מותר לפי הצורך במקום שיש לשער שדעת בעל האבדה שיעשו כן.

מקורות:

הנה ראשית כל יש מקום לטעון דחרם דר”ג לא נגזר כדי לבטל מצוה מן התורה ואפי’ במקום הפסד ממון שאדם יפסיד ממונו שלא כדין מחמת זה.

וכן נקטו הפוסקים לענין חדר”ג של איסור נשיאת ב’ נשים שהוא חומרא דרבנן וספקו לקולא (ט”ז אה”ע סי’ קיט סי”ב וסקי”ד וחת”ס אה”ע א ג וסי’ ד ד”ה וא”כ ודברי חיים אה”ע ב סי’ ו וסי’ מא והשמטות סי’ כב בשם רוב הפוסקים), וגם לפי אבנ”ז שסובר דכיון שהוא חרם דינו כמן התורה מ”מ יש לומר דלא תיקן במקום שמבטל מצוה מן התורה וכ”ש במקם דניחא ליה לבעל המצלמה שיעיין בזה.

וגם בחדר”ג של איסור ב’ נשים מצינו דהותר לצורך מצוה (תשו’ ב”ח סי’ צג, ועי’ חת”ס ח”א סי’ ג), ואמנם שם המנהג להצריך ק’ רבנים, וגם מש”כ הרמ”א אה”ע סי’ א ס”י בשם רשב”א ומהרי”ק שורש קא להתיר במקום הצורך כשאינו יכול לגרשה, כתבו ע”ז האחרונים דהיינו רק בהיתר מאה רבנים (ב”ח ותשו’ ב”ח שם וב”ש וט”ז וחת”ס שם) אבל היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, וגם אם היתר מאה רבנים היה כלול בתקנה מ”מ סברא דלא תקנו כן אלא במקום שאמרו ויש בזה טעם דבנישואין החמירו משא”כ באבדה לא שבקת חיי לכל בריה אם צריך היתר מאה רבנים לפתוח האבדה.

ויש אופנים שמתירים כשהאשה אינה רוצה גט גם בלא היתר מאה רבנים (עי’ מה שהובא באוצה”פ על הרמ”א שם ס”ק עג אות כד, וע”ע שבט הלוי ח”ה סי’ קצ).

וכ”כ הפוסקים דאשה שמעכבת ממון מבעלה אין לה חדר”ג דב’ נשים (שו”מ ח”א סי’ א וסי’ קע וסי’ קא וחת”ס אה”ע ח”א סי’ א ונו”ב תניניא אה”ע סי’ קב) וכי”ז מבואר במהרי”ק שורש סג דאפי’ אבי הכלה מעכב הנדוניא אין כאן חדר”ג, וע”ע אג”מ אה”ע ח”ד סי’ ג.

ויש להוסיף עוד דבעצם הוא לא דבר שנתחדש היום בשימוש במצלמה, דבעיקרון מצד דיני החרם בכל דבר סגור יש חדר”ג לפתוח אותו, מכובאר בפוסקים ועי’ בנו”כ ביו”ד ס”ס שלד לענין צמר סגור, ואעפ”כ פשיטא שהכל הותר בשביל לבדוק בסימנים, וממילא ה”ה בניד”ד כל שיש לשער שבעל האבדה רוצה בכך.

ויתכן עוד דחשיב כמו שיש לו רשות כיון דאנן סהדי שרוצה בעל המצלמה שיעיין במצלמה כדי להשיבו.

ומצינו בדומה לזה לגבי המוצא מציאה והיא דבר שטיפולו ממרובה משכרו שיכול למוכרה [חו”מ סי’ רסז סכ”ד וע’ ב”מ לח ע”א], ושם שיש חשש גזל דאורייתא אפשר דמשום הכי צריך למכור בב”ד, אבל כאן שהיא תקנה דרבנן יש מקום לומר דמעיקרא לא תקנו במקום כזה וכך המנהג.

ולדעת הרמ”א שם גבי דבר שטיפולו מרובה משכרו גם א”צ ב”ד וגם להמחבר מודה דיש כמה דברים שהותרו בלא ב”ד דברים שלולא האבדה לא היה מותר לו כגון להשתמש בהם לצרכן שם בסי”ט וס”כ ולגבי מוצא תפילין עי”ש סכ”א וא”צ ב”ד ופשוט.

וע”ע סי’ שנט ס”ב (בדברי היש מי שאומר) ובט”ז ונו”כ שם לענין לגזול באופן שהוא לטובת הבעלים.

ומ”מ יש להגביל הדבר בב’ תנאים, ראשית דלא הותר בזה אלא לראות כל דהוא הנצרך ויותר מזה אסור, וב’ דבכל מקום שיש לשער לפי הענין שאין בעל המצלמה רוצה בכך (כגון כרטיס זכרון פשוט שיש בו רק כמה תמונות והם מאוד אישיים) אין להקל בזה.

והואיל דאתאן לזה אציין מה שראיתי שהגר”י זילברשטיין הביא (ווי העמודים ח”ב עמ’ מז) שבא מעשה לפניו באדם שמצא מצלמה שהאובד היה אדם חשוב “המצטלם עם גדולי ישראל” והתמונות משמע שם שהיו דברי כיעור, והמליץ למוצא שיצרף פתק ויכתוב בו שאינו מכירו ואינו פוגשו וכו’ ועי”ש מה שכתב עוד.

ויש להוסיף דכמובן שיש לכתוב באופן המיישב את הלב באופן היודע לרצות כרב אידי, כגון שבודאי מיד ישכח כי אין זה תופס את מחשבתו ושלא יספר לאדם (כשאין צריך) ושאין בריה יודעת זאת ושאינו אומר זאת אלא ליישב דעתו.

וכמו כן יש להוסיף דאם התמונות אסורות יש למחוק לפני שמחזיר ע”פ ברכות כ ע”א וכמו שהורה החזו”א כעי”ז רק שהוא מנוע מלעסוק בהם אא”כ נימא בעבידתיה טריד וע”ע בש”ך יו”ד סי’ קצה סק”כ ותוה”ש שם, וצל”ע מתי אומרים כן.

ומה שכתב שם להוסיף דברי כיבושין לאותו אדם כמובן דהכל לפי הענין וכבר הבאתי בזה בתשובות אחרות לענין דברי תוכחה בזמנינו.

הנה כפי שכבר הזכרתי בעבר בכמה תשובות שיש כמה דעות בענין עצם הדבר לגנוב מכסף שעומד תחת קופת המדינה האם יש היתר בדבר או לא, ורבו הפוסקים האוסרים בדבר עכ"פ לכתחילה במקרה שיודע שלוקח כסף שלא מגיע לו, למרות שיש הרבה אנשים שלא מקפידים על זה ונסמכים על המתירים בזה, ואני אין מתפקידי כמובן להכריע בדברים שנחלקו בהם גדולי הפוסקים.

ורק אציין כאן כמה נקודות שנתעוררו תוך כדי כתיבת התשובה, הא' שיש מגדולי הפוסקים שכתבו לאסור בזה עכ"פ במקרה רגיל, ומהם הגרנ"ק והשבט הלוי, ולא כמו שיש סבורים ורגילים בזה כדבר פשוט להתיר.

והב' דגם אם כבשו הממשלה באיסור, מ"מ הרבה מהמלכים לקחו הממשלה בכיבוש שאינו כשורה כמבואר במקראות ולמרות זאת הכיבוש קונה כמבואר בגיטין בפרק השולח.

והג' דגם אם מחוייבים לנהוג ע"פ דיני תורה ואינם נוהגים ע"פ דיני תורה עדיין אינו מפקיע מהם דינים השייכים למלכות הנוהגים גם במלכים שאינם נוהגים כשורה שהיו בחו"ל בכל הדורות ומהיכי תיתי לחלק בין יהודים עוברי עבירה לגויים עוברי עבירה (וכי תימא משום שמלך ישראל אסור לו לתקן תקנה חדשה שאינה כתובה בתורה, א"כ הרי גם מלך גוי אסור לו לתקן על ישראלים תקנה שאינה כתובה בתורה, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור כדאמרי' בחולין, וכ"ש שגזל גוי מישראל אפשר דחמיר מגזל ישראל מישראל, ועי' בפרק בן סורר), ולא חשיב מוכס שעמד מאליו אלא רק קודם שהיה כיבוש גמור, אא"כ תאמר שממשלה בתנאי דמוקרטיה אין לה דינים של מלכות (כעין מה שנתעוררו נידונים שונים לגבי חברה בע"מ שאינה נחשבת בבעלות הבעלים לענין ריבית אם הבעלים ישראל ואולי יש צד שדינא דמלכותא צריך שיהיה מלך העומד במלכות זו), ואז גם בחו"ל יהיה הדין כן, ומאידך היו רמות שונות של מלכות במשך הדורות וגם ברומי עד יוליוס קיסר היתה המלכות מונהגת על ידי ישישים (סנט) כמבואר ביוסיפון, ומסתמא שמה שדנו חז"ל היו על רמות שונות של מלכות כל עוד הוא מוכס שיש לו קצבה ולא עמד מאיליו ויל"ע, ומאידך גם אם יש לה דין של מלכות, לא בכל חוק ודבר שעולה על רצון המלך להשכין שלום בין אנשים לפי הבנתו נאמר דינא דמלכותא (ועי' בזה בדברי הפוסקים), אבל במיסים אם הוא מוכס שיש לו קצבה באופן רגיל מבואר בסוגיות שיש דינא דמלכותא וכמובן שיש בזה פרטי דינים ואין כאן המקום לדון בזה.

ועוד יש לדון בזה נקודה נוספת דגם אם טוען שמותר לו לשקר מולם כדי להציל ממון גזול מ"מ אם גזלו ממנו פחות ממה שמוציא מנ"ל שיכול להוציא ממון שגזלו מהציבור, ולמה לא חשיב חולק עם הגנב, ועוד יש לדון דאף מה שמשלם מע"מ בכל קניה שקונה מנ"ל דחשיב שגנבו ממנו, דילמא חשיב שגנבו מהמוכר, דאע"פ שהמוכר מייקר מחמת זה הסחורה מ"מ לא התנה בזה שאם יצילנו מן המע"מ יניח לו והרי המוכר הוא זה שצריך לבוא בחשבון עם הרשויות ולהעביר להם את המע"מ בסוש"ד.

ועוד יש לציין בזה נקודה נוספת לעיונא דאפשר שהמתירים מיעטו לדבר בזה מטעמים מובנים ולכן בכתובים באו יותר דברי האוסרים, אבל אינו מוכרח דיש יותר מתירים ממה שידוע לנו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ועוד יש לציין עוד דאמרי' בפרק ערבי פסחים אל תגנוב את המכס וכו' וכן היה מורה הגרח"ק לשואלים שלא לגנוב המכס שלא יתפסו ויקחו מהם כל מה שיש להם כמבואר בגמ' שם, וכ"ש שלא ישקרו להוציא כספים במרמה.

ויל"ע בכל דינים אלו ולא באתי בכאן לקבוע מסמרות בכ"ז.

לגבי מה ששאלת אם שייך בזה המשנה בסוף פאה שמי שעושה עצמו חיגר ייענש בזה, הנה להסוברים שאסור להוציא ממון באופן זה פשיטא שהוא בכלל קללה זו וחמירא סכנתא, ומאידך להסוברים שמותר להוציא ממון בכלל זה אם טעם ההיתר שלהם הוא כעין נודרין להרגין וכו' (עי' בתוס' שם מה שנשמט ונדפס בעוז והדר והבאתי בתשובה אחרת) והו"ל כמציל מידם ממון גזול, א"כ יש בזה צורך להוציא מידיהם, וכבר ציינתי בתשובה אחרת לדברי הפוסקים דבאופן שיש צורך מצוה מותר לומר שהוא חיגר וכיו"ב כמו שנתבאר, ואם כן התירו נדר ושבועה (בכפוף לתנאים המבוארים בפוסקים לש"ך ובית מאיר ונו"כ כדאית להו ואכמ"ל), וכן התירו עוד דינים כדי להציל מיד גוים כמבואר בפ"ק דע"ז, א"כ לכאורה התירו גם דבר שעיקר איסורו קל יותר, דהיינו שקר לחוד (דלדעת כמה ראשונים אם אינו נוגע לממון ולב"ד וכו' ואכמ"ל), וגם אם יש בזה סכנה, מ"מ הסכנה היא רק כשמשקר לצורך איסור.

וכמובן שלא באתי להכריע כדעות המתירים בזה (וגם איני ראוי להכריע) אלא רק לדון בדעתם.

בגמ' סוטה יד ע"א משמע לפי פשט הגמ' שעד היום לא נעקר משה מקברו, וכן אי' ברז"ל שמשה לא נכנס לארץ גם במותו (עד לעתיד) ועוד אי' ברז"ל שנשאר שם להיות עם מתי מדבר, וגם במדרש איכה דאי' שהלך משה על קברי אבות משמע בפשוטו שהוא לא היה קבור שם.

אבל ברוקח עה"ת וילך רסד אי' שמשה הלך אחר שנקבר למערת המכפלה דרך מחילה.

ועי' עוד מקדש מלך חוקת צג ע"א בשם ספרי שמשה הלך במחילה למערת המכפלה.

ולשון הספרי (פ' וזאת הברכה) וימת שם משה מנין אתה אומר מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקברותן של אבות נאמר כן וימת שם משה ונאמר להלן שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ע"כ.

ובאמת כן אי' במדרש איכה שמשה הלך על קברי אבות בשעת החורבן, אבל ברוקח שם קאמר דמשום הכי לא ידע איש את קבורתו, ומשמע שמיד אחר קבורתו הלך לשם, ומשמע שגם בגופו ממש הלך לשם, וראה עוד ברמ"ד וואלי פרשת וזאת הברכה, וקאמר שהלך במחילה ולא שעמד על קברי אבות כדמשמע במדרש איכה שלא נכנס לשם.

ודעה שלישית מצינו בחיד"א (הובא בתורת החיד"א פרשת חיי שרה), שרק אחר זמן רב הלך למערת המכפלה (וע"ע בתורת החיד"א פרשת וזאת הברכה וצלע"ש, ועיקרי הדברים כאן מיוסדים ע"פ ספר לקט אליהו ולא בדקתי המקורות בפנים).

ואולי יש ליישב דכיון שהוצרך משה לשוב לארץ על ידי צער מחילות קרי לזה שלא נכנס במותו, דהצדיקים התפללו שלא יצטרכו לבוא לצער מחילות (עי' שלהי כתובות ושלהי ירושלמי דכלאים ופסיקתא רבתי פ"א).

או"ח סי' רצח משנ"ב סק"ל, איתא ברא"ש וכו' דהאידנא אין מברכין כלל על נר של בהכנ"ס שאין מדליקין בו רק לכבוד שהרי דולקין הנרות אף ביום ע"כ, וכעי"ז מבואר להלן בסי"ב דמת שהיו מוציאים לפניו נר ביום והוציאוהו בלילה בנר אין מברכין עליו והוא מגמ', ויל"ע לפ"ז לפי דעה שניה כאן השו"ע בסי"א, למה היכא דאיכא אדם חשוב בבהכנ"ס והדליקו נר לכבודו מהני מה שהוא גם להשמש כיון שהיו מדליקין גם בלא השמש, וגם לפי דעה ראשונה דכשאין אדם חשוב הוא לכבוד בהכנ"ס א"כ מה מועיל אדם חשוב או שמש כיון שהיו מדליקין בלאו הכי לכבוד, והרי לא שייך לתרץ דכל היתר זה רק בתנאי שלא היה מדליק בלאו הכי, דבחילוקים לא משמע שזה כלול בחילוק.

או"ח סי' רצח ס"ח, אור היוצא מהעצים ומהאבנים מברכין עליו, והוא מגמ' פסחים נד, והלשון צע"ק דגם נר ששבת יצא מהעצים ומהאבנים, אלא כאן מיירי שיצא במוצ"ש, וא"כ הו"ל למימר אור שיצא במוצ"ש, ושמא לא קאמר הכי שלא ייטעו דמיירי רק במי שהעביר אש, ועדיין צ"ע.

או"ח סי' רצז ס"ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ"ל בס"א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ"ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ"ב סקי"ג וכ"ש לדעת המחבר שם בס"ה.

או"ח סי' רצו ס"ז, אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בבהכנ"ס, נקט דוקא ששמעו כל בני הבית, ולא נקט באדם פרטי ששמע בבהכנ"ס ובא לבדו בביתו, ואפשר הטעם דבזה אין טעם שלא יצא בבהכנ"ס, וכמבואר לעיל סי' רצה במשנ"ב סק"ו דרק מי שיש לו בני בית שלא יצא בהבדלת הש"ץ כדי להוציא אח"כ בני ביתו, והכא מיירי שלא נתכוונו לצאת אף אחד מבני הבית על דעת שיבדילו בבית, דקדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא (עירובין ב), אבל ביחיד כה"ג יוצא בבהכנ"ס, א"נ דבר ההוה נקט בני הבית דאורחא דמילתא שיש יותר מאחד.

לכתחילה אמנם העדים צריכים להמיתו, אך אם עשה כן נתכפר לו חטאו ולא חשיב מאבד עצמו לדעת.

מקורות:

חדא דמצוה על כל ישראל להמיתו, והוא מכללם, ובדיעבד יצאו בכל אחד מישראל (גם כשהעדים יכולים להורגו), כמו שיתבאר.

ב’ דגם החובל במי שנגמר דינו אינו חייב כמבואר בסנהדרין פה ע”א וברמב”ם פ”ה מהל’ ממרים הי”ב מטעם דהוא גברא קטילא או מטעם אחר [עי’ בחי’ ר”ן שם ובחי’ סנהדרין קטנה] וכ”ש ההורגו שהרי קיים בזה עיקר הציווי, (אף דלכתחילה אסור לאחר להרגו כשאפשר לקיים יד העדים וגו’ וכמבואר ברמב”ם פי”ד מהל’ סנהדרין ה”ח, ומסתבר דאינו לעיכובא, ועי’ עוד בזה במנ”ח מצוה רצו ד”ה ודע דאף אם לא ייחדו, וע”ע בדברי הר”ן שהבאתי בתשובה ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’ ומה שנו”נ שם בדבריו, ולכאורה גם דברי הר”ן שבחובל חייב תשלומין יתיישב רק אם נימא דחשיב רציחה ולכן בחובל חייב בתשלומין, אבל יש לדון בזה כיון דחבלה גרידא בלא מטרת מיתה אלא נתנה לזה רשות, וע”ע משנה אחרונה נגעים פי”ד מ”ט ומנ”ח מצוה תסב, ועי’ בתשובתי ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’ מה שכתבתי עוד בענין זה), וה”ה ההורג את עצמו, דלא יהא חמור מאחר ההורגו.

ג’ דקי”ל שאול בן קיש שאיבד עצמו מותר כמבואר בהרבה ראשונים ע”פ הב”ר, ואע”ג דלא דמי לגמרי כיון שכאן חיוב המיתה ע”פ דין מ”מ אין בזה חילוק לעניננו, ויש גם צד לומר דכיון שהוא גברא קטילא יותר מותר להורגו מאם אחר רודפו.

ואמנם הי’ מקום לטעון דכיון שמחוייב למות ע”פ ב”ד ממילא לא נאמר בו היתר זה של “אך” דמכם שמתיר לאבד עצמו, דהיתר זה נאמר כדי להציל אדם ממיתה שאינו מחוייב בה (ליהרג בפחות ביזיון), ומ”מ יש לומר הבנה בזה דכיון שעומד למות ממילא הו”ל כגברא קטילא לענין זה שמותר לאבד עצמו, כיון שלא נאמרה קצבה לדבר כמה שיעור ביזיון מותר להרוג עצמו כדי למנוע מזה, א”כ יש לומר דההגדרה היא כנ”ל שעומד למות, אבל עדיין יש לדחות דבעינן משהו ביזיון או צער שמונע מעצמו ולזה הותר להרוג עצמו, אבל עדיין אינו ברור דצער או ביזיון לחוד אינו מתיר לאבד עצמו, אלא דבצירוף המיתה אז הצער מתיר לו לאבד עצמו, ואינו מוכרח, וע’ בחיבוריהם של בעה”ת עה”ת פרשת נח.

ד’ דיש אחרונים שטענו שמי שאיבד עצמו מחמת צרות ורדיפות לא חשיב מאבד עצמו וגם אם לא נקבל דבריהם כ”כ מ”מ דבריהם מסתברים מצד עצמם בגברא קטילא כמו בניד”ד.

ה’ במעשה דיקום איש צרורות למדו מזה האחרונים (שבו”י ח”ב סי’ קיא והגהות הרד”ל קידושין פא ע”א) דמי שחטא מותר להרוג עצמו לכפרה וכן הביאו את דברי השטמ”ק ומהרי”ט בכתובות קג ע”ב גבי ההוא כובס שיצתה בת קול וכו’, וכן למד הרד”ל מעובדא דר’ חייא בר אשי בקידושין שם דמותר לאדם להרוג עצמו לכפרה, ודלא כיפ”ת שהביא השבו”י שם שקצת נסוג מהגדרת ההיתר, ועי’ ברכ”י יו”ד סי’ שמה ס”ג.

ו’ יש להוסיף עוד דאדם שנגמר דינו למיתה אסור לו לברוח מב”ד, ורק לגבי בועל ארמית נאמרו לגבי הקנאי דיני רודף, אבל לגבי חייבי מיתות ב”ד שנהרג בדין לא נאמרו שום דיני רודף על הב”ד (ע”ע במנ”ח מצוה הנ”ל דהרחיב הענין על עוד מחוייבי מיתה אבל במחוייבי מיתת ב”ד שנגמר דינם הוא פשוט ואי”צ לפנים), ואסור לו להלחם בב”ד ולא לברוח מהם, וחזי’ שוב את הנקודה שגם לגבי עצמו הוא מתייחס כאדם שחייב מיתה.

ז’ עי’ עוד בתשובה אחרת (ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’) שציינתי עוד לדברי הגמ’ בשבת קלו ע”א שהחובל בנפל חשיב לענין שבת כמחתך בשר בעלמא אם כי שם הגדרים אחרים כיון שלא נולד עדיין כתיקונו, כמו שהערתי שם, ובנגמר דינו לא בהכרח נאמר דינא דמחתך בשר, וע”ע במנ”ח שם בהגדרת עובר במעי אמו לענין רציחה.

