ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה אינם גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.

מקורות:
לכאורה גם אם נסמוך על רוב ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ"מ כמו שכבר העירו שבמקרה רגיל א"א להסתמך על רוב זה, מכיון שבכל דבר שאפשר לברר לא סמכי' על רוב כמבואר בכללי ספקות להש"ך ובמ"מ שהביא שם.

וכמובן שבמקרה שהבירור הוא מורכב מדי שעלול למנוע את כל ההשקעה במקרה שיצריך בירור יש לברר בכל מקרה לגופו לפי הענין מתי נכלל בהגדרת א"א לברר דמצינו במקומות שהבירור הוא מורכב מדי שאינו מוגדר כדבר שאפשר לבררו.

יעוי' בספר תקנת הריבית להג"ר יעקב לנדא עמ' לה שהביא עדות מאחד מגדולי הרבנים בארה"ב שלאחרונה התברר שהבנק השלישי בגודלו בניו יורק המחזיק כ10,000 עובדים רוב בעלי המניות שלו הינם יהודים עכ"ד, וראה גם בסדר הריבית פכ"ה ס"ל [ועי"ש עוד ובהמשך דבריו מה שהביא שם] שכידוע קיימים בנקים בחו"ל שישראל מחזיקים בחלק ניכר ממניות הבנק, וכמובן שאין במקרה יחיד להפקיע את רוב העולם דאטו בנק פלוני רובא דעלמא הוא אבל היכא שאפשר לברר צריך לברר ע"פ הלכה ולכל הפחות לברר אצל אלו שביררו ההיבטים הטכניים בנושא ויודעים מה הם ההשקעות הידועות ומפורסמות כבעייתיות (ואפשר להעזר במענה של גלאט הון כדי לקבל הכוונה טכנית כיצד לברר את הדברים).

וראיתי (בספר הבית בכשרותו) דלגבי ברכה על טבילת כלים הגרנ"ק החמיר בזה לחשוש ללא תשא שלא לברך מחמת חשש למניות של ישראל, ואולי טעמו משום דאפשר לברר ממילא כל עוד שלא בירר אינו יכול לברך, או אפשר דטעמו משום דבלא תשא מחמרי' יותר בספקות כמ"ש רוב האחרונים לענין בדיקת הציצית, ומנהג העולם לברך על כלי שהגיע ממפעל בחו"ל ולא חששו לזה.

ומ"מ לעיקר הנידון לגבי חברה שיש בה שותפים גוים אינו מוסכם לכו"ע שמותר להלוות לחברה כזו בריבית אא"כ אין יהודים כלל בחברה (ואולי אכן רוב החברות בחו"ל אין כלל יהודים בחברה אבל הוא רוב מצומצם יותר), מצינו ג' שיטות באחרונים כמו שהביא בספר תקנת הריבית שם:
דיש דעה באחרונים דאם רוב בעלי המניות הם גוים הוא מותר ואם רוב ישראל אסור (עי' במקורות שהובאו בתקנת הריבית שם, ובברית יהודה פ"ל סעי' טז יח האריך בזה ומסיק דרוב הפוסקים מקילים בזה, ועל זה סומכים בחו"ל בבנקים בלי היתר עיסקא כמ"ש בקנין דעה ח"ב עמ' רכב, ועי' תשובות והנהגות ח"ב סי' תכא, ואולם עי' ' מנח"י ח"ג סי' א וח"ו סי' עז, ואולם עי' עוד שם ח"ד סי' א), וכיום שהמיעוט אינם משפיעים על המניות הוא יותר קל (עי' קובץ תשובות ח"ג סי' קכד ואג"מ אה"ע ח"א סי' ז, ותשוה"נ שם, אף דלענ"ד סברא זו צריכה תלמוד דהרי כל הכרעה בכל מקום מורכב מרוב ומיעוט, ואטו כל קבוצת מיעוט תיחשב כאינה בעלים, וצריך דקדוק דאולי חלק מדברי הפוסקים מיירי בעיקר כשיש אחד שמחזיק ברוב המניות, אבל כלל דברי הפוסקים שדנו בסברא זו לא הגבילו הנידון רק באופן זה, ואולי לגבי מה שהישראלים אסורים בריבית והם מיעוט לענין זה חשובים כמאן דליתא כיון שבזה הגוים ודאי לא יסכימו לזה, ועדיין צ"ע דגם אם אין להם זכות הצבעה בזה אבל מאחר ויש להם זכות הצבעה בדברים אחרים למה אינו נחשב כבעלים ודוחק לומר דמצד שההלוואה אינה על דעתם נגעו בה דסו"ס גם הם מקבלים כאן אגר נטר, ויל"ע), ויש אומרים דבכל גוני אסור ויש אומרים דבל גווני מותר (והוא דעת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' לא).

ולגוף מה שהביא שם בשם הגר"ד לנדו (מנחת דבר מצוה קה) לדמות דין זה לדין עיר שרובה גוים שפטורה ממזוזה ביומא יא, לא זכיתי להבין דכאן יש בו כדי חלוקה ולכל אחד יש חלק בחלק מהכסף, והעושה עסקא עושה עסקא עם כולם, משא"כ מזוזה אין שער נפרד לכל אחד מיושבי העיר ואדרבה אם נחלק את השער בין יושבי העיר נמצא שאין כאן שער כשר למזוזה.

ואמנם יש כמה צירופים כאן, דיש שאלה של חברה בע"מ שהאג"מ ח"ב סי' סג הקיל בזה והגריש"א נקט דהמיקל יש לו על מה לסמוך (עי' בשמו בספר הנ"ל וכן ביהשר והטוב, אבל בקנין דעה טעם ריבית ח"ב הביא משמו דאפי' בריבית דרבנן אסור), ועי' דרכי תשובה, אבל רבו החולקים על סברת האג"מ וגם מסברא אם אינו ריבית דאורייתא כיון דאין כאן מלווה מ"מ למה לא יאסר מדרבנן מחמת שהוא מוגדר כאגר נטר (ובקובץ הישר והטוב כתבו אריכות דברים ומ"מ דעות הפוסקים בזה, וראה גם דעות הפוסקים שהביא בברית יהודה פ"ב הערה יט וקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים עמ' קכה ושאר המ"מ שציין שם), וגם יש הסברא של מניות כנ"ל, וכן יש צד של ביטול ברוב כמו שציין שם בתקנת הריבית בשם הגרי"ס [עי' שם שדן דאולי בכסף ממוחשב אינו שייך], וכן יש הצירופים שהזכיר השו"מ שם, והם צירופים דחוקים מאוד דדעת רש"י בהיתר הלוואה לשליח לא נפסקה להלכה (עי' סי' קס סט"ז) וברירה בדאורייתא לא אמרי', ולכן רוב האחרונים לא הסכימו לדברי השו"מ בזה.

ועי' עוד אריכות דברים בנידון זה בקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים להרב הנ"ל עמ' לד ועמ' קכז ועמ' קס ועמ' רכד ועוד שקונטרס זה נועד לברר הרבה מעניינים אלו.

לגבי מה שהערת מצד קבוע וקבוע שאינו ניכר לכאורה אין כאן קבוע כיון שהנידון הוא על כספם ולא על האנשים עצמם וכדין השבת אבידה כנ"ל.

המים שלמטה אינם מזיקים אם מי הנתינה (השפיכה) מגיעים לכל מקום ברגליים.

מקורות:

בגמ' גיטין טז ע"א חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו, ופרש"י שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן ט' קבין, וכ' הב"י בסי' פח דכיון שהוא דרבנן נקטינן לקולא וכן פסק המשנ"ב שם, וכ"ה במג"א סי' תרו סק"ט.

ומ"מ בנידון דידן מצד אחד הוא חמור יותר מהנידון בגמ' שם, דשם בגמ' הצד להכשיר (כמו שפסקו הב"י והמ"ב) הוא מחמת שהמקוה יש בו כח לטהר בפני עצמו אם היה הבעל קרי נכנס כולו בתוכו, אבל בניד"ד מאיזה דין המים שבתחתית האמבטיה יטהרו, דהרי אפי' דסגי בשאובין כמ"ש הראב"ד והמג"א והרע"א והמ"ב מ"מ ארבעים סאה ודאי בעינן, דהרי ט' קבין בנתינה ולא בטבילה כמ"ש בברכות כב ע"א והובא בפוסקים.

ממילא זה פשוט שהמים בתחתית האמבטיה אינם מצטרפים לט' קבין וכששופך ט' קבין צריך להזהר שיבואו לכל מקום גם היכן שיש מים, דמים במים אינם חוצצין ולא דנו בגמ' שם אלא מצד שיועילו מי המקוה לטהר מקום שלא באו לשם הט' קבין.

אבל למעשה אם אכן שופך הט' קבין לכל מקום בגופו וברגליו אין המים שלמטה מגרעים או מזיקים, דבעיה מצד חציצה ודאי לא הוי דאפי' הדם והדיו קי"ל דאם הם לחים אינם חוצצים, וכ"ש כשהנידון על חציצה בבעל קרי ואכ"מ, ומ"מ יש בזה קושי (עכ"פ כששופך על עצמו) להגיע לכל מקום בשפיכה יחד עם כל גופו כמ"ש הס"ח סי' תתכח שקשה מאוד שאדם שנותן הט' קבין לעצמו יצליח שהמים יגיעו לכל מקום ה"ה בניד"ד.

ולעיקר הענין יש לציין דגדולה מזו כ"כ הפמ"ג במשב"ז סי' פח סק"א והמטה אפרים סי' תרו ס"י, דיש להרטיב כפות רגליו קודם שנותן על עצמו הט' קבין, ועי' שו"ת ארץ הצבי ח"א סי' פט.

ויעוי' מ"ש בכה"ח סי' פח סק"ז שמתחילה ישפוך מים על פס רגלו התחתונה כדי שיהיו חיבור אח"כ עם המים שלמעלה וכו' עי"ש, ודבריו צע"ג דהרי חציו בנתינה וחציו בטבילה לא מצטרף, אם אינו מקוה כשר וכדמוכח בגמ' וכמבואר מדברי המשנ"ב סי' פח סק"ג, וחציו לאו דוקא כמו אידך נידון בגמ' שם בגיטין על גידוד חמישה ומחיצה חמשה.

ומאידך גיסא א"א לטעון דתחילת הנתינה על רגליו חשיב תחילת נתינת הט' קבין דהרי הפסק לא מהני כמבואר במשנה במקוואות ובכל הראשונים שהובאו בב"י ובס"ח סי תתכח, והכה"ח משמע דמיירי גם כשיש הפסק ביניהם.

ועכ"פ מבואר מכל דברי הנך פוסקים (ע"פ הפמ"ג וסייעתו שאין בהם קושי' להלכה) שלא חששו כלל למה שיש כאן טבילה במים שלמטה עם הנתינה שלמעלה, דהעיקר שמי הנתינה יגיעו לכל מקום (עכ"פ להפמ"ג דאילו למטה אפרים סגי בראוי בצורת השפיכה שמגיעים לכל מקום, כמו שהרחבתי בתשובתי השניה), וכנראה שכשהרגליים לחות הוא מועיל לזה אפיל לשיטת הפמ"ג שצריך שמי הנתינה יגיעו לכל מקום.

יש שחששו להצריך כשיעור (עי' להלן דיש שהזכירו מלוא לוגמיו [ב"ש] ויש שהזכירו רביעית [א"א], ובפשטות לא עדיף מקידוש דנאמר ביה להדיא) וכן הוא פשטות התקנה, ויתכן שכך סובר גם המשנ"ב אם כי יתכן שהמנהג שהובא בערוה"ש אינו כן.

ולגבי ברכת האירוסין המנהג שא"צ שתיה כשיעור, אם כי דנו האחרונים אם אפשר לסמוך בברכת האירוסין על שתיית החתן או דבעי' שתיית המברך ג"כ, ובודאי שיותר טוב להחמיר עכ"פ במקום שאין לחשוש לשינוי מנהג או ליוהרא וכן מצינו כמה גדולים שהחמירו בזה.

מקורות:

הנה מאחר שיש תקנה של כוס בז' ברכות אם נדמה דין זה לכל תקנת חז"ל אחר של כוס כגון קידוש והבדלה וד' כוסות וכוס של בהמ"ז בכל מקום צריך שתיה, וכמבואר בפסחים קז ע"א דהמקדש שלא טעם מלוא לגומיו לא יצא, וכ' התוס' שם קה ע"ב דה"ה בכוס חובה כגון הבדלה וברהמ"ז וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית וכו' עי"ש חילוקי הדינים ועכ"פ מבואר דשתיה צריך בכוס שהיא חובה.

ובמחה"ש על המג"א או"ח סי' קצ סק"ה הביא בשם הב"ש במפתחותיו לתשובותיו סי' מט [וראיתי מי שציין בית שמואל ואינו אלא באר שבע] דבכוס שתחת החופה צריך החתן לטעום רביעית דוקא, וציין שם שכ"כ הבאר היטב החדשים באה"ע סי' לד סק"ו, והביא עוד המחה"ש שהבאר היטב הנ"ל הביא בשם הכנה"ג בהגה"ט שנוהגין טעימה אחת ודי עכ"ד, וסיים המחה"ש שספר כנה"ג אינו תחת ידו ולא נודע לו טעמו.

והיינו שהוקשה לו למה שלא יצטרך לשתות רביעית מאחר שהוא כוס של חובה ובכוס של חובה צריך שתיה.

ומ"מ הנה ראשית כל יש לציין דדין זה של ברכה על הכוס, הן בברכת האירוסין והן בברכת הנישואין לא נזכר להדיא בגמ', אבל הרא"ש ב"ק דכתובות סי' טז הביא כן בשם רב ניסים, ומשמע מלשון רב ניסים שלא בא לחדש תקנה זו אלא רק מיירי לענין מי שאין לו יין מה יעשה, ולענין ברכת האירוסין היקל יותר כמבואר שם, ומשמע מדבריו שם שרק בברכת חתנים הוא לעיכובא, ובטור אי' כבהרא"ש, ועי' גם בשו"ע סי' לד ס"ב לענין ברכת האירוסין דבאין לו כוס מברך בלא כוס, ולענין ברכת נישואין בסי' סב ס"א לא הקיל בלא כוס לגמרי אלא לכוס היותר בכוס שכר עי"ש, (ועי' ברא"ש שם לענין כוס שכר, ולא נכנסתי בזה לנידון הפוסקים לענין ברכה על שכר מכיון שהוא לוי בנידונים השייכים לחמר מדינה ולא לחיוב ברכת היין בלבד),

ויש לציין דבסוגי' דשבע ברכות בפ"ק דכתובות דף ח ע"ב נזכר בסמוך לזה דיש כוסות גם בבית האבל ומבואר דהיו שותים אותם, דאי' שם שאחר שהוסיפו להם כוסות היו משתכרים, ומבואר מזה שהיה לשתיה, ואם נלמד מזה גם לענין כוס של אירוסין ונישואין יש כאן סמך לחיוב השתיה, אבל אין הכרח לזה מאחר דבגמ' שם לא נזכר כוס דאירוסין ונישואין וכנ"ל.

והנידון על נתינה לאחר לשתות שהוא תלוי לכאורה בקידוש והבדלה [ועי' בתשובתי על בירה להבדלה דבהבדלה יש צד שהוא יותר קל מקידוש ע"פ השוע"ר עי"ש], אבל עכ"פ צריך לכה"פ מישהו שישתה.

ואולם בסעודה שלישית מצינו פלוגתא דרבוותא אם שותה הכוס אחר ז' ברכות או לא, והגאון מבוטשאטש בעזר מקודש אה"ע סי' סב ס"א כתב דאי אפשר ז' ברכות בשום פעם בלא כוס לכולי עלמא ולכן מותר לשתות לפני הבדלה ע"כ, ומבואר מלשונו שנקט שהוא חיוב ממש לשתות, ועי' למו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א שהביא הרבה מ"מ לשתות בסעודה ג' ועכ"פ שהחתן עצמו יזמן וישתה, [ועי' סי' רצט ובביאורים ומוספים אות 19 ובספר מנהג ישראל תורה מה שהביא שם], ובודאי שהרוב המוחלט של הפוסקים המובאים במקורות הנ"ל (עי' בהם באריכות) ס"ל שכן יש מצב של שתיית כוס זה לני הבדלה, ועכ"פ הפוסקים שנקטו לשתות החתן או כל מי שיברך הברכות על הכוס [לכל מר כדאית ליה] אפשר שנקטו שהוא חיוב שתיה ממש, ומ"מ אינו מוכרח בכל דבריהם דיש לומר שטעם ההיתר שלהם הוא  משום ששייך לסעודה שלישית, אלא שבחלק מלשונות הפוסקים נזכר שהוא חיובים כלפי החתן והכלה ולדידהו מבואר כן ולכאורה כולל בזה שצריך שיעור, ועי' בכ"ז בפנים הלשונות המובאים שם ושם.

ועי' עוד בדברי העזר מקודש לעיל סי' ל"ד שאם החתן והכלה בושים לשתות בחופה כשיעור צריך ליתן תיכף לתינוק שישתה מלא לוגמי גדול, ומסתבר דרבינו ניסים הוציא חיוב זה מהתלמוד דכוס מעכב, ובודאי גם על זה קאי מש"כ הט"ז בהל' מילה סי' רס"ה סק"י דבמה  שצריך כוס מדברי הגמ' צריך לשתות מלא לוגמיו עכ"ד.

