כאן הוא קנין מחילה גמורה או באופן שיש לשער שבסתמא דעתם ליתן לו למתנה על מנת להחזיר וכאן מחילה גמורה אין משום שצריכים למצוותם ומתנה על מנת להחזיר לא הוה בדעתייהו בשעת קניית האתרוג כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ואפשר דמה שהיה בדעתם אחר הקניה לא מהני לענין דנימא דמסתמא נותנים לו לקנות (וכן משמע ברמ"א בס"ז בשם המ"מ דאחר שעת קניה בלבד אזלי'), ועדיין צ"ב.

קרא פחות

המשנ"ב בסי' ריט סק"ג כתב בשם האחרונים שמנהג העולם שנשים אין מברכות ברכה זו בפני עשרה שאינו דרך ארץ ויש שכתבו שתברך בפני עשרה שהם נשים ואיש אחד עכ"ד בקיצור, וכן הורה החזו"א לנשים שלא יברכו הגומל וכן בבית הקה"י ...קרא עוד

המשנ"ב בסי' ריט סק"ג כתב בשם האחרונים שמנהג העולם שנשים אין מברכות ברכה זו בפני עשרה שאינו דרך ארץ ויש שכתבו שתברך בפני עשרה שהם נשים ואיש אחד עכ"ד בקיצור, וכן הורה החזו"א לנשים שלא יברכו הגומל וכן בבית הקה"י לא בירכו נשים אף בלידה (ארחות רבינו ח"א עמ' צא), אולם בירושלים נהגו רבים שמברכת, והובא מנהג זה במנחת שלמה ח"ב סי' ד סקל"א, וכן בשלמת חיים סי' רב מבואר שהיו מברכות וכן בכה"ח סק"ז, וכך נהגו רבים גם היום ואין לפקפק במנהג זה במקום שהוא מונהג מכיון שמדינא דגמ' לכאורה כך צריך לצאת שהוא חיוב המוטל גם על נשים, ולומר שמדינא דגמ' לא נתקן בנשים משום כל כבודה בת מלך פנימה הוא מחודש.

(והואיל דאתאן לזה נראה דלפי מה שנתבאר בפוסקים שהעיקר לדינא שאשה אין מחוייבת בפני עשרה משום דלאו אורח ארעא עכ"פ לענין לכנס עשרה אנשים וגם למנהג המחמיר מ"מ רק ביולדת שיש לה עשרה לברך א"כ גם לגבי מש"כ הרמ"א בהל' יו"כ לגבי מחילה ויש לזה מקור ממדרש תנחומא כמ"ש הגר"א שם לכאורה גם בזה א"א לחייב אשה וכן בבקשת מחילה ממת בפני עשרה).

אולם לגבי מפלת נראה שלא נהגו לברך (וכן מבואר בשיעורי מרן הגריש"א על ברכות נד, ובהליכ"ש הל' תפילה פכ"ג ארחות הלכה יב), והטעם לא משום שאין בזה סכנה, שכן אכן יש הפלות שאין בהם חולי או סכנה, ובהם ודאי שאין לברך, אבל יש הפלות שהם כמו לידה ממש ואף מסובכות לעתים יותר מלידה, והוא לא גרע מניתוח שאשה תברך אם יש לה עשרה (הליכ"ש שם), אלא משום שרק ביולדת עיקר הטעם שנהגו לברך הוא שיש עשרה שמתאספים בביתה כגון בברית או בקידוש שיש עושים אחר לידת בת אבל במפלת לא, ויש להוסיף דבמפלת מצוי גם כבוד הבריות אפי' אם יש לפניה עשרה שיכולה לברך ואפי' במקום שאינו כיסופא באופן הפוטר מצוה דרבנן או שוא"ת משום כבוד הבריות אבל שייך טפי גם לומר כל כבודה בת מלך כשיש בזה חוסר נעימות גדולה וגם מצטרף למנהג הידוע המובא בפוסקים שאשה אינה מברכת כלל מחמת אורח ארעא שהוא משום כל כבודה.

 

קרא פחות

הנה אף אם בתנור רגיל נימא דיש מקום להקל ואכהמ"ל בזה, אך בניד"ד במיקרוגל יש בו שאלה נוספת, שכן אפי' אם אין נורה נדלקת בפתיחת דלת המיקרוגל וכפתור ההפעלה של המכשיר כבוי, מ"מ הפתיחה של הדלת שולטת על מעגלי חשמל ...קרא עוד

הנה אף אם בתנור רגיל נימא דיש מקום להקל ואכהמ"ל בזה, אך בניד"ד במיקרוגל יש בו שאלה נוספת, שכן אפי' אם אין נורה נדלקת בפתיחת דלת המיקרוגל וכפתור ההפעלה של המכשיר כבוי, מ"מ הפתיחה של הדלת שולטת על מעגלי חשמל של המכשיר והר"ז כמכשיר חשמלי שמפעיל בו כפתור כאשר אין המכשיר מחובר לחשמל כעת, (שבזה יש הוראה בשם החזו"א שהורה להגאב"ד דפוניבז' שיש בזה איסור וכן יש שנקטו רוב ככל פוסקי זמנינו כן בפשיטות בדעת החזו"א וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד"ה האם מותר לחבר בשבת משהו למטען כשהמטען כבוי עם שעון שבת, ושם ציינתי לדעות פוסקי זמנינו בזה), אא"כ הגורם בחול הוא רק עין אלקטרונית שכאן שכבר המכשיר כבוי לית לן בה.

וצל"ע על מה סמכו להקל בניטרול המקרר בפתיחתו בשבת ולא חשו לסברא זו.

ושמעתי משאר בשרי הגרי"מ מורגנשטרן (בעהמ"ח ספרים בתחום זה), שגם חלק מהפתרונות המצויים למקררים בשבת אינם מתיימרים לפתור בעיה זו ומודעים לכך שאינו פותר הבעיה לכל הדעות, וסומכים על הפוסקים המקילים בזה הסוברים שאין בזה מלאכה ושיש פתרון הלכתי למי שרוצה להחמיר בזה באופן מסויים וכו' עכ"ד (ולכאורה עכ"פ מחמירים בחיבור מעגל חשמלי עכ"פ כשצד אחד מחובר לחשמל חי גם אם הצד השני כבוי, וצריך בירור).

והוסיף הרה"ג הנ"ל דלהמחמירים ביותר בזה בחיבור מעגלי חשמל גם במצב כבוי, צל"ע מה ההגדרה בזה לאסור חיבור חשמל דהרי כל הנחה של כלי מתכת ע"ג מתכת יש בזה תשתית לחיבור חשמל, ואמרתי דמ"מ יש מקום לצדד שחיבור הקבוע ועומד להעברת מעגל חשמל יהיה אסור לדעת החזו"א לחבר לו תוספת בשבת וא"א ללמוד לזה ממה שלא נאסר הנחת מתכת ע"ג מתכת באופן שאינו עומד לחשמל כלל.

אולם מצאתי בארחות רבינו ח"א עמ' קמג דכבר נחית לשאלה זו וגם הוא הביא בשם החזו"א מפיו דלהוריד את המפסק בשבת גם כשהחשמל כבוי יש בזה משום תיקון מנא, אבל לענין מקרר שהוכשר לשימוש בשבת (ע"י הוצאת התקע של המקרר מהשקע או על ידי הוצאת הנורה) הביא שם הוראה מהגריי"ק שלא כל חיבור בין שני חוטים הוי תיקון מנא ושכך נהג למעשה.

וטעמו של הגריי"ק שבנידון דמקרר לא חשיב בונה כשכבוי יש לומר דכיון שעיקר הפעולה שפועל היא פעולה אחרת הלכך בצירוף מה שמערכת החשמל (של הנורה) כבויה מחשיבים כעושה מעשה אחר ולא כמחבר מעגל חשמל, על דרך דורסו לפי תומו עי"ש ברש"י וע"ד שיטת הרשב"א בפסיק רישא לפי מה שביארוהו רבים ועוד פוסקים (יעוי' בתשובתי על מצלמות בשבת) דכל שעיקר הפעולה שעושה היא פעולה אחרת הפסיק רישא הוא גרוע ומלבד שאפשר שמצרף שיטה זו להקל מצד הפסיק רישא אבל מ"מ יתכן שהחשיב ג"כ כאינו בונה מאחר שעיקר הפעולה שעושה כאן היא פתיחת מקרר ואינו מכוון ליצירת תשתית חשמל משא"כ מי שמזיז מפסק שעיקר הפעולה שעושה הוא להכין תשתית חשמל שתהיה מוכנת כשתדלק האור (כהמעשה שהורה החזו"א בפוניבז').

ובתוספת חידוד דיתכן שעיקר הקולא של הגריי"ק הוא משום שאינו מתכון למעשה זה ועושה פעולה אחרת וזהו עיקר מה שעושה כרגע, משא"כ באופן שהורה החזו"א לאסור שם יש תרתי לריעותא שגם מכון לזה וזה עיקר מה שעושה עכשיו וגם אינו עושה פעולה אחרת כרגע.

ויתכן שבשם בעל החו"ב הובא להחמיר בזה ג"כ.

קרא פחות

דין שטר שלוה בו ופרעו שאינו חוזר ולוה בו כמבואר בב"מ יז ע"א וחו"מ סי' מח (ועכ"פ להרמ"א שם בשם המרדכי אינו חוזר ולווה בו בלא קנין מחדש), ונשאלתי האם בתוך כדי דיבור הדין שונה או לא. ולכאורה אם חזר ...קרא עוד

דין שטר שלוה בו ופרעו שאינו חוזר ולוה בו כמבואר בב"מ יז ע"א וחו"מ סי' מח (ועכ"פ להרמ"א שם בשם המרדכי אינו חוזר ולווה בו בלא קנין מחדש), ונשאלתי האם בתוך כדי דיבור הדין שונה או לא.

ולכאורה אם חזר ולווה הלוואה חדשה אינו מועיל שהוא תוך כדי דיבור לפרעון, שהרי שעבוד השטר (או כח הקנין להרמ"א) פקע כבר בסיום ההלואה הקודמת וכעת יש כאן הלואה חדשה וכתיבת השטר (או הקנין) הסתיים ביחס להלוואה ראשונה ומעשה זה אחר שנעקר להלוואה הראשונה ונפקע על ידי זה מכל הלוואה עתידית אחרת לא יוכל להתייחס להלוואה השניה וגם לא היה תוך כדי דיבור להלוואה השניה.

אולם עדיין יש לדון לפמ"ש הקצה"ח בסי' מח סק"א דדין שטר שנמחל או נפרע ונמחל שעבודו הוא מחזיר שעבוד השטר ללוה והרי הוא כפודה או קונה שעבודו ממנו ולא מפקיע השעבוד למפרע, א"כ יש מקום לטעון דיכול לבטל את החזרת השעבוד תוכ"ד, וצל"ע דא"כ בהסכמת שניהם יוכל לבטל גם לאחר דיבור והרי זה אינו עכ"פ להשו"ע (וכן להרמ"א בלא עוד קנין) ויש לציין דכתב המנ"ח (מצוה שסח ד"ה וכבר) דמידי דלא מהני ביה שאלה (וי"ל דה"ה כיוצא בשאלה בכל ענין לגופו כגון בקניינים יש טענת מקח טעות להסוברים דמהני חרטה בקנינים) לא מהני גם ביטול תוך כדי דיבור.

ומ"מ להקצה"ח שם על ידי כתיבה ומסירה באופן המבואר שם יכול להחזיר שעבוד השטר עי"ש דלא כהש"ך ולפי שי' הקצה"ח מיהא יש לדון בזה, דאמנם אין מסירה ביטול הפעולה הקודמת אלא הקנאת השעבוד שחזר לידי הלוה וכעת מקנהו שוב למלוה מכאן ולהבא ואולי בלא המנ"ח הנ"ל עכ"פ יועיל  תוכ"ד (וגם יש לדון בדעת הש"ך גופא היאך סובר בביאור נפקע שעבודו הנ"ל דלכאורה אינו מסכים להקצה"ח שהוא כהקנאת שעבוד קיים אלא הפקעה מוחלטת וביטול השעבוד לגמרי).