וכ”ז דלא כמו שהביא כת”ר מספר מדרש אליהו לבעל השבט מוסר (פרק ח) שכתב וז”ל, מספקא לי על מי שנגמר דינו למיתה וקדם והרג לעצמו אם נקרא מאבד עצמו לדעת, כי אפשר שלא נקרא מאבד עצמו דכתיב “יומת המת” השווהו הכתוב למת, או אפשר שגזרתו יתברך שיחיה עד אותה שעה שימיתוהו בית דין, ודעתי נוטה שאינו יכול, וטוב שיטלה מי שהניחה ותהא מיתתו כפרה, משא”כ ממית עצמו אין אותה מיתה כפרה על העון שעשה.
ועוד שבהורג עצמו קודם שימיתוהו בית דין, נראה כבועט על גזרותיו שגזר עליו המיתה הזאת ומאבד עולמו עכ”ד, ואילו לפי מה שנתבאר (וכן מה שנתבאר באידך תשובה הנ”ל ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’), אכן א”א לו להרוג עצמו כיון דלכתחילה יד העדים תהיה בו בראשונה, אולם בדיעבד לא חשיב כאיבד עצמו לדעת אלא ככל אחד מישראל שאם הרג נתקיימה המצוה בזה בדיעבד, וגם היתה לו כפרה דלא גרע מיקום איש צרורות שלא היה גמר מיתה.

יעוי' ביפה ללב (סי' רס אות ג) שכך הבין בדעת האר"י שלא לגזוז ציפרניים בלילה ע"פ מה שנהג שלא להסתפר אז, ועי' תשובות ישראל ח"ו סי' לט ומה שהביא שם שכן נהג רב אחד שלא לגזוז ציפרנים בלילה ותמה עליו, אולם אין לתמוה אם כך נהג הרב הנזכר שכן מבואר ביפה ללב לרח"פ, ודלא כמה שכתב הגר"י הלל בקובץ מקבציאל לח עמ' רכג (ועי' בספר יצחק ירנן סי' כד) שאין ללמוד הצפרניים מהשער, אולם יש לציין דמנהג זה שלא לגזוז הצפרניים בלילה אינו מפורש בכתבי האר"י וגם אינו נהוג כ"כ כמו מנהגים אחרים שהובאו בכתבי האר"י, ועי' במועד לכל חי סי' ו אות ז שהזכיר רק תספורת, ועי' יוסף אומץ להחיד"א, ועי' במנחת אלעזר ח"ד סי' י סק"ו שהתיר אפי' תספורת בלילה ונקט בפשיטות שאין כוונת האר"י כלל לזה.

וראה גם בא"א מבוטשאטש מהדו"ת סי' רס שהזכיר באיזה אופן קציצת ציפורניים בלילה ולא הזכיר שיש חשש בזה [ואולי יש חילוק באיזה לילה]  וכעי"ז בקצות השלחן סי' עג בדה"ש סק"ד ובמילי דחסידותא על הספר חסידים.

ומאחר שדברי האחרונים המחמירים בזה מיוסדים על דברי האר"י שהובא במג"א ס"ס רנא וזה היה מסתמא גם לפני המקילים ולמרות זאת לא שיערו ללמוד מזה הנהגות אלו א"כ לא שמעו מהנהגה כזו לענין מניעת גזיזת ציפרניים בלילה ואולי גם תספורת.

ובקהילותינו שלא נהגו בהרבה דברים ע"פ קבלה כ"ש שלא חשו לזה ולא נהגו בזה, שהרי גם אינו ברור שהאר"י נהג שלא להסתפר בלילה (ראה מנחת אלעזר שם שדחה הדברים בתוקף ושאין ראיה מהמג"א בס"ס רנא) וגם אינו ברור שגזיזת ציפרניים הוא כתספורת כמ"ש קצת אחרונים, ומאחר דבקבלה בלאו הכי לא החמירו בהרבה דברים, ואיסורא בודאי אין כאן, לכן נראה שלא חשו לזה, למעט שכשגוזז לכבוד שבת שלכתחילה טוב לגזוז ביום ו' ולא בלילו כדי שיהיה ניכר יותר שעושה לכבוד שבת כעין מ"ש המשנ"ב לגבי רחיצה (וראה ט"ז סי' רס סק"א בשם רש"ל, והרחבתי עוד בתשובה אחרת), אבל לא מצד זהירות ע"פ קבלה.

ומ"מ מי שרגיל לנהוג ולהחמיר לחשוש ע"פ קבלה ושואל אם יש בזה דבר טוב להזהר גם בזה, בודאי שאפשר לומר שיש בזה דבר טוב.

אע"ג דלגבי טומאת אהל יש גם לאו של לא יבוא כמבואר בסה"מ להר"מ מצוה קסח, מ"מ במה שהותר לכהן להטמאות כלשון התורה לה יטמא הותר כל אופני טומאת מת וגם טומאת אהל אע"פ שיש לזה לאו ביאה מ"מ התוצאה היא טומאה וזה כלול בהיתר הטומאת מת לכהן.

וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מהל' אבל דכה"ג מוזהר שלא לבוא באהל המת, ומבואר מזה דכהן הדיוט שרי, וכעי"ז איתא גם ברמב"ם בסה"מ ר"פ אמור ובחינוך מצוה ע"ר.

וכן מבואר בפשיטות במנ"ח מצוה רסד אות ט' אגב אורחא דמותר לכהן להיטמא לקרוביו באהל המת, וכן מבואר בפשיטות בהרבה פוסקים דיכול הכהן להיות בבית המת (דה"ח הובא בפת"ש וכ"כ בחכמ"א כלל ק ס"ה וקצש"ע סי' רב סי"א, וכן לצורך שמירה במהר"ם שיק יו"ד סי' קכג).

ואע"ג דאיסור לא יבוא נלמד מכהן גדול לכהן הדיוט וכנ"ל מ"מ היינו דוקא לדברים שכהן הדיוט אסור בהם.

ויתכן שיש ללמוד כן ממתני' דנזיר גבי ק"ו מהלכה דעצם כשעורה ורביעית דם, ומבואר שם דמצד הק"ו הוא שפיר ורק דאין למדין ק"ו מהלכה או כלשון ר' יהושע יפה אתה אומר אלא אמרו כך הלכה, ולמה לא פרכי' דאם למד חומרתו של רביעית דם מאהל א"כ לפרוך מה לאהל שכן חמור שנאסר לכהן לכך רביעית דם מטמא בו תאמר במגע דקיל שהותר לכהן, ושמא לא יטמא בו רביעת דם, וצל"ע אם שייך לפרוך בכה"ג.

בבה"ל ריש סי' רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א"כ איך כתב השו"ע בס"ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו' מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס"ל כשיטה הראשונה הנ"ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא"כ שיטה שניה הנ"ל, ויעוי' בשל"ה שנקט דג' סעודות מן התורה דהרי בגמ' דרשי' לה מדכתיב היום ג"פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל"ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ"מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו"ע בס"ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס"ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו"ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו"ע מודו (מיהו שמא י"ל דבס"ג סמך על מה שכתב בס"ב יש אומרים), וכמ"ש המשנ"ב בסק"ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה"ע להגרא"ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי' תוס' סוכה ג ע"א ואכמ"ל בנקודה זו), וממילא בנד"ד אפי' נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ"מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

בחפץ חיים [כלל ח פ"י] מפורש לאיסור בזה, והביא הח"ח שם ראיה מאבות דר"נ פ"ז ותורף הראיה משם צריכה ביאור, דעיקר מה שנזכר שם שאינו דבר טוב ולא מיירי שם להדיא לגבי איסור לה"ר דהרי קאמר שם שאינו טוב גם במה שמבזה את עצמו, והרי לבזות עצמו בפשטות אינו משום לה"ר כלל, אלא מצד שאינו טוב לבזות את עצמו ואת חבירו דהרי סברא הוא דכשמבזה את עצמו ואת חבירו ואין בזה שום תועלת אלא רק המשך מריבה בודאי שאינו דבר כדאי, וגם אם נקבל שכל סיפור לה"ר של אשה לבעלה אינו כדאי כשאין בזה צורך (וכך פשוט דהרי גם האדם עצמו צריך להסיר הכעס מלבו ולדון לכף זכות וכ"ש שלא לספר לבעלה גם אם אשתו כגופו), מ"מ עדיין מנ"ל דחשיב לה"ר, ועוד למה נזכר שם רק הענין שלא לספר לאשתו מריבה שעשה עם אחר שזהו דשמא רק בזה החמירו כיון שהוא לא לצורך כלל דהרי גם את עצמו מבזה, ושמא דס"ד שיש בזה צורך אבל להנאה בעלמא פשיטא דאסור.

אולם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' אלף כג (הטה אזנה וכו') הביא מאמר מרז"ל בענין זה, ומבואר שם להדיא דגם אשה לבעלה אסורה לספר לה"ר עכ"פ כשהוא שלא לצורך עי"ש, ואמנם שם נזכר שהאשה נענשה משום שהיתה מחזרת לשמוע לה"ר לספר לבעלה, ויש לציין דשם היה חמור מחמת עצם הטיית האוזן לשמיעת לה"ר שהוא איסור לכו"ע, וגם עצם התאמצותה לשלח מדנים בין אנשים גם בלא איסור לה"ר, אם כי כמו שנתבאר דמשמע שהכל היה איסור, ולכן נענשה בכל חומר הדין, מ"מ ממילא ש"מ דגם בלא מחזרת יש איסור, ואמנם בדוחק היה מקום לדחות הראיה דשם מטרת הסיפור היה כדי לשנוא הבריות בעיני בעלה ולכן חמור יותר כיון שהוא למטרת שנאת חינם אבל אם הוא למטרת הנאה בלבד עדיין אין ראיה ברורה לזה, אבל אין שום צורך לומר כן והעיקר דמחמת זה רק החמירו עליה יותר אבל גם להנאה בעלמא אין היתר.

אבל בשם החזו"א אתבדרא שמועה (שאיני יודע אם יש לה מקור מתלמידי החזו"א וכבר אמר החזו"א שאין להאמין לשום שמועה משמו כמו ששמעתי מפ"ק הגרח"ק) שהדבר מותר משום אשתו כגופו, ויש לציין שמצינו דבר דומה לזה במאירי דכתובות סז ע"ב לגבי צדקה בצנעא דלאשתו מספר משום שאשתו כגופו, אבל שם יש סברא נוספת מאחר שאוכלים מקופה משותפת והם שותפים בהכנסות ובהוצאות, וראוי כלפי שמיא וארעא שתהיה שותפה בהחלטת הצדקה ואפי' באופן שמדינא אין הממון שלה.

ומ"מ יש אופנים שגם להח"ח יהיה מותר באופן שיש צורך להפיג דאגתה על ידי שמספרת לבעלה באופנים המבוארים בפוסקים להתיר בזה [ראה חפץ חיים כל י סי"ד בפרט החמישי], וכהיום שהדורות חלושים לפעמים יש בזה צורך.

ועי' בחוט שני הל' שמה"ל פ"ג עמ' שמו סק"ב שכתב וז"ל ואשה באיזה מקום עבודה ומצערים אותה שם, או שפגעו בכבודה וכיוצא בזה, ודאי מותר לה לספר לבעלה שהרי הבעל צריך לעזור ולייעץ, ושפיר חשיב לתועלת לה, מ"מ מותר גם לספר ולשמוע להפג לבו רק אם מסייע בזה, שהמספר נרגע אף שאינו יכול לסייע, מ"מ צריך ליזהר לספר אז רק מה שצריך להרגיע ולא יותר, אך פשוט שאסור לה לספר לבעלה את כל מה שמתנהל במקום עבודתה כשיש בהם דברי גנאי לאחרים, אם לא כשצריך לסייע ולייעץ לה, ולפעמים יש ענין של להפיג לבו בעניני שלום בית שמספרים אחד על השני, אם מתכוין לחפש להקל מעליו את הצער, ואולי ימצא איזה עצה ופתרון, ואין כאן כונה לגנות את השני הרי זה מותר וכנ"ל, אבל אם הכונה היא להקניט את השני ודאי דאסור עכ"ל.

והגר"י זילברשטיין צידד דגם מה שאומרים בשם החזו"א הכונה כשיש בזה תועלת לצרכה ע"ד דברי הח"ח הנ"ל להפיג הדאגה ושבזה אפשר שאין מחלוקת וגם הח"ח מודה לזה, עי"ש בהרחבה בשיעורי ווי העמודים וחשוקיהם סא עמ' סג ואילך.

ובאמת בכתובים לא מצאתי בשום מקום בשם החזו"א היתר ברור לספר לאשתו כל לה"ר, דגם בספר ושב ורפא עמ' תקמו הובאה שמועה בנוסח מעין זה בשם החזו"א שלספר לצורך לפרוק וכו' מותר וגם בחוט שני הנ"ל לא התיר להנאה גרידא אלא לצורך וכנ"ל בביאור דברי המהר"ם מרוטנבורג.

הנה בגמ' מבואר דיש בזה חיוב נטילה מטעם סכנה ולא חילקו בגמ' בין דרך אקראי לדרך קבע, ומבואר ברמ"א יו"ד סי' קטז דבכל ספק סכנתא יש להחמיר, ולכן גם בניד"ד מאחר שלא נתבאר שיש היתר בזה צריך להחמיר.

והגרח"ק ראיתי בביתו אחר תפילת שחרית לפני כמה שנים שהחמיר ליטול ידיו אחר שגזז פעם אחת שערות תינוק שבא אליו לגילוח השיער כנהוג, ומצאתי כתוב (אולי בספר מנחת תודה) שנהג כן אחר שראה להגראי"ל שהחמיר בזה, ועיקר החידוש בזה להחמיר אפי' שגוזז לאדם אחר , אע"ג דבנט"י אין חיוב של מאכיל מחמת אוכל כמבואר בפרק כל הבשר, מ"מ כאן משום רוח רעה חמיר ואפי' בספק, אבל הגוזז לעצמו כ"ש שיש להחמיר, וגם להמקילים בגוזז לאחרים (אשל אברהם מבוטשאטש מהדו"ת סי' ד סי"ח וכה"ח שם סקצ"ב) יחמירו בזה.

וכ"כ בקצות השלחן סי' ב סי"א דגם מי שנושך ציפרניו בשיניו חייב בנטילה, וכן מבואר דעת החזו"א (המובאת בתשובה הסמוכה ד"ה הגוזז ציפורן אחת) דעכ"פ הנושך כמה ציפרניים צריך ליטול.

לענין הגוזז ציפורן אחת אמנם היה מקום לדייק מלשון הגמ' פסחים ריש דף קיב והשו"ע או"ח סי' ד סי"ח דרק ציפרניים רבים כגון ב' או יותר, אבל אין מוכרח דיש לומר ציפורניים דעלמא, או שלא דברו חכמים אלא בהוה שרגיל ליטול כל ציפרניו בפעם אחת, וגם צל"ע בנוסחאות שם, ולכן לכאורה בחשש סכנה מחמרינן (דיש בזה סכנה כמבואר בגמ' ושו"ע שם ועוד הובא סכנה בזה בחופת אליהו רבה שער ח'), וכ"כ בתהלה לדוד מהדו"ת סי' ד דאפילו גזז ציפורן אחד חייב בנטילה, וכן מבואר בכמה פוסקים דלאו דוקא הנוטל כל ציפרניו (כה"ח סי' ד אות סז בשם רשב"ץ במס' נדה וארצה"ח שם), ומסתימת הדברים משמע שאין שיעור של כמות ציפרניים שמתחייב על ידי זה בנטילה.

ומ"מ המקל בזה יש לו קצת סמך מלשון הגמ' והשו"ע, ובשם החזו"א (בהנהגות שנדפסו בסו"ס אמרי יושר בשם יש מי שאומר) הובא שאין נוהגין ליטול אחר ציפורן אחת, ויתכן שסבר החזו"א דמאחר שיש לומר דנשתנו הטבעים וגם כל ענין זה הוא חידוש א"כ אין אנו מחוייבים לנהוג אלא רק מה שכתוב להדיא בגמ' ומאחר דבגמ' נזכר רק טופריה בלשון רבים אין אנו צריכים להקפיד יותר מזה.

אמנם גם בשם החזו"א יש שמועות סותרות בזה דבבית ברוך ח"א מילואים כלל ב סק"מ הביא שמועה אחרת בשם החזו"א דרק בחצי ציפורן אין ליטול, ועי"ש שהסתפק בביאור הדבר וסיים ששמע שאין לסמוך על מה שלא נדפס בספר רק מפי השמועה.

ולגוף הענין של חצי ציפורן יש להעיר דבעצם בכל נוטל ציפורן אינו נוטל את כל הציפורן, ואף דיש מקום לומר דהמדידה בזה היא רק מה שדרך להוציא ע"פ המבואר בדיני נט"י לגבי צואה שם וטבילה ובדרי המקובלים (ויש גם צד באחרונים שהרוח רעה השורה אחר נטילת הציפרניים היינו רק בציפורן העודפת על הבשר, עי' צי"א ח"ז סי' ב), מ"מ מנ"ל לחדש כ"כ ענין חצי ציפורן, דאם אנו מקבלים שציפורן אחד חייב בנטילה א"כ סו"ס היה כאן מעשה נטילה בציפורן.

ושוב ראיתי ששמועה זו הובאה גם באחרות רבינו ח"א עמ' קה דבקוצץ בשיניו ציפרניו חייב נטילה אבל ציפורן אחת לא, ויש לסמוך ע"ז יותר ממש"כ בבית ברוך, חדא דהכא תרתי והכא חדא, ועוד דאינהו תלמידים מובהקים ואיהו לא, ועוד דשמועה זו גופא לא ברירא כ"כ לבעל הבית ברוך גופיה, ועוד דשמועה זו שהביא הבית ברוך היא מילתא דתמיהה כמו שנתבאר.

וע"ע בנידון זה אם יש לפטור נטילה בציפורן אחת בשמירת הגוף והנפש ח"א סו"ס סח.

בחז"ל ראינו ששבחו מה שעלו ממצרים בשמות ראובן ושמעון כמו שירדו ואפשר דע"ש זה נקבע להמשיך בהנהגה זו.

ויש להוסיף עוד דמבואר בכמה קדמונים שלא לקרוא בשמות קודם האבות, וממילא מכיון שהאבות לא היו חברים אלא אב ובנו ממילא כשבאו לומר שם של בני אדם חברים אמרו ראובן ושמעון אבל לא רצו להשתמש בשמות קודם מתן תורה, ומאידך עי' מה שכתבתי בחידושי על השו"ע הל' זימון דבמקום שרצו לומר אב ובנו הזכירו ראובן ויעקב וק"ל.

הנה מצד הסברא הפשוטה בודאי ששיעור האכילה של שיעור קביעת סעודה באוכל סעודה שלמה [להסוברים כן, עי' במשנ"ב סי' קסח] מסתבר שהשיעור הוא גדול יותר דלפי צד זה לא ילפי' מאכילת כיכר דעירובין כמבואר במשנ"ב שם.

ויש להוסיף דלדעת הפמ"ג באשל אברהם סי' רי סק"א מי שאכל כמה אכילות פחות מכזית עד שיעור ששבע יתחייב בבהמ"ז, ומבואר להדיא דדעתו דשיעור קביעת סעודה לא נמדד בשיעור כדי אכילת פרס.

וכן הובא במשנ"ב שם סק"א בשם הפמ"ג דכל מה דבעי' שיעורא דכדי אכילת פרס הוא רק לענין שיעור אכילה בכזית אבל לענין פת כדי שביעה דשיעורו מה"ת חייב אף שאכל מעט מעט.

ובדבריהם נוסף חידוש עוד דאף א"צ שיעור הרגיל בכדי לאכול סעודה שכדי שביעה אלא סגי שבסופו של דבר אכל כדי שביעה ולא אכפת לן כלל כמה זמן זה לקח, דכיון שאכל שיעור כדי שביעה נתחייב לברך את קונו על מה ששבע.

אבל כתב שם השעה"צ דדין זה לא ברירא כולי האי דאפשר דאף שיש כדי שביעה מ"מ בעינן ואכלת ג"כ וזה לא מקרי אכילה כמ"ש המג"א, ואפשר שמשום זה סיים הפמ"ג וצ"ע, אך אם אכל כזית אחת מזה בבת אחת בודאי שחייב בבהמ"ז מן התורה ממה נפשך ודוק עכ"ד.

ורצה לומר דיש צד דבעי' ב' תנאים לבהמ"ז מן התורה שתהיה אכילה ושתהיה שביעה, ומאחר שקיים ב' תנאים אלו שאכל כזית פת (דאכילה הוא בכזית) ואכל עוד פת מעט מעט וקיים בזה שביעה א"כ יצא ידי חובה מכל צד, ויש להוסיף עוד דכך מתבאר גם מדינא דצירוף שאר תבשילין לשיעור שביעה דאף שלא נאמר בהם ואכלת ושבעת וברכת (עי' ברכות לה ע"א ושם במתני' אח"ז בפלוגתא דר"ג ורבנן ובגמ' שם), מ"מ סגי שיש כאן ואכלת מפת ויש כאן ושבעת יחד עם הפת.

ולפי צד זה יצטרך לכה"פ כזית א' של פת (וע"ע במסורת משה דלקמן) אבל לפי הצד הקודם בפמ"ג אפשר דיתחייב גם בפחות מכזית, ובנידון כעין זה ע"ע בבה"ל סי' רח ס"ט ד"ה אינו ואג"מ או"ח ח"א סי' עו ושבט הלוי ח"ד סי' כב וח"י סי' מד סק"ג ונשמת אברהם סי' רי סק"א בשם הגרשז"א.

ומ"מ יש לצדד דגם לפי הצד דיש איזה שיעור שביעה מ"מ מסברא היה נראה דמ"מ לו יצוייר שאכל כל שיעור השביעה בשיעור זמן של כדי אכילת שיעור שביעה [שיש שיעור כזה ויש לחשבו לפי שיעור אכילת שיעור שביעה בהשוואה לשיעור אכילת פרס] ולא אכל אפי' כזית א' כדי אכילת פרס יתחייב מדין שעשה הדאורייתא, אבל במציאות דבר כזה לא יתכן דהרי בחשבון יוצא שאם אכל שיעור שביעה בשיעור זמן של כדי אכילת שיעור שביעה אכל א"כ לפחות כזית אחת כדי אכילת כזית (לא מבעיא להסוברים ששיעור שביעה הוא כ"א ביצים דגם לממעטים השיעור מ"מ כו"ע מודים שהוא יותר מכזית כמבואר בגמ'), והוא זמן קצר יותר מכדי אכילת פרס.

ולכן גם האג"מ הנ"ל [וסייעתו] שהזכיר דכדי להתחייב בבהמ"ז הסברא נוטה מעיקר הדין דבעי' לפחות שיעור אכילת פרס של כזית [עי"ש מ"ש להלכה], לא הזכיר מציאות כזו שאכל הכל בכדי אכילת שיעור שביעה ולא אכל כזית בכדי אכילת פרס מכיון שמציאות כזו לא שייכת כמו שנתבאר, ורק דן באופן שלא אכל הכל בשיעור אכילה כלל (באופן שאין במאכל שיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס) ורק דן מצד אם יש לחייבו מצד שביעה בלבד בלא אכילת כזית פת או לא.