והנה הערוה"ש סי' לד ס"ט כתב דכוס של אירוסין מאחר שאינו חיוב מעיקר דינא לכן אין שתיית רובו או כולו לעיכובא (ועי"ש מש"כ בזה ההנהגה למעשה דהמנהג שהחתן שותה ואם רוצה המברך לחוש ולשתות ישתה ג"כ, ועיקר הנידון תליא באשלי רברבי בדברי הפנ"י בקו"א כתובות סי' כא ומהרש"ם ח"ה סי' ח, אפיקי ים ח"ב סי' ב, האדר"ת בכ"י הוב"ד בצהר כרך יב, והרבה אחרונים, ויעוי' במאמרו של הג"ר אברהם בהגרי"ט זנגר פניני הלכה מיר גליון קנ"ה שהביא לזה הרבה מ"מ כיד הטובה), ואילו בסי' סב ס"ו וס"ז כתב דכוס של נישואין הוא לעיכובא, ומשמע לפי מש"כ בברכת האירוסין דבדבר שהוא חובה שתייה ממנו כשיעור הוא לעיכובא, ואילו בס"ח שם כ' דהמנהג שהחתן והכלה טועמין מעט והמברך אינו שותה.

וכבר נתקשו בזה דלכאורה סותר דבריו דלכאורה לפמ"ש הוא בסי' לד הנ"ל היה צריך לצאת שבכוס של נישואין שהוא חובה יהיה צריך לשתות כשיעור, ועי' מש"כ בספר בשבילי החופה (שהסתייעתי בדבריו בכתיבת תשובה זו) שאולי כוונתו שטועמין מעט ומצטרפין לשיעור.

אבל יותר משמע מל' העה"ש דהמנהג שטועמין בלבד ואין חוששין לצרף כשיעור, וא"כ מה שאמר הערוה"ש בסי' לד דא"צ כשיעור כיון שאינו חובה לרווחא דמילתא אמר הכי וגם לענין שאפי' בעל נפש [דמיירי ביה שם שרוצה להחמיר ולשתות המברך עצמו בברכת האירוסין מחמת חששא דהפנ"י דלא כהמנהג לסמוך על טעימת החתן והכלה] שמחמיר לשתות מהכוס שבירך עליו מ"מ א"צ להחמיר בשתיית שיעור מטעם שאינו חובה, אבל המנהג לעולם מקל יותר מזה אפי' בכוס של נישואין.

במשנ"ב ס"ס תקנ מבואר דכשהחתן אינו יכול לשתות מכוס של ברכה תחת החופה נותנין לתינוק לשתות ומשמע דתפס שהוא חיובא לשתות, ומסתמא חיובא כשיעור כסתם חיובי שתייה של כוס שאינו רק מחמת ברכה, ואולי יש ללמוד כן גם מדלא נקט טעימה.

עוברת על דת יהודית שרצה בעלה לקיימה אינו נפטר מחיוביה, כפשטות השו"ע אה"ע סי' קטו ס"ד, ורק אם רצה לגרשה אז יש לו רשות ואז נפטר מחיובי כתובתה כפרטי הדינים המבוארים בשו"ע הנ"ל, אבל זה בתנאי שאכן יש לו סייעתא לדבריו ע"פ פרטי הדינים המבוארים בפוסקים.

ואם רצה לגרשה והיא אינה רוצה ליטול גט אז מתבאר ע"פ האחרונים דכל שיש קול ורגליים לדבר נפטר משאר כסות ועונה מזמן שרצה ליתן הגט, עי' סי' עז פת"ש סק"ב בשם ישועות יעקב ושו"ת רבי חיים כהן סי' מח, וצריך דיין לזה שיבחן את פרטי המקרה.

ועי' עוד בפת"ש שם מה שציין עוד בשם משכנ"י סי' טז ועוד.

במקרה ששאל כת"ר במקרה שהחשש הוא למעשה אר"מ, יש שדייקו בלשון הרא"ש פ"ז דכתובות סי' ט וח"מ וב"ש ריש סי' קטו דכל שמדובר במעשה פריצות ברורה הוא בכלל עוברת על דת, ואף שמעיקר הדין באיסור מפורסם יש אופנים שא"צ התראה בדיני משומד, עי' בנו"כ ביו"ד סי' ב.

מ"מ מאחר שמדובר כאן בחיובי ממונות יש לחשוש לפשטות הרמב"ם והחינוך וספר היראה לרבינו יונה דבכל איסור בעי' התראה לפני שמחשיבים אותו כמזיד, ובפרט בזה שהעולם מטעה שמדובר כביכול בדבר חיובי לפי האידיאולוגיות שלהם.

ואם מדובר בטענת מאיסא עלי יעוי' בפוסקים בסי' עז.

בזמנינו שהדורות חלושים הרבה פעמים הפתרון אינו לגרש אלא למצוא דרך לפתור את הבעיה משורשה.

מותר לצורך פיקוח נפש או בתנאים המבוארים להלן.

מקורות:

הנה הדין ברור שאם יש כאן פיקוח נפש הוא מותר, וחולה דיאליזה שאין לו היכן לנוח לאחר הטיפול יתכן שמוגדר כפיקוח נפש, ועכ"פ כשמרגיש בעצמו שמוכרח כן ברמה של פיקוח נפש מותר לו גם לחלל שבת עבור זה אם צריך (דלב יודע מרת נפשו כמ"ש בפ"ח דיומא וכמ"ש באג"מ שכל ספק בפיקו"נ מותר הכל לפי מה שהוא אדם כל שלא ניתן להוכיח אחרת).

וכמובן שאם יש גוי עדיף לעשות על ידי גוי, ועכ"פ לבני אשכנז כמ"ש הרמ"א סי' שכח סי"ב.

מצד שני לענ"ד לפי מה שהתרשמתי בבתי חולים המצב במקרים רבים אינו ממש פיקוח נפש שכן בעזרת הסברה לצוות לפעמים ניתן לבקש חדר לשהות לחולה עד לאחר החג, ובפרט בבתי חולים גדולים בעלי שם החרדים לשמם הטוב, וגם מאוד מצוי שיש ארגונים שנותנים חדרים סביבות בתי החולים וניתן לבררם.

ובאופן שאפשר לדאוג לפני שבת ויו"ט שיהיה בלא חילול שבת כלל הוא עדיף כמבואר בגמ' בנדה גבי חסידים הראשונים ובמשנ"ב סי' של סק"א בשם הספר חסידים סי' תתנה.

ואמנם כאשר יש כאן צורך חולה ואינו בנמצא בקל למצוא פתרון שלא על ידי חילול שבת בגוי [עי' משנ"ב סי' שכח סקמ"ו], מותר מעיקר הדין לחולה כזה לנסוע על ידי נהג גוי בחזרה מבית החולים לצורך מנוחתו, כמו שהורה הגריש"א לגבי נסיעה על ידי גוי לבקר חולה שמוכרח בכך [ראה וישמע משה ח"ב עמ' קד], וזה למרות שהגריש"א היה מן המחמירים להתיר ללוות את החולה כשהנהג ישראל ואכמ"ל.

ובאופן שהמלווה לא יסע בלא שיותר לחזור התיר שם אף למלווה לחזור ע"י גוי.

ועיקר הדבר מבואר על ידי עוד אחרונים שנסיעה עם גוי הוא ריבוי בשיעורין בהבערה על יד הנכרי [ראה שו"ת הר צבי יו"ד סי' רצג ותורת היולדת פי"ג הערה ג].

וגם הקה"י אע"פ שהוא היה מהמקילים בנסיעה של מלווה אחד אבל בשני מלווים לא הקיל על ידי ישראל, מכל מקום על ידי גוי היקל [ארחות רבינו ח"א עמ' קסו], דריבוי בשיעורין של הבערת הרכב הותר על ידי נכרי.

וכן מובא בשם בעל השש"כ (נשמת אברהם ח"ה עמ' רטז) לענין נסיעת חולה שאב"ס על ידי נהג גוי באופן שצריך טיפול בשבת שמותר, וראה עוד שש"כ פרק מ סכ"ב לענין חזרת הרופא לביתו (וראה גם וראה שו"ת הר צבי ח"ב או"ח סי' י, מנחת שלמה ח"א סי' ז ח, ח"ב סי' כט אות ו, משנה הלכות ח"ג סי' מב-מט, הלכה ורפואה ג עמ' עג ואילך בשם הגרח"פ שיינברג, ושש"ך פ"מ סס"ט, וכ"ז גם לפי הצדדים שעל ידי איסור דאורייתא אסור והוא נידון בפנ"ע, עי' ארחות רבינו ח"א סי' ריג מ"ש בשם החזו"א).

ולכן בניד"ד שיש כאן צורך חולה אמיתי שנפל למשכב וצריך עכשיו את עזרת הגוי יכול לבקש מהגוי מכיון שמותר לבקש מלאכה במצב כזה לצורך הגוי.

אלא שבמכוניות שלנו הוא קצת בעייתי מכיון שיש פסיק רישא של כל מיני מלאכות שנעשות על ידי כניסת הישראל לרכב ע"י כל מיני חיישנים, ואע"פ שהישראל היה מעדיף שהם לא יהיו כדי להיפטר מחששות, מ"מ הם נחשבים ניחא ליה מאחר שאם הם היו מותרים היה רוצה בהם מכיון שבעצם לטובתו, וכמבואר לענין עבודה בפרה בתוס' ספ"ב דקידושין ועוד.

אלא דיתכן להתיר גם במכוניות שלנו מכיון שכבר נקט הח"ח במחנה ישראל פל"א ס"ב דבמקום צורך גדול מאוד (מיירי שם בחייל) אפשר לסמוך על הרשב"א בשבת קז ע"א שסובר [לפי ביאור מגדולי האחרונים] דפסיק רישא לא שייך כשכבר עשה את פעולתו באופן של היתר במעשה שעשה ובפרט שמה שפועל כרגע הוא פעולה של גרמא (הרחבתי בתשובה על כניסה לשטח מרושת במצלמות בשבת), ובמקום שיש דררא דפיקוח נפש בודאי שיש להתיר (וכל הדברים אמורים אפי' בשבת, וכ"ש ביו"ט דיש דעה בפוסקי זמנינו שחשמל הוא רק הבערה, והבערה לצורך ביו"ט הוא קל מאוד).

וגם אם נחשוש לזה, נ"ל למצוא פתרון למנוע האיסור על ידי שיבקש מהגוי (דאמירה לגוי מותר בחולה שאין בו סכנה) שיכבה כל המנוע והחיישנים לפני שהוא נכנס ויוצא ברכב, ושוב הו"ל דבר שאינו מתכוון (גם אם הגוי לא כיבה) והו"ל ספק דרבנן במקום צורך חולה, וזה יוכל להועיל בתנאי שלא ידוע לנו שאין אפשרות לגוי לכבות את החיישנים או שהגוי לא עשה כן.

(אבל תרי דרבנן א"א להחשיב בצירוף שאינו פסיק רישא להרשב"א ואינו מתכוון דכל מה שאינו מלאכת מחשבת הוא חד דרבנן, עי' בתשובה הנ"ל לענין מצלמות).

ומצד תחומין אין לאסור כאן, דהרי כל היוצאים להציל חוזרין למקומן כמבואר בעירובין לט ובפוסקים, ומה שיצא להציל את עצמו לא גריעא בזה בכלל היוצאין להציל, ומ"מ אם מדובר באופן שיש יציאה מחוץ לתחום בדאורייתא (במרחק של יותר מג' פרסאות) יעשו שאלת חכם שוב (רק דיש לציין דאם הטיפול בדיאליזה היה לפקו"נ א"כ החזרה הרבה יותר קלה דבלאו הכי יש מתירים יוצאים להציל לחזור אפי' בדאורייתא, וכך דעת החזו"א ועוד פוסקים, ובפרט דאינו מוסכם שיציאה ג' פרסאות הוא דאורייתא, ובמקומותינו שכמעט אין שום מקום שאינו מיושב בהפרשים גדולים מידי יש לדון שוב אם שייך כאן הדאורייתא).

לא.
מקורות: לא תקנו ברכת שהחיינו על כלים אלא כשקונה כלים חדשים ולא כשמחדש כלים ישנים או צובע אותם וכיו"ב, וממילא מכיון שהמחשב שהוא משתמש בו נשאר אותו מחשב, ורק נעשה בו שינוי שיש בו עוד תוכנה, לכן א"א לברך שהחיינו על זה.

ואף שהיה מקום לטעון שתוכנה חדשה נחשבת כמו ישות וירטואלית הקיימת ויש לה חשיבות בפני עצמה, מ"מ לא מצינו שתקנו ברכה אלא על כלי גשמי, ואין לנו כח להוסיף או לחדש ברכות ובברכות שלא נתברר שיש לברכן שומעין להקל.

ואמנם יש דין של ברכה על שמועות טובות כמ"ש בברכות נד ובאו"ח סי' רכב ס"א, אבל כבר כתב שם העה"ש שהוא רק בשורות טובות ששמח בהן הרבה, והמשנ"ב סק"א שם כ' בשם הפמ"ג דכמדומה שכהיום ממעטין בברכות אלו (במקום שיש עוד עוד צירופים), א"כ נחזי אנן דקניית מוצר אינו בכלל בשורה טובה שיכול לעשותה, דהרי זה תלוי בכל יום בדעתו אם לקנות או לא, ועד היום היה מוסכם אצלו שלא לקנות למרות שהיה יכול לקנות, וכהיום נשתנה המצב או הדעה שלו, אבל אינו בכלל בשורה טובה ששמח בו הרבה.

ובשו"ת מהרש"ם הביא בשם התו"ח בעירובין נג ע"א דהנידון אם בית מחודש בסיוד וכיור חשיב כמו בית חדש או לא תליא במחלוקת אמוראים, וראיתי מי שרצה לתלות בזה הנידון האם על ציור וכיור חשיב כמו בית חדש לענין שהחיינו, ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה דהתו"ח שם לא מיירי אלא בהגדרת שם בית חדש לענין מקח וממכר, אבל בברכת שהחיינו הברכה היא על הקנין ועל מה שהוא חדש לקונה, וכלשון הדין קנה כלים חדשים, יש מאין וגם בבנה בית חדש יש מאין, והרי אם היה לו בית חדש ומכרו לחבירו וקנה מנו שוב את הבית הדין הוא שאינו מברך עכשיו בקניה שניה כיון שעכשיו אינו חדש לו, וכמבואר בפוסקים בסי' רכג, אע"ג דלכל דעות האמוראים בתורת חיים שם חשיב בית חדש, ומאידך גיסא בברכת שהחיינו גם בית שאינו חדש כלל אם הוא חדש לו מברך שהחיינו כמבואר למסקנא דהלכתא בש"ס ופוסקים בסי' רכג, ממילא חזינן דהגדר הוא שהוא חדש לו, ולא תליא כלל בשם התחדשות, וגדולה מזו דעת המור וקציעה בסי' רכג דאפי' בנה בית על מכונו כמתני' דסוטה דהיינו שנפל ובנאו, אע"פ שמצד בניינו הוא חדש לגמרי מ"מ אינו מברך עליו שהחיינו, וגם אם בזה יש לדון בדעות התנאים במשנה שם, ואולי גם לומר דשם גריעא מאחר דאין אני קורא בו ולא חנכו, מ"מ בסיוד וכיור גרידא כשהכלי אינו חדש א"א לברך שהחיינו.

ומ"מ כשקונה תוכנה עם דיסק פיזי, נראה שיכול לברך, דאע"פ שהדיסק עצמו הוא דבר שאינו חשוב כ"כ בד"כ ואין בו כ"כ שמחה כשקונה דיסק דומה ריק, מ"מ מאחר ששמח בדיסק זה עם התוכנה שבו הרי זה כעין בגד שיש לו סיבה שמחמתה הוא שמח בו הרבה (וזה פשוט שכך הדין להמחבר והאחרונים שהביא המשנ"ב דס"ל כוותיה בסי' רכג ס"ו וסקכ"ד ודוק, ואפשר דבניד"ד גם הרמ"א וסייעתו מודו, ולא מיבעיא להטעם שהביא שם המשנ"ב בסקכ"ג שסתם בני אדם מחדשים הכלים הנזכרים שם לזמן מועט, אלא אפי' למש"כ בסוף סקכ"ד בשם הדה"ח והפמ"ג דכלים כאלו אינם חשובים, מ"מ כלי שיש בו הרבה אומנות והוא מוחזק כחשוב ויקר לא מיירי בזה המשנ"ב להדיא בדבריו, וידידי הרב מובשוביץ כתב קונטרס ע"ז, ואמר לי שלאחרונה הסכים עמו הגרמ"מ לובין דבכל גוני אם יש לו שמחה אפי' על נעליים צריך לברך).