ושוב נראה דהמנ"ח אינו סתירה לזה דכיון שסובר הקצה"ח שהוא לא עדיף מהקנאת השעבוד ללוה ושמחמת כן יכול לחזור ולמוכרו להמלוה א"כ ה"ה לו יצוייר שהיה חוזר בו המלוה מהקנאת השעבוד ללוה מחמת טענה נכונה של מקח טעות הרי היה יכול לחזור בו, ממילא המנ"ח אינו סתירה לכאן, דהמנ"ח לא קאמר אלא שאילו לא היה שייך לבטל הפעולה על ידי שאלה (דהיינו חרטה באופן המועיל) לא הוה מהני כאן משא"כ כאן דמהני ביטול על ידי מקח טעות א"כ להסוברים דשייך לבטל על ידי קנין שייך גם כאן.

ומ"מ גם לצדדים דלעיל עדיין יש לומר דכשביטל ההלוואה ופעל הלוואה חדשה לא דמי לכתיבה ומסירה של השטר הקודם דמ"מ יש כאן פעולה חדשה.

ועדיין במקרה שפרע ותוך כדי דיבור חזר בו מהפרעון עצמו ואמר שמתחרט מן הפרעון, בזה יש לדון עוד אם תוקף ההלוואה הראשונה חזר וכאילו לא היה פרעון  ולכאורה להקצה"ח הנ"ל יש מקום לומר דמהני, וצ"ע.

והנה אנו נכנסים בזה לנידון האם שייך כלל בקניינים חזרה תוך כדי דיבור, ועי' בזה בחו"מ סי' קצה ס"ז וקצה"ח שם סק"ז דמשמע שיש חזרה תוך כדי דיבור גם בקניינים, אולם דעת הט"ז באה"ע סי' לח סק"ב וההפלאה בקו"א סי' כז סק"ג שא"א לחזור מקניינים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה (ראה אב"מ סי' כז סק"ט שחלק על זה), וכאן מצד קניינים יש עוד צדדים ונידונים דראשית כל היה כאן יותר מקניין שכן כבר נכנסו המעות לרשות המלוה וצל"ע במקורי הדינים האם בזה חמור יותר, ונידון נוסף שהרי הלוה משועבד למלוה והכנסת המעות לרשותו הם יותר מסתם הקנאה כיון שהמלוה משלו הוא נוטל, ובפרט אחר תקנת הגאונים שיש שעבוד גם על מטלטלי, ויעוי' בקצה"ח שם שכ' דבמגביה מרשות הפקר כיון שאין מגביה משלו אינו יכול לחזור בו אפי' תוכ"ד משום שאינו מקנה משלו, וגם יש לדון דאולי השבת הלוואה הוא יותר מקנין וסגי לזה כעין סילוק דסילוק א"א לחזור בה כמו שמצינו בנדרים פז ע"א דבהקדש אין תוך כדי דיבור (מחנ"א הל' זכיה מהפקר יא), ובפשוטו החזרת הלואה היא כקנין ככל הקניינים, עכ"פ כל היכא דלא כתבו אדרכתא על הנכסים, ויתכן לתלות זה בפלוגת הפוסקים לענין אם יכול המלוה להקדיש החוב (עי' קוב"ש ב"ב סי' תקכב בפלוגתא דהרי"ף ובעל המאור רפ"ד דב"ק ועי' עוד במרדכי ב"ק תקסה ומאירי ב"ק סח ע"ב ד"ה זה שאמרו, ועי' עוד שער המלך פכ"ב מהל' מכירה ה"ט בשם מהרי"ק בטעם דמהני מחילה בהלואה וחשיב בא לעולם), ואינו מוכרח דיש לומר דחוב לחוד ומעות לחוד, אבל אפי' אם תמצי לומר דהחזרת הלוואה היא ככל קנין ומהני תוכ"ד מ"מ באופן של מחילת הלואה וחזרה מהמחילה נסתפק המחנ"א שם אם מהני תוכ"ד ממחילה.

ויש בזה עוד נידון נוסף לגבי תוכ"ד כשבא לחוב לאדם אחר ועי' רמ"א אה"ע סי' מא ס"ד, ובב"ש שם סק"ט, ויל"ע להשיטות שאין מועיל  תוכ"ד לחוב לאחר אם הוא רק באופן המבואר שם או לא, וכמו"כ יש לדון באופן שב' הצדדין חזרו תוכ"ד.

 

קרא פחות

או"ח סי' תקנא ס"ג ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא, משמע דפשיטא ליה דגיהוץ בכלי פשתן אסור ללבשן בימים אלו, ואם היה דין הגיהוץ ככיבוס היה מותר ללבשן, ובאמת דין גיהוץ בכלי פשתן מבואר לעיל בסעיף זה דגיהוץ של ...קרא עוד

או"ח סי' תקנא ס"ג ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא, משמע דפשיטא ליה דגיהוץ בכלי פשתן אסור ללבשן בימים אלו, ואם היה דין הגיהוץ ככיבוס היה מותר ללבשן, ובאמת דין גיהוץ בכלי פשתן מבואר לעיל בסעיף זה דגיהוץ של כלי פשתן אסור ללבשן, אבל מה דמשמע שכיבוס דכלי פשתן מותר ללבשן צ"ע, דלעיל במשנ"ב סקכ"ה בשם הב"י והגר"א הביא שאפי' כיבוס דכלי פשתן אסור ללבשן בשבוע זה, ולגבי שאר בגדים כבר לה לעיל בסקכ"ב בשם הב"י דאסור, אולם מסגנון השו"ע משמע דלא הוה פשיטא ליה לדינא דין זה, חדא מהלשון כאן "ללבשן מיהא" שכך יוצא מזה וכמשנ"ת, ועוד למה הביא דין זה דאסור ללבשן רק לגבי גיהוץ דכלי פשתן שהוא החמור מן הכל, ומ"מ יש לומר דהשו"ע לא נחית לחלק בזה כיון דבלאו הכי נהגו להחמיר בכיבוס שלנו וגם לכמה דעות ליכא האידנא כיבוס שלנו כמשנ"ת בשו"ע ולכך לרווחא דמילתא קאמר דאפי' אם שייך מן הדין היתר ללבשן בכיבוס שלנו מ"מ אינו נוהג לדינא.

קרא פחות

הנה קי"ל באו"ח סוף סי' מב לגבי קדושת תיק לתפילין שהוא רק אם אזמניה וממילא בכוס שמשמש להרבה שימושים ולא רק לקידוש וכ"ש כוס חד פעמית לא עדיף ולא חמור דבר מצוה מתשמישי קדושה שאפי' בהם שקדושתם חמורה לא חלה ...קרא עוד

הנה קי"ל באו"ח סוף סי' מב לגבי קדושת תיק לתפילין שהוא רק אם אזמניה וממילא בכוס שמשמש להרבה שימושים ולא רק לקידוש וכ"ש כוס חד פעמית לא עדיף ולא חמור דבר מצוה מתשמישי קדושה שאפי' בהם שקדושתם חמורה לא חלה קדושה באופן כזה, ובתיק של תפילין אפי' מנהג ביזיון מצינו דשרי לזרקו לאשפה אם לא אזמניה (כגון בקרטון שהניח בו ספרי קודש לצורך נשיאתם ממקום למקום), כמ"ש בבה"ל ס"ס מב בשם נהר שלום לגבי תיק תפילין דצר ביה ולא אזמניה שמותר להשתמש בו אפי' תשמיש מגונה לאחר שנטלו התפילין משם ושהביא ראיה לדבר עכ"ד, (וע"ע במשנ"ב שם סקכ"ו דבזמן שהתפילין שם לא יכניס שם מעות עם התפילין אלא בקשר בפני עצמו ומבואר דאח"כ אין חשש כלל אך עדיין אין ראיה לענין תשמיש מגונה), וא"כ כ"ש בכוס קידוש אם עומד לשימושים נוספים לא חל בו ענין דבר מצוה לאסור בו אפי' תשמיש מגונה.

ואע"פ שכתב המשנ"ב בסי' כא סק"ה דבציצית לא מהני תנאי (להתיר השימוש בהם בזמן שהם קבועים בטלית) דציצית על כרחך לשם מצוה עושה דמברך להתעטף, סברא זו לא שייך לענין כוס שאינו גוף המצוה (ואילו על היין עצמו אם הוא שיעור מצומצם ולא שתה כולו שייך לומר שלא יוכל לעשות תנאי אבל לענין תנאי על יין שהוא יותר מהשיעור דומה לנר יותר מהשיעור כשעושה תנאי ועי' להלן).

והנה לענין הזמנה לתשמישי קדושה א"צ דוקא הזמנה בפה ממש אלא כל שצר בקביעות או על דעת קביעות בלא שהיה דעתו לפנותו אחר כך מהני לקבוע קדושה (עי' משנ"ב סוף סי' מב), וגם לגבי תשמישי מצוה לא משמע שהוא קל לענין ההגדרה הזו, עי' סי' כא סק"ד.

ובאופן כזה או עכ"פ כשהכוס מיוחד לקידוש בלבד יש לדון דלכאורה יש להזהר בזה מלהשתמש בו תשמיש מגונה או להשליכו לאשפה (עי' סי' כא סק"ו).

והנה כל הנידון עד כאן לענין כוס ולענין יין נידון רק לענין תשמיש מגונה או השלכה לאשפה, ובאמת לענין היין כיון שאינו עומד עוד למצוה אין לדון בו מצד תשמיש גרידא ולא נאסר היין, אבל לענין הכוס יש לדון עוד דדבר שמשמש למצוה ועומד עדיין למצוה יש להזהר בו גם לתשמיש חול כמבואר במשנ"ב סי' כא סק"ד לענין שופר שעומד למצוותו ולולב ישן העומד לשנה הבאה, ולכאורה לפי דברי המשנ"ב יוצא שאם יש כוס שעומד רק לקידוש יתכן שיהיה אסור להשתמש בו שימושים אחרים.

ובד"כ שאלה זו אינה נוגעת למעשה שכן מי שמשתמש בכוס של קידוש לעוד שימושים ויודע שישתמש בזה לעוד שימושים יש לומר דלא חשיב אזמניה כלל אבל עדיין יש לדון בזה בכוס שאדם ייחד לקידוש וירש אותו בנו האם בנו יכול להשתמש בזה לשאר שימושים, ויש לדון בזה לפי הנ"ל.

ויעוי' בבאר היטב סי' תרעד סק"א בשם מהרש"ל דאין להדליק מנר בית הכנסת וגם מנר של הבדלה אין להדליק נר אחר שהוא נר מצוה אולם בנר של הבדלה אחר שהבדיל התיר שם משום דמדמי לה לנר חנוכה אחר שעבר זמן  שיעורו, והמשנ"ב בסק"ז העתיק מש"כ על נר של בהכנ"ס אבל השמיט ההיתר שכ' לענין כלתה שיעורו ונעשית מצותו, והטעם משום דלא ס"ל מהיתר זה, וכמבואר בסק"ח שחשש בניד"ד להסוברים שאפי' בנר חנוכה אסור להשתמש אחר שיעורו, והחמיר מחמת זה שלא להדליק נר של חול מנר חנוכה אחר הזמן, ומובן לפ"ז למה לא העתיק קולת המהרש"ל לענין נר של הבדלה דהמהרש"ל לא אמר דבריו אלא להמקילין בנר חנוכה אחר השיעור.