ובעיקר הנידון בתשובה זו יש להוסיף דדעת האג"מ (מסורת משה ח"ב עמ' לו) דשיעור קביעת סעודה א"א למודדו בכמות (ומאידך ע"ע בערה"ש שהביא שם) אלא נמדד לפי מה שרגיל לאכול פת אז יתחייב גם עם משלים השיעור בדבר שאינו פת, וכעי"ז כ' בספרו או"ח ח"ג סי' לב ששיעור קביעת סעודה הוא בכל מקום לפי דרך אכילת הפת הנהוגה בו עכ"ד, וגם בזה אין סברא לומר ששיעור אכילת זמן זה ייחשב בשיעור כדי אכילת פרס שלא נזכר לענין שיעור זה כלל.

הנה עצם ענין היתר ספק חדש מטעם ספק ספקא כבר נזכרה ברמ"א יו"ד סי' רצג ס"ג סברא כזו שמא התבואה משנה שעברה ואם תמצי לומר משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר, ובעצם מה שנקט שיש בזה ספק ספיקא הוא דבר הצ"ב קצת דלמה לא נימא שיש כאן ספק אחד אם תבואה זו דינה כישן או כחדש, דהרי אם הושרשה קודם לעומר דינה כישן, אולם אם נקבל דיש ספק אם חדש בחו"ל אסור או מותר שמא נאמר שיש כאן ספק ספקא מצד דשמא הלכה דחדש בחו"ל מותר.

אולם על התירו של הרמ"א הנ"ל המשנ"ב סי' תפט סקמ"ה כתב דא"א להתיר מטעם זה במקומות שרוב התבואה מן החדש או אם באה התבואה ממקום כזה שרוב התבואה מן החדש, דבאופן שיש רוב איסור לא מחשיבים הדבר כספק.

ואח"כ הביא המשנ"ב עוד צדדי התירים שעליהם סמכו העולם וכ' דבעל נפש לא יסמוך על היתרים אלו ויחמיר באיסור חדש "בכל מה שאפשר לו" דלכמה ראשונים הוא איסור תורה וגם הגר"א היה מחמיר בזה ככל איסורי תורה, ויש לעיין אם כוונתו גם לשלול היתר של הרמ"א, אבל בביאור הלכה שם הביא דגם כמה מן האחרונים המקילים לא רצו להקל אלא בספק ולא בודאי וסיים שם דמן הראוי והנכון לפרוש עכ"פ מודאי חדש ושאפשר להשיג מתבואה ישנה מי שרוצה עי"ש בהרחבה בלשונותיו, ומבואר מדבריו דעיקר מה שסבר דיש מקום מצד הדין להקל בספק חדש ולא ברירא ליה לגמרי.

אבל בבה"ל שם דן לענין אנשים יר"ש הטוענים שלא שייך להם להחמיר בחדש מחמת דבלאו הכי מוכרחים לאכול חדש בכל מיני דברים ובפליטת כלים, ותמה עליהם הבה"ל דאטו מי שמוכרח לעבור איסור יעבור עוד איסור, ולענין ספקות הביא בשם האו"ז ח"א סי' שכח דלענין ספק בשעת הדחק יש לסמוך על הסוברים שחדש דרבנן והוי ספק דרבנן, וכן בפליטת כלים (משמע אפי' בודאי חדש) יש צדדים להקל וכו' עי"ש.

וחזי' מדבריו שבמשנ"ב דן מטעם ספק ספקא ולא דן מטעם דיש צירוף דעות אלו שחדש מותר והזכיר בלשונות חזקים להחמיר בחדש ולחשוש לשיטות הראשונים שהוא איסור תורה, ואפשר דסבר שהשיטה העיקרית היא שחדש אסור (דרוב הפוסקים החמירו בזה עכ"פ בחדש ודאי) וממילא יש כאן רק ספק אחד, וגם לא הזכיר לסמוך על המתירים חדש אלא רק רק על הסוברים שהוא דרבנן, דהמתירים הם יחידאי, גם אם רבים נהגו כמותן (דהמשנ"ב ובה"ל לאסבר ממנהג זה כמבואר שם), וגם זה רק בשעת הדחק וגם זה הביא הבה"ל לא כפסקי הלכה אלא לדחות טענת האומרים שאם מקילים בספק יקלו בודאי ולכן הביא כסניף דברי האו"ז דבספק מקל ובודאי מחמיר.

היוצא מכ"ז דיש צד כזה שבשעת הדחק מותר להקל בספק חדש עכ"פ בחו"ל [ועי"ש במשנ"ב דיש סוברים שבא"י הוא דאורייתא ובחו"ל מדרבנן וגזרו רק במדינות הסמוכות ואפשר שע"ז סמכו] כשצריך, ולא ברירא לן לגמרי להקל בזה מאחר דיש לחשוש שהשיטה העיקרית שחדש בחו"ל אסור מן התורה.

יזכיר בשם אביו או בכינוי אחר שמייחד אותו (חזו”א).

מקורות:

עי’ בתוס’ חגיגה ט ע”ב שגר נקרא בן אברהם ושרה אבל שם באמת הוא מתייחס ישירות אליהם, וגם בעליה לתורה יש נוהגים לעשות מי שבירך על שם אברהם (ראה עלי תמר על הירושלמי פ”א דבכורים ה”ד, ובגט אי’ באה”ע סי’ קכט שכותבים רק שמו ולא שם האב דשם מחמרי’).

משא”כ כאן שיש לו אם אחרת א”כ בניד”ד שמא כאן גם בתפילה אין להזכיר שרה כשם האם, ובפרט דאי’ בתוס’ שם שהיו אברהם ושרה תחילה לגרים ולכן הגר נקרא בנם א”כ שמא אין כל אחד מישראל נקרא בן אברהם ושרה.

וראיתי מי שכתב דכאן יאמר בן חוה ואיני מבין דבריו, דהרי רק בני נח מתייחסים אחר נח וה”ה אחר אדם ואם אנו מתייחסים לאדם וחוה כ”ש שאנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב ואם גר מתייחס לשרה כ”ש ישראל דבזה לכו”ע מתייחס אחריהם (עי’ במפרשי המשנה בבכורים בשם ירושלמי) ועוד דכבר מבואר בדברי האחרונים (והרחבתי בתשובה אחרת) דאם האם היא חוטאת אין להזכיר שמה ולמה יזכיר חוה שבא עליה הנחש והוליד ממנה (פדרר”א ומדה”ג פ’ בראשית) וגרמה מיתה לעולם.

[וראיתי חכ”א שכתב בשם הגרח”ק בספר שמות בארץ דלהלן שיש אומרים שיזכיר בן חוה כי היא היתה אם כל חי, והיה נראה לי קצת תמוה, ולכן עיינתי בפנים הספר הנ”ל וראיתי שכל הדברים שם שמהגרח”ק באו בכתב מודגש ומילים אלו הובאו בכתב לא מודגש ובסוגריים ובכתב קטן משאר כל התוכן, ועיינתי בהקדמה שם וראיתי שכ’ שם שמה שבכתב לא מודגש הוא תוספת דברים או ביאור מהעורך או מדברים שנשמעו בע”פ מהגרח”ק, ולכן מאחר שכל שאר הדברים שם מהגרח”ק בקטע זה מודגשים, לכן כנראה שסוגריים קטנות לא מודגשות אלו הם תוספת מהמחבר].

ובארחות רבינו עמ’ שלג הביא בשם הקה”י שאם המתפלל אינו יודע את שם האם אפשר להזכיר את שם האב, וכן הובא שם בשם החזו”א שיאמרו שם האב או באופן אחר שיוודע שהכונה לחולה זה.

ובתשובה אחרת הרחבתי שאין איסור מעיקר הדין בהזכרת שם האב וגם יש מקומות שכנראה נהגו בזה לכתחילה, וכ”כ בעה”ש או”ח סי’ קיט ס”א שיזכיר שם אמו או שם אביו של החולה.

ובספר שמות בארץ עמ’ קיז הובא מהגרח”ק שהחזון איש אמר שאם אין זוכרין שם אמו יאמרו שם אביו ואם גם זה אין ידוע יזכירו שם עירו או שם פרנסתו כגון הסנדלר וכה”ג ע”כ, ועי’ בתפילה כהלכתה פי”ב סמ”ב בשם הגרי”י פישר בעל אבן ישראל שאם ידוע רק בכינוי שמו יזכירוהו בכינויו ואפי’ בלשון לעז.

ומ”מ כשמתפלל בפני החולה א”צ להזכיר שמו כמו שהביא המשנ”ב שם בשם המג”א, והוא ע”פ הגמ’ ברכות לד שכ”א שם, ומהרי”ל שחילק בין בפניו לשלא בפניו.

ויש לשים לב דבתפילה צריך שהתפילה תהיה מבוררת כמ”ש המשנ”ב סי’ קיט סק”ב בשם הפר”ח בשם הזוהר (ראה זהר פ’ לך לך פד ופ’ וישלח קסט) שבתפילה צריך לפרש דבריו כראוי עכ”ד, ולכן צריך להזכיר שם החולה רק כשהוא שלא בפניו (עה”ש שם ס”ב ופשוט), וממילא כשבא להזכיר החולה באיזה דרך של כינוי וכיו”ב (כדלעיל בשם החזו”א) צריך לומר שם החולה באופן שיהיה מכוון לחולה, שלא תתקבל התפילה על אדם אחר בשם זה, וכדאי’ במדרש אסתר שפעם התפלל אדם שהיה עיף בדרך שיבוא אליו חמור ובא אליו שר אחד וביקש שישא על כתפיו את חמורו, ועי’ עוד במשנ”ב גבי עשי”ת גבי זכרנו לחיים שלא לומר בפתח, ומנהגינו לחשוש לזה בכל ימות השנה אף שהמשנ”ב החמיר שם רק בעשי”ת.

הדין הוא שאם יש עוד צירופים אפשר לצרפם להקל לפי הענין, והראיה דהמשנ"ב בסי' קסח הביא פלוגתא אם השיעור להתחייב בבהמ"ז הוא ג' או ד' ביצים וילפי' מעירובין או דלא ילפי' מעירובין והשיעור הוא שיעור קביעת סעודה גמורה, ומשמע דסבר לעיקר הדין כהמקילים בזה ששיעור החיוב הוא רק בקביעת סעודה גמורה ולמרות זאת חשש למעשה להמחמירים בזה, אבל במה שכתב לחשוש להמחמירים בזה לא הזכיר לחשוש מג' ביצים, והטעם משום דבספק ספקא א"צ להחמיר לדעה שאינה מעיקר הדין, וכמו שהוכחתי מעוד מקומות בתשובה אחרת.

ויש בזה צירוף נוסף שדעת השעה"צ דבמעין ג' יוצאין יד"ח בהמ"ז מדאורייתא (ובריטב"א יש סתירות בזה ובחידושיו בברכות דף מ' משמע דבדיעבד יוצא אפי' מדרבנן, אבל מה שהביא השו"ע הדעה שאם לא חתם בבריך רחמנא לא יצא יד"ח ברכה ראשונה מבואר מזה דלדעה זו חילוק ברכות הוא לעיכובא עכ"פ דרבנן).

וממילא כשיש עוד צירופים וספקות אם אכל כשיעור ג' וד' ביצים או לא (וכן באופן שלא אכל השיעור הגדול אלא רק השיעור הקטן, אבל בזה לא נראה שיכול למעשה להקל מאחר שכבר מבואר שצריך להחמיר כהשיעור הקטן מעיקר הדין ואכמ"ל), ממילא יכול לסמוך להקל בזה במקום הצורך.

וכן הובא בשם החזו"א (פתחי הלכה פ"ח הערה נו וארחות רבינו ח"א עמ' פ) להקל מחמת הנ"ל גם באופן שהד' ביצים אינו מפת אלא בצירוף ביצים ותבלינים, כיון שהעיקר דרק שיעור קביעת סעודה גמורה נחשבת בזה, הלכך אין חוששין בס"ס (וזהו דלא כמה שהביא בוזאת הברכה ספ"ד בשם הגריש"א להחמיר גם בזה, והגריש"א לשיטתו שם בפ"ד הערה כג שמחמיר אפי' בג' ביצים דלא כהמשנ"ב, ואילו לדעת המשנ"ב להחמיר מד' ביצים נקטו ג"כ האג"מ והגריי"ק והגרשז"א, ראה ביאורים ומוספים על המשנ"ב שם).

לכאורה עבר בזה איסור דהרי נמצאת ברכתו הראשונה ברכה לבטלה שהרי לא יצא בזה יד"ח קידוש, ועוד שהרי שתה קודם קידוש, דקידוש הראשון לאו כלום עבד, וכן יש להוכיח ממש"כ השו"ע בסי' רסט ס"א שבקידוש של בהכנ"ס לא ישתה אלא מטעימו לקטן, ומבואר מזה שאם יודע שאינו אוכל שם אסור לשתות, ועד כאן לא התירו לקדש בבהכנ"ס אלא משום תקנת אורחין אבל בלא תקנת אורחין עובר איסורא גם בעצם הברכה, וכן יש להוכיח עוד ממש"כ המחבר שם בסוף הסעיף שיותר טוב שלא לקדש בבהכנ"ס לחשוש לדעות דהאידנא שאין אורחין אין לקדש וא"כ כ"ש שלא בבכהנ"ס שאין היתר כלל.

וכן יש להוכיח מסי' רעג ס"ד שאם מקדש לאחרים יכול לקדש אע"פ שאינו אוכל עמהם דלדידהו הו"ל מקום סעודה, ומבואר דבלא אחרים מצד הוא עצמו כיון שאינו מקום סעודה שלו אסור לעשות כן.

ועוד שם בסוף הסעיף דאם עדיין לא קידש לעצמו אסור לו לטעום עמהם עד שיקדש במקום סעודתו, וחזי' דאע"פ שיש לו היתר לעשות קידוש זה משום שיש אחרים השומעים, מ"מ מאחר והוא אינו אוכל שם אסור אפי' לטעום עמהם.

וכן מבואר עוד שם ברמ"א סעי' ה שכתב דמעיקר הדין המברך על היין בברית מותר לשתות היין כיון ששתיית רביעית יין משוי לקידוש מקום סעודה אבל נהגו ליתן לתינוק, ומבואר דאם אינו מקום סעודה שלו אסור לשתות מן היין.

ובאמת הדברים פשוטים דאיזה היתר יש לו לברך ברכה לבטלה ולשתות קודם קידוש (באופן דלא חשיב סעודה, כגון בצירוף שתים לשתיה או באחד מהשומעים ששותה או להסוברים דאין מועיל שתיה לשויי מקום סעודה, עי' סי' רעג ס"ה ונו"כ שם, או להסוברים דשתיית הקידוש עצמו לא חשיב מקום סעודה, עי' סי' רעג במשנ"ב סקכ"ז) כיון דלא חל קידוש כלל.

אולם עדיין יש מקום לטעון דכ"ז כשיודע בשעת קידוש שלא יאכל שם אח"כ אבל אם בשעת קידוש חשב שיאכל שם אח"כ ורק אחר שסיים הקידוש נמלך הנה יעוי' בשו"ע סי' רעג ס"ב שכתב אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם ע"כ, ולמה לא כתב השו"ע שמחוייב לאכול במקום הראשון כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ואטו ברשיעי עסקינן.

אבל היה מקום ליישב דהשו"ע מיירי רק במקום שנ'א'נ'ס (וע"ע להלן בבאר היטב סק"ב על דברי הרמ"א בס"ג ומשנ"ב שם סקי"ג), אבל הלשון בשו"ע כאן בס"ב ואחר כך נמלך לאכול וכו' משמע שהיה זה מרצונו, וצ"ע.

אבל מ"מ בודאי שאין להוציא מהשו"ע כאן שסבר שיש היתר בדבר די"ל שמרוב פשיטות הדברים לא טרח השו"ע לציין דלא מיירי אלא בעבר ועשה כן (עכ"פ להסוברים שלא מועיל תיקון לחזור למקומו, ובכל גוני יצטרך לחזור ולברך, עי' בהרחבה בבה"ל ס"ג ד"ה לאלתר), או במקום א'ו'נ'ס, ושבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה.

והנה ידועה דעת הריטב"א שסובר שאם נטל ידיו ונמלך מלאכול לא עבר איסורא בברכתו שבירך ענט"י, אבל אין משם ראיה לענייננו דשם הברכה היא רק על טהרת ידיו והכשרתם לאכילה וכאן תנאי במצוות הקידוש היא הסעודה שאח"כ כדפי' רשב"ם מדכתיב וקראת לשבת עונג שיש ללמוד מזה לעשות קריאה על השבת במקום הסעודה (הובא במשנ"ב סי' רעג סק"א), וממילא כשעשה קידוש בלא סעודה חסר כאן פרט בקידוש.

ויש להוכיח עוד כן ממה שהכריע הבה"ל בס"ג הנ"ל שאם יצא ממקומו וחזר לא יקדש שנית מטעם ספק ברכה לבטלה, ולכאורה אם יש היתר לצאת למקום אחר ולקדש א"כ איזה חשש ברכה לבטלה יש כאן, וכן בשעה"צ לעיל בס"א סק"ח לגבי ראיית מקום מבית לבית אפי' בלא היתה דעתו לזה מתחילה כיון שהוא חשש ברכה לבטלה ולמה אין כאן תיקון לקדש בבית אחר, ומ"מ אם משום הא אין ראיה ברורה דיש לומר כשא"א בהכי, אבל דין דין אמת שאסור להסתלק ממקומו כדי שלא לבוא לידי ברכה לבטלה.

והנה מקור דין הנ"ל דסי' רעג ס"ב הוא בב"י בסוף הסי' מהא דרב הונא איתעקרא ליה שרגא, ושם יש לומר דשפיר חשיב א'ו'נ'ס, חדא דלא אסיק אדעתיה בשעת קידוש שלא יהיה לו נר, ושמא א"צ דוקא א'ו'נ'ס גמור בזה, ועוד דתקנת חכמים להדליק נר בסעודה וא"כ א'נ'ו'ס בתקנת חכמים שלא לאכול במקום חשיכה לדעת הרבה גדולים ראשונים (כלשון הבה"ל ס"ס רעג), ועכ"פ לכתחילה לכו"ע (עי' סי' רעג ס"ז ומשנ"ב שם סקל"ב), ועכ"פ כשרוצה בנר שבזה ישב בנר (ראה בה"ל שם מש"כ בשם הב"י).

ירמזו לש”ץ להקריא להם כדין ואז יקיימו ברכת כהנים דאורייתא, אבל בדיעבד אם המשיכו לבד קיים מצוות ברכת כהנים מדרבנן ויצא יד”ח החיוב המוטל עליו מדרבנן לקיים ברכת כהנים בחזרת הש”ץ (אם כי יתכן דלאו שפיר עבדו שביטלו מצות הקראה דרמיא עליה), ודין זה הוא בין בב’ כהנים ובין בכהן אחד (וגם מה שעם הקראה יוצא הדאורייתא הוא גם בכהן אחד להסוברים דבכהן אחד הוא דאורייתא, עי’ משנ”ב סי’ קכח סקל”ט).

מקורות:

הנה לכתחילה ודאי בעי’ שהש”ץ יקריא להם, כמבואר באו”ח סי’ קכח סי”ג, ולכן יכולים לנחור לש”ץ או להכות באצבע צרידה שיקריא להם “יאר”, אבל בדיעבד אם אמרו יאר מעצמם יצאו ידי חובה, מאחר דדין זה של הקראה בכל מילה אינו לעיכובא כמבואר במשנ”ב שם סקמ”ט בשם הפר”ח שהוכיח כן מדינא דבהכנ”ס שכולה כהנים, דחזי’ שם שההקראה מילה במילה אינה לעיכובא.

והנה כ”ז במקום שיש ב’ כהנים ואז החזן אמר כהנים ונתקיים אמור להם בענין זה שקראו להם כהנים, אבל יש לדון במקום שיש רק כהן אחד (וכך אירע מעשה זה) שלא קראו לו כהנים האם גם בזה אמרי’ שההקראה מילה במילה אינה לעיכובא.

והנה בעצם במקרה שהחזן טעה רק בפסוק שני שאמר ישא במקום יאר אין כאן ספק כ”כ, שהרי כבר הקריא את הכהן מתיבת יברכך, ואפי’ להסוברים שאין החזן מקריא יברכך הני מילי כשיש שם ב’ כהנים או יותר שאז כבר נתקיים אמור להם כשקראו להם כהנים, אבל כשיש שם רק כהן אחד נקט המשנ”ב סקמ”ז בשם המג”א שבזה כו”ע מודים שהחזן מקריא יברכך, וחזינן שעיקר דינא דאמור להם כבר נתקיים בהקראת יברכך, ויש לומר דהקראת תיבה ראשונה דאמור להם מקיימת אמור להם גם לשאר התיבות, דהקראת תיבה בתיבה אינה לעיכובא, וכנ”ל כדחזינן מבהכנ”ס שכולה כהנים, וחזי’ בשו”ע ס”ב בשם המרדכי שאפי’ אמרו לכהן ליטול ידיו חשיב כמו שאמרו לו לעלות, ולפ”ז כ”ש שיברכך הוא בכלל זה, (ואפי’ להיעב”ץ שהביא בבה”ל שם שמפקפק בזה י”ל דביברכך מודה דעיקר הקראת התיבות אסמכוה על אמור להם וכ”ש להמאירי שהביא בבה”ל שם שתלה האמירה בציבור או בש”ץ חשיב כאן שאמרו לו), ממילא בניד”ד שהחזן טעה בפסוק שני כבר נתקיים אמור להם ביברכך, ולכן בניד”ד אינו שאלה כלל.

אבל יש לדון באופן שהיה כהן אחד ולא הכריזו כהנים והחזן טעה ביברכך והקריא יאר או ישא במקום יברכך האם בכה”ג יכול לומר יברכך או לא, דבפשוטו משמע במשנ”ב שעצם ההקראה מעכבת ולכן נקט המשנ”ב שבכהן אחד כו”ע מודו שיאמר המקרא יברכך אבל לענין הקראת מילה במילה אינה מעכבת.

ויש מקום לטעון דגם אם הקריא החזן יאר או ישא במקום יברכך חשיב אמור להם כיון שסו”ס אמר להם החזן לומר ברכת כהנים וממילא על הכהן עכשיו מוטל לומר הברכה כסדרה.

והנה בגוף הראיה שהביא המשנ”ב מדינא דבהכנ”ס שכולה כהנים, יל”ע בזה, דהרי בסעי’ כה שהוא מקור דין זה נקט שם המשנ”ב בסקצ”ז דבבהכנ”ס שכולה כהנים הש”ץ הכהן מקרא את השאר, וציין שם למש”כ בסקפ”ז שכשאין ישראל מקרא יכול כהן להקרות, וא”כ עדיין אין לנו ראיה כשאין מקרא כלל שיהיה כשר בזה, ואמנם אולי הפר”ח למד שבבהכנ”ס שכולה כהנים אין מקרא כלל אבל לפי מה שנקט המשנ”ב בשם כמה אחרונים (נהר שלום ופמ”ג והגר”ז) שיש שם מקרא כהן א”כ עדיין מנ”ל שבאופן שאין מקרא התיבות כלל יצאו יד”ח ברה בדיעבד.