יש בזה מחלוקת, ולמעשה פסק המשנ"ב (סי' צג ס"ד סק"ח ושעה"צ שם סק"ט) דפטור, ומ"מ מאחר שיש מחמירים בזה (והוא דעת הט"ז סי' קח סק"א), נכון להתפלל בתורת נדבה עם תנאי, ומכיון שמעיקר הדין פטור, לכן יחדש בה דבר כדין המתפלל תפילה נדבה במקום שמעיקר הדין פטור שצריך לחדש בה דבר (משנ"ב סי' קח סק"ב בשם הפמ"ג).

והתנאי הוא שאם חייב יהיה זה לחובתו ואם פטור יהיה נדבה (משנ"ב סי' קח ס"ה סקי"ט, והפמ"ג בריש הסי' קח במשב"ז סק"א שהוא מקור דברי המשנ"ב בסק"ב הנ"ל ציין שם לס"ה).

ולענין אונן כ' המשנ"ב סי' עא סק"ד בשם השו"ע יו"ד סי' שמא שגם א"צ להשלים התפילה אחר כך כיון שבשעת החובה היה פטור לגמרי ולא דמי לשכח או נאנ'ס, אבל כתב בשם כמה אחרונים [דה"ח ומגן גיבורים] דאם התחיל אונ'סו אחר שכבר התחיל זמן תפילה, חייב להשלים וצל"ע בניד"ד, ובמשנה אחרונה על המשנ"ב סי' ע סק"כ העיר דמאחר דכל דין עוסק בצרכי רבים נלמד מאונן א"כ לכאורה ה"ה בעוסק בצרכי רבים.

ובשבט הלוי ח"ד סי' יא סק"ב כתב דלהלכה מסתבר כרוב האחרונים דגם אם התחילה האוננות אחר שבא זמן תפילה וכבר חל החיוב אעפ"כ נפטר גם מתשלומין עי"ש נימוקו לזה, וכן הוא דעת הברכ"י וחכמת שלמה ובדיני אונן להגרא"ז מרגליות בסוף שו"ע יו"ד סכ"ט.

ולכן למעשה בכל גוני יתפלל בתורת נדבה ויתנה, אבל בנידון שחל עליו הפטור רק לאחר זמן תפילה אפשר שאין מחוייב לחדש בה דבר, עי' שו"ע סי' קח סי"א ומשנ"ב שם סקל"ג.

ולא נכנסתי בתשובה זו לנידון מה נחשב בזמנינו בפועל עוסק במצוה, א"כ בנידון שעליו היה מדובר בשאלה זו מסתבר שנחשב עוסק במצוה כיון שהיה נצרך לעיסוק (עי' סי' ע סקט"ז ושעה"צ סקי"ד), ואכמ"ל.

אינו מוקצה, דאפי' כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר פסק המשנ"ב [סי' שח סק"כ] בדינו בשם המג"א [שם סק"ט] שאינו מוקצה, כל עוד שאין רוב מלאכתו לאיסור, ומכיון שברור שעיקר מטרת סוכריה זו היא למאכל ולא למשחק ממילא תיפוק ליה דאינו יותר מכלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר.

אבל יש להוסיף עוד בזה, דיש משמעות במשנ"ב ריש סי' שי סק"ב בשם הב"י והגר"א דלא שייך באוכלין אפי' מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו (בדבר שאינו ראוי לכלי) עי"ש, וממה שהזכיר שם באותו הנידון מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו עי"ש משמע דבאוכל אין דיני מוקצה כלל, ונקט אפי' מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דבמוקצה כזה אין מועיל השימושי היתר שיש בחפץ, (ומה שנקט שם מוקצה מחמת גופו אע"ג דבאוכל אין נתפס מוקצה כזה היא גופא בא לומר שא"צ בזה שם כלי מחמת שיש שם אוכל וסגי בזה, א"נ דרק בא לפרש איזה מוקצין יש בדברים אחרים או דנקט המוקצין החמורין), אבל מוקצה מחמת שהוא כלי שמלאכתו לאיסור בלאו הכי אין שייך כאן, דהרי כלי שמלאכתו לאיסור הוא רק אם אין מלאכתו גם להיתר והרי אוכל מלאכתו גם להיתר.

ומצאתי עוד בשם הגריש"א [שלמי יהודה פ"ב עמ' מד בשם הגריש"א, וכ"כ הגרב"י זילבר בקונטרס התשובות שבסוף הספר אות יב] לענין מים מזוקקים שכיון שאין משתמשים בהם לשתיה מחמת שאינם טעימים והם יקרים לכן דינם כמוקצה, ומשמע דעצם מה שמלאכתם לאיסור זה לבד לא היה מחיל עליהם מוקצה לולא שעיקרם אינם לשתיה, ורק לאחר שעיקרם לשתיה אז הו"ל ככלי שעיקר מלאכתו לאיסור, שבזה מודה המשנ"ב [סי' שח סק"כ הנ"ל, ועי"ש עוד סק"י] שהוא אסור בטלטול מדין כלי שמלאכתו לאיסור (ויש לציין דדעת המשנ"ב שם סק"י דמה שרוב מלאכתו לאיסור סגי סזה לאוסרו, ומאידך גיסא  בבה"ל ד"ה קורדום אינו ברור שסבר כן עי"ש, וע"ע חיי"א כלל סו ס"ג וקצש"ע סי' פח ס"ח ושש"כ פ"כ סט"ו וחוט שני ח"ג פמ"ג ושלמי יהודה פ"ו סקי"ב בשם הגריש"א, ויש לציין דגם בהמחמירים בקדירה הוא משום שעיקר מציאות הקדירה הוא לבישול משא"כ בניד"ד שעיקר הסוכריה הוא לאכילה, ולפעמים ישמש רק לאכילה ולא למשחק כמעט אבל להיפך שישמש רק למשחק ולא לאכילה אינו שייך ולא יתכן כלל).

ובתשלום הדברים יש לציין דכל הנידון כאן הוא על טלטול הסוכריה, אבל לגבי אכילתו באופן שעל ידי אכילתו הוא מאבד את צורת הכלי וכל הכלי כולו, אכתוב תשובה נפרדת בל"נ.

מקור דין זה מגמ' בפ"ק דחולין כד ע"ב ששם איתא שמי שנתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ והקשו כל הראשונים דבמקומות אחרים בש"ס [כמו במגילה כד ע"א] משמע שמגיל שלוש עשרה למצוות יכול לשמש כש"ץ להוציא את הרבים ידי חובתן, ותירצו התוס' בספ"ג דסוכה מב ע"ב ובעוד מקומות וכן בתשובת הרא"ש כלל ד סי' כב דרק דרך קבע אסור לו למי שלא נתמלא זקנו לשמש כש"ץ אבל בדרך אקראי מותר.

והרמב"ן כד ע"ב והר"ן חולין ה ע"ב תירצו באופן קצת אחר, והביאם הביאור הלכה בסי' נג ס"ו ד"ה אבל, דכשיש גדול שנתמלא זקנו א"א למי שלא נתמלא זקנו לגשת, אולם מפשטות התוס' והרא"ש שם והשו"ע סי' נג ס"ו שהביאם נראה דכל שאינו באקראי אינו בכלל האיסור וכך נקט הכה"ח סקמ"ט בשם המאמ"ר סק"ד וערוה"ש סי"ט.

והדיוק לזה נראה ממה שהביאו [התוס' בסוכה שם] מלשון הגמ' בחולין הנ"ל שמשנתמלא זקנו ראוי "להעשות ש"ץ" ו"להעשות" משמע מי שהיה ממונה לזה כמו שהיה נהוג בקהילות בחו"ל שהיה לזה מינוי מיוחד כמבוארים דיניו באו"ח סי' נג, והראיה לפירוש זה ממה שבמקומות אחרים נתבאר שלאו דוקא נתמלא זקנו וכנ"ל.

וגם הביאור הלכה בתחילת דבריו הציע כן בדעת השו"ע אך לבסוף לא הכריע בזה, עי"ש מה שדן בראיות לב' הצדדים ולא הכריע בזה רק שציין בתחילת דבריו ששאר הראשונים לא הביאו הך דינא דהרמב"ן והר"ן.

ומ"מ המנהג הפשוט והברור למעשה ברוב המקומות הוא כפשטות דברי השו"ע והראשונים דאזיל בשיטתם דגם כשיש גדול מותר לקטן שלא נתמלא זקנו לגשת לעמוד אם אינו דרך קבע, וכמו שנתבאר בשם כמה אחרונים.

ויש שיטה שלישית בראשונים שהיא שיטת הבה"ג סי' כד (והלח"מ נקט כן גם בדעת הרמב"ם, ועי' ביאור הלכה שם ד"ה יוכל) שתירץ באופן אחר הסתירה לחלק בין פריסה על שמע לשמונ"ע, ונדחק מאוד לפ"ז בכוונת המשנה במגילה שם דמיירי לא רק לענין פריסה על שמע ואכמ"ל, ויש אחרונים שתי' דמ"מ המשנה שם לא מיירי באיזה גדול יהיה מותר ואכמ"ל והוא דחוק מאוד, אלא שלהלכה לא נפסק חילוק זה.

ולמעשה נהגו בישיבות קטנות להקל ולתת לבחורים שלא נתמלא זקנם לעבור לפני התיבה ויל"ע על מה סמכו לעשות כן, ואמנם שמעתי שיש שהנהיגו לאחרונה להזהר בזה, ואני כבר מינקותי כשהייתי בן י"ג שנה וראיתי שמקילים בזה התקשיתי במנהג, ומ"מ למעשה יש לסמוך להקל בזה מכמה טעמים וצירופים, כמו שיתבאר.

הנה הטעם העיקרי המקובל ושגור גם בפי העולם להקל בזה, הוא משום דהציבור הוא ציבור של בחורים שלא נתמלא זקנם, וממילא לא נאמר לחשוש לכבוד ציבור לענין להצריך ש"ץ שנתמלא זקנו אלא רק באופן שהציבור עצמם נתמלא זקנם, שאז הוא זלזול בכבוד הציבור להעמיד ש"ץ כזה, אבל אם הציבור עצמו לא נתמלא זקנו, בזה לא נאמר דין זה.

וכ"כ סברא זו בבית ברוך על החי"א כלל כט סקמ"ה ובאול"צ [ח"ב סי' פח תשובה ז, שם כ"כ לענין נשיא"כ ובתוס' בסוכה שם נזכר יחד עם ש"ץ] והגרשז"א (הליכ"ש פ"ב הערה סז), אולם במנח"י ח"ו סי' טו לא נקט כן [לענין נשיא"כ], ומ"מ מאחר שיש כאן רוב פוסקים להקל בדרבנן וגם שכבר נתפשט המנהג להקל סגי בזה.

וראיתי בספר משנה אחרונה על המשנ"ב שם סקכ"ג שהקשה דהרי דעת רוב הפוסקים [וכמו שיתבאר להלן]  שאין הציבור יכולים למחול על כבודם.

והיישוב לזה נראה, דדבר שהתברר שהוא זלזול בציבור אין הציבור יכולים על כבודם כיון שמדובר כאן בתפילה שהיא כבוד שמים ואינו שלהם למחול על זה, דהיינו אסור להם להפעיל את תפילת הציבור באופן של זלזול, אבל כאן אין כאן זלזול כלל, מאחר שמעיקרא לא היה כאן הקפדה בכבוד הציבור לקחת דוקא ש"ץ שנתמלא זקנו, דכבוד של כל ציבור הוא לפי המושגים של אותו הציבור עצמו, וכמו כבוד שבת נמדד במאכלי החשובים של כל אדם לגופו, וגם יש דין לפי כמה ראשונים לבחור לש"ץ בתענית אדם גבה קומה כשאין חכם, והרי ודאי שגבה קומה נמדד לפי אותו הציבור ולפי המקום והזמן.

והטעם השני למה נהגו להקל בזה באופן שמקילים בזה שנותנים להתפלל בתורנות לבחורים משום שאין בחור אחד שהוא קבוע לש"ץ אלא כולם מתפללים בתורנות, ואמנם היה מקום לטעון דמאחר שיש כאן הסדר בין הבחורים ממילא יש כאן קביעות של בחורים שלא נתמלא זקנם, אבל מסברא יותר נראה להקל בזה, דהרי ענין שאין ממנין ש"ץ על הציבור שלא נתמלא זקנו הוא חשיבות וערך שנותנים לכזה אדם על הציבור, אבל אם אין שום אדם כזה שלא נתמלא זקנו שנותנים לו חשיבות וערך על הציבור, אין בזה בעיה, דהרי התוס' דייקו את דבריהם ממש"כ בחולין שאם נתמלא זקנו ראוי להיעשות ש"ץ, ובזה חלקו בין סוגי' זו למקומות אחרים שמבואר שיכול להיות ש"ץ, דמה שאינו יכול הוא רק המינוי של "להיעשות ש"ץ", וא"כ הענין חשיבות של מינוי ציבורי שא"כ לתת למי שלא נתמלא זקנו.

וכן הובא מהגרשז"א בהליכ"ש שם שבישיבות שהוא באקראי אין בזה בעיה של מינוי קטן על הציבור, ויתכן דכוונתו גם באופן שהוא בתורנות כנהוג בישיבות, וכן משמע להדיא במנח"י שם לגבי ברכת כהנים.

ומ"מ צע"ג על קולא זו מדברי השו"ע והפוסקים, דהמשנ"ב בסי' נג סקכ"ו הביא פלוגתת האחרונים לענין חזן ממלא מקום דדעת הט"ז שאם רק קבוע לזמנים מסויימים חשיב קבוע אף אם הוא במילוי מקום, וכמו שנתבאר בשו"ע ס"ו דאם הש"ץ ממנהו לעתים ידועים חשיב כקבע, ודעת הב"ח והא"ר דתמיד נחשב קבוע אם הוא קבוע למילוי מקום אף אם אין לו זמן מיוחד שהוא קבוע בו, ולכאורה להב"ח והא"ר ואולי אף להט"ז יחשב בניד"ד כמו קבוע דהרי זה גרע מממלא מקום, דכאן התפקיד של הש"ץ קבוע לתורנות בין בחורים שלא נתמלא זקנם וגריע ממקרה שהש"ץ העיקרי נתמלא זקנו, ובפרט ששם גילו דעתם שרוצים את מי שנתמלא זקנו ורק כשאינו יכול השני ממלא את מקומו משא"כ כאן.

ובדוחק יש ליישב דבאופן המבואר בהנך אחרונים שאסור [כל אחד לפי שיטתו] הוא דעכ"פ יש מינוי לאדם זה יותר משאר מתפללים, שיש לזה חשיבות על חשבון הציבור, אבל באופן שאין חשיבות לאדם מינוי מיוחד, כגון שעושים תורנות בין כל המתפללים, אפשר דבזה לא נאמר, ומ"מ הוא דחוק מאוד, ולכן יתכן דגם אם יש לסמוך על קולא זו היינו רק כעוד צירוף בניד"ד ולא במקום שסומך רק על קולא זו בפני עצמה.

עוד יש לצרף כאן להקל מחומר הענין דדעת כמה מגדולי הפוסקים והם הב"י (סי' נג ד"ה וכתב הכלבו) בדעת הרמב"ם והשלה"ג (מגילה טו אות א) והפר"ח דהציבור יכולים למחול על כבודם ולתת לבחור שלא נתמלא זקנו לשמש כש"ץ בקביעות, ואמנם רוב האחרונים חלקו ע"ז והם הב"ח והט"ז סק"ב והיעב"ץ במור וקציעה והא"ר סק"י וכן הכריע המשנ"ב סקכ"ג בשם הא"ר והרבה אחרונים, אולם מ"מ בצירוף ב' צירופים הזכיר הביאור הלכה גם צירוף זה שהציבור יכולים למחול, אע"פ ששאר הצירופים שהזכיר המשנ"ב הם צירופים שלא נפסקו להלכה, מ"מ בצירוף כולם יחד הקיל כמבואר שם, וכ"ש בניד"ד שהצירופים הם מועיל כ"א בפני עצמו מעיקר הדין, א"כ בזה ודאי שאפשר לצרף גם דעה זו להסיר מכל ספק.

ויעוי' גם בבה"ל סי' קמג ס"ב שציין לפלוגתא דהכא דהט"ז והפר"ח ולא הכריע שם להדיא, ומיהו אין להביא ראיה ממה שלא הכריע שם אחר שכאן כתב הכרעה בזה וכמו שנתבאר.

ויש להוסיף דקיימא לן שבשל סופרים הלך אחר המקל וכ"ש שהנידון כאן על תרי ותלת דרבנן דגם תפילה קי"ל דרבנן (וגם להרמב"ם בפ"א מהל' תפילה שעיקר תפילה דאורייתא מ"מ שמונ"ע אחר שאר תחנונים הוא דרבנן) וגם חזרת הש"ץ קימ"ל שהוא דרבנן (עי' ר"ה לה ע"א) ודין זה שלא למנות לש"ץ בקבע הוא גם דרבנן, וכ"ש שכל הנידון כאן הוא רק לכתחילה ובדיעבד לכל הצדדים הרי הוא והציבור יצאו ידי חובה אפי' אם נתמנה בדרך קבע.