ובתשובה אחרת הרחבתי דיש כמה פוסקים שסוברים שאין לנהוג מנהג בזיון בבשמים של הבדלה, ולפי דברי המהרש"ל הנ"ל לענין נר אפי' לענין שימושים (כל שלא כלתה שיעורו) וכן לענין דברי הפוסקים על בשמים של הבדלה כ"ש שאין לנהוג מנהג ביזיון בכוס שהוא חיוב מדינא יותר מבשמים ונר.

ולענין לשפוך את שיירי היין לאמת המים או לכיור הנה לענין שפיכה אפי' בדם קדשים לא החמירו שלא לשפוך לאמה, ועי' בדברי פוסקי זמנינו לענין שפיכת שמן של נר חנוכה בכיור, אבל לענין שפיכה לאשפה לא עדיף מבשמים אלא אדרבה יין חמור מבשמים שהוא חובה והוא עיקר הבדלה וכמשנ"ת, ולכן להרמ"א בר"ס כא שאין להשליך הציצית במקום מגונה א"כ גם היין אין להשליך שם.

וכן להשליך ע"ג קרקע מבואר במשנ"ב סי' תרסד בשעה"צ סק"כ דמותר לזרוק ההושענא ע"ג קרקע ודלא כהחי"א כלל קנג ס"ג שהחמיר בזה.

ומ"מ אם משליך במקום מעבר בני אדם לא עדיף ממשליך לאשפה (עי' סי' תרלח סקכ"ד לענין עצי סכך דיש למחות ביד העושים כן).

קרא פחות

או"ח סי' תקמד ס"ד, בורות ומעינות של רבים וכו', סימן לרוב עיקרי הדברים המבוארים בסעי' זה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא בחפירת בור מותר, ולכן במקום שיש צורך רבים וגם צורך המועד הו"ל תרתי לטיבותא ושרי, וכשיש צורך רבים ומעשה הדיוט ...קרא עוד

או"ח סי' תקמד ס"ד, בורות ומעינות של רבים וכו', סימן לרוב עיקרי הדברים המבוארים בסעי' זה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא בחפירת בור מותר, ולכן במקום שיש צורך רבים וגם צורך המועד הו"ל תרתי לטיבותא ושרי, וכשיש צורך רבים ומעשה הדיוט (שא"צ מעשה אומן) הו"ל תרתי לטיבותא ואז מותר גם בלא שהוא צורך המועד, וכשיש צורך המועד ומעשה הדיוט אז שרי אפי' בשל יחיד שאין בו צורך רבים.

קרא פחות

הנה הבה"ל ריש סי' רכג שהביא את דברי הא"ר שנקט שיש לברך הטוב והמטיב וחלק עליו הבה"ל, וידידי הרב מושקוביץ כתב באריכות בכ"ז ולא זכיתי לעיין בכל מה שכתב שאינו לפני כעת, אולם בעניותי למדתי דהבה"ל נקט שאין לברך הטוב ...קרא עוד

הנה הבה"ל ריש סי' רכג שהביא את דברי הא"ר שנקט שיש לברך הטוב והמטיב וחלק עליו הבה"ל, וידידי הרב מושקוביץ כתב באריכות בכ"ז ולא זכיתי לעיין בכל מה שכתב שאינו לפני כעת, אולם בעניותי למדתי דהבה"ל נקט שאין לברך הטוב והמטיב וה"ה שלא לברך שהחיינו בתורת בשורות טובות.

ובזה מיושב מה שחתם הבה"ל בדבריו בזה"ל וטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר בהדיא ע"כ, וטעם זה שייך גם לגבי הטוב והמטיב וגם לגבי שהחיינו, דאם לגבי שהחיינו היה מחייב הבה"ל לברך וטענתו רק לברך שהחיינו במקום הטוב והמטיב לכאורה לא היה שייך לנקוט בסגנון זה, ואמנם היה מקום לטעון דלגבי שהחיינו מצרף דעת הב"ח ששייך לברך שהחיינו רשות אבל לעיל ר"ס רכ הביא דברי הפמ"ג שיש למעט בברכות אלו (שהוא בדיוק הסגנון שכתב כאן בבה"ל) ושם מיירי לגבי בשורות טובות ג"כ בין לענין שהחיינו ובין לענין הטוב והמטיב הנזכר באותו הסעיף.

והנה עיקר הטוב והמטיב הוא במקום שהחיינו כשהוא טוב לו ולחבירו, וכאן הרי גבי ילדה אשתו זכר מבואר בגמ' שהברכה היא שהחיינו ורק דמשום שאשתו שמחה עמו לכך מברך הטוב והמטיב (דכך הדין שבשורות טובות שאחר שמח בהם עמו מברך הטוב והמטיב) וא"כ אם מוטל על הסב לברך שהחיינו היה לכאורה כבר מוטל עליו לברך הטוב והמטיב מחמת שהוא שמח עם הורי הולד.

אולם טענת הבה"ל שלא לברך הטוב והמטיב היא לפי מה שהוכיח ע"פ תשו' הרשב"א ח"ד סי' עז ששמחת הורי הילד היא בעלת תועלת ממשית משא"כ שמחת הזקן היא רק שמחה בלבד, והטוב והמטיב שייך לברך רק על שמחה בעלת תועלת ממשית.

ולפ"ז היה מקום לומר דמיושב כל הנ"ל, דמה שנוהגין למעט בברכות אלו הוא רק במקום ספק אבל כאן הרי הרשב"א אינו שולל שהחיינו אלא רק הטוב והמטיב, וא"כ לגבי שהחיינו אין כאן ספק אלא רק לגבי הטוב והמטיב יש ספק, וגם א"צ לצרף שיטות לענין ברכת שהחיינו (היינו שיטת הב"ח הנ"ל), ומאידך גיסא גם קושיא מעיקרא ליתא למה יברך רק שהחיינו ולא הטוב והמטיב שכן שהחיינו אינו מוגבל באופן שאין הנאה ממשית.

אולם בסוגיות קשה לפרש כן דהרי שם נתבאר שאותם השמועות הטובות שמברך עליהם שהחיינו אם הם טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב, ואילו לפי הפירוש הנ"ל נמצא שיהיו כמה דברים שיברך עליהם שהחיינו מדינא דבשורות טובות ולא יברך עליהם שהחיינו.

משא"כ למשנ"ת מתחילה בכוונת הבה"ל לק"מ דממה נפשך מה שאינו יכול לברך הטוב והמטיב מדינא דבשורות טובות אינו יכול לברך ג"כ שהחיינו ואילו דברים שיש בהם שהחיינו בלבד בלא הטוב והמטיב כפרי חדש ורואה את חבירו לאחר זמן כל אלו אינם מדין בשורות טובות.

וכן מבואר בהליכ"ש ח"א פכ"ג ארחות הלכה סקמ"ג שלא למד בכוונת המשנ"ב שיש חיוב לברך שהחיינו על לידת נכד עי"ש (ועי' גם נשמת אברהם על השו"ע או"ח שם דג"כ הוה פשיטא ליה ולרבותיו ומכללם הגרשז"א שאין כוונת הבה"ל בדבריו הנ"ל לחייב בשחיינו).

ומ"מ המעיין בלשון הרשב"א ובלשון הבה"ל יראה שיש כאן סתימת וקיצור דברים במקום שאמרו להאריך, דהנה גם הרשב"א וגם הבה"ל לא נחתו לענין ברכת שהחיינו אם יברך או לא, וגם הרשב"א גופיה שחילק כ"כ בין שהחיינו להטוב והמטיב הוא מחודש מאוד, ודבר זה אומר דרשני.

והנה בתשו' הרשב"א בפנים שם, אמנם מבואר לגבי פרי חדש דאין בו הטוב והמטיב אלא שהחיינו כמו שמצינו בעירובין מ לגבי קרא חדתא, דרק בשמחה שיש בה תועלת שייך לברך הטוב והמטיב, אולם לגבי פרי חדש באמת הסכמת הפוסקים דרק במה שמצינו ברכת שהחיינו רשות שייך לומר שהחיינו רשות ולא בשום דבר אחר ודלא כהב"ח.

והנה קודם שנבוא לדון בדעת הרשב"א גופיה נדון בדברי הבה"ל שהביא תשובת הרשב"א להלכה והרי המשנ"ב סובר דבפרי חדש השהחיינו מעיקר דינא הוא רשות, וממילא יש לטעון דלגבי שהחיינו דפרי חדש אין בו הטוב והמטיב (כשיש שני בני אדם) כיון דהשהחיינו שלו הוא ענין גרוע שאינו חיוב משא"כ לגבי כל דבר אחר לכאורה בכל היכא שיש בו שהחיינו של חיוב שייך בו ג"כ הטוב והמטיב וממילא קצת דחוק לומר ששהחיינו יהיה כאן והטוב והמטיב אין כאן, ואפי' שיש לומר דהוא כלול בלשון הברכה מ"מ מאחר שהוא דבר המחוייב בברכה ויש בו שמחה לאחרים למה לא תקנו ברכה המועלת גם לזה, ואע"פ שהיה לומר שאם מועלת לאחרים בשמחה בלא תועלת ממשית אינה חשובה לייחד לזה ברכה מפורטת יותר וסגי בשהחיינו מ"מ בסוגיות הרי לא משמע כן אלא דכל החילוק בין שהחיינו להטוב והמטיב הוא רק רק אם הטובה היא לו בלבד או לו ולחבירו וכמשנ"ת [ולהלן יתורץ כמין חומר].

(כ"ז לדידן דקי"ל דברכת שהחיינו דפרי חדש רשות ושהחיינו דילדה אשתו חובה, מיהו י"א דשניהם רשות כמבואר ר"ס רכג ברמ"א ובמשנ"ב וי"א דשניהם חובה כמשנ"ת בתשובה אחרת וי"א דעל כל דבר ששמח יכול לברך שהחיינו רשות).

ויש בזה נקודה נוספת דהנה מצינו כמה מיני שהחיינו בש"ס ופוסקים ואפשר לחלקן לד' חלקים, הא' הוא על בשורות טובות דבזה כ' העה"ש סי' רכ שרק בדבר שהוא שמח מאוד מברך, ובזה כ' הפוסקים (הפמ"ג ומשנ"ב ר"ס רכ ובה"ל ר"ס רכג) שיש למעט בברכות אלו וכלול בזה גם שהחיינו וגם הטוב והמטיב, והב' הוא בברכות שתקנו להם חז"ל שהחיינו ומהני להו שמחה אם היא שמחה אמיתית אף שאינו שמח בהם הרבה כיון שטופס ברכות כך הוא, והג' הוא לענין פרי חדש שהסכמת רוב הפוסקים שהוא שהחיינו של רשות מעיקר דינא ובזה אין הטוב והמטיב, והד' הוא על מצוות הבאים מזמן לזמן שבזה איכא חיובא לכו"ע לברך שהחיינו ומשמע שלא תלו הדבר כלל בשמחת הלב.

ויתכן לחלק הדברים לה' חלקים, דיש ד' חלקים הנ"ל ואחד מהם הם דברים שקבעו עליהם חז"ל ברכת שהחיינו כמו כלים חדשים אם שמח בהם שמחה גמורה (אף שבשמחה המקבילה לזה בשמועה גרידא לא יברך לפי דברי הפוסקים הנ"ל, ולכך גם בבגד אם לא בירך בשעת קניה מברך רק בשעת לבישה ולא עכשיו ששמח מכיון שהשמועה גרידא והשמחה שבזה לא נתברר שמספיקה לברכה), ויש עוד מין חמישי שהוא דברים שגילו חז"ל שגדרם כשמחה גדולה בשיעור שאפשר לברך עליה הטוב והמטיב ושהחיינו (וילדה אשתך זכר יתכן ששייך למין רביעי זה אבל אינו מוכרח כלל, ומיהו בחי"א כלל סב מבואר דילדה אשתך זכר הוא מדין בשורות טובות ומ"מ עצם הדברים כן משמע כבר בגמ' רק דיש לומר בכוונת הגמ' שזה תקנו עם שמועות טובות והוא פרט בדין שמועות טובות שזה מוחלט בכלל תקנה זו).