והיה מקום ללמוד מעצם מה שבדיעבד אם המקרא כהן יצאו יד”ח, אע”ג דמאמור להם למדנו ג”כ שאין המקרא מהם, אבל צ”ע דחדא משמעות המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח שאין הקרא כלל בבהכנ”ס שכולה כהנים, ועוד דא”כ הו”ל לציין לעיקר דינא בסקפ”ז ששם נקט שכהן מקרא כשר מעיקר הדין, ועוד דאדרבה מדחזי’ שכשאין מקרא ישראל מקרא כהן, א”כ חזי’ שמקרא כהן הוא עדיף מבלא מקרא כלל, א”כ הא דבעינן שלא יהיה המקרא מהם אינו לעיכובא (וי”ל דהוא אסמכתא), ממילא עדיין מנא לן שבלא מקרא כלל כשר דשמא הוא דינא דאורייתא לעיכובא.

וכנראה דצ”ל דסבר המשנ”ב דלעולם דעת הפר”ח דבבהכנ”ס שכולה כהנים אין הקראה כלל, ובאמת אין הלכה כהפר”ח בזה דשאר האחרונים נקטו שיש הקראה גם בבהכנ”ס שכולה כהנים, אבל עד כאן לא פליגי על הפר”ח רק שעדיף גם כאן מקרא כהן מבלא מקרא כלל, אבל לא דדין הקראת התיבות מילה במילה הוא לעיכובא.

אולם הבה”ל בסי’ כה כתב בשם הפמ”ג דבבהכנ”ס שכולה כהנים אין מתקיים ברכת כהנים דאורייתא כיון שאין ישראל שאומר להם לעלות, ולפ”ז אולי יש לומר דלעולם גם בסקמ”ט בשם הפר”ח סבר המשנ”ב שבבהכנ”ס שכולה כהנים מקרא כהן, רק שאין מקיימים מצוות אמור להם מה”ת, וממילא גם באופן שאין הקראת התיבות מילה במילה דמשמע שם בשעה”צ בשם הט”ז שהוא ג”כ דאורייתא אעפ”כ בדיעבד יצאו, דבדיעבד אמור להם אינו לעיכובא דמדרבנן תקנו ברכת כהנים גם כשלא התקיים אמור להם דאורייתא.

אבל פירוש זה האחרון בדברי המשנ”ב צ”ע חדא דהו”ל להמשנ”ב לפרש דיצאו בדיעבד רק הדרבנן ולא הדאורייתא, (היינו אפי’ בהקרו כהנים כיון דהקראת מילה במילה היא דאורייתא וכנ”ל), ועוד דלמה הזכיר המשנ”ב דין זה דהפר”ח (דבלא הקראת מילה במילה יצאו בדיעבד יד”ח) רק אחר שהזכיר דין זה של הט”ז (שדין אמור להם כולל גם לומר מילה במילה ולא רק להכריז כהנים), דהו”ל לומר דין זה דגם בלא הכריז כהנים ג”כ אינו לעיכובא.

ולכך היה נראה יותר לומר כהתירוץ הקודם, אבל יש ליישב על ב’ קושיות אלו, דמה שהקשיתי למה לא נקט המשנ”ב דדברי הפר”ח הם רק בדרבנן ולא יצאו הדאורייתא, שבקיה להמשנ”ב דדחיק ומוקי אנפשיה דעיקר דינא דבהכנ”ס שכולה כהנים נקט הבה”ל בסכ”ה בשם הפמ”ג שיוצאים רק דרבנן ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, וא”כ שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דכוונת הפר”ח גם לגיגן שלא יצא הדאורייתא (כנ”ל בשעה”צ בשם הט”ז) אלא רק הדרבנן.

ולענין הקושי’ השניה, יש לומר דגם זה לק”מ, דהרי המשנ”ב קאי גם על מה שנזכר לעיל מינה שבכהן אחד שאינו קורא כהנים לכו”ע מזכיר הש”ץ יברכך, וממילא מה שהביא אחר כך בשם הפר”ח שההקראה מילה במילה אינה לעיכובא יש לומר דקאי גם על אופן זה שלא הכריזו כהנים ואפ”ה אינה לעיכובא, ואין להקשות א”כ למה לא הזכיר המשנ”ב דין זה דהפר”ח לעיל גבי דין הכרזת כהנים, דאם היה המשנ”ב מזכיר שם הו”א דטעם הכשרות משום שהקריאוהו אח”כ יברכך, ולכן הזכיר המשנ”ב דין זה כאן שאפי’ בלא הקראת יברכך יצא יד”ח הדרבנן.

ומ”מ הוא קצת דוחק לומר דכוונת המשנ”ב לכלול בלא הקראה כלל שיצא יד”ח וכמשנ”ת אבל כמשנ”ת דבלא מקרא ישראל נקט המשנ”ב בבה”ל סכ”ה שלא יצא הדאורייתא אלא הדרבנן ושפיר חשיב שיצא יד”ח (ר”ל תקנת הברכת כהנים שבחזהש”ץ) וכמ”כ נקט שעה”צ בשם הט”ז שהקראה מילה במילה היא דאורייתא ואעפ”כ בדיעבד יצא יד”ח בלא זה, וא”כ נלמוד מבינייהו דגם בלא הכרזה והקראה כלל ג”כ יצא יד”ח הדרבנן.

וכן ראיתי במקור הפר”ח (שהביא המשנ”ב) שכתב בפשיטות דקריאה לא מעכבא מדחזי’ מבהכנ”ס שכולה כהנים, ומשמע דגם ההכרזה לא מעכבא דהרי קאי שם על דינא דשו”ע בס”י דלב’ כהנים קורא כהנים.

ויתכן להוסיף על כ”ז דאמנם המשנ”ב הביא דינא דהמג”א בשם המהר”ם מינץ דבכהן אחד קורא החזן יברכך לכו”ע כדי לקיים אמור להם, אבל יש צד דקריאה לא נאמרה בכהן אחד, עי’ בפר”ח שם, ומכהן אחד יש ללמוד לב’ כהנים דאע”ג דבטלו חיוב קריאה ואפשר דעבדו בזה איסורא מ”מ קיימו ברכת כהנים דבכלל מאתים מנה ולא יגרעו ב’ כהנים מכהן אחד דמחוייב עכ”פ מדרבנן כמ”ש חלק מהפוסקים (עי”ש בפר”ח וע”ע מה שהביא המשנ”ב בשם הפוסקים), ואין לדחות כלום, דכבר נתבאר שבלא הקראה יוצא עכ”פ הדרבנן.

המים שיצאו וירדו מכחו נחשבים כנטילה ומה שלא ירד מכחו לא נחשבים נטילה, ואם המים היו צריכים לבוא לידו והוא קירב ביאתם על ידי נענוע הספל יש איזה צד בדעת חלק מהפוסקים דחשיב נטילה ואינו מוסכם לכו”ע.

מקורות:

במשנה ספ”ק דידים נחלקו ת”ק ור’ יוסי, דלת”ק אם היטה חבית על צדה כשרה לנטילה ולר’ יוסי רק אם החזיק החבית על ברכיו והיטה את החבית ונפלו המים מכח הטייתו (וה”ה אם החבית היתה על הארץ ונפלו המים מכח הטייתו עי’ בטור סי’ קנט ס”ט וב”ח שם), ופסקו רוב הפוסקים כר’ יוסי, וכן פסק בד”מ על הטור שם וכן בשו”ע שם ס”ט, (וצ”ע שבב”י הכריע כהמקילים בזה, ואמנם עי’ בבה”ל ד”ה ואם שכתב דגם להמחבר בס”ח שפסק דבשעת הדחק לא בעי’ כח גברא מ”מ בניד”ד מודה, ואולי זהו הטעם שחזר בו השו”ע ממש”כ בב”י משום שבב”י צירף לפסקו את הדעות שאינן מצריכות כח גברא, אבל אחר הסברא שהזכיר הבה”ל שם לחלק בין המקרים כמבואר שם ויסודתו מדברי כמה ראשונים, ממילא הראשונים המקילים בחבית מוטה על הארץ הם מיעוטא דמיעוטא עי”ש בב”י ובבה”ל, וקיצרתי, ומאידך גיסא לחלק מהנו”כ והגר”א מכללם המחבר בס”י פסק כת”ק ודלא כר’ יוסי דלר’ יוסי פוסל גם בכה”ג, וכמו שהביא הבה”ל שם ד”ה עלתה, ואילו מה שפסק המחבר בס”ט לפסול בחבית המוטה על הארץ היינו בשלא היטה את החבית הוא עצמו כלל, אלא היתה מוטה מאליה דבזה שאין כח נותן פסול גם להפוסקים שאין מצריכין כח גברא כמ”ש בשו”ע שם, אבל הרמ”א שלא הגיה בשו”ע  כלום למרות שבד”מ חלק להדיא על הכרעת הב”י אפשר שלמד המשנה באופן אחר וכמו שלמד הב”ח דלקמן ומעי”ז המג”א דאם היטה הוא את החבית לכו”ע כשר והאופן שפסול הוא רק באופן שהמים היו יוצאין בלאו הכי).

ודנו הפוסקים בגדר ההיתר שיש כשמחזיק החבית על ברכיו ומנענע, דבב”ח הנ”ל מבואר דאין שום מעליותא במה שהוא מונח על ברכיו יותר ממה שהוא מונח על הארץ, אלא דבמקרה של ברכיו שהנטילה כשרה היא משום שהמים באו מכח הטייתו את החבית, וכעי”ז מבואר במשנ”ב סקנ”ט בשם המג”א סקט”ז דיש לנענע את החבית בכל פעם כדי שייצאו המים, וגם מש”כ המשנ”ב בהמשך דבריו שהוא רק לכתחילה דבדיעבד סגי בפעם אחת כמו שמצינו בסעיף י (וכן נקטו בפשיטות בשוע”ר סי”ט ועה”ש סל”ג דסגי שכל השפיכה שאח”כ היתה מכח הטייתו הראשונה וכפשטות השו”ע בס”ט וס”י, אמנם עי’ בבה”ל ס”י ד”ה עלתה דמבואר שם שעיקר הדין אינו מוסכם כלל לכמה פוסקים), גם זה הוא רק משום דבדיעבד יש להחשיב כל השפיכה שאחר כך מכח הטייתו, אבל עצם מה שהחבית מונחת על ברכיו אינו מכשיר את הנטילה להחשיבו ככח גברא מחמת מה שהחבית מונחת על ברכת אם הוא לא היטה ולא נענע.

אמנם החזו”א או”ח סי’ כא סק”ו נראה שלא למד כדברי הב”ח הנ”ל שאין חילוק בין אם החבית על ברכיו או על הקרקע, שהקשה על דברי המג”א הנ”ל שההכשר על ידי נענוע דא”כ למה חילקו במשנה בין החבית על ברכיו או על הקרקע דהו”ל לחלק בין מנענע לאין מנענע.

והחזו”א רצה לומר (וסיים בצ”ע) דהכשרת הנטילה כאן כלל אינה כלל מחמת נענוע אלא מחמת שאדם מחזיק את הכלי ומה שמחזיק את הכלי בברכיו חשיב כמו מחזיק בידיו וחשיב כח גברא מחמת שהמים באים מיד אדם אע”פ שהוא אינו מנענע.

וכ’ שם דמדברי שאר מפרשים משמע דאף שאינו מנענע כשר, ובא ליישב בזה דאע”פ שהמג”א נסמך על רשב”א מ”מ הרשב”א הוא כנראה יחידאה בזה.

ומפשטות דברי החזו”א יש ללמוד דמיירי אפי’ באופן שהקוף נתן חבית של מים מוטה על ברכיו של האדם וכיון שהמים באים מיד אדם סגי בזה.

אבל לכאורה אינו נכון לומר כן, דהא במשנה שם נזכר שהאדם הניח את החבית על ברכיו, ומנ”ל להכשיר גם באופן שהאדם לא הניח החבית על ברכיו.

ומיהו באמת צ”ע דהרי מבואר במשנה שם שאם האדם היטה החבית על הארץ לא חשיב כח גברא לפי פשטות המשנה וכמה פוסקים שהביא הבה”ל בס”י ד”ה עלתה, ממילא מה בעצם הנפק”מ אם האדם הניח מתחילה את החבית על ברכיו או שהקוף הניחו על ברכיו.

ויתכן לומר בזה דבאופן שהאדם לא עשה כלום אין מעשה השפיכה מתייחסת אליו כלל, אבל כשהאדם הניח את החבית על ברכיו ובשעת שפיכה האדם מחזיק את החבית בברכיו המעשה כולו מתייחס לאדם, ובזה טען החזו”א דמה אכפת לן אם נענע או לא, דאם ההכשרה היא מצד הנענוע א”כ בכה”ג גם על הארץ יהיה כשר, וממילא למה חילקו במתני’ ד”ז לתרי בבי (דבמקרה שהחבית על הארץ פסול לר’ יוסי ורק במקרה שהחבית על ברכיו הכשיר), אלא דעצם החזקת החבית מכשירה לר’ יוסי.

ויש להוסיף על זה דגם לפי מה שכתבתי שיש תנאי שאת ההנחה הראשונה יעשה אדם ולא קוף כדי להכשיר לר’ יוסי (דלת”ק קוף כשר אפי’ בכל הנטילה כמבואר במתני’ דידיים שם), מ”מ בקרקע אינו מכשיר לר’ יוסי מה שעשה ההנחה הראשונה כיון שכרגע השיכה אינה מתייחסת לאדם, משא”כ במקרה שאת ההנחה הראשונה עשה על ברכיו מתייחסת כל השפיכה לאדם.

ור”ל דגם להחזו”א שטען שאם יש תנאי בנענוע בברכיו א”כ בקרקע דכוותה כשר ג”כ, מ”מ בהנחה אפשר שמודה החזו”א שלמרות שהוא תנאי בברכיו מ”מ בקרקע דכוותה פסול, דהנחה לבד לת”ק לא מהני.

ולפמשנ”ת הוא  מיוסד על דעת הגר”א והמהרש”ל וכן נראה מפשטות המשנה וסמ”ג והראשונים האוסרים כמ”ש הבה”ל בס”י הנ”ל (ומה שכ’ הב”ח דהטיה כשר לכו”ע גם בארץ צע”ג איך נכנס בלשון המשנה דהרי בזה גופא נחלקו במשנה והיאך אפשר לפרש דכל הנידון שם כשהיה נשפך מים גם בלא זה, ויש להוסיף דאע”ג שהבה”ל רק כ’ דטוב להחמיר מ”מ מבואר בלשונו דהעיקר בזה כד’ הגר”א ומהרש”ל שדברי המחבר בס”י לא אתיין כר’ יוסי, ושזו פשטות המשנה והראשונים, רק שצירף לבדיעבד את האינם מצריכים כח גברא עם דעת הב”ח והמפרשים  את דעת השו”ע דקאי גם לר’ יוסי, ולכן המקל בזה אין למחות בידו, אבל טוב להחמיר אע”ג דהוא ס”ס לקולא בהל’ נט”י דרבנן, מ”מ טוב להחמיר משום שהדעה העיקרית היא להחמיר), ולפי מה שנתבאר החשבון לעיל העיקר הדעת המחבר בזה שפוסק כת”ק דר’ יוסי (כמ”ש בב”י ודוחק גדול לומר שבשו”ע חזר בו, וגם מ”ש הבה”ל בס”ט שהמחבר שם אזיל להמכשירים בכח גברא ואפ”ה במוטה על הקרקע מאליה פוסל א”ש גם לפי חשבון זה דבב”י שם כ’ דלכו”ע כח נותן בעינן גם אם א”צ כח גברא) דלדידן לא נפסק להלכה לרוב הראשונים, אלא לדידן בעי’ כח גברא כמ”ש הד”מ ועוד כמה פוסקים במשנ”ב סקנ”ו, ולכו”ע לכתחילה בעי’ (עי’ בס”ח), וממילא הנחה לבד על קרקע לא מהני גם אם כלולה הטיה בהנחתו, לפי מה שנתבאר דהדעה העיקרית שאין נטילה כזו נחשבת כח גברא, והאופן הכשר להחזו”א הוא רק בהנחה על ידי אדם בצירוף שאדם מחזיק בשעת שפיכה.

ועי’ עוד במחה”ש דגם אין מצריך בנענוע ויש לדון בדעתו אם סובר כהמקילים לסמוך על תחילת הטיה ע”פ השו”ע ס”י או שסובר כהחזו”א ואינו לפני כעת.

ולפ”ז יוצא דבאופן שנוטל מתוך ספל ונשפך מים מהברז לספל ומשם על ידיו מכיון שהנחת המים לא נעשתה על ידי אדם אין להכשיר, כיון שהנחת המים לא נעשה על ידי אדם ואילו החזקת הספל נעשה על ידי אדם מקודם לכן, ואין שום מקור שנחשב כנטילה דאדם.

וכמו דפשיטא דגם להדעות שהטיה על הארץ חשיב ככח גברא מ”מ מי שהניח חבית עם ברזא הפתוחה ואח”כ נפלו לשם מי גשמים ומקלחין משם, בזה ודאי לא חשיב כח גברא, דפשיטא דלא חשיב כח גברא על ידי זה (ואם הברזא סגורה ונפתחה מאליה אח”כ פשיטא דלא מהני דא”כ כמעט אין ברזא שתהיה פסולה לנט”י דאין לך חבית כמעט שלא הונחה או נתמלאה על ידי אדם וא”צ לבוא בזה לראיה מסוגי’ דאריתא דדלאי דלא מהני כח שני).

אבל באופן שהאדם נענע את הספל ומחמת זה באו המים על ידו חשיב כח האדם כמו כל נטילה.

אבל באופן שהמים היו באים על האדם בלא הנענוע ורק קירב המים על ידי הנענוע, בזה שייך למה שדן שם החזו”א בדעת המג”א בגדר הנענוע המועיל דאולי מיירי באופן זה, ומסקנת החזו”א שם דאין ראיה שנענוע כזה יועיל, דאם באופן זה כשר כשהוא על ברכיו א”כ גם על גבי קרקע יועיל עכ”ד, ומשמע שתפס שיתכן שבזה מיירי המג”א אבל הוא עצמו תפס שאין מקור להחשיב נענוע כזה ככח גברא כשאין כח גברא מלבד זה, ולכן גם בניד”ד אין מקור לדעת החזו”א להכשיר באופן כזה שקירב המים על ידי נענוע, ואפי’ להפוסקים האחרים גם אם מיירי באופן זה מ”מ שמא מיירי רק בגוונא דתחילת הנחת המים היה על ידי אדם או עכ”פ תחילת השפיכה היה על ידי אדם כמו במקרה של חבית שהיטה על הארץ להב”ח ומג”א דמכשרי באופן זה ע”פ השו”ע ס”י, אבל באופן שהחבית היתה מוטה מאליה על הארץ דמשמע לדעתם דלא מהני נענוע כמו שהעיר החזו”א (ועכ”פ תוך כדי אחד מהצדדים בדבריו) א”כ מנ”ל שכאן הוא יותר טוב מזה כיון שהמים הגיעו מאליהם לתוך הספל אחרי שכבר החזיק את הספר.

ויש לציין עוד דבחשבון הדברים יוצא דהחזו”א אינו מסכים לפי’ הב”ח דהרי החזו”א נקט שלא יתכן שמה שכשר על ברכיו כשר גם על הארץ וזה ממש היפך דברי הב”ח, וממילא באופן שהניח על הארץ בלא הטיה שכ’ הבה”ל שטוב להחמיר גם החזו”א יחמיר בזה מאחר דכל זה אתיא כר’ יוסי רק לפירושו של הב”ח הנ”ל אבל בלא זה לא אתיא כר’ יוסי אלא כת”ק בלבד וכמשנ”ת לעיל יותר בהרחבה.

והנה הב”ח דייק דבריו גם מדברי הטור ששינה ל’ המשנה היתה מוטה בארץ שפסול ולא כתב שאם היטה בארץ פסול, והנה לפי מה שנתבאר שהוא דחוק מאוד ורש”ל והגר”א ומשנ”ב וחזו”א חולקים על זה א”כ יש לומר לדבריהם דאדמסייע מהטור ליקשי ממתני’ דשם אי’ דבקרקע פסול אפי’ היטה בעצמו, אלא דהטור דכ’ היתה מוטה קאי אדלעיל מינה שאם היטה על ברכיו כשר וע”ז קאמר שאם היתה עכשיו חבית זו (שהיטה אותה האדם) מוטה על הארץ פסול.

וגם מה שנסמך הב”ח על פי’ שני שבר”ש שחשיב כח גברא כיון שברכיו מסייעין אותו לשפוך וא”כ ה”ה במוטה על קרקע לא זכיתי להבין הראיה משם דהרי בברכיו הם מסייעין אותו בשעת מעשה השפיכה וכמשנ”ת בחזו”א דההחזקה של המים חשיב ככח גברא, והביאור בזה דעצם החזקה בצורה מסויימת חשיבא כמעשה, כמו להישאר במצב של לבישה דמבואר בכ”מ דחשיב כמעשה (עי’ תוס’ שבועות ל ע”ב ותוס’ יבמות צ), משא”כ במניח החבית על הקרקע.

העובד עבור עני יכול לנכות שכר פעולתו ממעות החומש אם התכוון בעת העבודה שיהיה לנכותו מחומש (שו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים סי' כד וציין לשם ברמז בדרך אמונה פ"ט מהל' מתנות עניים צהה"ל אות קיא).

אלא שהגביל שם המהריל"ד שיכול לנכותו רק במלאכה שאם היה תובע את העני בב"ד היה יכול לתובעו [עי' רמ"א חו"מ סי' רסד ס"ד שכל אחד שעשה טובה לחבירו יכול לתבוע ואכה"מ לזה], ויש לציין דעצם הענין שחיוב ממוני שמוחל לעני יכול לנכותו ממעשר כספים כן מבואר בפוסקים בהל' צדקה, אבל מה שהצריך שם ב' התנאים לכאורה הוא חומרא בעלמא דהרי אם יש חוב לעני כלפיו ומנכה לו סגי בזה (פשטות הרמ"א ביו"ד סי' רנז ס"ה, ועי' נובי"ק יו"ד סי' עג ונובי"ת סי' קצט ומשיב דבר ח"ב סי' מט ועוד), ואולי בא (במה שהתנה המהריל"ד שם שהוא אם התכוון בעת העבודה) רק לאפוקי שאם התכוון למחול שוב אינו יכול לנכותו מן החומש.

[ויש מהפוסקים שנקטו דבחוב הלוואה אם לא התנה מראש צריך ליתן קודם לעני ולקבל ממנו שוב, עי' תבואות שור צדקה סי' קד, ובלבושי שרד יו"ד סי' רנז ס"ק ריג כ' בדעת הש"ך שם סקי"ב לאסור ג"כ לנכות ההלוואה ממעשר כספים כיון שאפי' אם מזכה וחוזר ונוטלו לעצמו הרי הוא משתמש במעות העני בלא רשותו, ואולי מהריל"ד חשש לדעות אלו להצריך הכוונה מראש].