ויתכן לצרף כאן עוד ענין נוסף דהרי קי"ל שבמקום פלוגתא יכול לומר קים לי, עי' בחו"מ סי' כה, והרי כאן חזהש"ץ הוא חובת ציבור ולא חובת יחיד, וכמבואר בפוסקים ובמשנ"ב דמעיקר הדין היה יכול ללמוד אם יש עשרה ששומעין לולי שלא ילמדו ע"ה ממנו וישיחו שיחת חולין, ויש פוסקים שגם לזה לא חששו עי' מה שהביא במג"א ובמקור חיים לבעל החו"י וע"ע בארחות חיים להרא"ש, א"כ מאחר דהיחיד אינו יכול לטעון שהוא מוחה בשביל עצמו (דא"כ יתכן שהיה יכול למחות כמ"ש החזו"א באופן אחר דמי שרוצה להחמיר יכול לבקש מהציבור להחמיר וכעי"ז אומרים בשם הח"ח ואכמ"ל), דהרי אינו חובתו אלא חובת הציבור, א"כ החזן שלא נתמלא זקנו אדרבה יטען דקים ליה כהמקילין בזה, ולא יוכלו למחות בזה אלא הציבור עצמם ולא היחיד, ומיהו עי' פרטי הדינים במחיית היחיד בסי' נג סי"ט דדעת כמה ראשונים דבתפילה שאני שכל יחיד צריך להסכים, ואכמ"ל דשם מבואר פרטי הדינים בזה.

ולפי מה שנתבאר במשנ"ב סי' נג סקנ"א בשם הפמ"ג דעכשיו יש תקנת הקהילות שגם רוב קהל אין יכולים להעביר ש"ץ קבוע אלא רק הברורים בכל מקום לפי מנהגו, [וכ"ש היחידים עי"ש בסקנ"ג], א"כ לפ"ז גם רוב הקהל עכשיו לא יוכלו להעביר ש"ץ כזה אלא רק ברורי הקהל בכל מקום לפי מנהגו.

ולפי מה ששמעתי שסלקו ש"ץ קבוע שנתמנה שלא נתמלא זקנו, יש לציין דדין זה אינו פשוט כלל, דיתכן שכל האיסור הוא רק עצם מעשה המינוי, אבל אחר שכבר נתמנה וכבר קיבל הכבוד מהציבור יש להשאירו כך, דאפשר דהו"ל עכשיו כשכבר התבצע המינוי לא גרוע מאקראי, ועי' במשנ"ב סי' נג סקט"ו שחילק לגבי ש"ץ שיצא עליו שם רע בילדותו (דאי' עליה בהדיא בגמ' שאין ממנין אותו ש"ץ לתענית, ולגבי שאר השנה עי' במשנ"ב שהביא דעות בזה ודעת הגר"א וכנה"ג להחמיר וחילוק זה מהכנה"ג) דאם כבר מינו אותו אין לסלקו מחמת זה, וכעי"ז בס"ק עט לגבי ש"ץ שחטא ועשה תשובה דאין פרקו נאה (שהוא אחד מהתנאים המבוארים בגמ' לענין ש"ץ בתענית), דמ"מ אם נתמנה אין מעבירים אותו, וכן בס"ק מא לגבי ש"ץ סומא לדעת החו"י סי' קעו ג"כ חילק באופן זה, ועי' בשו"ע סי' נג סכ"ה ובמשנ"ב שם דהאידנא אין מסלקין ש"ץ קבוע משום חשדא.

ומ"מ א"א בהכרח לדמות דבר לדבר, דגם שלענין כמה דינים מצינו דאין מסלקין אחר שנתמנו מ"מ יש לדון בכל דבר לגופו, ובמקום שנזכר להדיא בפוסקים שאין לו להתמנות דרך קבע שמא גם אין להמשיך במינוי, וצריך להתיישב בזה.

ויעוי' בבה"ל סי' נג ס"ו ד"ה אבל באקראי בסופו, שכתב דבסתמא אין למנות לקבע ש"ץ שלא נתמלא זקנו אפי' אם אין אחר שיכול לשמש תחתיו, שמא למחר יזדמן להם אחר שיוכל לשמש תחתיו, ולכאורה משמע שאחר שימנוהו לא יהיה אפשר להעבירו, ולכן לא ימנוהו בדרך קבע (ועי' בסי' נג ס"ק פו היאך צריך שיהיה המינוי באופן המועיל שיהיה אפשר לסלקו אחר כך, ולענין אם חזקה בלא מינוי מהני עי' בסי' קנג סקי"ב), אולם אינו מוכרח דיש לומר דחששא בעלמא הוא דאין למנותו בדרך קבע שמא ימנוהו ולא יעבירוהו אחר כך.

במקרה שמדובר ביצירת מוצר פיזי ששווה ממון דעת רוב הפוסקים להקל בזה, אולם במקרה זה שהעבודה אינה ברת ערך ממוני ובפרט שגם מדובר בדבר וירטואלי ולא כלי או חפץ המשמש כמשכון, המקיל באופן זה אין לו על מה לסמוך.

מקורות:

מבואר בגמ' בב"מ קיב ע"א וחו"מ סי' שלט שאומן שסיים מלאכתו בחפץ ועדין לא מסר את החפץ אין בעה"ב עובר בזה בדין ביומו תתן שכרו עד שיטול את החפץ.

ונחלקו הראשונים והפוסקים מהו הטעם בדין זה, דהנה דעת השטמ"ק להלכה בב"מ קיב ע"א ד"ה ולענין [וכ"כ שם אח"כ בשם ה"ר יהונתן] שאפי' אם אמר לו האומן ליטול את החפץ אין בעה"ב עובר, דלא קרינן ביה לא תלין פעולת שכיר כל זמן שהחפץ תחת האומן, ואפי' אם אינו רוצה לעכב את החפץ בשביל קבלת דמי השכירות.

וכעין טעם זה כתב הקצה"ח סי' עב סקכ"ג דכל זמן שהטלית ביד האומן לא התחיל חיוב התשלומים ורק כשבעה"ב נוטל את הכלי התחיל חיוב התשלומים, ולכאורה סובר ג"כ כהשטמ"ק.

ובביאור הלכה סי' רמב ד"ה לכבד כתב דיכול להקל כהשטמ"ק שלא יטול את החפץ וממילא לא יצטרך לשלם באותו היום ולא הביא פלוגתא בזה.

וכן בספרו אהבת חסד ח"א ריש פרק י נקט בפשיטות כדעת השטמ"ק וגם שם הביא שם דברי השטמ"ק בלא חולק.

אולם המאירי כתב דכל זמן שהטלית ביד בעה"ב גילה דעתו שאינו מקפיד על דמיו, וכעי"ז בלבוש עיר שושן בחו"מ סי' שלט ס"ו כ' דכל זמן שהאומן לא נתן לו הכלי גילה דעתו שמוחל לו על זמן הפירעון.

ולפי פי' המאירי והעיר שושן לכאורה נמצא שאם האומן אומר לבעה"ב שיבוא ויטול את החפץ וישלם אין סברא זו.

ואע"ג דבשל תורה הלך אחר המחמיר, מ"מ כאן נראה דיש להקל כהשטמ"ק (עכ"פ במקום הצורך כמו באופן דמיירי בביאה"ל שם) מכיון שבדיני ממונות אין אומרים בשל תורה הלך אחר המחמיר אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כדאי' בריש פרק שור שנגח את הפרה ובפ"ק דבכורות ובהרבה דוכתי, וכ"ש כאן שרוב הפוסקים מקילין בזה.

אבל באמת יל"ע באיזה אופן מיירי המאירי והלבוש בזה, דאם מיירי באופן שאמר לו בעה"ב שישלם א"כ מה שייך כאן מחילה מסתמא, ואם מיירי שלא אמר לו בעה"ב שישלם א"כ בלאו הכי הרי לא תבעו אינו עובר עליו כמ"ש בחו"מ ס"ס שלט.

ואין ליישב דמיירי שאמר לו האומן שיבוא יטול וישלם דא"כ נמצא שאינו מוחל, וגם אין ליישב דמיירי שאמר לו האומן שאימתי שירצה בעה"ב יבוא ויטול וא"צ דוקא עכשיו, דא"כ בזה הרי ודאי מחל לו, וא"כ באיזה אופן מיירי.

ובדוחק היה מקום ליישב דמיירי באופן שיש מצב כל שהוא שאינו יכול לתובעו שבזה חידש האהבת חסד דאין בזה דינא דלא תבעו אינו עובר עליו, כמו שהבאתי בתשובה הסמוכה [לענין מי שיש לו כסף לשלם לגמ"ח אם צריך לתנו לפועל] שי' האהבת חסד בזה, אבל הוא דחוק מאוד, דהרי הוא חידוש של האהבת חסד ולא נזכר בדברי הראשונים.

עכ"פ מבואר שיש מחמירים בזה, והביאור הלכה שלא הביא חולקים בזה וכן באהבת חסד לכאורה צ"ל שלא היו לפניו, דלמה לא נחמיר עכ"פ לכתחילה בדאורייתא כהמחמירים בזה, וא"כ למה לא הביא שיש מחמירים בזה.

וכן מבואר בפת"ש סק"ב שטעמו של הלבוש הוא טעם אחר מהסמ"ע, וראיתי בדרכי תשובה בחו"מ שם סק"ב שגם בדבריו מבואר שהלבוש חולק לדינא על שאר פוסקים, שכן הביא דברי הגר"ז הל' שאלה ושכירות סעי' יג שלמד מדינא דהסמ"ע הנ"ל שאם נותן משכון לפועל אינו בבל תלין, וכ"ד הקצה"ח סי' עב שם ועי' בערוה"ש סי' שלט, וכן משמע מדברי השטמ"ק שם שתלה הדברים במשכון, אלא שכתב הדרכי תשובה דלפי טעם הלבוש לא יהיה מקור לדין זה, נמצא דדברי הלבוש אינם כשאר הפוסקים.

ובנידון דידן נראה דגם להמקילים בזה יש להחמיר דהרי בשטמ"ק שם כתב עוד דאע"פ שאם אומר האומן טול את הכלי ושלם שכרי אינו עובר, מ"מ כתב שם עוד בזה דהאומן תופס את החפץ כמשכון בעד שכרו, וכעי"ז כתב הסמ"ע סי' שלט סק"י, ויש לדון לפ"ז דבניד"ד שיתכן שאין שום ממון בעין שתפסו ביד הפועל ואפי' אם נחשיב קנין וירטואלי כמו ממון אבל כאן לפעמים העבודה הוירטואלית עצמה ג"כ אין בה שום שויות אלא נצרכת עבור הלקוח בלבד, וידוע נידון הנתה"מ והחזו"א והאחרונים לגבי תשלומין והשבת אבידה בממון ששוה רק לבעה"ב באופנים שונים, אבל כאן אם נדון שהוא מצד שמחזיק בעד שכרו או כנגד שכרו כלשון הפוסקים [דהסמ"ע שם להדיא כתב "שהרי תופס משלו כנגדו"], אם כן שמא מיירי על דרך הרוב שהחפץ שווה את הכסף ולא כשמחזיק את העבודה בתור איום על התשלום בלבד, ואמנם יש להסתפק אם מיירי כאן רק במשכון שהוא שומר על הבעה"ב שישלם או שמדובר כאן במשכון שהוא תופס כנגד מעותיו, אבל מלשון הסמ"ע משמע מאוד כהצד השני להחמיר.

וביותר דהרי הקצה"ח והשוע"ר נקטו דהוא דין משכון גמור לא שנא משכון זה ולא שנא משכון אחר, ואם נימא דכאן בעבודה יש דין מיוחד להחשיב את העבודה כמשכון א"כ מנ"ל ללמוד משכון אחר.

ומכיון דבלאו הכי בניד"ד מצינו פוסקים דלפי שיטתם בלאו הכי אין להקל בזה, א"כ בצירוף כ"ז קשה להקל.

ומ"מ לפו"ר נראה דלפי כל הטעמים אין חילוק בין אם הפועל אומר לבעה"ב שישלם וימסור לו את החפץ ידנית לבין אם יורד על ידי תוכנה אוטומטית לאחר התשלום.

יתן לפועל, ולגמ"ח ישלם כשישיג הלוואה אחרת.

מקורות:

הנה עצם הדין שאדם שלווה כסף מחוייב לתתו לפועל גם אם הכסף בעיקרו אינו שלו, זה מבואר באהבת חסד (ח"א פ"ט ס"ז) לבעל הח"ח עי"ש שלמד כן מהריטב"א בב"מ.

ואף שבנידון דידן הכסף מיועד ונלקח בעיקרו למטרה כל שהיא אין בזה קולא, מכיון דמבואר באהבת חסד שם שצריך אפי' ללוות בשביל זה עי"ש, כ"ש במקרה זה שכבר לווה ורק שהתכוון שההלוואה תהיה למטרה מסויימת שאינו נפטר בזה.

ואע"פ שיש חוב גם כלפי הגמ"ח מ"מ הפועל קודם לתשלום, דהרי פועל עני ועשיר אי' עכ"פ לחד דעה בב"מ קיא ע"ב שעני קודם דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו, וכן פסק באהבת חסד (ח"א פ"י ס"ח), [עי"ש שתמה למה לא הובא בפוסקים], וכ"ש מי שאצלו הוא חוב גרידא שאינו פועל כלל, שאינו קודם למי שהוא פועל.

(ועי"ש באהבת חסד לעיל מינה בפרק שלפני כן פ"ט ס"ח דב' פועלים יחד יתן לכל אחד חצי עי"ש, אבל כאן דאחד פועל ואחד חוב בלבד פועל עדיף, וצע"ק למה לא כלל החפץ חיים כל דיני הקדמה בין פועלים יחד וכ"ש דהיה לו להזכיר דיני קדימה לפני שהזכיר לחלק בין הפועלים, ונראה דחידושי דינים שלא הובאו בחו"מ סי' שלט הביא רק אח"כ).

ובאופן שזמן הפירעון של שניהם הוא יחד (דהיינו התאריך הכתוב בשטר ההלוואה הוא אותו תאריך של סיום הפעולה, כך שלמעשה צריך להעביר את התשלום לשניהם עד סוף אותו היום) א"כ הדין הוא כמו שנתבאר לעיל, ובחפץ חיים שם דן (גם בפ"ט ס"ח ונתיב החסד שם סקכ"ג וגם בפ"י ס"י) לגבי ב' פועלין כשא' מהם לא תבע עדיין דנקט הח"ח דלא חשיב שאחד קודם לחבירו דחזקה שרוצה לקבל שכרו בזמנו כמו שהביא שם מהגמ' בשבועות, והח"ח בזה אזיל לשיטתו שחידש דפועל שאינו יכול לבקש לא חשיב לא תבע אלא רק אם יכול לבקש ולא ביקש, דסתמא כמו שביקש, ורק אם היה יכול לבקש ולא ביקש הו"ל המחילה על זמן התשלומין, וממילא כשאחד תבע אחר חבירו הו"ל רק גילוי שאין כאן מחילה.

אבל במקרה שכבר הגיע זמן פרעונו של הגמ"ח יום לפני זמן פרעונו של הפועל, הנה יעוי' באה"ע ריש סי' קב ס"א וס"ב דלענין גביית מטלטלין בעל חוב קודם לכתובת אשה אע"ג דכתובת אשה קדים, ואולי גם פועל קודם לבעל חוב.

אבל אם נימא דאזלי' בתר מי שקודם שבעל חוב קודם יש לו זכות קדימה, א"כ ההסתברות היא לומר דמכיון וע"פ דין הכסף צריך לבוא לגמ"ח מכיון שהוא בע"ח מוקדם ממילא חשיב כמו שאין לבע"ב מעות לשלם עכשיו שבזה אינו עובר על בל תלין כמ"ש בשו"ע חו"מ סוף סי' שלט ס"י.

ויעוי' בחפץ חיים שם שדן בסי"א לגבי ב' פועלים האחד כלה זמנו אתמול וכבר עבר זמן בל תלין שלו ולא שילם לו והשני כלה זמנו היום, ויש לו מעות לשלם רק לאחד מהם, צריך להקדים השני כיון שיעבור זמנו היום, אע"ג דמחוייב גם לראשון, מ"מ צריך ליתן לשני כדי שלא יעבור בבל תלין, א"כ כ"ש שהפועל קודם לגמ"ח אפי' אם הגיע זמנה אתמול.

יכול להגביה את הסכך סמוך לסוכות ולחזור ולהניח ואז הסוכה מתכשרת (מג"א סי' תרלו סק"ג ומשנ"ב שם סק"ח ע"פ השו"ע סי' תרלא ס"ט).

ומה שכל השנה דרים באותו המקום וממשיכים את הדיורין אינו נאסר דאויר המקום אינו הסוכה אלא הסכך, דע"ש הסכך קרויה סוכה כמ"ש רש"י והר"ן ריש סוכה, והדפנות אין בהם דינא דלשם צל ושלא יהיו בית וכן מבואר בתוס' סוכה ב סע"א דדין בית לא נתמעט מן הדפנות, לדין האמור שם עי"ש, וכן מבואר ממה שנזכר במשנה ובפוסקים דתיקון פקפוק בעי' רק לסכך, ואפי' תעשה ולא מן העשוי לא נאמר בדפנות.

ורק צריך להיזהר כשמסיר ומחזיר הסכך אם מתכוון להמשיך לדור שם אחר סוכות נכנס בזה לנידון ופלוגתא דרבוותא אם מועיל.