וממילא מה שסובר הבה"ל בזה דלידת נכד מאחר דאינו כלול בדינא דילדה אשתך זכר, ואינו בכלל גדר זה ממילא אין בו ברכה כלל, ואילו שהחיינו דרשות לא מצינו מלבד בפרי חדש מלבד דעת הב"ח.

והנה אם נקצר תמצית דברי הרשב"א בכל תשובתו הם שברכת הטוב והמטיב אינה לשמחה או להנאה בלא תועלת ממשית או ממונית ע"כ, ועל זה יש לטעון דבשהחיינו לא נאמר כלל זה, דהרי בקרא חדתא וכן ברואה את חבירו מצינו שיש שהחיינו רשות אע"פ שאין מזה תועלת ממונית כמו שהזכיר הרשב"א שם, וממילא נלמד מזה דלשון שהחיינו סובל ג"כ באופן שהיא שמחה בלא תועלת ממשית או ממונית גם לשהחיינו דבשורות טובות, ונמצא בזה בריה חדשה של דבר שיש בו שהחיינו ואין שייך בו הטוב והמטיב.

ויש להעיר על כל הנ"ל שבסי' רכג סקי"ג לגבי ברכה על ספרים דמצוות לאו ליהנות נתנו הזכיר המשנ"ב דעת החי"א דברכה על כלים חדשים היא על השמחה ולא על התועלת.

ובאמת ברשב"א גופא נקט כן בחידושיו לברכות (ופסקו השו"ע בס"ד) שאע"פ שלא השתמש בכלים מברך עליהם דהברכה על שמחת הלב, ולכאורה משמע מזה דאע"פ שברכה על כלים חדשים שייך שיהיה הטוב והמטיב כמבואר בשו"ע אם הכלים לו ולחבירו אעפ"כ כשהכלי לו לבדו ומברך שהחיינו אז תהיה הברכה היא על השמחה ולא על התועלת.

ואמנם לענין דברי הרשב"א בחידושיו יש ליישב דהיינו ראוי להיות לתועלת וא"צ תועלת כרגע ממש, אבל המשנ"ב בשם החי"א צ"ע למה לא העיר מדברי הרשב"א בתשובה דשם מבואר דבהטוב והמטיב לא אמרי' הכי ודוחק לומר שלענין הטוב והמטיב כשקנה ספרים לו ולחבירו ישלול המשנ"ב סברת החי"א, דהו"ל להמשנ"ב לפרש ולא לסתום דהרי בהמשך דברי השו"ע בסעי' שאחר זה מבואר דבקניית כלים לו ולחבירו יברך הטוב והמטיב והו"ל להמשנ"ב לפרש דבספרים לא יהיה שייך סברת החי"א הנ"ל לענין שאין למחות ביד המברך כדברי המשנ"ב שם בסקי"ג.

ואולי ר"ל דא"צ תועלת ממונית דוקא של שוויות ממון דלענין להחשיב טובה סגי בתועלת שאינה מוגדרת כשוויות ממון, היינו אף אם נאמר דמצוות לאו ליהנות נתנו, וכ"ז דוחק.

אולם אחר העיון נמצא דהרשב"א גופיה שיטה אחרת יש לו בכל סוגי' דשהחיינו דהנה מחד גיסא סובר הרשב"א לפי מה שביארוהו הפוסקים (יעוי' בט"ז סי' רכג סק"א ובברכ"י שם וזה כתירוצו האחרון של הד"מ שם בדעת הרשב"א)  שברכת הטוב והמטיב היא בתוספת לברכת השהחיינו ולא כדעות שפסק השו"ע שם ס"ב שהיא במקום השהחיינו, ועוד סובר הרשב"א (ח"א סי' רמה הובא בד"מ בסי' רכג) דלא רק ברכת שהחיינו של פרי חדש היא רשות (כמ"ש שם בח"א סי' רנ) אלא אף ברכת שהחיינו דנולד לו בן היא רשות כהי"א שהביא הרמ"א בסי' רכג ס"א כדלעיל.

וממילא לענייננו יש לפרש כל דברי הרשב"א כפשוטם דהנה דברי הרשב"א בחידושיו אמנם שייך שפיר לפרש כמו שנתבאר לעיל [ומסתמא שכך יסבור השו"ע בדעתו שהביאו להלכה לדידן ומקורו בב"י שם ג"כ בשם הרשב"א אם כי גם הרא"ש והטור בשמו כתבו כן], אך מאידך גיסא שייך גם לפרש דכוונתו דרק לגבי שהחיינו א"צ שימוש אבל לגבי הטוב והמטיב צריך שימוש ואינו דוחק כלל דהרי הטוב והמטיב היא ברכה נפרדת העומדת בפני עצמה לשיטתו, וכמו כן אפי' אם נפרש דברי הרשב"א בתשובתו דאה"נ ברכת שהחיינו לעולם תהיה שייכת בכל דבר שמחה וברכת הטוב והמטיב לא תהיה שייכת בכל דבר שמחה אלא רק בשמחה שיש בה תועלת ממשית מ"מ לדידן דשהחיינו עומדת במקום הטוב והמטיב יהיה יותר דוחק לקבוע חילוק זה להלכה, אמנם שוב נראה דהעיקר כמו שכתבתי מקודם לכן בדעת הרשב"א דהרי הרשב"א בחידושיו שם דימה זה לברכה על הגשמים ובגשמים סובר הרשב"א דבכל גוני מברך הטוב והמטיב והמשמעות דמברך מיד ומזה גופא הביא הרשב"א ראיה שמברך קודם התועלת, וא"כ סברא זו נקט לה גם לגבי הטוב והמטיב, וא"כ האמת כמו שכתבתי קודם לכן דסגי שיש כאן תועלת שתבוא כדי לברך גם עכשיו.

אבל לענין הרשב"א בתשובה שהביא הבה"ל הנ"ל  יסבור דבריו רק לענין הטוב והמטיב ולא לענין שהחיינו, דהרי סובר ששהחיינו דבנו שנולד הוא אותו השהחיינו של פרי חדש שבשניהם סובר שהוא רשות וסובר שמברך הטוב והמטיב בפני עצמו כשיש לו תועלת, וא"כ סובר דאין שייך זה לזה כלל, אבל לדידן שהם ב' שהחיינו שזה חובה וזה רשות ומאידך השהחיינו דחובה עומדת תחת הטוב והמטיב א"כ במקום שאינו יכול לברך הטוב והמטיב גם שהחיינו לא יוכל לברך, ולכן הבה"ל שהביא דבריו סתם ולא פירש.

[ואמנם היה מקום לטעון דהרשב"א סבר חילוק זה בין שהחיינו להטוב והמטיב משום שסבר דהם ב' ברכות נפרדות אבל לדידן דברכות זו עומדות זו תחת זו א"כ אין חילוק ביניהם וממילא יש ללמוד משהחיינו דפרי חדש ורואה את חבירו שאינו דוקא במקום תועלת וממילא ה"ה לכל שהחיינו וממילא ה"ה לכל הטוב והמטיב, כך היה מקום לטעון, אבל בכל זאת הבה"ל עכ"פ להדיא לא טען כן, ויש לומר חדא דבאמת דוחק לומר שיתחייב שהחיינו במקום שלא יתחייב הטוב והמטיב דלא משמע כן בסוגיות כדלעיל, ושבקיה להרשב"א דבלאו הכי דחוק דסובר שעל בשורה טובה כל דהוא אפשר לברך שהחיינו כדין פרי חדש ולעולם אינו חובה אפי' על בשורות טובות, ואילו הטוב והמטיב רק על טובה שיש בה תועלת ממשית, אבל שאר פוסקים הרי לא סברו כן, שהוא דחוק מאוד ולשיטתם גם לא שייך לחלוק חילוק הנ"ל לומר שהשהחיינו שייך לעולם גם כשאין תועלת ממשית, אלא דיש רק שהחיינו דפרי חדש שבזה נאמר דין מיוחד ואין לך בו אלא חידושו דלא קי"ל כהב"ח בזה וכנ"ל, ועוד דהרי סב"ל וממעטים בברכות אלו וממילא אם נמצא דלפי שי' הרשב"א מסברתו הרמה א"א לברך הטוב והמטיב כאן א"כ גם שהחיינו לדידן שהוא תחת הטוב והמטיב דהרשב"א לא יהיה אפשר לברך ור"ל דלו יסבור הרשב"א ששהחיינו תחת הטוב והמטיב יטעון ג"כ דלא חייבו שהחיינו בזה וצ"ע דלמה לא נימא דהרשב"א רק לפי שיטתו והס"ח רק לפי שיטתו].

ובאחרונים יש לציין שכ"כ בשע"ת סי' לח סק"א נקט דבנכדו הראשון אין לברך שהחיינו, וכן בפי' החיד"א על הספר חסידים (ע"ש סק"ג וסק"ו) שאין לברך אלא לפטור וכעי"ז הביא בשמו הדע"ת להמהרש"ם ר"ס רכג לברך בלא שם ומלכות, ואם כי לא נביא בזה כל דברי האחרונים אחר שלכאורה כן דעת המשנ"ב כהמקילים ועוד שספק ברכות להקל.

ואמנם יש צד אחר במשנ"ב סק"ב לברך שהחיינו על בת בעת ראיית הולד אבל זה נידון בפני עצמו ובברכה זו באמת אין הטוב והמטיב אלא שהחיינו בלבד (וכמבואר גם בשו"ת הרשב"א הנ"ל גופיה), וכאן הנידון במאמר זה הוא רק לגבי ברכת הטוב והמטיב או שהחיינו מצד הבשורה הטובה (ובגוף דברי המשנ"ב הנ"ל על ראיה עי' מש"כ בניד"ד בהליכ"ש ונשמ"א שם).

היוצא מכ"ז דהרשב"א שסתם ולא נחית לענין שהחיינו טעמא רבה אית ביה שכן לפי שיטתו ברכת שהחיינו אינה שייכת כלל לברכת הטוב והמטיב ואינה עומדת תחתיה ויש לה תנאים אחרים ודינים אחרים לקולא (שהיא רשות) ולחומרא (שנוהגת רשות בעוד דברים רצוני לומר ששם שהוא רשות הוא ג"כ מאותו דין שהחיינו דבכאן ואולי יסבור גם כהב"ח דשייך בכל הודאה), משא"כ הבה"ל דאזיל כשי' הפוסקים דשהחיינו דשמועות טובות הוא תחת הטוב והמטיב לכל דבר (ויותר מדוייק שהטוב והמטיב הוא תחת שהחיינו) מסתמא שמה שאינו בכלל הטוב והמטיב ג"כ אינו בכלל שהחיינו, וממילא גם לא יברך שהחיינו בנידון דידן.

קרא פחות

במשנ"ב מבואר (סי' פט סקל"ד לגבי שחרית וסי' רלה סקי"ז לגבי ערבית ומקורו מדה"ח סי' כג ס"י וסי' מו ס"ח וכ"ה בשוע"ר סי' תלא אלא דשם הוא נידון אחר דשם יש צד שצריך דוקא בתחילת הלילה עי"ש במשנ"ב ומ"מ ...קרא עוד

במשנ"ב מבואר (סי' פט סקל"ד לגבי שחרית וסי' רלה סקי"ז לגבי ערבית ומקורו מדה"ח סי' כג ס"י וסי' מו ס"ח וכ"ה בשוע"ר סי' תלא אלא דשם הוא נידון אחר דשם יש צד שצריך דוקא בתחילת הלילה עי"ש במשנ"ב ומ"מ גם המשנ"ב שם הביא נפק"מ לקודם צאה"כ באיזה אופן מותר ללמוד) דמי שרוצה ללמוד וממנה שומר צריך למנות מי שאינו לומד, ודוחק לומר דלגבי אכילה הוא קל יותר, דאדרבה באכילה עיקר הדין נזכר במשנה ולימוד רק נלמד מאכילה וגם הוא חמור יותר לכמה עניינים כמבואר בסי' רלב סקכ"ט וסק"ל דאין לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה דשכיחא שכרות (ויש לציין דגם קודם שחרית אם כי שם הוא דיש בזה גאווה).