ומאידך התנאי השני ג"כ צ"ע דלכאורה סגי בזה לחוד שהתכוון בעת העבודה ודרך אנשים במקום זה שעושים עבודה זו בשביל כסף בכל גוני, ומה בא למעט בזה, ושמא בא לאפוקי עבודה שדרך רוב אנשים שעושים בסתמא עבודה זו אינם לוקחים כסף וצל"ע לפי הענין.

וכמו"כ יש לומר שבא למעט באופנים שונים שנפטר כגון בהוצאות באופנים שא"א לתבוע עליהם, עי' בשו"ע ורמ"א בחו"מ שם, או אם לא השביח (עי' נתה"מ ובהגר"א שם).

ומה שהגביל רק בתנאים אלו לכאורה צ"ב דהרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש גם אם לא נתכוון חלק ממה שנתן לנכות מחשבון החומש, ויש לתרץ דזה לא נקרא שהפריש מחומש ממונו מה שסייע בגופו אלא רק אם נותן לזה חוב ממון אז יכול להסיר החוב, ועי' בפוסקים (האג"מ והגרח"ק) שנחלקו אם יש חיוב נפרד לתת מזמנו מצד מעשר כספים וציינתי לדבריהם בתשובה אחרת.

ויש לציין דגם אם יש כאן הרבה עניים שסייע להם ואי אפשר לתבוע מישהו מהם והו"ל כעין ממון שאין לו תובעין מ"מ בפשטות אין ההגדרה בזה שאין חייבים לו אלא רק שא"א לתבוע, והפוסקים דנו בהגדרת הדבר, אבל בענייננו בודאי חשיב שעושה לטובת העניים ויכול להסיר החוב ממעשר כספים.

אולם אם המקבלים את הארבע מינים אינם עניים א"א לנכות את זה ממעשר כספים (ואולם עי' מש"כ בצדקה ומשפט ז יז), אלא אם כן נוהג לתת מעשר כספים גם לצרכי מצוה, ואז יש להחשיב הדבר כצורך מצוה ולגביו אינו דבר שבחובה כיון שאינו מוטל עליו להביא להם ד' מינים (ודמי בזה למש"כ השבו"י ח"ב סי' פה [הובא בפת"ש סי' רמט סק"ב] לענין תשלום מנגנים בחתונה בזמנו שלא היו בעלי השמחה משלמים אלא מתנדבים, וכמ"ש באג"מ יו"ד ח"ב סי' קיב שדבריו רק באופן שבעלי השמחה לא היו משלמים אבל אצלינו הוא דבר שבחובה לגבי בעלי השמחה, משא"כ במקום שבאו המנגנים שלא על דעת שישלמו להם בעלי השמחה אין זה דבר שבחובה לגביהם ואז אם ישלמו יכולים לשלם ממעשר כספים).

ואם יש במקבלים ד' מינים גם עניים הראויים ליטול מעות צדקה והעבודה היתה נצרכת גם בשבילם בודאי שיכול להחשיב העבודה ממעשר כספים למרות שעוד אנשים נהנו מן העבודה ונר לאחד נר למאה, אבל אם הוסיף בעבודה בשביל אנשים אחרים מה שהוסיף אינו יכול לחשבו ולנכותו ממעשר כספים, אא"כ נוהג לתת גם לצרכי מצוה ממעשר כספים.

ובמקרה שאדם מתנדב עבור אדם פלוני ומקוה שיחזיר לו על זה הוא נידון כללי לגבי צדקה בנותן צדקה לעני ומקווה שיחזיר לו, וקי"ל דיש מקומות שמחשיבים טובת הנאה כממון אבל בד"כ לא, ואכמ"ל בזה.

ולענין איך לשער את ניכוי העבודה ממעשר כספים השיעור הוא כפועל בטל ומשתנה מאדם לאדם ומעבודה לעבודה כמבואר בשו"ע חו"מ עי"ש בהרחבה.

ולענין אם רוצה לחשב את כל הרווחים שהיה יכול להרויח אם היה לוקח סכום מלא, ובאחרונים מצינו נידונים לגבי מי ששוכר פועל עני יתר על שכרו ומשלם ההפרש ממעשר כספים (עי' שבו"י שם ודרך אמונה בציון ההלכה שם), וכן מצינו שיש שהתירו לקנות מהעני במחיר יקר יותר כדי לשלם לו ההפרש ממעשר כספים (עי' באורח צדקה מה שציין לדברי הפוסקים בזה), ולפי דעות אלו לכאורה יוכל גם לבקש מחיר הזול על הד' מינים מה שהיה יכול להרויח.

אבל בניד"ד יל"ע אם יכול לעשות כן, שהרי אם היה מוכר יקר יותר לא היה מוכר כ"כ הרבה, ואולי אה"נ יכול לשקלל הכל בחישוב כמה משער שהיה מוכר אם היה מוכר ביוקר.

אבל יש עוד בעיה בנידון דידן דיש דעת המהר"ם מינץ המובא בשע"ת (והרחבתי בתשובה אחרת לגבי מי שלקח אתרוג בחזקת מהודר ונמצא כשר לברכה) לגבי מזיק אתרוג מהודר דא"א לתבוע דמי אתרוג מהודר, וא"כ לענין ד' מינים למהרמ"מ לא יוכל לחשב שהם שוים הרבה יותר, ומ"מ שמא לענין מעשר כספים הקילו יותר, ויש גם אחרונים שחולקים על מהר"ם מינץ כמו שציינתי בתשובה הנ"ל, וגם אפשר דלא מיירי מהר"ם מינץ בכל גווני כמו שכתבתי בתשובה הנ"ל.

לגבי לנכות הוצאות על חשבון הצדקה כגון שכר פועלים אחרים והוצאות הנסיעות וכיו"ב בודאי יכול להשתמש בזה למעשר כספים בתנאים דלעיל (דהיינו עכ"פ אם היה בדעתו מתחילה לנכות ממעשר כספים ושהוא לצורך עניים או עכ"פ לצורך מצוה להנוהגים לתת מעשר כספים לצורך מצוה וגם יש לשים לב שהוא לטובת עניים דלפעמים ההוצאות אינם לטובת עניים ואכמ"ל, וכמובן שלא במקרה שלכם).

ובתשלום הדברים יש לציין נידון השייך לכל זה שנחלקו האחרונים לגבי העובד אצל עצמו אם יכול לחשב שכר פעולתו כפועל כדי לנכותו ממעשר כספים והחו"י סי' רכד החמיר בזה דלא כהיעב"ץ ח"א סי' ו.

ב"ב קמג ע"ב ברשב"ם ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור וכו', ויש דעות בראשונים אם מועיל בפני עדים או לא, דברא"ש סי' ט משמע דעדים לא מהני, והתוס' עי' מה שכתבו בזה וביעב"ץ כתב דהתוס' לא פליגי ארשב"ם, אבל יעוי' באילת השחר דלהרשב"ם יש חילוק בין אמירה לב"ד לאמירה בעדים דאמירה בעדים בעי' בפני הקטנים ואמירה בב"ד אין צריך שיהיה בפני הקטנים, ועי"ש מ"ש בדברי המהר"ח שבתוס' דסובר דגם בפני הבנים צריך ב"ד.

עכ"פ מש"כ הרשב"ם "או בציבור" העירו דהוא מיותר, וביתר ביאור דלא נתברר מה נוסף בזה, דהנה ברשב"ם מבואר דבעדים מהני וא"כ למה צריך ציבור, דהניחא יש לומר דהוצרך לומר עדים משום דס"ד דבעי' דוקא ב"ד משום מה כח ב"ד יפה (וע"ע בהרא"ש הנ"ל), אבל ציבור הרי בכלל עדים, וצ"ע.

ויתכן ליישב בכמה אופנים, דיש ליישב דשמא לענין ציבור מהני אפי' ציבור של פסולים ונשים כל שנתפרסם הדבר (ועי' בפוסקים שדנו לענין אלונטית בשבת אם מהני עשרה נשים ואכמ"ל וכן לענין עוד דינים של פרסום אם מהני עשרה נשים).

ויתכן ליישב באופן אחר דה"ק הרשב"ם אפי' אם לא תקבלו דברי לענין עדים (כפשטות דעת הרא"ש ומהר"ח) מ"מ אודו לי מיהת דבפני ציבור כבפני ב"ד דמי.

או יתכן ליישב דבעדים צריכים שהעדים עצמם יבואו לב"ד אבל באומר בציבור כל שנתפרסם הדבר בלא עוררין ונודע בציבור שכך אמרו בקלא דלא פסיק סגי בזה גם בלא שיש עדים עכשיו לפנינו ששמעו הדבר.

וראיתי להרב יוסף שלמה שוב שכתב ליישב (והוא מיוסד כנראה ע"פ חילוק האיה"ש הנ"ל) דבציבור א"צ להרשב"ם שיהיה בפני הקטנים דחשיב כמו בפני ב"ד, ויש לציין דלפעמים חזינן דבציבור יש לזה כח כמו מש"כ הפוסקים לענין חרם בציבור, (ובכל חילוקים אלו צל"ע למסקנא).

בב"ב קמג ע"א וקי"ל כרב נחמן דאמר וכו', אע"ג דדברי ר"נ נאמרו לעיל קמב מ"מ דרך הפסק להביא בסוף הדברים יחד בפרט גבי רב נחמן דהטעם שהלכה כמותו משום שהלכה כמותו בדיני ממונות, וכה"ג אמרי' בעלמא והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני (אביי) בפרק השולח בגיטין, ויש שם כמה דעות בראשונים איך לבאר דברי הגמ' שם, עי"ש בפרש"י ור"ח ויש מי שכתב מאמר מורחב בזה, וכן מצינו בעוד מקומות גם על אמוראים אחרים שפסק ההלכה הובא בסוף הפלוגתות.

כתב רש"י מצחק לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק, דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי, דבר אחר לשון רציחה כמו (ש"ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו'.

מה שנקט רש"י לגבי ויקומו לצחק "כמו שנאמר" וגבי לצחק בי נקט "כמה דתימא" שפירושו כמו שתאמר, יתכן לבאר דויקומו לצחק הוא מלשון התורה ור"ל שהתורה קבעה שע"ז חשיבא צחוק וגיחוך (וע"ע מגילה כה ע"ב) אבל גבי ג"ע הלשון שהביא רש"י הוא ממה שכתבה התורה מאמרה של אשת פוטיפר, וקאמר אתה תאמר כלומר שהדבר ידוע שכך הוא שג"ע הוא דבר שחוק וקלות ראש.

בהחלט יתכנו סתירות בדבריו כמו בדברי כל מחבר, וכגון מה שמצינו גבי ברכת ברוך מציב גבול אלמנה דבאחרונים (משנ"ב ופמ"ג) מבואר בשם הב"י שהוא רק בזמן בית שני ובשו"ע לא משמע כך (עי' מה שציינתי בתשובה אחרת), וכידוע שהמהריק"א כתב ספרו השו"ע כקיצור הלכות אחר שכתב ספרו הב"י ופעמים שנתחדשו לו דברים ולפעמים חזר בו.

וכן מצינו שכתב את ספרו בדק הבית אחר שכתב הב"י וחזר בו שם מכמה דברים שכתב מתחילה בב"י, וגם יש סתירות בין שאר חיבורי הב"י כגון בין אבקת רוכל לבין השו"ע (כמו הסתירה לענין צורות של בע"ח שציינתי בתשובה אחרת).

ועי' במאמר נרחב בנידון זה ובנידונים נוספים מהרב אריאל אפרים אהרונוב (עץ חיים לד) כגון בעמ' תקכז שהצביע שם על איזהו מקומן שמצינו חידושי דינים המובאים בשו"ע ולא הובאו ביתה יוסף אלא רק בבדק הבית, ולמד מזה הכותב שם דכנראה כתב ב' החיבורים יחד עכ"ד עי"ש בהרחבה (ולא עיינתי בכל דבריו שם), וכמובן יש לציין (אם לא נכתב שם) דעכ"פ נתחדשו לו הדברים באחד מהם (היינו בשו"ע או בבדה"ב) ואחר כך השלימם לשני, ועי"ש בכל המאמר בהרחבה וכדאי שתעיינו שם שמובטחני שתהנו מהמאמר ההוא מאחר ושאלתם שאלתכם, והרב הכותב כבר נודע לנו בכתיבת מאמרים המועילים כגון בענין ברכת המינים ובענייני נגלות האר"י.

והאחרונים דנו דבפסקי דינים שהביא המהריק"א בב"י מהפוסקים (שהובאו ביתה יוסף ולא עלו על שלחנו) ואחר כך לא הכניסם להשו"ע לפעמים לא הכריע כמותם (וגם לא הכריע שלא כמותם), עי' חיד"א וכנה"ג ועוד (הובאו בהגהות בטור הוצאת המאור), וכידוע שגם כתב סת"ם המכונה כתב הב"י לא היה נהוג במקומו ובזמנו של הב"י למרות שבב"י העתיק דברי הנוהגים בכתב זה, ולפעמים השו"ע השמיט פסקי דינים הנזכרים בב"י לא משום שלא סבר להו אלא משום שעיקר חיבור השו"ע נתחבר לברר חידושי דינים היוצאים מסוגיית הגמ' ואין עיקר חיבורו בהבאת מנהגים והנהגות למרות שלפעמים הביא גם מזה.

וכמובן שגם כשיש מפרשים דברי השו"ע דלא כהב"י אין זה כלל גמור שהשו"ע צריך ללכת דלא כהב"י דאדרבה לפעמים יש להוכיח מהב"י כוונתו בשו"ע כשיש ספק מה דעתו בשו"ע, ולפעמים המפרשים השו"ע באופן אחר לא ראו הב"י והכל לפי הענין.

ועי' בספר פלאות עדותיך ח"א סי' א ענף יא שדן בטוטו"ד בדברי האו"ת שהשו"ע ורמ"א נכתבו ברוה"ק כמה ענפים השייכים לזה כגון סתירות בין השו"ע לשאר חיבורי הב"י וכן האם מהריק"א עצמו היה חוזר בו ממש"כ בשו"ע או דילמא דכיון שנכתב ברוה"ק לא, וכן מצד תורה לא בשמים היא, ועי' באחרונים (הובאו בהערות טור המאור) על דברי הראב"ד שרוה"ק הופיעה בבית מדרשו לפסול נקטם דהכונה לקדושת התורה, וכן מבואר מדברי החזו"א בריש יו"ד עי"ש, וממילא פשיטא דיוכל לחזור בו אח"כ.

בגמ' בסנהדרין מבואר שאביזרייהו דג"ע אינו נדחה מפני פקו"נ ואפי' דיבור מאחורי הגדר, ומאידך בסוטה כא ע"ב מבואר שמי שאינו מציל אשה הטובעת בנהר חשיב חסיד שוטה, והיינו בודאי כשאינו מתכוון ליהנות, וכלול בזה גם היתר דנגיעה כמבואר בפסקי הריא"ז שם (סוטה פ"א ה"ד), וכתב האג"מ אה"ע ח"א סי' נו שמצינו בזה שאפי' איסור הסתכלות כשאינו להנאה נדחה מפני פקו"נ.

והובא בשם הגרנ"ק (אהל יעקב יחוד עמ' רצט) שאינו צריך לחשוש שמא יבוא לו הרהור אלא מחוייב לדחות ההרהור.

ועוד בענייני רופא עי' בש"ך יו"ד סי' קצה סק"כ ותוה"ש שם ושם הנידון מצד עבידתיה טריד (ע"ז כא) אם מתיר גם שלא במקום פקו"נ, ועי' בספר גן נעול שהאריך בנידונים אלו ובהבאת השיטות בזה כיד הטובה.

כמדומה שפשוט שמה שהקפידה התורה על טומאת כהנים הוא משום קדושתן, עי' ברמב"ן עה"ת, וכלשון הכתוב לא יטמא דהאיסור הוא טומאה, וממילא מכיון שבחצי שיעור אין חצי טומאה ממילא אין איסור כלל.

ויש לציין שכן מבואר להדיא בכמה ממפרשי האיכה רבתי ברד"ל ורש"ש ויפה ענף שירמיה היה נוגע באיברים שלא היה בהם שיעור טומאה וזה הותר לו אע"פ שהיה כהן.

יש בזה ענין כמבואר במדרש רבה [ב"ר לז לז] שמזכירים בזה את האבות בבנים (והוא מסדר עולם דסתמיה ר' יוסי וכן בתוס' רבינו יהודה על ברכות נז הביא זה מסדר עולם), ויש לזה תועלת גם לאבות שיהיה להם זכרון בארץ [ועי' תורה תמימה בראשית לב יא], וגם לצאצאים שיזכרו דרכי אבות וילכו בהם, ובכך ימשיכו שלשלת הדורות, ובפרט אם האב צדיק מתפללים שזכותו תועיל לתינוק שיוכל להמשיך ולילך בדרכיו.

וכן מצינו בהרבה מקומות בחז"ל שנהגו והחזיקו במנהג זה כשושילתא דרבן גמליאל שנהגו בזה ועוד משפחות, וכן בפ"ג דמו"ק ואסיקו שליה חנין על שמיה, כמו שהרחבתי בשכיחא, ועכ"פ במקרה שהסבים היו צדיקים שאז יש מקום להקדימם לפני שקורא ע"ש צדיקים אחרים וכ"כ בתשוה"נ ח"ג סי' רצז.

וכן מבואר בפוסקים שיש במנהג זה גם משום כבוד אב (שד"ח מערכת כ קלל קד, שדה הארץ חיו"ד, עיקרי הד"ט הל' כאו"א, משנה הלכות ח"ג סי' רנג, וכעי"ז הובא בשם הגריש"א בספר קוראי שמו עמ' קד), ויש קצת פוסקים שנקטו שאסור לשנות מזה במקום שיש לכבד האב בכך (עי' בשדה הארץ ועיקרי הד"ט שם), ולא ניכנס למנהג זה כעת.

ואם הסב היה רשע אין לקרוא על שמו, דרשעים אין קוראים בשמם (יומא לח ע"ב), ויכול לגרום נזק לרך הנולד ברוחניות ובגשמיות כמבואר בגמ' יומא שם.

ובמקרה שיש מחלוקת סביב נתינת השם איזה שם לתת הורה בזה הגרח"ק לקרוא בשם המתבקש ולכוון על שם צדיק, כגון אם המשפחה מבקשת לקרוא על שם סב רשע שנקרא אברהם יקרא לרך הנולד אברהם ויכוון לאברהם אבינו עליו השלום.

ובמקרה שהסב נקרא בשם שלא ידוע צדיק בשם זה וכופים עליו לקרוא על שם סב זה בלא מוצא, לכל הפחות מוטב שיקרא שם נוסף ביחד מכיון שיש אומרים שכשקורא שם נוסף נחשב שינוי השם ולא נחשב כהשם המקורי (ראה דרך שיחה עה"ת מהגרח"ק, וכמדומה שהי' לי בעבר הוכחה לזה מדיני חתימת שמות גיטין).

א) הנה במשנ"ב ס"ס קנא סק"מ הביא שיטת הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס"ת, וממילא בבהכנ"ס שאין שם ס"ת אין שם איסור זה, וכעי"ז כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' לב להתיר בבהכנ"ס שאין בו ס"ת ע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל.

ויש להוסיף עוד דאף בשעה שיש שם ס"ת מאחר שאינו בדרך קבע אין בזה איסור לכאורה לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת (ד"ה ספר תורה במחסן מתחת בית האם אוסר לדור מעליו) שאין איסור לעשות מלאכה בבית שמעל ס"ת שמונח שם באקראי וכן מבואר במשנ"ב סקמ"א דאפשר שמותר לדור מעל בהכנ"ס אקראי שאין בו קדושה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת ד"ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו באופן זמני ואקראי האם מותר להמשיך לגור בדירה שמעל החנייה), ועי' סי' קנד דמבואר שבהכנ"ס אקראי אין בו קדושה גמורה, ועי' להלן, ויש מקום לומר דגם בהכנ"ס שאינו קבוע להיות שם ס"ת חשיב הס"ת שם כאקראי ועיקר בהכנ"ס חשיב כמקום בלא ס"ת, עכ"פ אם כך היה מתחילה (דאם כבר קידשו שם ארון קודש לס"ת כשהיה המקום פעיל ואחר כך ביטלוהו הוא עוד נידון).

ב) אבל עצם דברי הרמב"ם שם אינם ברורים לכו"ע, דבדברי הפוסקים (מרדכי בשם מהר"ם ומהרי"ק) שהובאו בב"י וכן בשו"ע גופא סי' קנא סי"ב מסתימת דבריהם משמע שהוא בכל שטח שמעל בהכנ"ס ובכל בהכנ"ס, וגם למדו שם ובד"מ שם כמה דינים מהיכל ובהיכל בבית שני לא היה ארוה"ק כלל כדתנן בפ"ה דיומא מ"ב אלא קדושה בלבד, ומאידך גם בהכנ"ס הוא מקדש מעט גם בלא ס"ת לענין כמה דינים.

וגם במשנ"ב שם מתחילה ביאר דברי המחבר דיש להסתפק אם מותר להשתמש שאר תשמישים מעל בהכנ"ס, ואחר כך כתב המשנ"ב ולפי מ"ש בשע"ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל וכו' עכ"ל, ומשמע לפו"ר מדבריו דרק לפי דעת האר הדור יש להקל בזה אבל לפי הדעה הראשונה המובאת בשו"ע אין להקל בזה (היינו בשטח שמעל בהכנ"ס מלבד מעל ארון הקדש), אלא דמשמע שנוטה שיש גם מקום להקל בזה מעיקר הדין משום שהוא דרבנן וגם האיסור אינו ברור לכו"ע בשאר שימושים דגם המהר"ם המחמיר בשאר שימושים שהובאו בשו"ע הוא רק ספק ולא שבקי' פשיטותיה דהרמב"ם משום ספיקא דמהר"ם, אבל לכתחילה המשנ"ב שם בסקמ"ב מחמיר לשומר נפשו לרחק מעל כל שטח בהכנ"ס, והיינו אפי' באופן שיש צירוף נוסף הנזכר ברמ"א שם שהבית לא נבנה מתחילה לבהכנ"ס, וכ"ש במקום שאין עוד צירוף ששומר נפשו ירחק מזה.

ג) אמנם בשבט הלוי ח"י סי' לה סק"א כתב שהמשנ"ב הכריע לגמרי להקל כדעת הרמב"ם ודבריו צ"ע, אבל מ"מ גם הוא כתב שם וכן בתשובתו הנדפסת בשה"ל ח"א סי' כז שהמנהג הוא להחמיר שלא להשתמש תשמיש קבוע של גנאי בכל השטח שמעל בהכנ"ס עכ"ד.