והנה בסי' תרלו שם לא הזכיר המשנ"ב ענין המסמרים שהזכיר בסי' תרלא ס"ט, ולכאורה נראה מזה דענין המסמרים אינו מוכרח, דאם לא היו מסמרים בסכך סגי בפקפוק לחוד, כלשון המשנה שלא נזכר שם מסמרים, אלא דבסי' תרלא דמיירי בתקרת בית שדרכו במסמרים הזכיר הסרת המסמרים, ובסי' תרלו דמיירי שבנאו כדרך סוכה לא הזכיר המסמרים, ומ"מ סגי בהסרת הסכך והחזרתו.

והיה מקום להביא ראיה ממשנה דתקרה שאין עליה מעזיבה שנזכר מפקפק אע"פ שמתכוון להמשיך לדור שם אחר סוכות, אבל יש לדחות דשם מיירי באופן שיש מסמרים כמבואר בראשונים שם כמ"ש במשנ"ב סי' תרלא ס"ט, ולכן מכיון שיחזור ויקבע את המסמרים רק לאחר סוכות לא נחשב שעושה עכשיו סוכה של דירת קבע, דהמסמרים יקבעו את הסוכה להיות קבע להמשך השנה ע"פ מ"ש התוס' סוכה ב סע"א.

ולפי הנ"ל בניד"ד אם ירצה לפתור את הבעיה לכו"ע יצטרך בערב סוכות להסיר את הסכך ולהחזירו על מנת שלא ימשיך להשתמש בהנחה זו לאחר סוכות, אלא שיתכוון בדעתו להסירה לאחר סוכות ולהניח לכל השנה, והנחה זו לכאורה תועיל לכו"ע.

ואם לאחר מכן יתחרט ולא ירצה לפורסה מחדש לשאר השנה, אם התחרט באמצע סוכות, יש לציין בזה לדברי הגרשז"א שרצה לפסול מכאן ולהבא אם התכוון שהסוכה תהיה לצניעות מכאן ולהבא, ובמקרה שהתחרט על חרטתו הסתפק שם, וכנראה מקור ספקו והצד להכשיר הוא ממש"כ המשנ"ב שמי שבנה הסכך תחת השמים וסגר את הגג ושוב פתח לכו"ע כשר כיון שנעשה בכשרות, וא"כ בענייננו יש להכשיר שג"כ נעשה בכשרות, מאידך גיסא שם תחת גג קיל יותר שיש מכשירים גם בתחילת עשייה תחת גג כמ"ש הרמ"א, משא"כ לשם צניעות שהוא פסול ברור, ומאידך גיסא יש לטעון דלהמחמירים שם אינו יותר קל מכאן וכיון ששם בנעשה בכשרות כשר ה"ה כאן, אבל בחוטט בגדיש בנעשה בכשרות מתחילה הוא עוד נידון, וצל"ע.

הוספה

השואל שיחי' חזר ואמר שמסר את עצתינו (להניח על דעת לסלקו לאחר סוכות) לפני הגר"ש רוזנברג אב"ד בד"ץ ב"ב והסכים לזה שמועיל.

אולם אמר לי השואל שמצטער על מה שבשנים קודמות לא הקפיד על פתרון זה, רק היה מסיר הסכך ומחזירו לפני סוכות ומשתמש בו אחר כך לביתו בכל השנה.

ואמרתי לו שבדיעבד בודאי אפשר לסמוך כאן על ס"ס להקל בזה, חדא דהרי הוא פלוגתא דרבוותא באופן שבונה סוכה לפני סוכות על מנת שישמש לסוכות וישתמש שם לאחר סוכות בשאר ימות השנה אם כשרה או לא, ועי' במשנה אחרונה לגבי פרגולה מה שהביא הדעות בזה, ועוד דהרי במקרה שלו שיש גג מעל הסכך שהסירו לפני סוכות והחזירו לאחר סוכות אינו מוסכם כלל דחשיב ביתו של כל ימות השנה, דאמנם המשנ"ב בסי' תרלו החמיר במקרה דומה, אבל החזו"א הקיל בזה וכך יתכן שנטיית רוב האחרונים (ע"ע אבנ"ז והגרשז"א).

ויש להוסיף בענייננו דבגג זה כמות שהוא אינו הולך להשתמש כל השנה אלא רק בצירוף גג נוסף יל"ע אם דיבר המשנ"ב גם באופן זה, דאפי' אם נימא שמה שמתכוון להשתמש לאחר סוכות הופך את המקום לבית ולא לסוכה ואפי' אם נימא שמה שבזמן השימוש עד כה היה גג מעל הסכך והסיר אותו אינו מפקיע את הסכך מלהחשב ביתו כיון שעד עכשיו שימוש לביתו, אולי מ"מ בצירוף שניהם (דהיינו שגם הסכך הונח במיוחד לסוכות וגם בהמשך לא הולך להשתמש בו לביתו בלא גג נוסף) מודה המשנ"ב דיותר פשוט שלא להטיל על סכך זה שם בית מאשר לעקור ממנו שם בית (אחר שהיה בית בצירוף עם גג נוסף), דהרי לענין לעקור ממנו שם בית יש חסרון מצד תעשה ולא מן העשוי, משא"כ כל עוד שלא נחת בו שם בית מנ"ל לפוסלו.

ומ"מ גם אם נימא דכוונת המשנ"ב להחמיר גם באופן זה, מ"מ מאחר דבלאו הכי יש כאן ספק ספקא, א"כ בדיעבד אפשר לסמוך על זה כדי שלא להוציא לעז על שנים שעברו שישבו כל המשפחה בסוכה כזו.

מנהג הקהילות שאין הקהל יכולים להעביר חזן בלא ועד בית הכנסת, וטענה זו שאינו מתפלל מהר במהירות של עמי הארץ אינה טענה צודקת לעצמה גם אם רוב הציבור הם עמי הארץ, ולכן אין יכולים להעבירו במצב כזה, עם זאת אכן יש כאן מעט בעיה כללית שאינו מרוצה לעם, אף שאינו טעם שיכולים להעבירו מחמת זה בתנאים הללו, ונפק"מ שמי שיש לו שאלה אם להתפלל שם או במקום אחר (הזהה בפרטיו ותנאיו לבכנ"ס זה) עדיף מקום שהש"ץ מרוצה לעם, ומכל מקום למען השלום אם יוכל הש"ץ מצד עצמו לוותר שכרו כפול מן השמים.

במקרה שהקהל מאשר את החזן ורק מרגיש בזה קושי פנימי עי' מה שכתבתי בסוף התשובה שמצב זה עדיף מלהביא קל דעת שיתפלל במהירות הע"ה.

מקורות:

עיקר הדין (להלכה ולא למעשה) הוא לפי המתבאר בדברי הרמ"א בסי' נג סי"ט שאם הרוב מוחים בחזן א"כ גם אם הסיבה אינה סיבה מוצדקת סו"ס אינו מרוצה לקהל וממילא אם הציבור אינם חפצים בו, יכולים להעבירו.

ויש להוסיף דתנאי בש"ץ כדי שתתקבל התפילה היא שיהיו חפצים בתפילתו כמ"ש בגמ' ומפרש תענית טז ע"א לענין ש"צ בתענית.

וכ"ש בענייננו שהחמיר האו"ז (שו"ת סי' קיד) ועוד כמה ראשונים שצריך הסכמת כולם מאחר דחשיב שמקריב קרבן של כולם ואינו יכול להקריב קרבן לחבירו שלא מדעתו (עי' קידושין נ ע"א) וכן פסק שו"ע או"ח סי' נג סי"ט וכמו שנתבאר טעם זה בב"י ובמשנ"ב שם, וברמ"א שם הוסיף דלא מכל טעם שיהיה יחיד יכול למחות, וצריך לבדוק אם יש בו טעם, אבל מתבאר בדבריו דרוב ודאי יכולים למחות מכל טעם.

ואמנם נזכר במשנ"ב סי' קכד סקי"ג דהאידנא מכיון שרוב הקהל מתפללים במרוצה ממתינים להרב לחזרת הש"ץ, (וז"ל שם, ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה וכו' עכ"ל).

ומבואר מזה שאין להתחשב ברוב אם מתפלל מהר מידי, מ"מ מכיון שסו"ס החזן אינו מרוצה לציבור אפילו אינו טעם הגון יכולים להעבירו, וגם יש בזה בעיה מצד שהוא שהתפילה יכולה להתעכב מלהתקבל כשהש"ץ אינו רצוי לציבור לפי המבואר, ובפרט אם הציבור אינו מאשר לו לשמש כש"ץ שאז יתכן שדינו כדין המבואר בפוסקים על מי שמתפלל בחזקה שאין עונין אחריו אמן (רמ"א סי' נג סכ"ב) ואין זה מברך אלא מנאץ והרי הוא גוזל את הציבור וכל העונה אמן מסכים עמו (ביאהגר"א).

ואע"פ שיש מיעוט מהציבור שרוצים להשאיר את הש"ץ הזה, אעפ"כ לענין העברת שליח ציבור (במקום שאין טעם מספיק ליחיד) אזלי' בתר רוב כמבואר במשנ"ב.

ואע"פ שבלעדו יתפלל אדם שאינו הגון זה עדיף ממחלוקת (עי' משנ"ב סי' תקפא סקי"א).

ולענין יחיד שהסכים ולבסוף חזר בו מחמת שהוא שונאו אין כח ליחיד לחזור בו (רמ"א בשו"ע שם, ועי"ש במשנ"ב בפרטי דין זה), ואם יש לו טעם מספיק אה"נ שמועיל גם ביחיד כמבואר שם ברמ"א בביאור דברי השו"ע אלא שבמשנ"ב שם ס"ק נא הזכיר דעכשיו יש מנהג שאפי' רוב הקהל אין יכולים להעבירו אלא רק הממונים יכולים להעבירו ואף שבדיני מכירת בהכנ"ס יש דין לאנשי העיר בלא טובי העיר דין דומה לדין טובי העיר בלא אנשי העיר (עי' סי' קנג), דלהלן וכן מבואר בשו"ע יו"ד בהל' נדרים לענין תקנות הציבור דאזלי' בתר רוב ציבור, ולכן מעיקר הדין יש תוקף לרבים למחות כמ"ש המשנ"ב לעיל מינה, מ"מ היא תקנה שתקנו בימי האחרונים שלא יהיה כח ליחידים למחות, ואף לא לרבים, אחר שנתרבו המחלוקות שלא לשם שמים.

ועי' עוד טעם שם בשם המג"א למה האידנא אין כח ליחידים למחות, ולא אאריך בזה מכיון שבמקרה שלך מדובר שאכן רוב הקהל מוחים.

אמנם גם אם לא נהגו באותו הקהל מנהג זה (שאין רשות לרוב הקהל למחות בלא רשות הגבאים) ואף אם נהגו אלא שיש הסכמת רוב הגבאים והאחראים להעבירו יכולים להעבירו, אלא שמ"מ למעשה יש בזה ב' בעיות.

הא' דמבואר במשנ"ב שם סקנ"א בשם האו"ז דגם שרוב הציבור יכולים להעבירו אבל צריכין לשלם לו שכרו משלם (ולענין מה נחשב התחלה עי' שם במשנ"ב סקנ"ד ובפוסקים, ועי' עוד סי' קנג סקי"ב לענין חזקה בלא מינוי).

ועוד דלהלן סקע"ג מבואר במשנ"ב שלמעשה אין להעביר חזן אם לא נמצא בו פסול בעדים כדי שלא יחשדוהו שנמצא בו פסול.

וכן מבואר בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שמה (ד"ה ובענין) דבזמנינו א"א לסלק שום ש"ץ אלא אם כן נמצא בו פסול, ועי' שו"ת מהרש"ג ח"א יו"ד סי' כז ד"ה ובדבר דמעצמו לא כתב כן והביא דברי החת"ס.

ועי' עוד פרטי דינים ביחיד וציבור בשו"ע ומשנ"ב סי' נג וכתבתי רק עיקרי הדברים.

אם המקרה שלך שהם מרוצים ומתרצים במינוי ואינם כועסים ורק קשה להם קושי נפשי פנימי אך מבינים שמפני קדושת המקום א"א למהר מידי את התפילה להתפלל כמנהג עמי הארץ ולכן מסכימים למינוי זה, במקרה כזה לא נראה שנחשב שאינו מרוצה לעם.

ועי' ברמ"א סי' תקפא שכתב דצריך שיהא מרוצה לעם אבל אם מתפלל בחזקה וכו', ומשמע דעיקר המרוצה לעם הוא שתהיה לו הסכמה ואישור מבחינתם להתפלל ואינו מתפלל בכפיית עצמו על הציבור, וגם לגבי קרבנות ברגע שאמר רוצה אני סגי בזה, ועי' משנ"ב סק"ט ואין בדבריו הכרח להיפך מזה, ומ"מ כמובן שיש דרגות במרוצה לעם, דבמרוצה התפילה מיושבת יותר ומתקבלת יותר כשמתפללין בלב אחד ובנחת רוח כדמשמע בתענית שם, אבל במקרה זה מסתמא שזה עדיף מאשר שיתפלל אדם במרוצה ויתבטלו ויעסקו בדברי שיחה בשאר היום הקדוש, דהמתפללין במרוצה עושין שלא כדין כמ"ש בסי' קכד הנ"ל.

הנה לשון הפסוק הוא וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך (ישעיהו נד, יג), והניקוד הוא בבניך הראשון הנו"ן בפתח והבניך השני הנו"ן בקמץ וכתבת לי ששמעת מהגרי"ג אדשלטיין בשנותיו האחרונות שהסתפק בקריאת המאמר שלאחר מכן.

ולענ"ד מסתבר שספקו היה דהנה ע"פ כללי לשה"ק הנ' של בניך משתנה אם המילה בניך מופיעה בסוף משפט או באמצע משפט, וכאן יש להסתפק בתרתי, ראשית כל מש"כ אל תקרי בניך על איזה בניך בפסוק סובב על הבניך הראשון בפסוק או על הבניך השני בפסוק, ושנית כל יש להסתפק אם תמצי לומר דקאי על הבניך הראשון בפסוק, א"כ האם יש לנקד (במילה בניך שבדברי המאמר "אלא בוניך") הנ' בפתח כלשה"כ שהנ' בפתח או בקמץ מאחר וכאן הוא בסוף מילה, וכנראה שעיקר ספקו של הגרי"ג היה מצד הספק השני כאן.

ולעד"נ שיש לנקד הנ' (של בוניך) בקמץ כמופיע בסידורים, דהנה למרות שהפשטות דקאי על הבניך הראשון בפסוק, דהרי קאמר תלמידי חכמים, וזה נזכר רק בבניך הראשון בפסוק שנאמר שם לימודי ה', אבל עם כל זה, הרי אמרו בירושלמי בכמה מקומות דלא מתמנעין רבנן להחליף בין ה' לח' בדרשות, חזינן דלא הקפידו אם במקור הפסוק כתוב בשינוי קצת כל עוד שהדבר קרוב לדרשא ולמעשה באלא בוניך יש להתאים את הניקוד לדרשא הסופית, דהרי הדרשא משנה הפסוק לצורך הדרשא, וממילא יש לגרוס כמו שהיה ראוי לגרוס בסוף תיבה.

ויש להוסיף עוד דהנה יש להבין מה הוא הקשר של המילים אל תקרי בניך אלא בוניך ועל מה בא ללמד כאן, ויתכן לומר שבא לפרש הדרשא דת"ח מרבים שלום בעולם, דהפסוק קאמר וכל בניך למודי ה' והיינו התלמידי חכמים, ועל זה קאמר ורב שלום בניך ומפרשינן בוניך, כלומר הם בונים את השלום.

ולפי ביאור זה נמצא דבכלל הדרשא קאי על בניך השני בפסוק דבלאו הכי הנ' קמוצה, וממילא א"ש להצדיק הצדיק דמעיקרא דהנ' בקמץ כנוסח הסידורים.

ויש להקשות על ביאור זה דבגמ' בשבת קיד ע"א קרי להו לתלמידי חכמים בנאים, לפי שעסוקין בבניינו של עולם, א"כ בוניך מלמד על ת"ח, ורב שלום מלמד שהם מרבים שלום, ובאמת הקושי' חזקה ולכן יתכן לבאר כמו שביארתי מתחילה.

אבל יש לציין דהן אמת שהקושיא חזקה אבל מאידך גיסא קשה כדלעיל דהרי תלמידי חכמים כבר נזכרו בתחילת הפסוק דכתיב וכל בניך למודי ה', וכ"ש דכיון דמצי למדרש שהם ת"ח בלא אל תקרי למה צריך אל תקרי, ועוד דאם משום בוניך דילמא בעסוקין בבנין בהמ"ק מיירי הכתוב או במרבים שלום בין אדם לחבירו.

ולכך יתכן לומר לעולם כהביאור השני דכאן בפסוק נזכר ת"ח במש"כ למודי ה', ומש"כ בוניך ר"ל שבונים בשלום שלהם את כל העולם כולו דלא תימא ד"רב שלום" הוא ברכה להם בלבד, ואילו הגמ' בשבת דקרי להו הבנאים מהכא יליף לה דקרי להו הכא בוניך.