ולכן לא שייך לומר שבאכילה הוא קל יותר מלימוד לענין זה אפי' אם נקבל דמהני שומר גם לענין אכילה (דבסי' רלה מבואר דקודם ערבית הוא כמו קודם מנחה, ולא נתבארו שם כל הפרטים בזה, ובסי' רלב ס"ב אי' ברמ"א דאפשר לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ובסקל"ג כתב המשנ"ב דבסעודה קטנה יכול לסמוך על קריאת השמש אפי' התחיל הסעודה אחר שהגיע זמן מנחה, ולא נתבאר שם להדיא מה הדין לכתחילה בזה).

ומה שיש שמועה אחרת בשם הגרנ"ק צריך לברר מקור טיבה של שמועה זו דהרי במשנ"ב לכאורה יוצא שא"א לסמוך על קריאה של אדם שהוא עצמו יש חשש שמא ימשך, וגם אפשר דמיירי הגרנ"ק באופן שאחד מהם אין בו חשש שלא יזכור כגון כשרגיל להתפלל בבהכנ"ס יש צד שאינו בכלל איסור זה (עי' סי' רלב סקכ"ח וסי' תלא סק"ז סק"ח).

וכן מצאתי שכ' בפשיטות באשל אברהם מבוטשאטש סי' רצט וכן כ' בשלמי תודה פורים סי' סק"ב ע"פ דברי המשנ"ב הנ"ל ושמעתי כן גם בשם הגרח"ק, ודלא כמ"ש בדברי יציב ח"א סי' קב.

ושוב חשבתי דאולי הגרנ"ק הנ"ל מיירי באופן שיש רבים שאוכלים על יסוד ההיתר שנזכר במשנ"ב סי' תרסה בהקדמה דיש לימוד זכות דרבים מדכרי אהדדי (וגם בענין רבים מדכרי עי' באשל אברהם מבוטשאטש סי' רלב), אולם יעוי' שם במשנ"ב דמשמע שהיתר זה קלוש משאר התירים, וגם בסי' רלב גבי סעודה לא אשתמיט הרמ"א ומשנ"ב להזכיר היתר זה אפי' ליישב המנהג לגבי סעודה גדולה בזמן מנחה קטנה, ואע"ג שמצינו מקומות שלא גזרו במקום רבים (עי' ט"ז יו"ד סי' קי סקכ"ט ונקה"כ ורע"א שם ועוד), מ"מ אטו בחדא מחתא מחתינהו דפשיטא דרוב גזירות שייכין גם במקום רבים מלבד היכא דאתמר, וכאן יש צד לומר דמהני רבים אחר שגילו הפוסקים דמהני שומר.

קרא פחות

בענין תפילת החיד"א (עבודת הקדש כף אחת אות לא) שהיא השבעה כנגד עין הרע, הנה מקור הענין שיש לחש שהאדם מדבר כנגד עין הרע הוא כבר בגמ', ושאלתם כמה שאלות. מה ששאלתם במה שפירט כל מיני עיניים וכל מיני בעלי ...קרא עוד

בענין תפילת החיד"א (עבודת הקדש כף אחת אות לא) שהיא השבעה כנגד עין הרע, הנה מקור הענין שיש לחש שהאדם מדבר כנגד עין הרע הוא כבר בגמ', ושאלתם כמה שאלות.

מה ששאלתם במה שפירט כל מיני עיניים וכל מיני בעלי עינים למה לא פירט החיד"א עינא דישראל לחוד ועינא דגוי לחוד כמו שפירט שאר מיני עיניים כל אחד לחוד, נראה דהוא משום שלא רצה להוציא לעז על עם קודש שיש בהם מזיקים ולכן לא פירט, וגם שיש בזה חוסר כבוד להתפלל כנגד עין ישראל בפרט דאיכא בי דינא בארעא (עי' ב"ק צב ע"ב), וגם שרוצה להתפלל מכח שומר ישראל וא"כ אינו מתפלל כנגד ישראל אחר ומכח כל זה לא הזכיר עינא דישראל וממילא לא הזכיר עינא דגוי ג"כ שכל הדברים כאן דבר והפכו.

ונראה עוד דענין זה של ריבוי העינים שהזכיר החיד"א סובב על מה שאמרו ז"ל מלאך המות מלא עינים ור"ל שכל מיני עין הרע באים דרך הסט"א וממילא אינו כדאי להזכיר בתוך כ"ז עינא דישראל.

אבל אה"נ לולא דיש טעם בדבר היה מפרט דישראל לחוד ודגוי לחוד, ולומר גוי בלבד ג"כ לא רצה דאז משמע שישראל אינו בכלל המזיק בעין הרע וזה הרי אינו נכון.

מה שכתבת על מה שהזכיר החיד"א שם עינא עקימא אם בא לרמוז בזה להמבואר בתק"ז קלב ע"א ובאור יקר להרמ"ק שם סי' יב דאיבר עקום הוא מחמת חטא וקלקול אם כאן כוונה לזה, אפשר שכ"ה, ומ"מ אינו מוכרח שהרי הזכיר גם עינא ישרה, בכלל כל הדברים כאן שנזכרו דבר והפכו, ומ"מ אפשר דעינא ישרה הזכיר אגב עינא עקומה שהוא עיקר הדבר בזה אבל אינו מוכרח דנזכרו שם הרבה דברים שהם דבר והפכו.

אם ההשבעה שהזכיר החיד"א הוא שמשביע את העין או את השר שלהם, יש לציין לדברי הראשונים בענין גינאי נהרא בפ"ק דחולין דהיינו שמשביע את השר (עי' תוס' חולין ז' ע"א ד"ה אמר), ובגוף הענין שהוא השבעה לסט"א יש לציין שוב למה שכתבתי בקטע הקודם לענין מלאך המות מלא עינים, ועי' בן יהוידע נדה כד ע"ב ובעוד הרבה ספרים ומקובלים שדברו מענין זה של מלאך המות מלא עינים שהוא עין הרע.

ועוד בענייני השבעות עי' בספר אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות לר"י החסיד.

קרא פחות

בשו"ע (חו"מ סי' קנה ס"ד) מבואר דבמים שאדם שופך בדירתו חייב לתקנם, אבל במי גשמים שאין אדם עצמו שופך פטור (רמ"א שם), וכן יש שנקטו לגבי מי צנרת אינסטלציה שאינם נחשבים כפעולת האדם עצמו אלא לכל היותר כגרמא ...קרא עוד

בשו"ע (חו"מ סי' קנה ס"ד) מבואר דבמים שאדם שופך בדירתו חייב לתקנם, אבל במי גשמים שאין אדם עצמו שופך פטור (רמ"א שם), וכן יש שנקטו לגבי מי צנרת אינסטלציה שאינם נחשבים כפעולת האדם עצמו אלא לכל היותר כגרמא שחייב רק בדיני שמים עכ"פ כשפתח את הברז עכ"פ שאינו חייב בתשלומי נזק (ראה שה"ל ח"ט סי' שו ס"ג), ויש שמחייבים מדין נזקי ממונו כיון שזכה במים וקנה אותם עכ"פ כל עוד שלא הודיע שאינו רוצה לזכות בהם (עי' פתחי חשן נזיקין פ"ה סק"ג), ויש שנקטו שלכו"ע האידנא חייב בעה"ב לתקן כיון שהחוק מחייב לתקן בכה"ג והוא כעין מנהג מדינה או שעל דעת כן באו (ראה מה שהובא בפסקי המשפט על שו"ע שם, וצל"ע מה החוק אומר לגבי תשלומי נזיקין בזה על מה שניזוק על ידי המים, ויש לציין דבמקור השה"ל שם ג"כ נקט שחייב לתקן אולם מיירי שם באופן שהפיצוץ נוצר מחמת בעה"ב עי"ש), וכמו"כ גם להפוטרים היינו רק בדיני אדם אבל מחייבים מצד גרמא עכ"פ כשהמים מגיעים מניקוז כיור של מי ברז שהוא פתח.

במקרה שלך טענת שהחדר הסמוך של השכן היה מיועד לשימוש אחר והשתנה להיות חדר שינה אבל אין טעם זה מספיק לפטור מתשלומין (לפי הצד שחייב או בדיני שמים) מכיון שאדם רשאי להשתמש בביתו לכל מטרה וכדין שינה את חדרי הבית, ועוד דגם אם היה חדר אחר שם היה צריך השכן בעל הנזק לתקן את הנזק, ולענין מה שהזיק הרי יודע שהשכן שינה את הייעוד של המקום וקבע שם ארונות חדר שינה ובלאו הכי גם אם היה מטבח היה יכול לשים שם ארונות, וגם שם הרי יכול לבקש שאינו רוצה שם רטיבות, וגם אינו ברור שחוסר ידיעה פוטר דשוגג בנזיקין חייב ורק א'ו'נ'ס גמור יש פוטרין, וכאן אינו מוכרח שנחשב כא'ו'נ'ס גמור כלל שהרי אינו יודע מה בבית שכנו.

ובמקום שהמזיק השתמש במים בשעה שלא ידע מהנזילה (לפי הדעות שלא חשיב המים כממונו המזיק, ועי' בדברי משפט שם סוגיות סי' ג' עמ' שיח מש"כ ע"פ הריב"ש דאין לחייב מצד ממונו המזיק כיון שאינו בפשיעתו ועי"ש שהאריך בזה) דן בספר דברי משפט שכנים פ"ב עמ' לד לפטור דבזה מחשיב שם כא'ו'נ'ס גמור.

וכ' שם עוד בעמ' שכ שעל העליון לתקן משום שכך הוא נהוג בין שכנים כיום אולם אין חיוב על העליון לתקן נזקים שהזיק הצינור, למרות שידע שהצינור התפוצץ, והביא כן גם בשם הגרנ"ק, אולם בשפיכת מים ממש שע"י העליון באופן שידע שמזיק והזיק מגירי דיליה משמע שנטה שם להחמיר מצד גירי דיליה וכמבואר בד"מ סי' קנה בשם הראבי"ה וכ"ה בהגמ"י דהגדרת גירי דיליה משתנית לפי הענין ובכלל זה כל נזק ודאי הנוצר ממצב תמידי של ריבוי מים עי"ש (ועי"ש עוד גם בחלק ההלכה לעיל שם עמ' לד).