[ויש לציין דאם נימא דהרמב"ם גופיה מודה בתשמיש קבוע של גנאי א"כ אולי יש ליישב קושי' דלהלן ממתני' דשטיחת פירות שהרמב"ם סובר דזה תשמיש קבוע של גנאי כמו הצד שהובא במאמ"ר, וממילא מחד גיסא לא קשיא עליה ממתני' ומאידך גיסא יחמיר הרמב"ם בתשמיש של גנאי וה"ה תשמיש עראי של גנאי, ומש"כ השבה"ל תשמיש קבע של גנאי אפשר שכוונתו למש"כ המשנ"ב סקל"ט דשכיבת ארעי לא מקרי תשמיש גנאי ושכיבת קבע מקרי תשמיש גנאי, אבל בשאר תשמיש גנאי כ' השעה"צ שם סקכ"א דפשיטא שאפי' בדרך מקרה אסור, אולם הפאר הדור הקל גם בשכיבה, רק דיש לומר שהפאר הדור לא מחשיב שכיבה לתשמיש גנאי כן במשנ"ב בסקמ"א נראה שחילק בין תשמיש גנאי גרידא כשכיבה לתשמיש מגונה מאוד כמו דבר טינוף שבזה נקט שיש להחמיר גם באופן שהקל הרמ"א].

ד) והנה במור וקציעה הקשה על דברי המרדכי בשם המהר"ם שכ' דמדינא לא ברירא איסורא להשתמש שם תשמיש שאינו מגונה ורק יש להזהר בתשמיש מגונה, והקשה דבמתני' במגילה כח תנן ואין שוטחין על גגו פירות, ויש מן האחרונים שרצה ליישב דזה חשיב כתשמיש מגונה, ועי' במאמר מרדכי שם שנתקשה מאוד ביישוב זה מכמה טעמים, ונשאר בקושי'.

ולולי דנשאו ונתנו בזה רבוותא הו"א בפשיטות דדברי המשנה מיירי כשהגג בבעלות בעלי בהכנ"ס ודברי מהר"ם מיירי כשהגג בבעלות אחרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן רק תשמיש מגונה אסור.

אבל יתכן דלא רצו לתרץ כן דהרי כ' הד"מ שמאחר שהאיסור נלמד מן ההיכל א"כ אם נבנה הבית תחילה אין בהכנ"ס אוסרו דבזה לא דמי להיכל, וממילא למדו מזה המו"ק ומאמ"ר דלפ"ז אם הבית שייך לאדם אחר ג"כ להד"מ לא יהיה בזה איסור כיון דלא דמי להיכל, וכמו שהמשנ"ב סקמ"א למד מדעת הרמ"א דגם אם כשבנו בהכנ"ס למטה נבנה בית הדירה למעלה דשרי להשתמש שם להרמ"א, וממילא קשה דבגג גרידא כבר תנן ואין שוטחין על גגו פירות.

אכן יש מקום לטעון דגם להרמ"א לאסור הוא גם כשהגג אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס ולמרות זאת האופן שיש ללמוד לפי שי' הרמ"א מן ההיכל להתיר הוא רק באופן שקדם השימוש בבית העליון לשימוש בהכנ"ס (ואף שהקל המשנ"ב להרמ"א באופן שכשבנו למטה בהכנ"ס בנו למעלה בית דירה מ"מ באופן שרק הגג היה שייך לאדם אחר אפשר שלא החמירו), אבל כשרק כ"א בבעלות אחרת שמא בזה עדיין ילפינן מההיכל לאסור בכה"ג, דמ"מ מאחר שעיקר הנידון דומה לשם לא ראו לחלק לענין תשמיש מגונה שהוא גנאי לבהכנ"ס אף אם הוא בעלים על העליה, וכמו שמצינו בבה"ל בסי' קנד לענין בהכנ"ס אקראי בשם הריטב"א במגילה כח שלענין תשמיש מגונה אוסר וכעי"ז בשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג (וכעי"ז מצינו בבהכנ"ס שנבנה על תנאי שאע"פ שלא נתפס בו רשות קדושה דאין קדושה חלה נגד רצון המקדיש אבל לענין תשמיש מגונה חל כמבואר בשע"ת סי' קנד בשם כנה"ג ובה"ל שם בשם הריטב"א במגילה כז ע"ב, וה"ה י"ל מה שחל כאן כנגד רצון הבעלים איסור שימוש תשמיש גנאי, ואע"ג דלגבי בהכנ"ס אקראי הזכיר המשנ"ב בסקמ"א צד להקל בגג מ"מ שם הוא תרתי לטיבותא שהוא אקראי וגג משא"כ כאן שרק חדא לטיבותא שהוא גג אבל בהכנ"ס קבע).

ובפרט לפי מה שהכריע המשנ"ב בסקמ"ב כהדעות להחמיר אפי' באופן שמקל הרמ"א (כשקדם הבית לבהכנ"ס) א"כ ודאי לא ילפי' מהיכל להקל באופן שאין הבית בבעלות בעלי ומשתמשי בהכנ"ס.

ומ"מ גם אם נימא דהרמ"א מקל גם באופן שהבית מעל בהכנ"ס אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס, וכן לפי המחמירים בזה (ועי' ט"ז ומשנ"ב סקמ"א), אבל עדיין יתכן לחלק דכל מה שלמדנו מן ההיכל הוא אמנם כשהגג למעלה בבעלות בעלי בהכנ"ס ושלא קדם שימושם לשימוש בהכנ"ס, אבל עכ"פ באופן שיש שימוש אחר ברשות שלמעלה, ואז מלאכה אינה אסורה אלא רק מלאכה בזויה (וכגון שמתחילה שבנו את בהכנ"ס בנוהו באופן שהגג שלמעלה בנוי בו דבר נפרד), ואילו מתני' דאין שוטחין על גגו פירות מיירי כשאין גגו בנוי ואינו מיוחד לשום שימוש אחר.

וכעי"ז מצאתי להדיא בבה"ל סי' קנא סי"ב ד"ה יש, דמתני' שם מיירי באופן שהגג הוא גלוי ואז אסור שום שימוש מאחר שהגג מתייחס לבהכנ"ס, וכל הנידון כאן של מהר"ם ורמב"ם לגבי שאר שימושים הוא רק במקום סגור מעל בהכנ"ס שאינו מתייחס לבהכנ"ס כגון בנין קומות.

וממילא בניד"ד בבהכנ"ס שאין בו ס"ת משמע דעכ"פ פשיטא ליה להמור וקציעה דאסור לעשות מלאכה על גביו, וגם להאחרונים שדנו לתרץ מתני' שאין שוטחין פירות דזה תשמיש מגונה (עי"ש במאמ"ר), עכ"פ חזינן שדנו על כל גג בהכנ"ס ולא רק מעל היכל הס"ת.

ה) וכן יש לציין דעת הט"ז שסובר דאיסור לדור מעל בהכנ"ס הוא משום שמונע התפילה לעלות כ' השעה"צ סקכ"ב בדעתו דלפי שיטתו הוא אפי' בבהכנ"ס של אקראי, ולפ"ז כ"ש בבהכנ"ס שאין ס"ת, ואמנם השעה"צ שם כתב שעיקר סברתו אינה מוכרחת ועמא דבר להקל בזה, וכעי"ז באב"ז או"ח סי' לב סק"ב וקריינא דאגרתא ח"ב סי' פו שהמנהג להקל, אבל הט"ז עצמו כ' דמתו בניו מחמת זה, ועי' גם בכנה"ג ס"ס קנא שכל מי שהשתמש בעליה ע"ג בהכ"ס לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם ומהם שמתו וכו', ועי' גם בספר חסידים סי' תתיב תתיג ובהערות החיד"א ברית עולם שם.

ו) ויש לדון לדעות הראשונים דמהני תנאי בבהכנ"ס ואפי' בא"י (ועי' בבה"ל סי' קנא סי"א, ועכ"פ אם נימא שכך המנהג כדעות אלו), א"כ בהכנ"ס שעשו בו תנאי צל"ע אם מתיר להשתמש תשמיש מגונה על גביו או לא.

וצדדי הספק הוא דאמנם מצינו שלא התירו להשתמש תשמיש מגונה בו עצמו למרות שעשוי בתנאי וזה מפורש בגמ' ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש וכו', א"כ מה הדין בתשמיש מגונה על גביו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה לקולא ממ"ש המשנ"ב בסוף הסי' קנא סקמ"א שהזכיר צד לגבי מה שהקלו בדירה על הגג בכה"ג בבהכנ"ס לזמן אע"ג דבהכנ"ס לזמן אוסר תשמיש מגונה בתוכו (וכנ"ל בשם בבה"ל סי' קנד בשם הריטב"א והשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג), ומבואר מזה דתשמיש מגונה על הגג אינו באותה דרגת איסור כמו תשמיש מגונה בתוך הבהכנ"ס עצמו.

ז) עכ"פ לעיקר הנידון בתשובה זו אם בהכנ"ס שיש בו רק ס"ת אסור או מותר, התשובה שאינו ברור כלל שהוא מותר, והמשנ"ב כ' דשומר נפשו ירחק מהיתר זה (ומה שכ' דעמא דבר להקל היינו בבהכנ"ס של שכירות אקראי), והחולקים על ההיתר בתשובת פאר הדור הם רבים, ובכללם המהר"ם ומרדכי ומהרי"ק ושו"ע ורמ"א וט"ז ומור וקציעה וכנה"ג ומאמר מרדכי, והט"ז וכנה"ג כ' שיש בזה משום סכנה.

ח) אולם במקרה של שאלה זו בס"ה יש עוד כמה צירופים להקל בזה, חדא דאין ס"ת ועוד דגם חשש הט"ז שמונע התפילה מלעלות יל"ע אם הוא רק בזמן התפילה, ואם נימא הכי אולי סגי שישמרו על נקיות בזמן התפילה, כיון שבבהכנ"ס הנ"ל מתקיימים תפילות רק בשב"ק כעת והוא נעול במשך השבוע, ועוד לפי מה שהיה נשמע שרוב הבית אינו מעל בהכנ"ס ואולי שייך באופן כזה להזהר שלא לעשות תשמישים מעל שטח בהכנ"ס (עי' הליכ"ש תפילה פי"ט ס"ג שכ' דעכ"פ שלא יקבע חדר השינה מעל בהכנ"ס, ושכיבת קבע הוא תשמיש גנאי כדלעיל בשם המשנ"ב, ואם נזהר גם בתשמיש ארעי אז יוצא גם ידי חובת המחמירים בתשמיש ארעי מעל כל שטח בהכנ"ס, אם כי מסתמא שאינו שייך במציאות לנהוג ככל קדושת בהכנ"ס בחדר בתוך ביתו), ועוד דהרי מסתמא כשנבנה הבנין עדיין לא היה למטה בהכנ"ס, (ועכ"פ נבנו שניהם יחד על דעת שהקומה למעלה היא בית דירה, שבזה ג"כ בודאי לא הוקדש למעלה כמ"ש המשנ"ב סקמ"א), וממילא לפי שי' הרמ"א אין בזה חשש כלל, וגם שלא הקל המשנ"ב כהרמ"א לכתחילה מ"מ לענין צירוף ודאי שאפשר לצרף דעתו, ויש לצרף ג"כ דמסתמא אין כאן חשש דאורייתא, ולפי המבואר בעה"ש סי' קנא סט"ו ג"כ אינו מעיקר הדין שהרי א"א לחדש איסור ולדמות מדעתינו לגגות היכל, ויש להוסיף דבגגות היכל נאמרו דיני קדושה שלא נאמרו כן, וגם בלשונות הראשונים שהובאו בב"י ג"כ אפשר דמשמע יותר שאינו איסור מעיקר דינא אלא זהירות.

ולכן אם ירצה להקל בזה יבדוק הצדדים הנזכרים בתשובה זו ויבאר פרטי המציאות ויקל בזה כפי מה שיחליט אם לחשוש לסכנה שהזכירו האחרונים או להקל בזה כהמנהג ובצירוף הצירופים הנזכרים.

שנה שניה בכלל.

מקורות:

מה ששאלת דבסדר עולם פרק כט אי’ שמלכי פרס מלכו בפני הבית ל”ד שנה משניה שניה של דריוש ושאלת דעתי בזה אם שנה שניה בכלל או לא, לכך אכתוב בקיצור הבנתי בזה לאור הדברים שכתבת.

הנה בגמ’ במגילה יב ע”א מבואר דשנתו של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) הראשונה השלים בזה שנים מקוטעות שהיו לפניו, ויש לפרש ששנה זו גופא ג”כ היתה מקוטעת ולא היתה תמימה מתחילת השנה ועד סופה (ע”ד מש”כ בפסיקתא דר”כ פ’ העומר תמימות תהיינה אימתי הן תמימות וכו’ עי”ש בביאורי בשם רוקח וראב”ן), אלא התחילה באמצע שנה, ובשנה השניה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) נבנה הבית (כמו שיתבאר), ממילא מה שכ’ בסדר עולם פרק כט שיש ל”ד שנה למלכי פרס בפני הבית משנה שניה הכונה שבשנה שניה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) נבנה הבית וממילא שנה שניה בכלל.

ממילא יש בס”ה ע’ שנה לגלות ולא ע”א למרות שיש לך ע”א שנה בפרטן של המלכים שנזכרו בסדר עולם (היינו נ”ב עד פרס וג’ לכורש וי”ד לאחשורוש וב’ לדריוש), מ”מ שנה ב’ לדריוש היא שנת בנין כמו שנתבאר.

אבל היה מקום לפרש באופן אחר, דלעולם שנת ב’ לכורש דריוש (שאחר אחשורוש) אינה בכלל ל”ד שנים שבזמן הבית, אלא ששנותיו של כורש הראשון (שקודם אחשורוש) היו מקוטעות, כדתניא בסדר עולם רפכ”ט כורש מלך ג’ שנים מקוטעות, וכמובן שאינו בהכרח הכונה שמלך כורש הראשון (שקודם אחשורוש) רק שנה וב’ משהויין, אלא הכונה עכ”פ שלא מלך ג’ שנים שלמות, ועמד כורש דריוש (שאחר אחשורוש) והשלימה כדברי הגמ’ במגילה שם, ממילא לפי החשבון בסדר עולם יוצא ששנת ב’ לכורש דריוש (שאחר אחשורוש) הוא שנת ע’ לגלות.

אם כי דברי הסד”ע אינם ממש כדברי הגמ’ לפ”ז, דלפי דברי הגמ’ ההשלמה היתה בשנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) והבנין היה מוכן לשנה שניה, ולפי דברי הסד”ע ההשלמה היתה בשנה שניה של כורש וצל”ע איך אפשר לומר כן, דהא בסדר עולם גופא בסוף פרק כט מבואר שנבנה הבית בשנת ב’ לדריוש דקתני התם ובשנת ב’ לדריוש נבנה הבית וכן זכריה אמר וכו’ עי”ש, ויש להוסיף דגם בגמ’ מגילה יד אמרי’ שכל הנביאים הנזכרים שם נבאו בשנת ב’ לדריוש שחלקם נבאו לענין בנין הבית, ועי’ עוד בחשבון הבנין בפ”ק דר”ה.

ומבואר בגמ’ מגילה שם דשנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) השלים מנין ע’ ושנה שלאחריה היה ע”א ואז נבנה הבית, ומשמע בדברי הגמ’ ורש”י שם דע’ שנים שלמות בעי’ לגלות.

והוא דחוק קצת לומר דסובר הסדר עולם דגלות בבל היתה ע’ שנים חסרות או ששנת ע’ עצמה כלאחריה דמי לענין הגלות ולכך הוצרך רק להשלים שנת ע’ עם שנת הבנין עצמה (ואין להקשות א”כ מאי אכפת לן שנים של מי היו מקוטעות כיון דגם חסרות מהני דמ”מ אם כמה היו מקוטעות אין גם ע’ חסרות, דבעי’ לכה”פ ס”ח שנים וב’ משהויין), דלשונות המקראות משמע דהגלות היא ע’ שנים שלמות, ויל”ע.

אבל יתכן לפרש סתירה זו ע”ד פלפול דמסקי’ בפ”ק דר”ה דף ג דכורש אחמיץ לכך מנו לו כמלכי או”ה, אבל מבואר שם שמתחילה לא החמיץ ולפי החשבון בסוגי’ שם יוצא שמתחילה מנו לו כמלכי ישראל ואח”כ מנו לו כמלכי או”ה, וע”פ פשטות הגמ’ בפ”ק דמגילה יב ע”א יוצא ששנה ראשונה שלו היתה מקוטעת ובאה להשלים שנים חסרות במלכם שלפניו (כמו שנתבאר), וכמו שנתבאר שכך יש מקום לבאר דברי הסד”ע.

הלכך עפ”ז יש מקום לומר דאפי’ אם תמצא לומר שבמקום אחד חשבו את ב’ שנותיו הראשונות כמו קודם הבית ובמקום אחר מנו שנתו השניה כמו שכבר הי’ בזמן הבית, אעפ”כ לק”מ, מאחר ותחילת מנינו היה כמלכי ישראל והמשיכו כמלכי או”ה הלכך כשמונין תחילת שנותיו בלבד (כגון שמונים כמה משנותיו היו בכלל הגלות) מונין כמלכי ישראל מניסן, וכשמונין כל שנותיו (כגון עם מלכי פרס ומדי) מונין מתשרי כמלכי או”ה, כך שאפי’ אם נימא שמלך מאייר עד אדר מונין לו ג’ שנים, ואפשר עוד שכאשר מונין לו עם שאר מלכים מונין מתשרי כמלכי או”ה.

אבל לעולם אם נרצה ליישב דברי הסד”ע יותר קרוב לדברי הגמ’ [וכמו שכתבתי לעיל בתירוץ הראשון עד “אבל היה מקום לפרש באופן אחר”] דלעולם כורש הראשון (שקודם אחשורוש) מלך ד’ שנים אבל מחשבינן ליה רק ג’ שנים בסדר השנים משום דשנים מקוטעות היו, ואז מתיישב דשנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) משלמת מנין ע’ ושנה שלאחריה ע”א נבנה הבית, ומש”כ בריש פרק כט כורש מלך ג’ שנים מקוטעות ר”ל ג’ שנים שלמות בס”ה היו שמלך מתוך כל השנים המקוטעות שמלך, ובזה ניחא דאם נימא ג’ שנים מקוטעות ממש א”כ עדיין לא ידעי’ אם היה שנה אחת שלמה וב’ משהויין או ג’ שנים פחות ב’ משהויין, אבל לביאורי ניחא.

ושוב ראיתי דבאמת הגר”א הגיה כורש מלך ד’ שנים מקוטעות, וזה ניחא שהוא יוצא בחשבון כמו שביארתי.

ולסבר את האוזן החישוב הוא נ”ב שנה לכל מלכי פרס (כמ”ש בסד”ע פ”ל), ומאחר שמתוכם ל”ד בזמן הבית (כמ”ש שם פכ”ט), א”כ נשתיירו שם י”ח שנה להשלים נ”ב שנה למלכי פרס, והם החישוב של ג’ לכורש י”ד לאחשורוש וב’ לכורש דריוש שאחר אחשורוש, ואע”פ שהם י”ט, מ”מ שנה שניה של מלך זה האחרון אינה ממנין הי”ח הללו אלא ממנין הל”ד שלאחר בנין הבית כמו שנתבאר (אלא אם כן שנאמר דג’ מקוטעות דכורש הראשון ר”ל חסרות והיו רק ב’ שנים ושנה שניה של מלך זה אחרון השלים י”ח, ואז הוא כמו התי’ הקודם הדחוק, ואז ל”ד שנה הם מלבד שנה שניה של כורש, והוא דחוק וכמו שנתבאר, ולעיל נתבאר עוד דיש צד שהשנה עולה לכאן ולכאן מחמת שיש ב’ חישובים בשנותיו של כורש, או בנוסח אחר דמחמת ששנה זו עצמה היתה זמן הבית ולכן נמנתה עם הל”ד שנים ג”כ מאחר שמקצתה היתה בזמן הבית, אבל עדיין בס”ה צריך לחשב איזה אופן שכמחשבים הסך הכולל של נ”ב שני מלכי פרס היתה כאן עוד שנה אחת שהושלמה בין השנים כשנחשב כל השנים של כל מלכי פרס יחד, ואולי סובר תי’ זה שנבנה הבית בזמן שלפי חישוב מלכי ישראל היה שנה שניה שלו ולפי חישוב מלכי או”ה היה שנה שלישית שלו, והחישוב ל”ד שנה ונ”ב שנה הוא לפי מלכי או”ה, וצל”ע מה ההכרח להדחק בכל זה), ובס”ה היו ע’ שני גלות, חמישים ושתים שנים של בבל, ועוד י”ח שנים הנזכרים של ג’ מלכים הללו שקודם הבית לפי כל אחד מהתירוצים הנ”ל.

היוצא עכ”פ לפי שיטת הגמ’ (ואם נבאר גם את דברי הסדר עולם כשי’ הגמ’) ששנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) היתה רק השלמה לשנים המקוטעות שהיו במלכים שלפניו, וא”כ יש מקום לומר דב’ שנים ראשונות נמנין כב’ שנים כשמונים מתשרי לפי מנין מלכי או”ה לכורש כמ”ש בפ”ק דר”ה, ונמנין כשנה ומחצה כאשר מונים שנה מיום ליום ועם השנה השלישית הרי הכל יחד ב’ שנים מיום ליום או פחות מעט או יותר מעט, ומכיון שנבנה הבית בשנה שניה של כורש כמבואר במגילה יב ע”א ובסדר עולם ספכ”ט (ויש במשמע ג”כ אחר שכבר נכנסה השנה), ממילא אם נניח ששנה ראשונה שלו התחילה בסיון ושנה שניה בתשרי ונבנה הבית במשך השנה, א”כ נמצא ששנה שניה שלו כבר היתה בפני הבית, ואף שהסדר עולם מונה בפרטי השנים של הגלות ע”א שנים (היינו נ”ב עד פרס וג’ לכורש וי”ד לאחשורוש וב’ לדרויש) ובכללם רק ע’ היינו משום דשנים מקוטעות היו וכנ”ל.

מה שכתב כת”ר שמצאת מי שכתב ששנה שניה של כורש דריוש (שאחר אחשרוש) אינו מכלל חשבון נ”ב מלכי פרס (הנזכר בסד”ע) לא ירדתי לסוף דבריו, ומסתמא כוונתו ששנה זו היתה מובלעת מחמת שהשלימה שנים מקוטעות וממילא לא נחשבה, אבל מה שכתבת בשמו ששנה שניה של כורש דריוש זה היתה קודם בנין הבית לא ירדתי לסוף דעתו דהבית נבנה בשנת ב’ לדריוש כמבואר בסד”ע ספכ”ט ובמגילה יב ע”א ועי’ בפ”ק דר”ה ועוד במגילה יד ע”א שציינתי לעיל, ואולי כוונתו דמאחר ולא היתה שנה שלמה בזמן הבית לא מנו ל”ד שנים בפני הבית אלא שלמות, ומאידך ע’ שנים כוללות שנה זו, וזה דחוק כמו שנתבאר, ומאידך לומר ששנה זו אינה נמנית לא בע’ הללו ולא בל”ד הללו ואעפ”כ מובלעת בנ”ב שנים הכוללים של מלכי פרס הוא דחוק וגם אין הכרח לומר כן, דאדרבה אם אינה נמנת בע’ הללו למה שלא תמנה בל”ד הללו.