עכ"פ לפי ב' הביאורים יש לנקד בנ' קמוצה תיבת בוניך.

א"א לומר הוראה כללית כמה זמן צריך להמתין תחת הזרם, שכן זה משתנה בחוזק הזרם המושפע מגורמים שונים וגם כמה הצינור עבה וכמה חורים יש בו ומה הקוטר שלהם ובאיזה תנוחה הסילון מונח וכיו"ב, ויהיו זרמים שיוכלו להגיע לשיעור תשעה קבין מהר מאוד ויש להיפך.

עם זאת, בשו"ת מנחת יצחק הביא עצה לשער את הדבר על ידי שיקח כלי שיש בו כשיעור וימלאנו מהזרם של המקלחת, ויבדוק כמה זמן לוקח לזה להתמלאות, ולפי זה יוכל לדעת כמה זמן צריך להיות תחת הזרם.

לגבי כמה זה כתב שם (ח"ד סי' כא) שהוא בין 16 ליטר ל32 ליטר, ויש לציין שיש שנתנו שיעור פחות מזה באזור 12 ליטר, ובעצם 32 ליטר ג"כ אינו מעיקר הדין גם לשיעור הגדול אלא מחמת צירוף של חששות על מיקום שפיכת המים (כמו שכתב בספר חסידים סי' תתכ"ח שמי ששופך עבור עצמו מכלי שמעליו יש לחשוש לא יגיעו המים לידיו וזרועותיו), ובטהרת מתים היום נוהגים באזור השיעור הזה ג"כ אע"פ ששם אדם אחר שופך את זה ובזה לא נאמר חששו של הס"ח.

לגוף הנידון אם אפשר להשתמש במקלחת לתשעה קבין לבעל קרי הרחבתי בדעות בזה בתשובה אחרת.

מה שכתבת באות יט על דברי רבנו יונה בספר היראה, שכתב וז"ל, ולא תשבע כלל, ואף לא בכנויים, ואף לא במדותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו מלאכי מעלה, וכן לא ישבע בתורה ולא באמת כי השם נקרא אמת "וה' אלהים אמת" (ירמיה י) ע"כ, ושאלת האם כוונתו על מלאכים של קדושה או שדים.

הנה ראשית כל רבינו יונה סובר שיש איסור עכ"פ מצד המוסר להישבע שום שבועה, ויש בזה פלוגתא דקמאי בדין זה, עי' רמב"ם בסה"מ מ"ע ז' וברמב"ן וראב"ד בהשגותיהם לספר המצוות שם.

אם כי לענין כוונת רבינו יונה מלאכי מעלה ודאי הכונה למלאכים של קדושה שבזה אין להשבע (ולהלן במסקנת הדברים תתבאר כוונתו בזה).

אלא שגוף דברי רבינו יונה צריכים תלמוד, דמתחילה קאמר ולא תשבע כלל משמע אפי' בלא הזכרת שם כלל, דהרי שבועה חלה גם בלא הזכרת שם או כינוי כמ"ש ביו"ד ריש סי' רלז, ושוב קאמר רבינו יונה ולא באמת כי השם נקרא אמת, משמע דכל מה שאסר רבינו יונה זה דוקא אם מזכיר שם שמים שאז מזכיר שם שמים לבטלה או שמזכיר דבר הקשור לשם שמים שאז הוא כמבזה את השם.

והיה מקום לבאר כוונת רבינו יונה דלרבותא נקט שאף שבועה בשם שמים שיש דעה בראשונים שמקיים בזה מצוות ובשמו תשבע (וכן אם מזכיר מלאכי השרת על שבועת אמת ס"ד דחשיב כבוד להקב"ה) אעפ"כ אינו כדאי להשבע, כמו שהביא הרמב"ן שם ממדרש תנחומא ר"פ מטות, וכ"ש שבועה שאין בה שם שמים כלל, כך היה מקום לבאר.

אבל להאמת גם זה א"א לבאר, דהרי מסיים ולא באמת כי השם נקרא אמת, א"כ רבינו יונה מיירי במי שנשבע בלשון אמת שאינו מכוון לש"ש ואעפ"כ מזהיר רבינו יונה שלא להישבע בלשון זו כי אמת מכוון להקב"ה.

ומחומר הקושיא אולי צריך לדחוק דכוונת רבינו יונה במש"כ ולא תישבע כלל הכונה באופנים שמפרש אח"כ שמזכיר שם שמים בשבועתו או אחד מן הדברים הקשורים ומרמזים לשם שמים.

אבל יתכן ליישב בטוב יותר, דהנה אי' בשו"ע יו"ד סי' רלז ס"ו דמי שנשבע בשמים ובארץ וכיו"ב אינה שבועה, וכתב הפת"ש שם בשם החיי"א דאין הכונה שאמר הריני נשבע אלא שלא אמר אלא רק בשמים וארץ כך וכך, ובזה לא חלה שבועה, משא"כ אם אמר השם או הכינוי חלה שבועה, ולפ"ז מה שכתב כאן רבינו יונה לא ישבע כלל יתכן לבאר דהיינו בכל אופן שחלה שבועה בלשון שבועה בין באומר הריני נשבע כמ"ש בריש סי' רלז שחלה שבועה, ובין במזכיר שם שמים או כינוי או שרף או מלאך שגם בזה ס"ל לרבינו יונה שחלה השבועה.

וע"ז הוסיף הר"י דאפי' בלשון אמת בלבד כיון שהוא כינוי להקב"ה ממילא האומר אמת כך וכך יכול להחיל שבועה בזה ולכן צריך להיזהר שלא להישבע גם בלשון זו, אבל האומר שבועה אמת כך וכך בלאו הכי כבר חלה שבועה עליו, ופשיטא דרבינו יונה לגודל חסידותו ופרישותו ובהנהגות שכתב בספר היראה אין בכוונתו להתיר להשבע בשופי שבועות שאין בהם שם שמים אלא כמו שנתבאר.

אי אפשר.

מקורות:
לגוף ענין מקלחת בדרך שיחה ח"ב עמ' תלד הובא מהגרח"ק בשם החזו"א שהחמיר שמקלחת אינו נחשב ט' קבין מאחר וצריך שכל הט' קבין יפלו בבת אחת, ואילו במקלחת הוא מפרד בין הרבה חורים, ומ"מ יש הרבה מפוסקי זמנינו (עי' שבט הלוי ח"א סי' כד ומנח"י ח"ג סי' טו ועוד) שכן החשיבו מקלחת כט' קבין ואף להחזו"א יכול באיזה שהוא דרך לקנות בחנות המיועדת לענינים אלו ראש למקחת שיועיל לשפוך את הכל מחור אחד.

וראיתי להגר"מ שטרנבוך שהעיר דכיון שהגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, א"כ מאחר דמקלחת הוא בקלות א"כ אין מועיל, ולא זכיתי להבין דאם היה רק מקלחת אחת בעיר הרי הוה סגי מצד זה, א"כ מנ"ל לחדש גזירות כשיש מקלחת בכל בית, ומ"מ במאמר המוסגר אולי יש לציין דמטעם זה הזהיר ר"י החסיד שלא יהיה מקוה בבית וק"ל.

ובהלכות חג בחג הל' ימים נוראים פכ"א הערה סב כתב בשם הגריש"א דט' קבין מסילון המחובר לקרקע לא חשיב כנתינה דלא תקנו חז"ל בכה"ג, ומדבריו שם משמע שחשש שהוא כעין ט' קבין בטבילה דמבואר בגמ' ברכות כב דלא מהני וה"ה יש לזה חסרון כלי, ועי' משנה הלכות ח"ג סי' א-ז מה שהאריך בטעמים למה לא מהני מקלחת לט' קבין.

עכ"פ לפי הצדדים והאופנים שמקלחת מועלת לט' קבין נשאלתי האם יש פתרון במקלחת שצריך להחזיק את סילון המים בידו לצאת ידי ט' קבין באופן זה.

וראיתי למי שרצה להביא ראיה ממה שיש שנקטו שאין מעכב חציצה בטבילת עזרא (ועי' במטה אפרים סי' תרו שהחמיר בזה עכ"פ לענין ט' קבין, והמשנ"ב בסי' פח הביא חלק מדברי המטה אפרים שם השייכים לדין זה), וצע"ק מה הלימוד משם, דאפי' אם נימא דאין מעכב חציצה בין בטבילת עזרא ובין בט' קבין אבל הרי פשיטא שבטבילת עזרא אם יטבול גופו לחצאין לא עשה כלום, דהרי מדאורייתא בעינן שייכנס כולו למים, רק דחציצה אינה מעכבת מן התורה, ואפי' מדרבנן מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ ואעפ"כ אם היתה אפי' שערה אחת חוץ למים לא עלתה לו טבילה.

וכי תימא שט' קבין קיל יותר לעניינו הא מהיכי תיתי דהרי גם לענין טבילת עזרא לדידן מקילינן בחציצה ואעפ"כ בעי' שיכנס כולו למים.

ועוד הביא שם לשון הפמ"ג או"ח סימן פ"ח מ"ז סק"א כתב וז"ל בעינן על כל גופו שלא יהא מקום שלא יבואו שם המים כמו טבילה ואיני יודע עכשיו מטילין ט' קבין וכמעט מקצת גופו לא נגע כלל במים וכו' עכ"ל, ומבואר להדיא דגם בט' קבין בעי' שיהיו על כל גופו, וכן הסכים באלף למטה במטה אפרים סי' תרו לפרט זה בפמ"ג דבעי' שיהיה רחיצת כל גופו ויגיע המים לכל גופו, (אם כי לא הצריך שבפועל יגיע המים לכל מקום בגוף אלא שיהיה רחיצה כנגד כל מקום בגוף סביב כל הגוף) וכ"כ בפשיטות בשו"ת ארץ צבי סי' פט.

ויש לציין דמש"כ שם במטה אפרים ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש זה הביא המשנ"ב ממנו בסי' פח, וכ"ז הוא מטעם הפמ"ג הנ"ל.

בספר טהרת התורה תשובה נד הובאה תשובת הגרח"ק שאם אחר הטלת הט' קבין נשארו מקומות יבשים מסתבר שכשר, ואע"פ שהוא שלא כהס"ח והפמ"ג הנ"ל, ומ"מ האלף למטה סי' תרו סק"ג מסכים שצורת הנתינה של הט' קבין צריך שיהיה סביב כל גופו, רק שאם נשארו מקומות יבשים אינו מעכב, ודברי הגרח"ק אתיין כדבריו.

והנה ממה שהביא המשנ"ב בסי' פח סק"ג דברי המטה אפרים שם שישפכו כנגד גופו ממש, ולא דברי הפמ"ג משמע שפסק בזה כהמטה אפרים ולא כהפמ"ג, ואמנם אלף המגן נדפס בזמן המשנ"ב בסוף המטה אפרים וגם אפשר דנקט מה שמוסכם לכו"ע ולא נחית לפרטים השנויים במחלוקת ולא בא להכריע בהם, דמה שצריך כנגד גופו ממש גם הפמ"ג מודה בזה.

ועדיין יש לדון מה הדין אם יכול תוך כדי הטלת המים מן המקלחת להעביר מיד ליד בלי הפסק הקילוח כך שלמעשה יבואו מים גם על ידיו האם בכה"ג כשר לפי מה שפסק הפמ"ג דבעי' שיבואו כל המים על גופו וסגי בזה, או דבעי' שבכל זמן הקילוח (דהיינו כל זמן שעדיין לא הגיע לט' קבין ומשלים עדיין המים לט' קבין) יהיו המים מוטלין על כל גופו.

ואם תמצי לומר דלא בעינן שיהיו המים בכל רגע על כל גופו עדיין יש לדון האם בעינן שלכה"פ יהיו על רוב גופו בכל זמן שרוצה לצרף או דסגי שבלא הפסק הקילוח משלים בסופו את ידו בלבד.

ומסתימת מה שדנו כמה מפוסקי זמנינו על ט' קבין במקלחת יש משמעות קצת דעכ"פ לשיטתם (ולשיטת החזו"א איני יודע) לא צריך שיבואו כל הט' קבין על כל גופו מתחילת ועד סופם, אלא לכל היותר סגי שבאו בס"ה בכל זמן נתינתם על כל גופו.

וז"ל הספר חסידים סי' תתכח, אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט' קבין ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכים עליו בלא ידיו יכניס המים בכלי שלו וישימם על דבר גבוה וישפכו עליו וימהר להניח הכלי מידו וישים על זרועותיו ועל ידיו (ולא) (תיבת "ולא" כתב המפרש של הספר חסידים שנראה הוא ט"ס וכנלענ"ד) קודם שיכלו המים מן הראש כדי שירדו המים על זרועותיו ועל ידיו ולא שזהו בטוב כי ידיו וזרועותיו שמא לא ירד מים עליהם אלא טוב כלום מלא כלום ע"כ.

ומכיון שקיצר מאוד בלשונו וגם ראיתי שיש שהבינו אותו באופנים שונים הנוגעים לכמה הלכות ופרטי דינים היוצאים מדבריו, לכן ארחיב לבאר בזה כוונתו כנלענ"ד, וזה תורף דבריו, אדם בעל קרי שצריך טבילה ואין לו חבר שיוכל לשפוך עליו ט' קבין וכמו כן אין לו כלי שעשוי באופן שיוכל לשפוך עליו הט' קבין בלא שיצטרך להתעסק בזה בידיו (דהיינו היה להם כלי שהיה יכול להריק מים גם בלא התעסקות ידנית אבל אדם דידן אין לו הכלי הזה), העצה לאדם הזה היא שייקח כלי וימלאנו במים, ויניח הכלי במקום גבוה כגון ע"ג הכותל באופן יציב, ואז יעמוד בקרקע למטה מתחת הכלי ואז יתפוס את הכלי בידיו ויהפכנו כדי שישפכו עליו כל המים שבכלי, אבל ייזהר מאוד שמיד כאשר המים נשפכים, כבר אז לא יהיו ידיו תופסות בכלי אלא יהיו ידיו עם כל גופו תחת הכלי, וזהירות זו (לפי הגהת המפרש של הספר חסידים) צריכה שתהיה קודם שיכלו המים מן הראש, כלומר שבעוד שהמים מקלחין על ראשו יקלחו המים גם על ידיו, ולא שיעשה אותם כסדר בזה אחר זה, והטעם שיכניס ידיו וזרועותיו (היינו כל חלקי היד) תחת הכלי הוא כדי שיהיו המים מקלחין גם עליהם, ואע"פ שאין פתרון זה מספיק ברווח, כי יתכן שלא יעלה בידו שירדו מים על כל חלקי ידיו וזרועותיו כדין, מ"מ אף אם בסופו של דבר לא יעשה כלום עדיף כלום מלא כלום, כלומר עדיף שלפחות התאמץ ויצא בידו כלום ממה שאף לא יעשה את המאמץ לדבר זה, ע"כ ביאור דברי הס"ח.

ומשמע מדבריו דבעי' שבפעם אחת יפלו המים על כל גופו, ועדיין יש להסתפק אם צריך שבכל זמן השפיכה של הט' קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, או שדי במה שיש בס"ה ט' קבין ובחלק מהזמן כל גופו נמצא תחת הסילון.

ולפו"ר נראה דלפי סברתו של הס"ח שצריך שבכל זמן שפיכת הט' קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, דאל"כ מנין למד כל חילוקים אלו, אבל השתא לפי מה שביארתי בדעתו סברא הוא שיהיו הט' קבין דומיא דטבילה שבזמן מעשה הטהרה יהיה כל גופו כלול במעשה.

ומש"כ קודם שיכלו המים מן הראש צע"ק הלשון דמשמע שלא הכל נשפך ברגע אחד ואעפ"כ סגי שכולל ידיו יחד עם ראשו.

עי' במשנ"ב ונו"כ סי' פח שא"א לצרף יותר מג' כלים לט' קבין, ויתכן ללמוד מזה שא"א גם לצרף מה ששופך על זרועו אחר כך למה ששפך על גופו וכאן גריע יותר מאחר שהפעם האחרונה ששופך אינו על כל גופו ואינו נתינת מים על גופו כלל, ומאידך גיסא יש גריעותא שם שהוא מחולק לכמה כלים משא"כ כאן שאותו קילוח לא נפסק, דמקור דינא דהפוסקים הוא בב"י שם ממתני' פ"ג דמקוואות מ"ד ושם איתא בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון, וכן הביא הב"י שם, ומבואר דא"צ הכל ביחד ממש, וכן הביא שם עוד הב"י מדברי רבינו יונה ברכות יג ע"ב מדה"ר רחיצת ט' קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ"ל, ומבואר מזה דא"צ הכל בבת אחת ממש, וכלשון הרמב"ם בפה"מ שהביא הב"י שם שיהיה שפיכתן מג' כלים לפחות ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור וכו' עכ"ל (ולענין מה שכ' הב"י להשיג על רבינו יונה דמשמע מדבריו שצריך הכל מכלי אחד, אינו בהכרח שבא להשיג על דבריו אלא על ההבנה בדבריו וכן ביד אהרן נקט דר"י לא בא לומר כפשט ההבנה הנ"ל בדבריו וכ"כ שם בשם מהר"ם מטיוולי, וכעי"ז מבואר במג"א סי' תרו סקלט דגם רבינו יונה אין כוונתו דבעי' כלי אחד דוקא דלא כהמשנה במקוואות שם).