ועי"ש עוד שהאריך מאוד בדינים אלו ובמקורותיהם (ובמה שהביא שם בשם השבט הלוי שם יש להעיר דעיקר הנידון בשבט הלוי על פיצוץ שגרם בעל הדירה כלשונו אולם בכלל מנה מאתים דכ"ש שאם לא גרם אינו צריך לשלם על הנזק שנגרם על ידי זה עכ"פ כל שלא עשה כן מידיעה בגירי דיליה, אולם מה שחייב שם בדיני שמים שמא באופן שלא גרם פטור אף בדיני שמים, וכן לענין לחייבו לתקן את הצינור אין הוכחה משם שריך לתקן כשלא גרם את הפיצוץ מלבד מה שהוא נהוג כיון בין שכנים וכנ"ל, וגם יש לציין דלהשבה"ל משמע שם שאינו נחשב גירי דיליה כלל אלא רק גרמא לחייב רק בדיני שמים, ובפשוטו מדובר גם בשימושים שהשתמש דלולי זה מאי ס"ד שלא ייחשב גירי דיליה, אולם אם נאמר כן צל"ע היאך יתרץ הקושי' מהך ראבי"ה והגמ"י דמשמע שגם בניד"ד נחשב גירי דיליה, והרמ"א סי' קנה ס"ד פסק דבריהם להלכה, ואולי האופן שבא לפטור הוא בצינור הברז שמגיעים אליו מים מהעיריה או צינור דוד שמש ולא בצינור ניקוז שופכין שבזה האדם עצמו שפך אותם ולפי הענין הרי חשיב גירי דיליה, ואחר העיון שוב בלשונו של השבה"ל אכן נראה דלא דן על מים שהבעה"ב עצמו שפך אלא שטף מים רבים שבאו על ידי פיצוץ שגרם בעה"ב לצינור ודן שם אם אפשר לדמותו לדין מחיצת הכרם שנפרצה שהנזק נעשה לאחר מכן על ידי הפריצה של המחיצה או שא"א לדמותן זה לזה עי"ש, וממילא כל הנידון של השבט הלוי אינו ממש שייך לניד"ד, וגם בגירי דיליה יש מקום לומר דמודה השבט הלוי באופן שבעה"ב שפך מים בצינור והיה שם נקב וחדרו המים לכותל השכן דחשיב מעשיו גרמו עכ"פ כשהיה בידיעתו, וכל הנידון אם לחייבו מצד גירי דיליה כשעשה רק פיצוץ ובזה מסיק שאין בזה גירי דיליה אבל גרמא יש בזה, ומה דלא חשיב כמי גשמים של הרמ"א משום שהוא בעצמו מסדר להביא את המים מהעיריה והוא ארגן את זה וניחא ליה בזה, ולא שייך להשתמט ולהפטר בדיני שמים שאומר שאינו קונה מים אלו, ויל"ע).

ובדברי משפט הביא שם עוד (עמ' לד לה) בשם הגרנ"ק שאפי' בדיני שמים אין המזיק צריך לפצות את הניזק (במקרה שלא הזיק בידיים [כגון שלא שפך מים ועכ"פ שלא שפך מים כשידע שהם מזיקים] אלא המים עצמם הזיקו ואפי' ידע את הנזק דבזה א"צ אלא רק לתקן את הצינור ולא את מה שהצינור הזיק את השכן) ואין אומרים להם בב"ד להתפשר אלא פוטרים את המזיק, אבל הביא שבשבט הלוי לא כתב כן, אלא נקט שיש לצאת ידי שמים עכ"ד בקיצור, ולפי מה שנתבאר אין בהכרח שהשבט הלוי חולק דהרי השבט הלוי מיירי באופן שבעל הצינור גרם את הפיצוץ של הצינור ושם לא מיירי כלל במים שהוא שפך אלא במים שבאו ממילא וכמשנ"ת).

ובגוף השיטה הנ"ל שהחיוב הוא רק מטעם גרמא יש לדון במקרה של שוכר ומשכיר האם המשכיר יכול לטעון שהגרמא הוא פעולת השוכר או שהגרמא היא מה שקבע את המערכת ואז המשכיר חייב, וכן יש לדון אם השוכר יוכל לטעון למשכיר שעליו לשלם על נזקי גרמא שאירעו משימושו מכיון שהמנהג שהמשכיר משלם נזקי הדירה, ובפנים השה"ל שם משמע דעיקר החיוב בידי אדם לתקן והחיוב ביד"ש לשלם על הנזק הוא באופן שהנזק נגרם על ידי בעל הנזק, ולא מירי שם באופן שנעשה ממילא מחמת בלאי וכיו"ב, ויל"ע בכ"ז.

ובעיקר הענין שנזכר המנהג שבעל העליה מתקן הנזק אולי יש לציין סמך לזה מהרמ"א בסי' קסד ס"א שכל צרכי העליה על בעל העליה לתקן שמזה הקשה הסמ"ע בסי' קנה סקט"ו על מה שכ' הרמ"א שם בס"ד דבגשמים מנטפין א"צ בעל העליה לתקן, ויל"ע בזה.

כהשלמה לכל הענין יש לציין שאפי' אם יש מקום שנהוג שבעל הנזק משלם את כל הנזק אפי' בנזק שנעשה ממילא, מ"מ טוב שהניזק יותר לילך לפנים משורת הדין, דמלבד מה שהמזיק לא נהנה כלום מהיזקו ולא קיבל כלום על ידי זה, הרי גם כמו שנתבאר החיוב לשלם מצד הדין הוא קלוש, ועוד שהרי המזיק לא התכוון כלל בהיזק, ועוד שהרי המזיק עצמו כבר בלאו הכי ניזוק כבר וצריך לטפל בכל הנזק שלו בלאו הכי ולתקן את הצנרת שהתפוצצה, וכל המרחם מרחמין.

ולכן לסיכום הדברים אם נקבל דברי רוב החיבורים במקרה שלך עליך לתקן את הצינור מצד מנהגי שכנים, ולגבי המים שנשפכו ממך אל השכן והזיקו את ארונות החדר השינה שלו יתכן שא"א לחייב באופן ברור ע"פ דין אלא אם כן ידעת שהמים זורמים ומזיקים והמשכת להשתמש במים והם התנקזו והזיקו בזה יש יותר מקום לדון לחייב מצד מזיק בידיים המוגדר כ"גירי דיליה" ואם אתה גרמת את פיצוץ הצינור באיזה דרך אז יש לדון לחייב בדיני שמים מצד גרמא.

וכל הדברים כאן אינם אלא בגדר מראי מקומות אבל למעשה יש ללכת לב"ד יחד ולברר הדין.

קרא פחות

או"ח סי' תקי סעי' ד, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו' אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ע"כ, יל"ע למה כתב למתקן לאכילה, וע' במשנ"ב סקכ"ד בשם כמה אחרונים דגם כשראויין ...קרא עוד

או"ח סי' תקי סעי' ד, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו' אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ע"כ, יל"ע למה כתב למתקן לאכילה, וע' במשנ"ב סקכ"ד בשם כמה אחרונים דגם כשראויין לאכילה קודם לכן שרי אם רוצה למתקן יותר, והנה יש לדון כשרוצה רק להנעים ריח הפירות יותר שיהיו מגרים לאכילה יותר ואין הריח משנה בטעמם כלום אך נותן הרגשה טובה יותר האם בכה"ג מותר, ומסברא היה מקום לטעון דהכל צורך אכילה בפרט דקי"ל בריש סי' תצה דמכשירין שא"א לעשותן מאתמול שרי וריח טרי א"א לעשותו מאתמול, אבל יל"ע לשון המחבר כאן וכנ"ל, ומ"מ אינו בהכרח מוצא מכלל "למתקן לאכילה" די"ל דלא בא המחבר לאפוקי צורך אכילה, אבל יל"ע א"כ מה בא לאפוקי, ואולי בא לאפוקי מי שרוצה להשתמש בפירות לריח בלבד שלזה אסור לעשות מוגמר בי"ט.

ויש לדון בזה מטעם מה דאמרי' בגמ' בכתובות ז ע"א שהגימור אינו שווה לכל נפש וא"כ יש לדון דאע"ג לדבי צבי אמרי' התם ששוה לכל נפש כיון שהוא דבר אכילה מ"מ כאן שהשבח אינו לאכילה אלא לריח המאכל שמא אינו בכלל שוה לכל נפש.

ועי' ערוה"ש סי' תצה סי"ט ס"כ וסכ"א דלפי מסקנת דבריו לא אמרי' סברא זו להלכה ואין דבריו מוסכמין לכו"ע, ויל"ע בכ"ז.

ובמשנ"ב סי' תקז סקכ"ה בטעם הראשון לענין שיפורי מאכל בדבר שאינו שווה לכל נפש, וכן בשעה"צ סי' תקי סקי"ב, משמע שהחמיר, והצד שם להקל משום דבנידון שם יש צד דחשיב שוה לכל נפש, דמה שאפשר בלא זה משמע בשעה"צ שם שאינו מוסכם לכו"ע להחשיבו אינו שוה לכל נפש, וצריך לברר אם הוא משום דהוא מידי דלצורך אכילה, אם כי גם בניד"ד יש לדון בזה וכאן גרוע יותר אם אינו מורגש בשעת הנאת גרונו ומעיו ורק קודם לכן.

וכן מבואר בכ"מ במשנ"ב (סי' תקיא סק"א וסק"י וסקכ"א וסקכ"ה ועכ"פ חלק מהדעות שהוא מדאורייתא בסקי"ג ושעה"צ סי' תקז סקל"ז וסי' תקיא סקי"ד וסק"ל וע"ע שם בסקל"ב) שנקט בפשיטות להלכה דין זה דבעי' שוה לכל נפש  וכמבואר בהרבה ראשונים להלכה וכפשטות הגמ' עכ"פ במקרה שאינו לאכילה שבהנאה כזו אינה בכלל ההיתר כיון שאינה שוה לכל נפש.

קרא פחות

שוב חשבתי דאולי יש ליישב דברי המשנ"ב לענין מחמה לצל דהיינו רק אם צריך לבו ביום דזה לחשוש לדעת המחמירים בסי' תקיח סק"ו עי"ש ויש לומר דה"ה לענייננו (וציינתי לדעה זו בתשובה לענין פינוי השלחן בשבת לאחר סיום אכילה ...קרא עוד

שוב חשבתי דאולי יש ליישב דברי המשנ"ב לענין מחמה לצל דהיינו רק אם צריך לבו ביום דזה לחשוש לדעת המחמירים בסי' תקיח סק"ו עי"ש ויש לומר דה"ה לענייננו (וציינתי לדעה זו בתשובה לענין פינוי השלחן בשבת לאחר סיום אכילה בסעודה ג'), ואילו המקומות דמשמע שמניעה מאיבוד או הפסד חשיב צורך אתיין כדעת הרמ"א בסי'  תקיח שם בשם הגהות סמ"ק ורי"ו דגם בזה יש לומר דה"ה לענייננו ועי"ש, אולם עדיין צ"ע מדברי הרמ"א שם בסוף הסעיף בשם הר"ן דמשמע שבטלטול גרידא בכלי שמלאכתו להיתר בחצר המעורבת א"צ צורך היום כלל ואמנם שם מיירי ביו"ט אבל לכאורה כ"ש בשבת עי"ש בבה"ל  דהוא לרבותא שהעירוב מהני ביו"ט ולא רק בשבת, ויש לדון בזה דשמא ביו"ט קיל לענין כלים שאין בהם צורך כלל וצ"ע וגם יל"ע מה מוגדר צורך מקומו אם חשיב שיש בכלי זה צורך היום או לא ולכאורה להרמ"א גופיה לעיל בשם הגהות סמ"ק ורי"ו דלמנוע פסידא חשיב צורך היום כ"ש בזה ואפי' להמחמירים יש לדון בזה וממילא אין צורך היום כלל הוא כפשוטו, ולענין צורך מקומו של אוכל נפש ביו"ט הוא נידון אחר עי' במשנ"ב להלן סקכ"ג.

יש להוסיף דמ"מ לכו"ע [עכ"פ לדידן דלא קיימא לן כר"י לענין טלטול שלא לצורך דבר הניטל דקיימא לן שהוא מותר] במקום פסידא גמורה התירו כמו שמצינו בדלף באוירא דלבני דלחולקים אדר' יצחק שרי וכן בשאר האופנים שהובאו בסוגי' שם ככוורת.

בגוף מה שנתבאר דטירחא אסור להכניס בגדים בשבת, יש ללמוד כן עוד ממה שנתבאר בסי' תקלח ס"ב מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר וכו' ומבואר שהוא היתר מיוחד בחוה"מ, וכן בסעי' ה שם מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה  ממטה למעלה תתקלקל מותר להפכה בחוה"מ וזה אף שאין מוקצה בחוה"מ כמבואר בפוסקים, ואין בזה מלאכה כלל, וגם יש בזה פסידא, מ"מ כיון שיש בזה טירחא שלא לצורך המועד לא הותר אלא משום דבר האבד בחוה"מ בלבד, ועי' שם עווד סעיפים ג' ד', עכ"פ מתבאר דבשבת בכל כה"ג אסור, וזה בנוסף לכל מה שנתבאר.