ולפי כל מה שנתבאר בדברים כאן (בקטע ד”ה והוא דחוק קצת, ובקטע ד”ה ולסבר את האוזן בסוגריים, ובקטע ד”ה מה שכתב כת”ר) יש הרבה דברים שלא נתבררו כל הצורך אם נפרש ששנה שניה שאז נבנה הבית אינו מכלל שנים שהיו בזמן הבית בחישובים כאן, מלבד שהוא יוצא לכאורה דלא כהגמ’ לפ”ז, שהרי להגמ’ שנת בנין הבית אינה מכלל הע’ שנה, והרי בגמ’ שם אמרי’ תניא נמי הכי ועוד שנה אחרת וכו’ וזה גופא מהסדר עולם פכ”ח וכמו שציין רש”י שם דמקור ברייתא זו מהסדר עולם, ומשמע דהגמ’ אתיא כהסד”ע (וכידוע שהסד”ע היא מהברייתות היחידות שהובאו בגמ’ בשמם והיא בידינו מזמן הגמ’ במהדורה שהיתה לפני הגמ’ וכמעט אין ברייתות כאלו מלבד הספרא והמשנה והסד”ע ואולי מגילת תענית), היוצא מזה שביאור זה נדחה לכאורה לגמרי.

מה שכתבת אלי שוב שהצד של הנ”ל לא היה לגבי כורש דריוש השני אלא לגבי דריוש הראשון שקודם כורש הראשון (הנזכרים במגילה יא ע”ב שמלכו קודם אחשורוש אם כי במאמר המוסגר אפשר שאינו מוסכם במפרשי הסד”ע שהסד”ע מסכים לזה, עי’ במפרשי הסד”ע מהדורת זכרון אהרן ריש פ”ל) שיש שנה ממנו שלא חושבה עם הנ”ב שנה של מלכי פרס, עדיין לא ממש הבנתי את הצד הזה, איך שייך לומר שלא נמנה חלק משנותיהם של המלכים הללו בכלל נ”ב שנה של מלכי פרס, גם אם כעת הכונה לדריוש הראשון שמלך קודם המלך אחשורוש וקודם כורש הראשון, אולי כוונתו שזה מוגבל למלכי פרס ולא למלכי מדי, הבעיה שהלשון בסדר עולם פרק ל’ ש”כל” מלכי “מדי ופרס” מלכו נ”ב שנה ולא מלכי פרס בלבד, וכנראה עדיין חסרים לי פרטים בדבריו, ואם יהיה בידי הפנאי אולי אעיין בפנים דבריו ואבין יותר.

מה שנקטתי בכל התשובה שמו של דריוש השני בשם כורש דריוש הוא מיוסד על דברי הגמ’ בפ”ק דר”ה הוא כורש הוא דריוש.

באופן כללי כאן המקום לציין שיש דעות רבות ושונות במדרשים בענין סדרי השנים של המלכים הללו, ועי’ פרסומי ניסא על מגילת אסתר מה שהביא הדעות בזה.

יתכן להביא ראיה מדינא דמקנח בעפר (סי' ד סכ"ב) דמשמע שעפר עצמו אינו לכלוך, ואף מועיל לתפילה כשאין מים, ואף שאינו מועיל לניקיון כמים ממש כאשר הידים כבר התלכלכו מדבר לכלוך אחר, אבל מסתמא דלכלוך לא חשיב כלל, אא"כ הריצפה מלוכלכת, שאז הנוגע בו והתלכלך יצטרך ליטול ידיו דלא גרע ממנעלים.

ומ"מ כתב השו"ע בס"ס קפא דגם לשיטת התוס' דא"צ מים אחרונים אבל אם הוא איסטניס וירחץ ידיו אסור לברך קודם שירחץ ידיו דחשיב ידיו מלוכלכות, ולכן הנוגע בריצפה ג"כ אם הנגיעה מפריעה לו ויטול ידיו א"כ יצטרך ליטול ידיו קודם שמברך, וכן אם מואס באכילה כל זמן שידיו נקיות, עי' מה שכתבתי בתשובה אחרת [ד"ה המשתמש בממחטה לכיחו וניעו והיא לחה האם מחמת זה מתחייב בנטילה].

ולענין הנוגע בגלגלים כבר כתבתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה דמסתבר שצריך נטילה דלא גרע ממנעלים גם אם נימא דבמנעלים הרחיצה הוא רק בנוגע בסוליית הנעל, כאן הרי הגלגל מתגלגל על הארץ בדוחק כל הזמן על כל דבר לכלוך וזוהמא וחשיב כנעל ממש עכ"פ כשאינו נקי.

אין איסור בעצם נשיקת אבנים, אבל אם עושה קידה ע”ג אבן צריך להזהר שלא יגע הראש באבן שבקרקע, ובאופן שמנשק אבן גבוהה מן הקרקע שאין צריך לקוד גופו לזה (כלומר לעשות קידה בגופו) לא יימצא איסור זה.

מקורות:

אע”ג שיש איסור השתחוואה ע”ג אבן אבל אין אין איסור נישוק אבן כמבואר בשלהי כתובות קיב ע”א דר’ אבהו הוה מנשק כיפי דעכו.

ובסוכה [נג ע”א] אמרי’ דקידה היינו שנועץ ב’ גודליו בארץ ונושק את הריצפה, וסתם רצפה של אבנים היא, ומשום השתחואה ליכא התם, וצ”ע דמבואר במשנ”ב סי’ קלא סק”מ דע”ג רצפת אבנים אסור אפי’ דרך קידה, וצ”ל ב’ עניינים דמש”כ נושק את הרצפה היינו בבהמ”ק דשם לא אסרה תורה רצפת אבנים כמבואר במגילה, ואילו מש”כ לוי אחוי קידה קמיה דרבי היינו שלא ע”ג רצפת אבנים, וממילא ליכא ראי’ גם לענייננו להתיר נשיקה.

והטעם לזה משום שלא נזכר איסור כזה בתורה וכל דבר בחזקת היתר מה שלא נכתב איסור כמ”ש התפא”י ואחרונים ופשוט.

וכמובן שבאופן שיש פישוט ידיים ורגלים או בשאר האופנים המבוארים במשנ”ב סי’ קלא סקמ”א יהיה אסור לקרב הראש לרצפה [והיינו ע”ג רצפת אבנים מדרבנן אפי’ דרך קידה ובפישוט ידיים ורגליים אז מדרבנן אפי’ שלא ע”ג רצפת אבנים], וכן מבואר במהרי”א סי’ קלא בשם הא”ח (דין מזמורים אחר שמנ”ע סי’ ב) בשם הרי”צ גאות (תשוה”ג שע”ת סי’ רו) שם שיש להזהר להגביה הראש בשעת נפילת אפים שלא יהא נראה כנושק את הרצפה, וכן הובא במנהיג הל’ תפילה סי’ עב, וכ”כ הכלבו סי’ יא בשם הר”מ בשם רבותינו והובא בב”י ודרישה סי’ קלא שלא ידביק ראשו בקרקע משום אבן משכית, וכמובן ששם נשיקה אין הכונה לנשיקה בפה אלא למגע עם הרצפה, כמו (בב”ב עד) שמים וארץ נושקין זל”ז ועוד ביבמות, וכמ”ש המשנ”ב שם סקמ”א (בשם המג”א בשם הריב”ש) דאיסור קידה על רצפת אבנים הוא רק אם ראשו דבק לארץ.

וכן מבואר בנוסח שהובא בטור סי’ קלא בשם רב נטרונאי ובב”י שם שיגביה פניו למעלה מן הקרקע כדי שלא יראה כמשתחוה שלפניו, ומבואר מזה דאין הזהירות מצד נשיקת קרקע אלא מצד השפלת הראש לקרקע ומצד שהוא נראה כמשתחוה.

(ולא נכנסתי בזה אם יש טעם וענין לנהוג כן לנשק אבנים, אלא רק למה שנדרשתי לאשר שאלוני להשיב אם יש בזה איסור או לא, ונפק”מ לנשק אבני א”י כמבואר בגמ’ הנ”ל).

אע"ג ששניהם מיירי בענייני ירושה מ"מ דרך המשניות ברוב מקומות שלא נשנו פרקים ארוכים יותר מידי (ע"ע פסחים ג), ויתכן דיש נוחלין עיקרו הכללים של ירושה והנוגעים לרוב המקרים של ירושה (ונסתפחו דינים נוספים השייכים לזה אבל העיקר הם הכללים) ומי שמת הוא היכא תמצי וכן דברים שלא הוסכמו לכו"ע.

האיסור אינו מן הדין אלא הנהגה נכונה.

מקורות:

אמנם אי’ במרדכי דע”ז רמז תתלט בשם הפרקי דר”א פכ”ט (ובחלק מהנוסחאות הוא פרק כח) שהאוכל עם ערל כאילו אוכל עם הכלב, מ”מ כבר הבאתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לישראל להסתפר על ידי ספר שהוא עבד כנעני] דמבואר בט”ז יו”ד סי’ קנג סק”ג ובבהגר”א שם סק”ז בשם האחרונים שאינו אסור מעיקר הדין, וכעי”ז בש”ך שם סק”א דהפרדר”א מיירי מצד מדת חסידות, וגם להרמ”א שם שקיבל חלק מהדברים מעיקר הדין לענין רחיצה שם, וכמשנ”ת בד”מ שם בסק”ב דמפרש לה מדינא, מ”מ לענין אכילה כבר נתבאר לעיל בשו”ע סי’ קנב ס”א דמדינא אסור לאכול רק בסעודת חיתון עי”ש בפרטי הדינים, וכן בסי’ קיד ס”א מבואר דיש איסור שתייה אצל עכו”ם רק באופנים מסויימים בשכר ודרך קביעות ובמקום מכירתו.

וגם הט”ז בסי’ קנג שם כ’ להוכיח ממה שנזכר בפרדר”א אכילה עם רחיצה דא”כ גם איסור הרחיצה אינו מדינא.

מה ששאלת אם יש עוד בעיות באוכל יחד עם גוי עי’ עוד בגמ’ [סנהדרין נב ע”ב] למה ת”ח דומה בפני ע”ה וכו’, סיפר עמו וכו’, ומבואר שאם אוכל עם הע”ה יש בזה משום זילותא וכ”ש עם גוי, ועי’ עוד ברמב”ם בהל’ דעות שהיוצא מדבריו שדרך ת”ח שאינו אוכל בפני כל אדם וכו’ עי”ש הפרטים בזה.

עוד יש לציין דכמה תקנות עשו חז”ל כדי להרחיק מן הגוים, וכן מצינו דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואמרי’ אם אתם מובדלין מן העמים הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, ועי’ בפ”ק דשבת גבי יינן משום וכו’ וגזרו על נכרי שמטמא בזיבה כדי שלא יהא תנוק ישראל מצוי אצלו במש”ז, ובעירובין ר”פ הדר גבי הדר עם הנכרי בחצר, וכן מצינו איסור פיתן ביו”ד ריש סי’ קיב ואיסור בישולי גוים, וכ’ הט”ז סי’ קיד סק”ב ע”פ הרא”ש פ”ב ממס’ ע”ז סי’ טו דפת משום שעושה קירוב טפי הפת גזרו בו יותר מדברים אחרים, ועי’ עוד בפרדר”א דטעם גזירת יין משום קרובי דעתא, ועוד בפ”ק דמגילה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועי’ עוד בשו”ע יו”ד סי’ קיד ס”א דטעם איסור שתיית שכר אצל עכו”ם הוא גזירה שמא יסעוד אצלו.

במקום הצורך אמרי’ בביצה מזמנין על הגוים בשבת ואין מזמנין ביו”ט אלא באופנים המבוארים שם ע”פ מה שנהגו כן האמוראים ולא נזכר איזה צורך היה בזה ואם היה צורך גדול מאוד משום איבה (ואיבה במקום האסור מן הדין עי’ בט”ז ונו”כ ריש סי’ קנב מש”כ בזה).

לגבי מה ששאלת במסעדה ובמטוס אם יש איסור לאכול עם הגוי, הנה איסור אין כאן ומקום צורך יש כאן, ויתכן לומר סברא בזה דכל שאינו קביעות וצירוף בזימון בכה”ג בישראל ואין קשר עם הגוי הוא קל יותר ואפי’ באופן של שתיית שכר עם הגוי אצל הגוי דמדינא אסור באופנים האסורים אעפ”כ אם הוא באקראי שרי כמ”ש בשו”ע יו”ד ר”ס קיד וכ”ש בעניננו, ולענין אם יש ענין שלא לעשות כן המשמעות בפרדר”א שיש ענין בכל גוני ובפרט מצד דרך ארץ המבואר ברמב”ם לת”ח דשם הזהירות אפי’ כלפי ישראל.

אין לעשות כן אלא תחת כתונת כמבואר במקורות.

מקורות:

חדא מצד לא ילבש מכיון שהוא לבוש המיוחד לאנשים שאסור להרבה פוסקים מדאורייתא גם כשאין הכונה בזה להידמות לאנשים, וגם במקום שאינו בגד המיוחד רק לאיש הוא אסור מצד פיסוק רגליים לאשה שהוא דבר מגונה (עי’ רש”י פסחים ג ע”א).

ולגוף הנידון האם שייך לקבוע מנהג על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות הרחבתי בזה בתשובה אחרת לגבי גילוח בלייזר והבאתי שם הדעות בזה.

ולגוף הנידון האם כשאין הכונה להדמות לאיש אם יש זה איסור הבאתי הדעות בתשובה אחרת, אבל לדעת הרבה פוסקים האיסור הוא בכל גוני ועכ”פ כל שלובש דרך לבישת להנאת לבישה, ולענין הלובשת מחמת צינה תליא בפלוגתא דהפוסקים (הב”ח והט”ז סק”ד והש”ך סק”ז ושאר פוסקים ביו”ד סי’ קפב), וכבר נתבאר במקומו, אבל כאמור שגם להמתירים מצד לא ילבש עדיין יש בזה דרך גנאי כמו שנתבאר.

ועיקר הפסק בזה מבוסס על מכתב הגר”ש ואזנר והגרנ”ק, וראה שבט הלוי ח”ב סי’ סג, וכ”כ עוד רבים (ראה ספר כבודה בת מלך עמ’ שטז שהביא הרבה מ”מ בזה), מלבד היכא שלובשת כתונת מעל שכ’ הנך רבוותא במכתב הנ”ל שהוא משובח, וכ”כ בשו”ת שבט הקהתי ח”ג סי’ לב, וכן הביא דעה זו אאאמו”ר שליט”א בספר יסודות הבית וקדושתו פ”ד הערה קג, וכתב שם דיש לעשות שאלת חכם עכ”ד, והטעם לזה שיש לעשות שאלת חכם הוא משום שהענין יכול להשתנות לפי המצב שלפעמים יש בו טעם לשבח ולפעמים לפגם לפי סגנון בני הבית וגילאיהם, וגם דבמקומות שאין מנהג נשים כלל במכנסיים תחת כתונת נכנסים בזה לשאלה של לא ילבש, כמו שהעיר בשו”ת פאת שדך ח”ד סי’ סד דכשהוא במקום צינה שייך לנידון האם יש איסור לא ילבש במקום צינה, ולענ”ד במקום שלובשת מכנסיים המיוחדים לנשים במקומינו לא שייך לא ילבש דכבר יש כמה צירופים להקל בזה, חדא דשמא מצרפים מנהג גוים, ובפרט שהדבר ידוע שמכנסיים אלו לא נעשו לאנשים, ועוד דשמא מנהג שיש בזה לבוש אשה כשהוא תחת כתונת, ועוד דאינה למטרה להידמות לאנשים ועוד דהוא מחמת צניעות ולא גרע כמפני הצינה כנ”ל, ורק שיש לשים לב שהוא בדרך צניעות ולא להיפך.

(הנידון כאן מתייחס לענין הליכה ברחבי הבית ולא יכולתי להיכנס לפרטים מטעמים ידועים).

יעוי' ברמ"א בשם מהרי"ל ובמשנ"ב בשם הגר"א ומור וקציעה מה שהביאו לענין אם נגיעה בצואת החוטם מחייב בנטילה או לא, ויש לציין דמצד הסברא היה מקום לחייב דהרי אדם נמאס בזה יותר מזיעה כל דהוא של מקומות המכוסין, והמשמעות ביומא כט דגדר ידיים המאוסות המחייבות נטילה הם מה שדרך בני אדם להימאס בזה ומה שאין דעת הבריות שוה עי"ש שזה מחייב בנטילה בפניהם באופנים מסויימים כדי שלא ייחלש דעתם מחמת מיאוס.

ובברכות אמרי' ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידיים מזוהמות פסולות לברכה וכו' אנא לא זוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא וכו'.

ובשו"ע סי' קפא ס"י ובמשנ"ב שם סקכ"ג פסקו דגם להסוברים שהאידנא אין חיוב מים אחרונים מצד מלח סדומית מ"מ בגוני שהוא איסטניס ובלאו הכי מנקה ידיו מהמאכל צריך לנקותם קודם ברכה, א"כ בפשוטו היה מקום להחמיר בזה, מ"מ יש מקילין בזה מאחר דבמציאות קשה להחמיר בזה, בפרט האידנא עם ריבוי המזגנים (ואולי גם המאכלות שאינם בריאים) קשה להחמיר בזה, וגם בארחות רבינו מובא בשם הקה"י שלא החמיר בזה.

ונשאלתי בענין הנ"ל באופן שאין ממשות ואין טופח על מנת להטפיח (כגון בוגע בטישיו מבחוץ) אם אוסר, ובאמת בהרבה דינים מצינו שיש דין טופח על מנת להטפיח אבל בנוגע בדבר מיאוס או בזיעא לא מצינו שיש שיעור טופח על מנת להטפיח ולהרבה פוסקים גם אם אין ידוע זיעא כלל אבל גם להמקילים בזה (כמו שהרחבתי בתשובה אחרת) לכאורה א"צ טופח על מנת להטפיח אלא כל שנוגע במקום שדרך לימאס בזה וכשהוא נמאס בזה בעצמו וא"כ זהו השיעור כמבואר בשו"ע הנ"ל, וא"כ יצטרך להשתמש בשכבות טישו מחמת כן, וצל"ע למעשה.

ולענין מה הגדר בזה הנה בשו"ע שם משמע דלכלוך שדרך אדם להקפיד עליו לרחצו מידיו חשיב מזוהם לגבי אותו האדם, ומאידך גיסא שאר בני אדם שאין רגילין לרחוץ מבואר במשנ"ב שם סקכ"ב דלא חשיב זוהמא לגבייהו, מלבד אם נימא דיש כאן גזירת זוהמא כעין גזירת זוהמא להחזו"א וסייעתו על כל מקומות המכוסין, ומיהו מצד זה יש לומר דהבו דלא לוסיף עלה.

ולענין אדם שאינו מקפיד ברחיצה בסתם גוני אבל לגבי אוכל מקפיד לרחוץ משמע בגמ' יומא שם דחשיב מקום הטינופת, ואדרבה משמע שם שסתם ידיים אינם נקיות ואין אדם מקפיד בכל זמן על נקיותם לגמרי וכן משמע שם שיש מצב שאדם לא ירחץ ידיו אלא רק לצורך אכילה (מדאמרי' שם חילוק בין אכילה לשתיה ודוק), ואע"ג דהתם מיירי לסעודה ולא לתפילה מ"מ הפוסקים השוו סעודה לתפילה ולמדו דינים מידיים מטונפות דסעודה לתפילה בשו"ע סי' ד בתשובות רשב"א המובא בב"י שם.

ושוב חשבתי להעיר דהנה מבואר בגמ' דשייך בתפילה מעיקר הדין נקיות בכל מידי דמנקי, ובפוסקים מבואר דהיינו שיחכך ידיו בכותל וכו', וצע"ק דהרי בנוגע במקום הטינופת עדיין יש משום מיאוס בידיו גם לאחר שקנחם בכותל וכיו"ב, א"כ למה לא נחשיבם כידיים מזוהמות, ומיהו באמת לסעודה גם כשנוטל ידו אחת לשתיה בעינן דוקא מים, וכן לתפילה לכתחילה אסור בלא מים, ואולי כך הוא הגדר שאדם שאין לו מים וצריך להחזיק אוכל או לנקות ידיו מחמת איסטניסות מקנח מקום הזוהמא בממחטה או בכל מידי דמנקי, וממילא כך נאמר הגדר בתפילה שאם אין לו מים מקנח וכו' כיון שכך נוהג אדם שאין לו מים, ואפשר עוד דלד"ת הקילו יותר אחר דמצינו שבדיעבד מועיל לתפילה.

לכתחילה אין לשפוך ישירות בכוס חלב, ובדיעבד אם שפך מים מקומקום לכוס חלב ועלו מהחלב אדים לקומקום העליון והקומקום רותח או שהאדים רותחים בחום שהיד סולדת בו, הרי הקומקום נעשה חלבי עד שיכשירו (ואופן הכשרת קומקום זה הוא קל יותר).

ואם לא עלו אדים או ספק אם עלו האדים הקומקום מותר.

ואם הם בתוך גומא ואין מקום לזיעא להתפשט אז גם בספק אם היד סולדת בו אסור.

וכמו כן אם אין היד סולדת בו לא באדים ולא בכלי אינו אוסר כלל.

מקורות:

מה שהזיעא נחשבת כגוף המאכל כן מבואר ביו”ד סי’ צב ס”ח, ומה שיש לאסור אם הזיעא רותחת כן מבואר שם ברמ”א, ומה שיש לאסור אם הכלי העליון רותח ברע”א ופמ”ג שם, ומה שיש להקל בספק זיעא במקום פתוח כ”כ רע”א שם בשם תשובת ב”ח חדשות ח”ב סי’ כד, ומה שאם אין היד סולדת בו אינו אוסר כמבואר בבהגר”א ורע”א שם וכדמוכח שם גם ברמ”א, ושופך לכלי חלבי שאין בו חלב אינו אוסר כמבואר שם ברמ”א, ושאר הפרטים ומ”מ ובדיני ההכשרה עי’ בספר השלחן כהלכתו סי’ ד סי”ד ובמ”מ שהובאו שם.