ויעוי' בחכמת שלמה באו"ח סי' פח ס"א שדייק מדברי הגמ' בגיטין טז ע"א על חציו בטבילה וחציו בנתינה דלפ"ז חצי בנתינה וחציו בנתינה פשיטא דמהני, ודבריו צע"ג, דהרי זה מפורש במתני' דידים דלא מהני בכה"ג בזאח"ז, וכמבואר בדברי כל הראשונים הנ"ל המובאים בב"י ובספר חסידים הנ"ל, ואילו אדרבה ספק הגמ' בגיטין הוא כשהיה חציו בטבילה וחציו בנתינה בבת אחת, דאילו בזה אחר זה לא מהני כלל.

בפשוטו היה נראה שיטוב יותר תפלל בלחש כמו הנוסח שעתיד להתפלל ולא הנוסח שלו, דהרי עיקר התקנה הוא שיסדיר תפילה שהולך להתפלל וצל"ע בזה.

ושוב מצאתי דהאג"מ כתב כדברי אבל הרבה מפוסקי זמנינו  לא כתבו כדברי (הובאו בביאורים ומוספים על המשנ"ב ריש סי' ק) וטעמם כיון דכל הנוסחאות כשרות וכיון שמכין עצמו לומר נוסחתו סגי בזה, וכן הובאה שם שמועה כזו בשם החפץ חיים.

וצע"ק דאמנם מצד התקנה יכול להתפלל הנוסח שלו לפני הציבור אבל מכיון שהוא מנוע מלהתפלל הנוסח שלו אלא הנוסח של הציבור מחמת טעמים ככל שיהיו א"כ סו"ס נמצא שאינו יכול להתפלל בפני הציבור אלא נוסח זה.

ועוד דמה מועיל לנו שאם יטעה לומר בנוסח שלו לא יעבור איסור (מצד שכל הנוסחאות כשרות) הרי אם יטעה יצטרך לתקן עצמו להתאים עצמו לנוסח הציבור ובודאי שאינו לכתחילה לחזור על מילים (ועי' בסוגי' דשמע שמע וביאור הלכה בהל' ק"ש מה שהסתפק להלכה בחוזר על תיבה ב' פעמים) וגם אינו לכתחילה שלא תהיה תפילתו שגורה בפיו (ועי' במתני' דברכות).

ועוד צ"ע למה תקנו בכלל להסדיר תפילתו אטו אינו יודע את הנוסח פחות או יותר באיזה אופן שלא יתבלבל בבלבול המעכב בדיעבד, ובדוחק צ"ל לשיטתם דאה"נ יש חשש שיש ש"צ שאם לא יסדיר תפילתו לא יהיה בקי כהוגן שלא יטעה טעות שהיא לעיכובא ועכ"פ בזמן חז"ל שאז תקנו תקנה זו שאז לא היו כותבין ברכות.

אבל צ"ע דהרי מי לא נימא שאם הסדיר תפילתו קצת שיודע את התפילה באופן שאינו לעיכובא ויש לו צורך להסדיר תפילתו באופן שרוצה לומר את התפילה, האם אינו מחוייב בזה עכ"פ לכתחילה להסדיר תפילתו בנוסח שרוצה לומר לפני הציבור או דסגי לכתחילה לנסח תפילתו תוך כדי חזרת הש"ץ, והרי ודאי הפשטות שכלול בתקנה שמה שיכול לשגר תפילתו בפיו מראש הר"ז עדיף.

וכנראה צירפו בזה הפוסקים גם צירוף שמתפלל מתוך הסידור, ואמנם העה"ש כתב דלענין ש"ץ שיש אימתא דציבורא אינו מועיל זה, (על אף שמועיל במקומות אחרים ואכמ"ל), וגם נראה דאין בכחינו לשנות צורת התקנה דחזרת הש"ץ היא אחר שהתפלל עם הציבור, ולכן הבו דלא לוסיף עלה, דמאחר שמסברא יש מקום להסתמך על הסידור סגי בזה.

ומ"מ מי שעדיין עלול לטעות בזה מודה השה"ל לאג"מ שיתפלל בלחש בנוסח של הציבור, ואולי בכל מי שאינו ברור בעצמו שהנוסח השני שגור על פיו מודים שטוב יותר שיאמר בנוסח הציבור, וילע"ע בזה.

לגבי פרי חדש יכול לברך כל עוד שעסוק באכילה ראשונה  (משנ"ב סי' רכה סקי"ג), והיינו כל זמן שלא הפסיק באכילתו באופן שלא הסיח דעתו מפרי זה (עי' וזאת הברכה עמ' קנט אות ו בשם הגריש"א, אשרי האיש, קצה"ש סי' סג בדי השלחן סק"ט, ברכת הבית שער כד אות ז).

ומה שהקשה הקצה"ש מדברי המשנ"ב שם סקי"א בשם הפמ"ג שאם טעם מעט ובירך אפשר דגם זה טוב, והברכת הבית גם נתקשה בזה, לא זכיתי להבין הקושי' דהמשנ"ב שם מיירי לענין לכתחילה ולא דיעבד מה נכלל במה שטוב לעשות לכתחילה, ואדרבה בהמשך שם מדבר המשנ"ב לגבי מקרים של דיעבד.

וכ"ש דיש לצרף דעת הרמ"א והגר"א דבדיעבד יכול לברך על ראיה שניה, שהבה"ל בסי' כב מצרפו לגבי טלית.

ויל"ע למה שם בסי' קכה פסק המשנ"ב לקולא וכאן בסי' כב פסק דאפשר לברך גם בלבישה שניה, ואפשר דכאן בטלית שהשהחיינו הוא חובה החמיר יותר בברכת השהחיינו.

ומ"מ מה שיכול לברך על עיטוף שני היינו רק כשהוא עדיין שמח (כה"ח סי' רכג סקל"א וכן משמע במשנ"ב שם סקט"ו) דאם אינו שמח גם בלבישה ראשונה אינו יכול לברך וכ"ש כשכבר לבש ודש בזה, וע"ע משנ"ב סי' רכג סקט"ז.

ועי' בא"א מבוטשאטש סי' רכ ס"ג שנתן גדר בזה כל זמן שהבגד נקרא חדש, וגדר זה צ"ב דהרי לפי מה שנתבאר בש"ס ופוסקים דלא בעינן חדש ממש אלא חדש לו, וא"כ ההגדרה תצטרך להיות כל זמן שכבר בעיניו אינו חדש, ומיהו יתכן להוסיף דאם הבגד הגיע חדש והשתמש בו כ"כ שכבר אינו נראה חדש יתכן דבאופן כזה בד"כ כבר אינו שמח בבגד, אם כי לכאורה לפום קושטא מילתא לא תליא בזה אלא ששיעור זה הוא שיעור גדול שכן בד"כ כבר הרבה קודם לכן אינו שמח בבגד.

ויש אחרונים שהחמירו גם בבגד שלא לברך בפעם השניה כמו הפוסקים שפסק כמותם המשנ"ב בסי' רכה לגבי פרי חדש, וכן נקט בשוע"ר סדר ברכת הנהנין פי"ב אות ד, ובספר ברכת הבית שער כד אות לט הערה לז החמיר שאפי' בלבישה הראשונה אם שהה זמן רב מהתחלת הלבישה לא יברך, וצע"ק דבכמה סוגיות מבואר דלבישה חשיב קום ועשה בכל רגע עי' תוס' שבועות ל ע"ב ותוס' יבמות צ ע"ב ואכמ"ל, ועוד דאם הלבישה הראשונה פגה א"כ ניבעי תוך כדי דיבור ומהו שיעור זה של שהייה מרובה דהרי השמחה היא לא רק בפעם הראשונה ואם חושש לשי' רבינו מנוח ומג"א ופמ"ג שאחר הפעם הראשונה הפסיד ברכתו הרי עכשיו עדיין עומד בפעם הראשונה, ובזה מיושבין דברי הפמ"ג המובאים במשנ"ב שם סק"ג דלא תקשי דברי הפמ"ג מדידיה אדידיה ודוק.

לכאורה בבגד חדש יש קצת גריעותא (אם קונה בגד חדש מוכן) כיון שמצד הדין המוטל עליו היה צריך לברך כבר קודם לכן בתחילת הקניה והלבישה כמבואר בסי' רכג ובסי' כב, משא"כ פרי שלפי המנהג רשאי להתעכב עד האכילה כמבואר בסי' רכה, ומ"מ גם בפרי אינו אוכלו ממש עכשיו בשעה שמברך שהחיינו, וא"כ שמא לא הועיל בזה, וצל"ע בזה ויעוי' להלן.

וברמ"א סי' תר הקדים בגד חדש לפרי חדש (ונראה שהקפיד הרמ"א להקים בגד לפרי מכיון שהוסיף כן באמצע דברי המחבר ב' פעמיים ענין הבגד לפני ענין הפרי, אע"פ שדרך הרמ"א ברוב מקומות להוסיף רק בסוף).

ויש לומר דבגד חדש עדיף לפרי, אבל רק בב' תנאים, התנאי האחד שלא קנה את הבגד מוכן אלא קנה אותו לפני שהוא מוכן, וכמ"ש המשנ"ב שם שאז לא התחייב בשהחיינו בעת הקניה.

והתנאי השני שלא לבש אותו בתחילת החג אלא לפני הקידוש כדמשמע לשון הרמ"א שם, ואז הוא עדיף מפרי כיון שבפרי כיון שאוכלו רק בסעודה אח"כ כמ"ש שם הכה"ח סק"ו וכמנהג הגריש"א (הלכות חג בחג ימים נוראים פט"ז הערה יא), א"כ אינו מהודר דאף שנותן עיניו בפרי בשעת הקידוש אינו מהודר כ"כ, ראשית כל דלכתחילה מברכין שהחיינו רק על אכילה ולא על ראיה, דכך המנהג לברך רק בשעת אכילה כמ"ש השו"ע סי' רכג, ועוד דהרי זו ראיה שניה ובראיה שניה הכרעת המשנ"ב בסי' רכג שלא לברך.

ואולם אם אוכל הפרי מיד לאחר הקידוש כמנהג המטה אפרים סי' תר ס"ו והגרשז"א, באופן זה לכאורה אין עדיפות בבגד יותר מפרי דאמנם יש לדון האם הקידוש הוא הפסק בין ברכת השהחיינו לאכילת הפרי או לא (מכיון שרוצה להחיל את השהחיינו עם הקידוש גם על היום), אבל למסקנא דמילתא לכאורה נמצא דממ"נ אם הקידוש הוא הפסק לשהחיינו א"כ בשניהם (גם בבגד וגם בפרי) אינו טוב, דהרי גם בבגד מפסיק בחלק מברכות הקידוש בין לבישת הבגד לשהחיינו, ואם הקידוש הוא אינו הפסק בשניהם הוא טוב, ואולי מכיון שהשהחיינו בסוף (דאפי' כשיש יקנה"ז הוא בסוף) א"כ לגבי הפרי אינו הפסק כ"כ מה ששותה הקידוש קודם לכן דשתיה בדיעבד אינו הפסק משא"כ אמירת ברכה יותר יש לחוש להפסק.

אבל נראה דגם באופן זה עדיף בגד, דבבגד עכ"פ בדיעבד הלבישה הראשונה לא נפסקה וכמ"ש בתשובה הסמוכה (ד"ה מי שלא בירך שהחיינו על בגד חדש או על פרי חדש עד מתי יכול לברך), ונמצא שסו"ס מברך על הלבישה ראשונה, ואפי' בעל הברכת בבית שם שמחמיר בשהייה מרובה מודה בשהייה מועטת, משא"כ בהפסק בין ברכת שהחיינו לאכילת הפרי.

ועוד דאפי' תחשיב המשך לבישת בגד כלבישה שניה, מ"מ על לבישה שניה יותר קל עי' בה"ל סי' כב ולפמ"ש שם לבישה שניה יותר קל מלהפסיק בין ברכה לאכילה.

ועוד אולי יש מקום לומר עוד סברא דבשהחיינו יש קצת מקום לחלק בין הפסק אחר השמחה שהשמחה נשארה שיש אפשרות לברך גם אחר כך כיון שהשמחה קיימת (וכמ"ש המשנ"ב ריש סי' רכג בשם הפמ"ג כמו שציינתי בתשובה הנ"ל ד"ה מי שלא בירך שהחיינו וכו'), לבין הפסק קודם השמחה שהשמחה עדיין לא התחילה.

לא.

מקורות:

מפשטות ל' הגמ' בעירובין מ ע"ב נשמע דשהחיינו על פרי חדש צריך לכלול ענין של חביבות, ובמשנ"ב סי' רכה סקי"א דמי שאין לבו שמח בראייתו אלא באכילתו לכולי עלמא מברך רק על אכילתו, ומשמע שצריך שלכה"פ יהיה לבו שמח באכילתו, וגם לא מסתבר שלענין ראייתו אם אינו שמח לא יברך ולענין אכילתו גם אם אינו שמח יברך, דהרי לרוב הפוסקים ראייתו ואכילתו הוא אותו דרגא של ברכה ואכילה הוא מנהגא בלבד כמ"ש השו"ע שם ס"ג (ורק לסמ"ק סי' קנה אות כט וכנה"ג בהגה"ט שהביא הא"ר סק"ו יש חילוק בין ראיה לאכילה דבאכילה הוא חובה אבל רוב הפוסקים אין סוברים כן וכמו עיקר הדעה שפסק המשנ"ב שם בסק"ט אע"ג שחשש לכתחילה להחולקים כמבואר שם שציין לא"ר, וע"ע בה"ל סי' ריט ס"ד ד"ה ואין ומשנ"ב סי' רכג סק"ז ובה"ל שם ס"א ד"ה ואין), וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' כה שכיון שאין הברכה מעיקר הדין אלא רשות לרוב הפוסקים לכך לדבריהם אינו מברך אם אינו שמח, אמנם בספר וזאת הברכה עמ' קנח אות א הביא בשם הגריש"א והגרח"ק לברך, עי"ש מה שכתבו הטעמים לזה, וכל הטעמים שכתבו שם דחוקים מאוד, וכיון שבברכות שומעין להקל ובפרט בברכת שהחיינו על פרי חדש שדעת רוב הפוסקים שהוא רשות, וכך קי"ל מעיקר הדין להלכה (לולא המנהג שקבלוהו כחובה כמ"ש הערוה"ש סי' רכה ס"א, אבל מנהג זה לא בא לחייב ברכות חדשות), וכ"ש דאפי' על כלי חדש שברכת השהחיינו שלו חובה מעיקר הדין אעפ"כ אינו מברך אם אינו שמח בכלי, ובפרט שיש משמעות חזקה מאוד במשנ"ב בשם הנו"כ להקל בזה, לכן גם בזה שומעין להקל.

אין לשנות הניקוד.

מקורות:

בסדורים המצויים כסידור אוצה"ת, סידור בית תפילה, חדשים גם ישנים, מאז הסידורים הישנים עד סידורים שלנו כמו סידור אישי ישראל ואף כל הסידורים המאוחרים ממש הנפוצים כמו עליות אליהו ווילנא ועוז והדר וכו' כולם לא שינו הניקוד (מלבד המשנה הידוע הגר"ז הענא כמו שיתבאר לקמן וכן מצאתי נ"א כזה בסוגריים בסידור אחד תימני), ונראה ליתן סמך לזה מדברי השו"ע סי' קטז גבי רפאנו ואע"ג שאין דומה לכאן ממש דברי השו"ע, מכיון שכאן כבר משנים הפסוק, מ"מ מאחר שמתכוונים לומר בזה את הפסוק לכן אין עושים שינוי מתוכן הפסוק עצמו.

וכן מוכח מהמשנ"ב ריש סי' קטז שגם אחרי שיש שינוי אין לשנות עוד מנוסח הפסוק, וכל שינוי אין לעשות כמ"ש שם סק"ב, וכ"ש כאן שמתכוון לומר הפסוק עצמו ממש ישר והפוך כדי לחזק אמירת הפסוק, ואינו אומר רק תחינה פרטית בלשון הפסוק, שאז אין בזה איסור כמ"ש בשו"ע שם בפנים, ואעפ"כ אין משנים עוד כמ"ש במשנ"ב הנ"ל בריש הסימן.

והיה מקום לבאר כוונת המשנ"ב באופן אחר דלא שיש לומר כלישנא דקרא מחמת שיש להשוות ללשה"כ אלא דמסתברא שאנשי כנה"ג תקנו כלשה"כ, אבל נראה כמו שכתבתי קודם, וגם לפום קושטא היא סברא המסתברת גם לולא המשנ"ב.