עוד יש לציין למתני' דשבת קכג ע"ב גבי קנה של זיתים ופי' שם המפרשים דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור (ועי' שושנים לדוד על המשנה שם שבת פי"ז מ"ג), ופי' רש"י והרע"ב דהיינו שמהפכין בו הזיתים לידע אם הגיעו לזמנם, ויל"ע מה מלאכת איסור יש בזה שמהפך הזיתים, ואולי י"ל דמיירי בזיתים מוקצה וצ"ע מביצה מ ע"ב, ואם נימא דמיירי בקנה שמתעסק וטורח בו בדבר שהוא צורך חול נמצא בזה א"כ לכאורה חידוש דין שגם דבר כזה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור וצל"ע, ועי' בבה"ל סי' שח ס"ג בשם הפמ"ג דגם מלאכתו לאיסור דרבנן חשיב מלאכתו לאיסור, וכאן הוא חידוש יותר מזה כיון שאם היה בהיפוך הזיתים צורך היום היה מותר להפכם ורק דכיון שעושה כן לצורך חול ומלאכה אסור (ועדיין אין בזה ראיה ברורה דכלי שמלאכתו לטירחת חול כמלאכתו לאיסור דמיא דיש לומר דשאני הכא שהוא משמש חלק מפעולת הזיתים כיון שמסייע לזה אע"ג דהוא עצמו אינו עושה מלאכה ממש), ועוד מצינו דלפי כמה פוסקים (והרחבתי בתשובה אחרת) כל דבר האסור בקריאה בשבת אסור בטלטול ולכאורה הוא מחמת דין זה (עי' סי' שח ס"נ ובמשנ"ב שם ס"ק קסד), ועי' במשנ"ב סי' שח ס"ק קסז דאפי' דבר המשמש למדידה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור והיינו אע"ג דמדידה דמצוה שרי ואע"ג דאין בזה מלאכה ממש, ולכאורה לפ"ז ה"ה כאן.

ומ"מ ברמב"ם שם בפה"מ פי' דהקנה עשוי לחבוט זיתים, והיינו איסור תורה ממש והיה מקום לפרש תולדה דדש, ובחיבורו פכ"ו ה"ז מהל' שבת הלשון קנה שמוסקין בו הזיתים וא"כ הוא תולש, ואולי לרש"י ורע"ב כלי שמשמש לטירחא לצורך מלאכה דחול יחשב כלי שמלאכתו לאיסור ולהרמב"ם אין הכרח ומ"מ גם לרש"י והרע"ב אין הכרח ברור מתוך הסוגי' שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אם כי בבה"ל סי' שיג ס"א מוכח דסבר כן גם בקנה שמהפך בו הזיתים שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

קרא פחות

יעוי' במשנ"ב סי' תקיח סקכ"ג ובס"ס תקב סקכ"א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג"כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו ...קרא עוד

יעוי' במשנ"ב סי' תקיח סקכ"ג ובס"ס תקב סקכ"א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג"כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו למטרה אחרת להסוברים שיש מוקצה ביו"ט יהיה אסור דלא נתנו עצים אלא להסקה, ולהסוברים שאין מוקצה ביו"ט משמע שסובר המשנ"ב לעיקר הדין להלכה שאין בו מוקצה גם לשאר שימושים, ולפ"ז להנוהגים כהמחבר בסי' תצה שיש מוקצה ביו"ט יהיה אסור ולהנוהגים כהרמ"א שם יהיה מותר גם לשאר שימושים, (מלבד באופן שצלו בשר בעץ ונמאס שבזה חמור יותר ובזה לדעת רש"י אסור אף לצורך גופו ומקומו כמבואר בשעה"צ שם בסי' תקיח סקל"א, אבל זה אינו מצוי בגפרורים שלנו).

כך יוצא לפו"ר לענין כל חתיכת עץ שמשמשת מעשה גפרור אבל בגפרורים גופא יש לדון עוד דשמא עדיף מסתם עץ והו"ל כיחדוהו מערב יו"ט לשימוש האש ואז יש לו תורת כלי כמו שפוד שייחדוהו דמבואר בבה"ל סי' תקיח ריש ס"ג דיש לו תורת כלי (ועי"ש איזה תורת כלי אם שמלאכתו להיתר או לאיסור), אבל במשנ"ב סי' תקב סקכ"א משמע דדבר העומד להסקה אינו מקבל על ידי זה תורת כלי, ויש לדון לענייננו דהרי גפרור אחר שימוש האש אין לו שום שימוש וא"כ יש לומר דכשעומד לשימוש האש לא חשיב שימוש כמו דבר העומד להסקה.

לענין גפרורים שנדלקו ונכבו יש לציין עוד לדברי הרמ"א ס"ס תקא ולמשנ"ב שם לענין לפידים ופתילות בשימוש השני, אולם בניד"ד אין משתמשים בגפרורים בפעם השניה ולא דמי לנידון שם.

לענין לחתות גפרורים על ידי גפרור יעוי' בשו"ע סי' תקז ס"ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האור דהו"ל מתקן מנא, אולם להמבואר שם בשעה"צ ע"פ הפמ"ג האיסור רק בעץ הראוי להיות מתוקן לזה ומייחדו לכך אבל באקראי שרי ולכן איסור הנ"ל אינו נוגע לשאלה זו ואינו נאסר באופן זה.

קרא פחות

יש לציין גם לדברי השו"ע סי' תקכט ס"ג אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, ונקט בלשונו שלא למשוך בבשר ג"כ, אע"פ שבשר לכו"ע אינו משכר והאוכל בשר ונכנס למקדש לא נאמרו בו דיני מאכל ...קרא עוד

יש לציין גם לדברי השו"ע סי' תקכט ס"ג אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, ונקט בלשונו שלא למשוך בבשר ג"כ, אע"פ שבשר לכו"ע אינו משכר והאוכל בשר ונכנס למקדש לא נאמרו בו דיני מאכל המשכר, ומצינו בזה מקור גם בשו"ע שאפי' ברגל שלא להרבות בתענוגים יותר מידי, ושבת לא חמיר מרגל עי' לעיל ס"א וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת וכו' ובגדי י"ט יהיו יותר טובים וכו', ואע"פ שבשר הוא דבר המשמח, מ"מ השו"ע השמיט בשר שכ' הרמב"ם דהרי חלק עליו בב"י מכח פסחים קט ע"א וכמשנ"ת בתשובה אחרת, א"כ ס"ל דהאידנא בשר הוא כמו כל תענוג, ואע"פ שבבן סורר ומורה נאמרו רק בשר ויין, מ"מ דבר הלמד מעניינו דרצון התורה שלא ימשיך אדם עצמו אחר תענוגים יותר מידי אפי' ברגל.

קרא פחות

ואמרו לי בזה עצה למעשה בשם הגרנ"ק שהורה להג"ר צבי כהן שיורה בזה לרב צבאי שיאמר להם שמברך כדי ללמדם סדר הברכות של ההדלקה ואז יוכלו לברך, ע"פ המבואר בסי' רטו שיכול לומר כן לקטן על מנת ללמדו, ואמנם מצינו ...קרא עוד

ואמרו לי בזה עצה למעשה בשם הגרנ"ק שהורה להג"ר צבי כהן שיורה בזה לרב צבאי שיאמר להם שמברך כדי ללמדם סדר הברכות של ההדלקה ואז יוכלו לברך, ע"פ המבואר בסי' רטו שיכול לומר כן לקטן על מנת ללמדו, ואמנם מצינו דבגדול י"א שא"א להוציא אפי' בברכת המצוות אלא באינו בקי, ובאמת אפשר דחשיבי אינם בקיאים, ועדיין צ"ע דאולי ההיתר לברך כשמלמד הוא רק בקטן, אבל יש לדון דכאן הוא מלמדם ואינו מוציאם ויהיה מותר כמו בקטן ליישב דברי הגרנ"ק ושוב מצאתי שכן מפורש להדיא במשנ"ב סי' תפד סק"ח ובשעה"צ שם חילק להדיא בין כשמוציא לבין כשמברך עמם ללמדם, והטעם בזה יש לומר דהנה לא תשא דברכה לבטלה למדנו משבועה ובשבועה כשאומר שבועה ואינו מכוון אינו מחיל בזה שבועה ואכמ"ל, ולכן גם בברכה כשאינו יכול לברך בשביל חבירו כגון מחמת שהוא בהמ"ז (כמו בנידון המשנ"ב הנ"ל) אם אינו מכוון לברכה אלא להתלמד לא החמירו בזה בלא תשא כל שהוא לצורך ללמד אפי' אם שבועה בכה"ג נימא שהיא אסורה מדרבנן כשהיא שלא לצורך (ואם הוא לצורך הרגין וחרמין וכו' עי' בנו"כ השו"ע בש"ך ובית מאיר אם הותר דוקא באומר בלבו היום או בכל גווני), ולכן בניד"ד בברכה כדי ללמד יהיה מותר כיון שהוא להתלמד.

קרא פחות

באו"ח סי' תפט ס"ד, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי ספירה בזה הלילה וכו', ונתבאר בשו"ע שמספק אינו יכול לברך אחר שאמר הספירה בבין השמשות, ומבואר במשנ"ב ובה"ל דכ"ז רק להדעות שמצוות אין צריכות כוונה עכ"פ בדרבנן, וכתב ...קרא עוד

באו"ח סי' תפט ס"ד, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי ספירה בזה הלילה וכו', ונתבאר בשו"ע שמספק אינו יכול לברך אחר שאמר הספירה בבין השמשות, ומבואר במשנ"ב ובה"ל דכ"ז רק להדעות שמצוות אין צריכות כוונה עכ"פ בדרבנן, וכתב המשנ"ב דיש לחוש כאן לדעה זו לענין ברכה, וצ"ע דהרי יש כאן ספק ספקא דהרי בבין השמשות עסקינן, וא"כ הוא ספק יום ספק לילה וספק אם יצא באמירה זו או לא, ובכה"ג מחשיב המשנ"ב ספק ספקא לענין מנחה בדיעבד אחר זמן זה, ויש לומר דכאן לא שייך דהרי ספק ספקא דברכות לקולא כמו ספק אחד כמבואר במשנ"ב בהלכות ברכות, ומאידך גיסא בספק לענין תפילת מנחה אינו כמו ספק ברכה גרידא, אלא חמור מזה, וכמבואר בגמ' ופוסקים בסוגי' דספק התפלל.

ומ"מ יעוי' בבה"ל שכתב להקל בנידון השו"ע במי שרגיל לספור רק אחר צאה"כ דהו"ל כמכוון שלא לצאת, כיון שאינו רגיל לספור בין השמשות, ולכאורה קשה דהרי בכל גווני הו"ל כמכוון שלא לצאת דהרי אם השיב בלשון לעז או בהברה עברית מדוברת ובלא ברכה ובלא הנוסח הרגיל אנן סהדי שלא נתכוון לצאת, והרי חומרא זו לא משמע שאינה נוהגת אלא במי שאומר הספירה בנוסח הרגיל וכמו כן זה בודאי מוכח בשו"ע ובפוסקים שהנידון באומר בלא ברכה שהרי בלא זה אינו נידון כלל (ולענין אם לא אמר בעומר ולא אמר היום הרחבתי בתשובה אחרת), ומיהו קצת להסיר מחומר הקושי' יש לציין דהשו"ע גופיה מיירי באמר היום כך וכך לפי מנהג השו"ע לעיל שאין אומרים בעומר, וא"כ אמר אותו הנוסח ממש ובלשה"ק, ובזמן השו"ע לא היה חילוק בין הברת תפילה להברת דיבור כמו בזמנינו באשכנזים, ואולי לענין ברכה לחוד מאחר דשייך דאדם משתלי לפעמים ועושה מצוה בלא ברכה ממילא אין כאן אומדן דעת ברור שיש בזה כוונה הפכית, (ומי שיש לו קפידא לומר דוקא עם הציבור ומהדר אחר זה אפשר דג"כ שייך כאן טענת הבה"ל דהו"ל כמכוון שלא לצאת, וכמו כן מי שרגיל לומר לשם ייחוד קודם לכן יש לדון בזה דלכאורה הוא כמו הברכה דהשו"ע, דטענת הבה"ל תהיה שייכת בזה וכנ"ל, אם לא דנימא דברכה שאני וכנ"ל וכ"ש לשם יחוד, וכן מי שמקפיד שלא לספור אלא עם התפילה כדי שלא ישכח ג"כ יש לדון בזה לפי טענת הבה"ל הנ"ל), ומ"מ מה שלא טען הבה"ל כן בכל האופנים הנזכרים יש לומר דדוקא לענין בין השמשות צירף הספק הנ"ל (ואולי גם צירף דעת הט"ז).