ומ”מ יש לציין דכל מה שנתבאר הוא רק מצד זיעא אבל יש כאן נידון נוסף שלא נגענו בו והוא אם יש כאן ניצוק של חם לתוך צונן, ועי’ ט”ז סי’ צה סקי”ג ומשב”ז שם ושפ”ד סק”ג, אלא ששם אפשר דאינו בהכרח שייך לענייננו שהצונן דתתאה הוא החלב וצל”ע, ועי’ ט”ז סי’ קה סק”ו שביאר דין תתאה גבר דמחברו בניצוק, ובפלתי הבין שם שהחמיר בחם לתוך צונן ותמה בזה טובא ממקור הדין ממתני’ עי”ש, אבל הפמ”ג דחה דגם הט”ז לא החמיר בזה, וכן מבואר בט”ז גופא באו”ח באו”ח ס”ס תנב סקי”א דחם לתוך צונן אינו אוסר מצד ניצוק וכן פסק בחכ”א כלל נט דין ה, ראה מנחת חיים יו”ד עמ’ קמד בכ”ז.

לא.

מקורות:

מצאתי שכתבו בשם רבנים לברך, אבל יש להעיר דלדינא אינו ברור כלל, מהרבה טעמים, חדא דהמשנ”ב בסי’ רכד סקי”ד הביא בשם הב”י שם דאפשר שרק בזמן בית שני, וא”כ שמא הוא רק בזמן שמוגדר כזמן גאולה ע”פ נביא משא”כ השתא שאין התעניות לששון ולשמחה, עי’ ר”ה יח, ועוד דאין ראיה ברורה שדין ברכה זו נאמר רק במה שהיה חרב ובנוי, עי’ במשנ”ב שם שהביא לשונות הפוסקים, ומשמע מכל השיטות המובאים שם שאין בזה תנאי שייחרב וייבנה שוב, וממילא בניד”ד נמצא שכבר ראה בתי ישראל ביישובן תוך ל’ יום, ובכה”ג אינו מברך ע”פ המבואר ברמ”א ריש סי’ רכד, עי”ש, ואע”ג דברואה בנין אחר הביא המשנ”ב שי’ המג”א בסוף הסי’ סקי”ז שי”א שמברך על השני, מ”מ אינו מוסכם, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם הא”ר דהמג”א עצמו סתר דבריו בס”ס רכה, ויש לציין דבס”ס דברכות דעת המשנ”ב שהוא ג”כ לקולא, ועוד דגם ברמ”א הנ”ל בריש סי’ רכד מבואר בפשיטות דגם בבנין אחר אין ברכה תוך ל’, ממה שסתם שם דהאידנא אין מברכין ברכה זו, ומשמע כלל אפי’ מעיר לעיר וכמ”ש המשנ”ב שם ג”כ בסק”ג בשם האחרונים,ולא נראה לחלק משום דשם קבוע לראות בתי ע”ז וקל יותר, ואפי’ אם תאמר כן הרי כאן ג”כ דומה למקרה זה, לגבי בתי כנסיות.

והנה רש”י כ’ דבתי ישראל ביישובן הוא כמו בבית שני, והיה מקום להבין בדבריו דר”ל דהברכה היא על דבר שהיה חרב ונבנה, וא”כ מצינו מקור לסברתו, אמנם אינו נכון כלל, דבמשנ”ב הנ”ל הביא ב’ ביאורים בכוונת רש”י ולפי ב’ הביאורים יוצא דהכונה על זמן בית שני ולא על בית שני, וגם בלשון רש”י גופא מבואר כן שכ’ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון ביישוב בית שני עכ”ל, ומבואר מזה דאין זה מצד ההית שני גופא אלא מצד שהוא בזמן בית שני שהיה אז זמן יישוב, ורש”י מפרש דהברייתא היא קדומה בזמן בית שני, וקאי על זמן זה שהיו מצויין אז בתי ישראל ביישובן, לפי התנאים בדעות במשנ”ב שם.

ואמנם בשו”ע סי’ רכד ס”י כתב כגון בית שני, אבל כבר מבואר במשנ”ב שם בשם הב”י כמו שנתבאר דהכונה על זמן בית שני, וכמו שהוגה בלשון השו”ע ביישוב בית שני.

ומ”מ יש ליתן קצת סמך לנוהגים לברך דיש לומר שהברכה מעיקרא רק על דבר בגורם התפעלות, כמ”ש לגבי הרים וגבעות בשו”ע סי’ רכח ס”ג, וכעי”ז לעיל מינה במשנ”ב בס”ב לגהי נהרות, בביאור דברי השו”ע שם, וממילא יתכן שיוכל לברך על בתי ישראל ביישובן אם ראה דבר הגורם התפעלות, אבל לא מצד שהיה חרב ונבנה.
ומ”מ זה יתרץ רק הקושי’ השניה, ולא הקושי’ דיש שיטות שהוא רק בזמן בית שני, ועוד דלא מצינו שמברכים על בכנ”ס גדול ומעורר התפעלות כגון בהמ”ד בעלזא בירושלים, וכ”ש שאינו מוסכם שאין מברכים על הית פרטי כמבואר במשנ”ב הנ”ל סי’ רכד סקי”ד וכ”ד השו”ע שם, וכן פשטות הגמ’ דע”כ בתי גוים דתניא בסמוך אין הכונה לבתי ע”ז שנשנו לבד, וא”כ יגיד עליו רעו שגם בתי ישראל אין הכונה לבתי כנסיות, ועוד דלגבי בתי ע”ז לא מצינו שחילק הרמ”א ר”ס רכד בין בית ע”ז המעורר התפעלות לשאינו כזה, ואף שהיה מקום לחלק דבבית ע”ז אין הברכה על ההתפעלות, מ”מ יל”ע בזה קצת, דדינים אלו נשנו בסתמא בפ”ט דברכות, ומחד גיסא בהרים וגבעות אם ראה תוך ל’ הר שאינו מעורר התפעלות אינו מקלקל ברכתו גם לפי הצד שבהר גמור ראה ולא בירך הפסיד הברכה עד ל’ יום, והרחבתי בתשובה אחרת, ושם משום שלא תקנו מעיקרא כלל אם אינו מעורר התפעלות, משא”כ כאן שאינו הרגש תנאי בברכה, וא”כ מנ”ל דכשמתרגש פתאום יכול להחשיב את מה שלא התרגש קודם כמו שלא ראה ולא בירך שעכשיו יצטרך לברך, והבן כי קיצרתי, ולכשתמצי לומר גם בהרים וגבעות אינו מותנה ברגש בפועל אלא בהר משונה שיכול לרגש, וממילא גם שם אם ראה הר גבוה גמור שאינו מרגש אותו ולא בירך שלא כדין, ושוב ראה הר גסוב אחר שמרגש אותו אם יוכל להרך, הוא אותו הנידון כאן, ולהמבואר מפשטות הרמ”א בניד”ד יוצא שאין מברך אם ראה בתי כנסת בכל הל’ יום שצריך לברך ולא בירך, גם אם רק עכשיו מתרגש, (ובתשובה אחרת דנתי אם דברי הרמ”א אמורים רק אם ראה ברציפות מקטנותו שלא היה בר חיובא עד עכשיו או גם בראה גרידא ולא בירך, ולענייננו אין שייך כל הזמן, כיון דבניד”ד בלאו הכי ראה בתי כנסיות תדיר), וקיצרתי מאוד מחמת קושי הכתיבה.

אינו מברך וטוב לומר בלא שם ומלכות.

מקורות:

חדא דאין מברכין אלא על בהכנ”ס לחשוש לשי’ הרי”ף שהובאה במשנ”ב סי’ רכד, ועוד דאפי’ על בהכנ”ס אין מברכין לחשוש לצד המובא שם במשנ”ב בשם הב”י שרק בזמן בית שני בירכו והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שרואה חורבת בית כנסת שנבנה כגון חורבת ר”י חסיד האם מברך ברוך מציב גבול אלמנה], וכ”כ שם השעה”צ ס”ק י בשם הפמ”ג דיש לחוש לזה ולברך בלא שם ומלכות, ואמנם בשו”ע שם כתב כגון בית שני ומשמע דלא רק בבית שני וגם לא משמע שהוא הלכתא למשיחא, ומ”מ בברכות אלו שומעין להקל (עי’ מ”ב ריש סי’ רכב).

ומי ששהה במקום ישראל תוך ל’ אינו מברך גם על בתי כנסת שלא ראה אותם ל’ יום, כמו שהרחבתי בתשובה הסמוכה הצדדים בזה.

אסור.

מקורות:

הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת, וכמו”כ פשטות דעת הרמב”ם בפ”ג מהל’ אבל ה”ד שטומאה בזמן טומאה בחיבורין הוא איסור תורה ורק שאין חייבין עליו, ועי’ בחי’ הגרי”ז הנ”ל.

 וכן מבואר בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צד (ד”ה ומ”ש רו”מ עוד) שהביא בשם הברכת ראש נזיר יז ע”פ הירושלמי והרמב”ם דבאופן שיהיה פטור על הטומאה הראשונה מחמת שהיה בשוגג או בהיתר יתחייב על הטומאה השניה, וכן באמרי ברוך על הרמ”א ביו”ד סי’ שעג ס”ז כ’ כן ע”פ דברי הרמב”ם בספ”ב דהל’ אבל דיש לימוד מיוחד שלא ייטמא הכהן למתים אחרים גם כשנטמא למת קרובו, וכן למד בבאר הגולה שם בדעת הרמב”ם [ויש  לציין דהשו”ע שהעתיק דעת הרמב”ם ספ”ב דאבל הוא ג”כ לכאורה דלא כהרמ”א אלא שיש לקוברו בתחילת בית הקברות, אבל גם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם ביאר דברי השו”ע באופן שיסכים עם דברי הרמ”א, וכך פשטות הרמ”א גופיה שלא כתב דבריו בלשון יש אומרים, ומשמע דמעמיד דברי הרמב”ם כשלא פירש, ועי”ש בביאור הגר”א שהביא הדעות בזה דרמב”ם ור”ת שברא”ש ודתליא בדעות במס’ אבל רבתי וצל”ע אם מפרש ג”כ את דברי המחבר כרמ”א], וכעי”ז דעת הב”ח והלבוש שהביא הש”ך שם סקי”ב (רק דאם יש צורך להטמאות למת אחר לצורך מת זה בזמן חיבורים אפשר דהב”ח מקל, ולכאורה שאר דעות דלעיל אין מקילין), ולפ”ז כ”ש דבניד”ד בטומאה השניה יתחייב בוודאות.

ובגוף הצד הנ”ל שהוא איסור דאורייתא ורק אינו לוקה יש לציין שאינו צד תמוה כלל, דהרי מסברא כהן טמא שלא הוזה שנגע במת הוא כמו נגיעה במת שני בזמן חיבורין, ואעפ”כ גזה”כ לפטור נגיעה בזמן חיבורין, א”כ מנ”ל שנוא מצד היתר דילמא שהוא המשכת האיסור וכנ”ל.

ועוד יש לציין דבנגע בב’ מתים בבת אחת מבואר שם בנזיר דהאיסור יחול לחול, והיאך יכול לחול האי כל שישנו בזאח”ז אפי’ בב”א אינו כדאמרי’ בקידושין, אבל להנ”ל נתבאר דהאיסור חל ברמה מסויימת ורק חיובא ליכא, וכעי”ז אמרי’ ביבמות לגבי אין איסור חל על איסור דמ”מ האיסור השני הוא נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים.

ובחי’ הגרי”ז שם פלפל בזה הרבה והביא שם דברי המפרש בנזיר והרמב”ם שם דמשמע שיש איבור בטומאה השניה ושכ”כ להדיא בראב”ד בהשגות הרי”ף ובשיטה שנדפסה מכת”י למסכת נזיר, ומאידך דברמב”ן מבואר דאין איסור וחילק שם ע”פ דברי הראב”ד שם וע”פ ביאורו בדברי הירושלמי דהחילוק בין אם הטומאה הראשונה היתה באיסור או בהיתר לקרובין, עי”ש, ויש להוסיף דכן מבואר ברמ”א ביו”ד שם בשם הרמב”ן והרא”ש שאם טומאה הראשונה היתה בהיתר מותר ליטמאות אז לאחרים, והרמב”ן והרא”ש בפסקיו למדו כן בדעת הרמב”ם, ועי”ש בבאר הגולה שכן נראה דעת התוס’ (נדה ריש דף נז), והמעדני מלך (דברי חמודות) המובא בש”ך שם, אבל באופן שהיתה הטומאה הראשונה באיסור לא נזכר שם, וגם בניד”ד לא היה היתר אלא א'ו'נ'ס, בפרט דמשמע שם שלכה”ג לא משכחת לה היתר זה, וק”ל.

ובגוף הטעם מה שאם היה בהיתר יש צד שאסור להיטמאות אחר כך משום דבעצם התורה קפידה על קדושת הכהנים וטומאה הוא דבר הנוגד את הקדושה, וכמ”ש רמב”ן ר”פ אמור עה”פ קדושים יהיו לאלהיהם, הקדושה היא הפרישות וכו’ שאפילו במותר להם לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים וכו’ בטהרה ובנקיות עכ”ל.
, אבל במצב של קרובים יש טעם שלפי גזירת מלך הוא דוחה את הענין שהכהן ישמור על קדושתו וגובר עליו, ובכה”ג שקדושתו גדולה יותר טעם זה לא מספיק, ולכן כשהותר נתחלל קדושתו של הכהן בהיתר ולכן לא שייך לדון כאן מצד איסור מתמשך.

אולם צע”ק דגם לפי הצד שהוא פטור גמור מ”מ למה דנימא שהוא היתר מדרבנן, דבגמ’ בנזיר מב אי’ רק שפטור, וברא”ש שם אי’ שאינו לוקה, ולשון כזה משמע איסורא, ועי’ שבת ג ע”א, אם כי עדיין יש לטעון דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש דעות שמותר לגמרי והרא”ש בפירושו (ואין להקשות מתוספותיו אפסקיו כמ”ש השה”ג ופירוש הרא”ש לנזיר הוא מתוספותיו ואכמ”ל) אזיל כהדעות שמותר בדאורייתא וסתם פטור הוא אסור רק בשבת, ובבהגר”א שם על הרמ”א ג”כ הרחיב להביא ראיות לדעת הרמ”א בזה.

היוצא מזה דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש צד לומר שהוא גם מדרבנן, ולכן לפי הדעות שהוא איסור דאורייתא אז ודאי לא יתיר להיטמאות שוב אחר טומאה בחיבורין, ולפי שי’ הברכת ראש ומהרש”ם ה”ה אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר וכפשטות כמה ראשונים, וכ”ש אם היתה בא'ו'נ'ס, וגם לפי חילוק הגרי”ז בזה אינו מתיר לדידן וכמשנ”ת.

כאשר בונה סוכה בתוך שלו יש בזה כמה היתרים וגם להמחבר יש לצדד בזה להתיר מטעם שא”א לאוסרו לישון בתוך שלו וגם מטעם שהוא צורך מצוה.

ובמקרה של אורח שנוחר ומפריע לבעה”ב יכול הבעה”ב לעכב עליו לישון שם, וכאשר בונה סוכה במקום שאינו שלו ג”כ יש מקום לדון שבזה אינו בא מחמת שום טענה.

כאן הנידון רק מצד ממונות ודיני שכנים הדין עם מי, אבל לענין אם הנוחר חייב בסוכה במקרה כזה ואם שאר הישנים בסוכה חייבים בסוכה דנתי בב’ תשובות נפרדות.

מקורות:

בחו”מ סי’ קנו ס”ב כ’ שם הרמ”א בשם ריב”ש סי’ קצו ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות עכ”ל, אבל השו”ע שם (לפי מה שביארו בנו”כ שם) סובר שמה שעושה בביתו ג”כ יכולים למחות אא”כ כבר החזיק בזה.

ולכן לפו”ר היה מקום לומר דבסוכה כזו לדעת המחבר יהיה תלוי אם החזיק לישון שם או לא (ובגדר חזקה כמה זמן צריך עי”ש בערה”ש), ולפי הרמ”א גם בלא החזיק אין זכות לעכב עליו ברעש שעושה בתוך סוכתו.

ובמקרה שהניזוק הוא חולה והרעש פועל אצלו נזק יהיה לפ”ז לפו”ר אסור גם לדעת הרמ”א שם, וכ”ה בסי’ קנה סט”ו ברמ”א שאדם אינו יכול לעשות הכאה בתוך ביתו אם לשכנו יש חולי הראש וקול ההכאה מזיק לו ואז במקרה כזה צריך להרחיק עצמו, וה”ה בניד”ד היה מקום לומר לפו”ר שאם השני אינו חש בטוב כל הצורך בשיעור שעדיין אינו נפטר מסוכה מחמת זה והנחירות גורמות לו כאבי ראש ונידודי שינה יש בזה איסור, (ובחולה גם חזקה לא מהני להעה”ש סי’ קנו ס”ב וסי’ קנה סל”ג).

ואם אכן נאמר דלפ”ד המחבר התביעה צודקת ולדעת הרמ”א התביעה אינה צודקת, ממילא אם הנתבע אשכנזי יכול לומר קים לי, עי’ פרטי הדינים בזה בחו”מ סי’ כה, ובניד”ד בודאי יכול לומר קים לי, אבל אם התובע הוא אשכנזי והנתבע הוא ספרדי יש לדון דלכאורה הו”ל כעין חייב בדיני שמים ממון שאין לו תובעין, ולא שייך לומר שיש כאן מחילה מכיון שהתובע אומר שאינו מוחל ורוצה לקבל כל זכות המגיעה לו, ויל”ע.

אבל החזו”א ב”ב סי’ יג סקי”א כתב דרעש הבא משימוש טבעי גם אם הרעש קיים רק במיעוט אי אפשר לתבוע בזה וז”ל שם, נראה שאין דברי הריב”ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיוצא בזה שאין זה מצוי בכל אדם, ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו דהרי אינו חייב לצאת מדירתו עכ”ל, ולכאורה לפי דברי החזו”א יוצא שמכיון שהוא ישן כדרך כל אדם ממילא א”א לטעון כנגדו.

אבל עדיין יש לדון גם להחזו”א דכל הדוגמאות והאופנים הם דוגמאות רגילים ואופייניים, דבכל בית אמורים להיות תינוקות וקטנים (ואף בבתים שאין שם קטנים כרגע מ”מ היה בעבר או שיהיה בעתיד ועכ”פ הוא חיוב המוטל על כל אדם ועכ”פ זה פשוט שמותר לקטנים לדור בבית) ודרך רוב הקטנים להגביה קול לפעמים, וכן דיבור דרך כל האנשים לדבר ודרך רוב האנשים שלפעמים מגביהים קולם מי פחות ומי יותר, ממילא לא חשיב שינוי, אבל אדם שנוחר שיש לו שינוי מהמקובל וסתם אדם לא אמור להגיע למצב כזה ויש כאן איזה ריעותא יש לדון דאפשר דלא מיירי בזה החזו”א, ובקיצור שמא החזו”א רק קאמר דמה שרוב בני אדם מרעישים אף אם הוא רק לפעמים א”א לבוא בטענות עליו אבל דבר שרוב בני אדם אינם מרעישים בו שמא בזה לא מיירי החזו”א.

ומיהו המחברים שדנו בנידון דידן והביאו דברי החזו”א ע”ז נראה שתפסו שדברי החזו”א שייכים גם לענייננו והבינו מדבריו שהטענה היא שזכות הבסיסית של האדם לעשות בביתו מה שדרך רוב בני אדם לעשות, והמעכב את חבירו מלעשות דבר שאין באפשרותו לעשות הוא אינו עושה כשורה והוא משנה כאן ממה שאמור להיות יותר ממה שחבירו משנה, ויתכן לומר שזה עיקר סברת החזו”א שהמעכב את חבירו מלעשות בביתו השימושים הבסיסיים הוא מזיק מבחינה מסויימת יותר השכן שמרעיש (בפרט שבא להוציא מחבירו ולעכבו במה שעושה והשני לא בא להוציא מחבירו אלא זה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו), וממילא א”א לבוא בטענות על האדם שלא יישן בביתו משום שמפריע לחולה שכינו, ויל”ע.

ויש לדון מה סובר השו”ע ואם מסכים לדברי החזו”א, דשמא עד כאן לא מיירי החזו”א אלא לדעת הריב”ש (שפסק כמותו הרמ”א) דמצינו שמקל במה שעושה בביתו אלא שמחמיר בחולה, ואעפ”כ בנידון כזה חולה אינו יכול למחות, אלא דמאחר שהחזו”א בא מכח סברא פשוטה יש מקום לומר דמיירי גם להשו”ע, וצל”ע.

ומ”מ גם אם נסבור דבניד”ד יכול לעכב, מ”מ יש לדון לכאורה להתירו לישון בסוכה מצד שהוא מצוה, דבזה דעת טושו”ע סי’ קנה דא”א למחות בו, ואמנם העה”ש שם ס”ג כ’ דאין זה דעת הרמב”ם מ”מ לכאורה יכול לטעון קים לי כהרמב”ם ושו”ע.

ונחזור לענייננו לגוף פלוגתת השו”ע והרמ”א במקרה רגיל (מבלי להכנס שוב לנידון אם נחלקו גם בשינת האדם או לא) במקרה שאדם בונה סוכה ברחוב ברשות הרבים, גם אם לצורך הענין נניח שעצם בניית והעמדת הסוכה אין בה איסור (ואכמ”ל), מ”מ במקרה כזה אם עושה שם רעש לכאורה אין ההיתר של הרמ”א שאדם יכול לעשות בתוך שלו כיון ששטח זה אינו שלו ובאיזו טענה בא כנגדו.

וכמובן שבאופן שאחד הוא הבעלים והשאר אורחים או בני בית כמובן שהקובע לענין דיני ממונות הוא רק החלטת הבעלים לטוב או למוטב, וכל צרכי האחרים אינם שייכים בזה.

ובאופן שיש כאן סוכה משותפת שנבנתה מממון משותף יתכן שהוא יותר חמור כלפי האדם שמפריע מכיון שיכולים לטעון שרוצים לחלוק שותפותם (ע”ע פסחים גבי היו ידיו יפות אבל כאן אין לו החלק לתת לשני), או עכ”פ גוד או איגוד והאם יכול לטעון שרוצה הוא לקחת את הסוכה לעצמו ולשלם להם חלקם, ומה הדין בכה”ג אם הם הרוב, ונכנסים בזה לנידון של שותפות בשכירות קרקע, וכן נכנסים כאן לעוד נידונים חדשים אם שייך לטעון טענת חלוקה בשימוש זמני בין אם המקום שכור ובין אם המקום בבעלותם ובפשטות לאור דברי החזו”א הנ”ל יש מקום לטעון כל מי שיש לו רשות לישון מתיר לו לישון גם אם יש מזה רעש כל עוד שאין כאן טענת חלוקה אמיתית קבועה או עכ”פ שמעמיד לחבירו סוכה אחרת, וצל”ע בכ”ז.