ויש לציין דאם נטען בכל האופנים הנ"ל א"כ הרמב"ם שהביאו דחוק מאוד משא"כ אם נימא (עי' משנ"ב ובה"ל) דהרמב"ם קאי למ"ד מצוות לאו צריכות כוונה (עכ"פ בדרבנן) אם נימא דאנן לא קי"ל הכי יותר ניחא.

והנה לשון השו"ע הוא מי ששואל אותו חבירו בין השמשות וכתב המשנ"ב דכ"ש אחר כך, ולפו"ר היה מקום לטעון דדוקא בין השמשות כיון שכשסופר אז אינו יכול לברך הלכך אמרי' שאין כאן כוונה הפכית משא"כ אחר צאה"כ שכשסופר יכול לברך א"כ יש בזה כוונה הפכית שלא לצאת כשלא בירך שהרי למה לא בירך כיון שהיה יכול לברך, אולם לקושטא דמילתא גם בבה"ש אפשר לטעון אותה הטענה דחשיב ככונה הפכית שהיה לו להמתין אחר צאה"כ ולברך, ועדיין יש מקום לדחות דבדרבנן יש צד שאינו מחוייב להמתין לצאת ידי ספק מעקר הדין ועי' במשנ"ב סקט"ז, אולם למעשה דחוק מצד פשטות הדין להעמיד דין זה דוקא בבין השמשות וכמו שנקט המשנ"ב דכ"ש לאחר צאה"כ.

אין להקשות דלקמן ס"ח כתב השו"ע דבספק ספקא יכול לברך באופן שמסופק אם דילג יום אחד, דשם עיקר הטעם משום דעיקר הדעה היא שיכול לברך אפי' בודאי דילג שהיא הדעה העיקרית להלכה וסגי במה שחששנו לאידך דעה בודאי דילג אבל לא בספק דילג, וכמ"ש כעי"ז הגרשז"א.

קרא פחות

לכבוד ידידי הגאון המפורסם הרה"ח רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים יש להקדים בזה דהנה לעיקר ענין סתם צהבת דאף שא"א למולו אז כמ"ש ביו"ד ריש סי' רסג מ"מ דעת כל הראשונים ורוב ככל האחרונים קרא עוד

לכבוד ידידי הגאון המפורסם הרה"ח רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

יש להקדים בזה דהנה לעיקר ענין סתם צהבת דאף שא"א למולו אז כמ"ש ביו"ד ריש סי' רסג מ"מ דעת כל הראשונים ורוב ככל האחרונים [הב"ח וחכ"א ואבנ"ז וערוה"ש ומהרש"ם ועוד] שא"צ להמתין ז' ימים אחר יום הבראתו אלא יכולין למולו מיד אחר הבראתו דלא חשיב חולי להמתין מחמת זה ז' ימים (ועי' כל הדעות בזה אוצר ברית אברהם ריש סי' רסג פסקי תשובות סק"ג וכן בברית הלוי דלקמן ולא אכפול הדברים).

אבל מאחר וידוע שיש ב' מיני צהבת דיש צהבת קלה ופשוטה המצויה אצל רבים ויש צהבת קשה שהיא מוגדרת כמחלה (עי' ברית הלוי הל' מילה ריש סי' רסג ועוד), ממילא באופן שיש צהבת שהיא מחלה גמורה יש לדון אם חשיב לפי הענין כחלה כל גופו דקי"ל בשו"ע שדינו להמתין ז' ימים וכ"כ בשבט הלוי ח"ג סי' קמב דבצהבת זיהומית יש להמתין ז' ימים, וכעי"ז בזוכר הברית סי' י סקי"ז וצי"א חי"ג סי' פא.

ואפי' בצהבת רגילה ככל שהיא כבדה מהרגיל באופן הניכר החמיר בשבה"ל שם (וכן בח"ה סי' קמח) להצריך ז' ימים, וכעי"ז הובא בשם הגרשז"א (נשמת אברהם חיו"ד סי' רסג עמ' של) והגריש"א והאול"צ, ונאמרו בזה שיעורים שונים עי' תורת הברית עמ' קה שהביא הוראות בזה, וכן עי' ברית הלוי שם שהביא גם כמה הוראות בזה מפוסקי זמנינו מהו שיעור הצהבת שיש לצאת ממנו בבדיקות בשביל שיהיה אפשר למול לאחר ז' ימים באופן שהי' צהבת חזקה.

ובמקרה שהיתה בו צהבת קשה והורה לכם הגרמ"ש קליין להמתין ז' ימים, לו יצוייר שכעת נבדק ולא היתה בו צהבת באופן האוסר (לפי כל שיטה כדאית לה) ולאחר ז' ימים נבדק שוב ואכן אין בו צהבת, מסברא יש מקום לומר דאם חלה ונתרפא והרי הוא בריא לפנינו אין חוששין שמא חלה שוב והבריא דכאן נמצא כאן היה ואחזוקי ריעותא לא מחזקי' דספק על ספק לא על לא מחזקי' כדאמרי' בפ"ק דפסחים, וכ"ש שאינו ברור לגמרי מעיקר דינא דבעי' המתנת ז' ימים בצהבת מהמין הפשוט גם אם הצהבת חזקה (עי' בדברי הפוסקים שהובאו בברית הלוי שם), וכן יש לציין דאינו מוסכם כלל אפי' בתינוק חולה שנימול בדיעבד שלא עלתה לו מילתו, ותינוק שלא המתינו לו ז' ימים שכ"ש שאינו מוסכם כלל שבדיעבד לא עלתה לו מילתו, ובד"כ כשיש רופאים לפנינו עכ"פ שומרי תורה שאומרים שאין כאן סכנה א"כ אין כאן סכנה, וידוע שהגרשז"א בסוף ימיו אחר שנתברר שאין בצהבת רגילה חשש ע"פ הרפואה הקל בזה יותר, וכעי"ז יש שכ' בשם החזו"א, (אם כי יש שהחמירו בזה), אבל למעשה יל"ע באופן כזה ובפרט שכבר שאלתם את הגרמ"ש קליין ראוי לחזור ולשואלו שוב כמה צריך לבדוק או לשאול מוהלים ותיקים ומומחים כיצד מקובל לבדוק באופן כזה (ואם אין בזה הוראה ברורה או מנהג קבוע מסתמא שלא ינהגו המוהלים לבדוק יותר מפעם אחת לאחר שפסק ולכל היותר עוד פעם אחת קודם הברית).

ועי' כאיל תערוג עניני ברית מילה עמ' צב שהביא בשם הגראי"ל שאם יש צהבת לבדוק באופן נורמלי אם ירד הצהבת עד הברית ואין להרבות בבדיקות יותר מדאי שלא לצער את התינוק ורק לעשות בדיקות רגילות ולראות כשיורד הצהבת לקיים הברית עכ"ד, ואמנם עיקרי הדברים נאמרו על צהבת שאינה מצרכת המתנה (שגם אינו מוסכם בצהבת פשוטה שיש בזה חשש גמור ופקו"נ ואכמ"ל), אבל יש לטעון כן עם צהבת גבוהה שהסתיימה.

ובמקרה שבמשך כמה ימים הי' חוסר יציבות ברמת הצהבת שהיה עולה ויורד כמובן שא"א לומר שהצהבת הפסיקה לאחר בדיקה אחת שירד, ויעוי' בברית הלוי שם בשם הפוסקים דבאופן כזה הוא חמור יותר מסתם צהבת שבאופן זה יש חשש לחולי גמור וכן בתורת הברית שם.

ולענין השאלה כרגע שעדיין לא פסקה ממנו הצהבת האם יש חיוב בכל לבדוק אם פסקה ממנו הצהבת או דסגי במה שיבדוק פעם בכמה ימים כי יש בזה הוצאת טירחא וזמן וממון וצער גדול לינוקא שדינו כחולה לכל דבר וענין.

יתכן לדמותו לנידון הפוסקים לענין בדיקת הציצית בכל יום דדעת כמה פוסקים (סי' ח משנ"ב סקכ"ב) שאינו מן הדין לחשוש שנשתנה מאתמול מלבד לצורך ברכה דלא תשא (ועם כל זה אינו מוסכם לכל הפוסקים דאפי' לברכה צריך לחשוש בכל יום) וכן מצינו במתני' בספ"ג דגיטין לא ע"א ורמב"ם פ"ז מהל' מעשר ה"ד לגבי המניח פירות להיות מפריש עליהם דלא חיישי' להצריך בדיקה בכל יום, ולכן אפשר שחיוב הבדיקה הוא רק בשיעור זמן הרגיל להשתנות ולא יותר וכמבואר ברמב"ם הל' תרומות פ"ה הכ"ה (ע"פ הסוגי' דגיטין שם) דבשעת הפרק חיישי', אם כי התם בתרומה דרבנן מיירי'.

ומש"כ המשנ"ב בסי' ח שם לחשוש לדעת המג"א דבחזקה שיכולין לבררה יש לבדוק קודם הלבישה גם כשאין חשש ברכה לבטלה מלבד בזמן מועט (כגון באותו היום אחר שכבר בדקו) שאז א"צ לבדוק כמובן שאפשר לברר משתנה לפי הענין דבדבר המצריך בדיקת מומחה ומכשיר מיוחד הדורש הוצאת ממון לא בהכרח דחשיב אפשר לברר בקל, וגם בשעת הדחק הקל המשנ"ב שם אף בציצית כשא"א להספיק לבדוק כמבואר שם, וממילא גם לענייננו יש מקום לומר דאינו מחוייב לבדוק יותר ממה שיש סבירות ע"פ רפואה שהשתנה בינתיים.

ובזה יש להזכיר דברי הגראי"ל הנ"ל דמשמע שעיקר בדיקת הצהבת לינוקא הוא כשרואים שהצהבת ירדה דקודם לכן יש בזה חשש צער לחולה שלא לצורך וכמובן שהכל לפי הענין.

ולענין אם יכול לבדוק גם ביום ו' לענ"ד אם אירע שלא בדקוהו אתמול או שבדקוהו אתמול ורוצים לבודקו שוב, יכולים לבדוק, דהרי ממ"נ אם פסקה ממנו צהבתו ודאי שלכתחילה עלינו לידע זאת ואז מותר לעשות סעודת ברית לכתחילה ביום ו' כיון שצריך למולו אז ואסור לאחרו יותר (משנ"ב סי' רמט סקי"ב), ואם לא פסקה ממנו צהבתו כ"ש שאין שום הפסד לבדוק.

אבל מעיקרא לדחות הבדיקה ליום ו' בודאי שעדיף לבדוק בה' אם אפשר, עי' משנ"ב סי' רמט סק"ט, דהרי אינו לכתחילה לכו"ע הסעודה בבוקר (עי' מג"א בשם השל"ה ועי' שוע"ר שם ס"ז שהגביל למנין מצומצם ועי' ערה"ש שם ס"ז שלא ימלאו כריסם).

קרא פחות