ועוד יש להוכיח דהמשנ"ב סובר דאין לשנות עוד מלשה"כ גם דבר שכבר השתנה מחמת שהוא דרך בקשה, דהרי המשנ"ב שם בריש הסימן הביא בחדא מחתא גם דעת מהרש"ל שאין לומר ראה נא בענינו אלא ראה בענינו, ונתבאר בפר"ח סי' קטו שהוא ע"ש הכתוב ראה עניי, והובא בפמ"ג בסי' קטז א"א סק"א, והנה הנוסח הקדום היה ראה נא בענייננו ולמרות זאת שינה המהרש"ל הנוסח, ואף שאינו מוסכם לכו"ע שבזה יש לשנות הנוסח יש לומר דב' תיבות אינו לשון פסוק כמ"ש בפ"ק דגיטין (ואע"ג דלמפרע נמי אינו לשון פסוק כמ"ש שם התוס' בשם הירושלמי מ"מ הכא בניד"ד שאני דמוכחא מילתא שמתכוון לומר לשה"כ, ועי' בט"ז סי' קטז סק"א דויהי לי לישועה אינו לשון תחינה אלא לשון פסוק כיון שאומרו לשעבר וה"ה היכא דמוכחא מילתא לפי הענין), ומשמע לפו"ר שהור דין לומר כמה דשייך ללשה"כ, ובדוחק גדול גם כאן יש לומר דאנן סהדי שאנשי כנה"ג לא תקנו תיבת נא לשי' המהרש"ל, מלבד מה שהוא לשון רבים דלא כבקרא כיון דלא תקנו לשון יחיד בברכות בקשה של שמונ"ע.

ועי' בפמ"ג במשב"ז סק"א שהביא דעת רבינו יונה שבפסוק אחד מותר גם אם אין אומרו דרך בקשה, ולכאורה כן דעת הרא"ש כמו שהביא בביאור הגר"א שם, אולם למעשה האחרונים רובם ככולם נקטו דיש להחמיר גם שלא יאמר כן אם אין אומרו דרך בקשה, עי"ש ברמ"א דמשמע כן בדבריו כמ"ש הט"ז והלבושי שרד בדעתו (והט"ז חולק על רמ"א בביאור הדברים אבל לא הקל להלכה דגם לפי ביאור הט"ז יש מקום להחמיר וכמו שיוצר לפי הא"ר), וכן יוצא גם מדברי הא"ר סק"ג וגם מדברי הלבוש המובאים בפמ"ג שם.

ויש להוסיף דבמשנ"ב בהל' ר"ח הביא דברי המג"א בשם מטה משה דיש לומר כאבן ידמו וגו' עד סוף הפסוק, וכ"כ הרוקח וכמה ראשונים, ומבואר לפ"ז דאף שמשנים לומר בהיפוך מ"מ יש להשתדל שלא לשנות מן הפסוק דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן.

וכדברי מצאתי בהוספות לספר לוח ארש [הוספות אות רמד] מהדורת הרב דוד יצחקי מלומדי בית מדרשנו כולל חזו"א שהוא ספר שחיבר היעב"ץ כנגד התיקונים שתיקן ר"ז הענא בתפילה ובמהדורה זו כולל השגות המדקדקים ובס"ה כולל כמה חיבורים [ועי"ש במבוא המהדיר מה שביאר בענין החיבורים המובאים כאן], ומתחילה נביא לשון רז"ה וז"ל, כאבן ידמו בסגו"ל האל"ף לפי שבהתהפך הפסוק אין המלה בהפסק מאמר"י וכן ופחד אימתה עליהם תפול עכ"ל.

ושם בהערות שערי דמעה כתב וז"ל, זהו סכלות שהרי היפוך הפסוק ודאי אינו ע"פ הדקדוק כלל אלא מקורו הוא במסכת סופרים פ"כ ה"ב ע"פ הסוד ובפשוטו אין לו פשט כלל ועל כן אין לשנות מהכתוב בפסוק עכ"ל.

ועוד שם השיג ע"ז בעבותים חדשים [אות רמד] וז"ל, כאבן ידמו זרעך וכו' השמר שלא לשנות הנקודות בעבור שנתהפכו המלות כי די לעבד להיות כרבו ר"ל כי בהתהפך המלות אין בם טעם כלל כי מה טעם זרעך בגדל ולמה לא מחק הויו כל עיקר מן ופחד אימתה עכ"ל.

ורצה לומר דכל ענין האמירה הזו היא לחזק אמירת הפסוק ישר והפוך דהתיבות הללו מצד עצמן אין להן משמעות כלל, ממילא אין לשנות הנקודות כמו שאין לשנות הווי"ן.

ומש"כ די לעבד להיות כרבו ר"ל שלא לשנות מן המקור דהעבד הוא מה שאנו אומרים ע"פ חכמים במסכת סופרים פ"כ ה"ב, ורבו הכונה למקרא, ודיו להסתמך על המקרא ולא לומר דבר בפני עצמו.

לומר מחמאה המקובלת לומר או לענין שאלת שלום לגוי מפורש בגמ' (גיטין סב ע"א) להתיר, והבאתי בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר לעשות דירוג טוב לנכרי שעשה עבודה טובה]  דברי הברכ"י ע"פ הפוסקים שמותר גם לברך גויים עי"ש והוא מיוסד על הגמ' בגיטין סב ע"א ושם נזכר גם שאלת שלום, ועי' עוד ברכות יז ע"א לענין שאלת שלום.

ובנידון דידן כ"ש דהוא בכלל מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל (גיטין סא ע"א) דיש לרצותם שלא ירגישו שמקפחים אותם, ושלא יהיה מזה חילול השם, וכלול בזה בסתמא עוד דברים שדרך ישראל לעזור לישראל והנכרים מרגישים שמקפחים אותם אם לא יתנו להם (וע"ע בריטב"א במגילה ו ע"א), מלבד דברים שיש טעם למה לא נאמרו (עי' בתשובתי על פדיון שבויים בגוי).

וכמו שביארתי בתשובה הנ"ל [לענין דירוג] ע"פ נו"כ השו"ע ביו"ד סי' קנא סי"א דבכל מה שיש צורך לישראל מזה אין בזה לא תחנם.

ויעוי' מה שהבאתי בתשובה אחרת [לענין אם הגונב מנכרי חוזר בגלגול] דלעת הרמ"א ועוד פוסקים זה ענין השבת גזילה לגוי בזמנינו רק מצד קידוש השם ולא מצד דיני ממונות.

ואמנם רשעים אין אומרים להם שלום כמ"ש במס' כלה רבתי פ"ג דכתיב אין שלום לרשעים, מ"מ גויים שמעשי אבותיהם בידיהם הוא קיל, ועי' ברמ"א וש"ך ריש הל' יי"נ, ובלאו הכי במקום איבה הוא דין אחר.

ואע"ג דלהשיא עצה לגוי רשע אסור כמו שנתבאר בתשובה הנ"ל לענין דירוג ע"פ ב"ב ד ע"א ורמב"ם פי"ב מהל' רוצח הט"ו, שאני התם שלא יהיה לו איבה מזה וק"ל.

מכיון ששכינתא בגלותא יעוי' מה שביאר הנוב"י בשם המו"נ וכ"כ הרמח"ל, ובלאו הכי העולם מלא בקליפות ובפרט במקום לימוד בבמ"ד כמו שביארו המקובלים דברי הגמ' בפ"ק דברכות גבי דוחקא דכלא וגלימי דרבנן וכו', לכן אדם שיש לו הרבה קושיות אינו ראיה שהוא שבוי בידי הקליפות, שהרי הקליפות בלאו הכי באין לחצוץ במחיצה של ברזל, ואדרבה הוא ראיה שאדם זה הגיע עד הגדר המפריד ועדיף ממי שבתחילת הדרך, ורבים מגאוני הגאונים כל דבריהם מיוסדין על קושיות, ועל האר"י הובא שהיה ניכר עליו שמתאמץ ומתייגע מאוד מאוד לשבר הקושיות מחמת שהם הקליפות ולכך ראה בזה צורך גדול לשברן.
וגם באופן שיש יום שיש יותר קושיות אינו ראיה שהוא שבוי בידי הקליפות דיש חלקים בתורה שהם קשים יותר להבנה, אבל לפעמים יש פחות סייעתא דשמיא וחיבור לתורה לאחר שפחות למד כמ"ש במגילת חסידים בירושלמי סוף ברכות פ"ט ה"ה, ששכר מצוה מצוה ולהיפך, ואה"נ דיש מצב של תורה נתנה לו במתנה ונחלו אל כמ"ש חז"ל וכמו שזכה האר"י, ומאידך לפעמים הוא ניסיון כמבואר בספר הישר חלק המוסר המיוחס לרבינו תם.

להמשנ"ב והערל"נ בדעת רש"י כשר כיון שאינו בית לימות הגשמים, ואילו להערל"נ בדעת הר"ן יש לדון בזה, והערל"נ הביא ראיה חזקה לדבריו וצ"ב המשנ"ב לפ"ז כמו שיתבאר (ולפי מה שיתבאר גם מה שתפס הערל"נ דלפרש"י דינא דסוכת יוצרים אינה להלכה ג"כ אינו מוסכם לדינא וממילא אינו ברור דלפי זה יהיה אפשר לסמוך לדינא על זה להקל אם אינה סוכה לימות הגשמים כמו שיתבאר החשבון, ויש לציין דהשו"ע סי' תרלו ס"ב ודאי פסק כרש"י שהוא מטעם היכר ומאידך פסק להלכה דינא דסוכת יוצרים, והוא דלא כהערל"נ).

מקורות:

הנה דין ביתו של כל ימות השנה שפסולה דאינה בכלל סוכה שבתורה מקורו ברש"י סוכה יד ע"א (ועי"ש עוד בדבריו בדף יב ע"ב לגבי גדיש), והביא דבריו המשנ"ב סי' תרכו סק"ב, וכן הובא דרשה זו בתוס' סוכה דף ב סע"א, וכן מתבאר בטעם דינא דסוכת יוצרים בסוכה ח ע"ב להר"ן דלהלן אבל רש"י שם פי' משום דליכא היכר (עי"ש ערול"נ).

ויש לציין דבפירוש הר"י מלוניל בהא דדף יד שם מפרש דין נסרים וגזירת תקרה באופן אחר שהנסרים משמשין להשתמש עליהן ולא לצל, אבל מ"מ גבי סוכת יוצרים יתכן שיודה שיש פסול בביתו של שאר ימות השנה, ועי' בערל"נ ח ע"ב מה שדן בהשמטת הרמב"ם דינא דסוכת יוצרים דהרמב"ם סובר דדין זה אינו להלכה שהוא חולק על דינא דגנב"ך ורקב"ש, ואולי גם הר"י מלוניל לא פסק להלכה דין זה כלל.

ויעוי' בשוע"ר ריש סי' תרכו שהרחיב את הדברים וז"ל, אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בסוכה שאינה עשויה אלא לצל בלבד דוגמת ענני כבוד אבל אם היא עשויה גם לדירה דהיינו לדור בה בקביעות ולא להסתופף בצלה בלבד או שעשויה גם להשתמש בה תשמיש של צניעות כגון לאוצר או שאר תשמיש שצריך לעשותו במקום צנוע או שהיא עשויה גם למחסה ולמסתור מזרם וממטר כל שאינה עשויה לצל בלבד אין זו סוכה אלא בית שהרי הבית הוא מיוחד לכל דברים אלו והתורה אמרה סוכה ולא בית עכ"ל, ועי' גם במשנ"ב ריש סי' תרלה.

ולפי דבריו של השוע"ר אם הסכך משמע למקום דירה גמורה לכמה ימים לכאורה ג"כ יהיה פסול.

ומקור השוע"ר מדברי הר"ן על סוכה ח ע"ב גבי סוכת יוצרים דהפנימית אינה סוכה, אם בא לישב בתוכה בחג לשם סוכה אינה סוכה משום דעבידא לדירה והויא לה כבית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי כלומר ולא מדבר העשוי לאוצר ולדירה אלא לצל (ר"ל רק אם עשאה לצל כשר) כדאמרינן בסמוך והוא שעשויה לצל ולא לאוצר ודירה עכ"ל, וכעי"ז כתב הריטב"א שם, (וכידוע שהר"ן והריטב"א בסוכה שווים בדבריהם בהרבה מקומות) והב"ח ומג"א וט"ז הביאו דברי הר"ן להלכה בריש סי' תרלה.

אולם עדיין צ"ע אם כן אם הסכך עשוי לדירה גמורה לסוכה א"כ ג"כ יהיה פסול, והרי כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע ומטייל ולומד בסוכה וצריך שתהיה כעין ישיבת ביתו (רש"י כו ע"א).

והיה מקום לומר דכוונת השוע"ר דסוכה העשויה לקבע פסולה הוא רק בסוכה שצורתה הוא לקבע כעין מש"כ התוס' בדף ב', אבל א"א לומר כן דגבי בסוכת יוצרים לא נראה שהפסול מצד צורת הבנין, אלא מצד שדר שם בשאר ימות השנה כדפרש"י שם (ועי' להלן עוד בדעת רש"י), וכן בתוס' שם בדף ב' גופא מבואר דפסול קבע הסכך במסמרים הוא מלבד עצם הפסול שיש בסוכה שהיא ביתו בכל השנה שאז הפסול גם בלא צורה מיוחדת.

ואולי לכך השוע"ר דייק לומר שרק אם עושה אותה לדירה לדור בה בקביעות, אבל כמה ימים אפשר דאינה דירה, ואם נימא הכי צריך לברר הקביעות בזה האם לחודש או חודשיים חשיב קביעות, וא"כ מה הוא השיעור.

ולהלן בדברי הערל"נ בביאור דברי רש"י גבי סוכת היוצרים שכתב רש"י "דהא כל ימות השנה דייר התם" דכל ימות השנה לאו דוקא, ולפי דבריו יש מקום לטעון דמה שאינו מסוכות דוקא הוא בכלל כל ימות השנה, דהוא בכלל גזירת היכר שאסור (לב"ח וערל" בדעת רש"י שזה טעם פסול סוכת יוצרים), רק דלהלכה בדעת רש"י לא תפס כן הערל"נ כמו שיתבאר שדין סוכת יוצרים לערל"נ אליבא דפרש"י אינו להלכה, אך מ"מ אפשר שסבר כן לדעת הר"ן שסבר שדין סוכת יוצרים הוא משום ביתו של כל ימות השנה אע"ג שסוכת יוצרים אינו כל השנה בפועל להערל"נ בדעת כו"ע כמו שיתבאר.

אבל אם נימא דכמה ימים גרידא קודם סוכות חשיב קבוע דהרי בהני דגנב"ך בדף ח ע"ב, האם אין מדובר שמתכוונים גם למטרת דירה כלל דהרי לא נבנה לשם מצוות סוכה, ואולי באמת הכוונה שעשוהו רק באקראי לכמה ימים, ואכן בבורגנין (שהוא מהרקב"ש) עשאה לדירה למעט זמן, כמ"ש רש"י בסוכה ג ע"ב בורגנין חזי למילתיה ללינת אדם ללילה אחד, ובזה לא חשיב לדירה, וצל"ע.

אבל בר"ן כתב על הגנב"ך שעשאוהו לצל ולא לדירה, ומשמע דיש קפידא בזה לבדוק שהגנב"ך לא בנו את המבנה למטרת דירה, וא"כ אפשר דדירה לקצת זמן חשיב דירה, וכמבואר שם גם על סוכת יוצרים (דלהר"ן ודאי נשאר גם להלכה) שאינו קבוע ואעפ"כ חשיב דירת קבע, ואולי בורגנין הוא דין מיוחד של שינה אחת דבזה אין חשיב דירה כלל.

ויעוי' גם בלשון המשנ"ב ריש סי' תרלה דרק אם עושה הסוכה לצל מיקריא סוכה ולא אם עושה לדור בה כל השנה וכו' דזה אינה בכלל סוכה, ומהלשון ולא כל השנה יש משמעות דמה שפוסל אותו משם סוכה הוא מה שהוא עשוי לכל השנה אבל לזמן לא (אלא אם כן נפרש ב"כל השנה" באופן אחר כמו שנתבאר לעיל ולהלן יבואר).

וכן מתבאר יותר בביאור הלכה שם בריש סי' תרלה שכתב על מה שפי' רש"י [בסוכה ח ע"ב] על סוכת נכרים שעשויים לדור בה בימות החמה דמשמע מדבריו דדוקא כשדר בה כל השנה הוא דנקרא לשם דירה ולא באופן זה עכ"ד, ומבואר מזה דדירה לזמן כגון לימות החמה לא חשיב בכלל ביתו של כל ימות השנה.

ובפשוטו הטעם שאם עשוי רק לימות החמה הוא כשר דכיון שאינו עשוי לכל השנה ממילא אינו בדרגא של דירת קבע הפוסלת, וכמו שכתבתי לדייק בלשון המשנ"ב הנ"ל.

ואולי יש להביא סמך לענין זה מדברי הגמ' בפ"ק דיומא י ע"א קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית וכו' עי"ש, אבל צ"ע דהא לא קיימא התם למסקנא וגם לא נאמר שם אליבא דכו"ע, אולם באמת במתני' דמעשרות פ"ג מ"ז קאמר ר' יהודה שדירה שאינה של ימות החמה וימות הגשמים פטורה מקביעות מעשרות.

אבל הערל"נ בסוכה שם הביא דברי רש"י הנ"ל וביאר הענין באופן אחר, ומתחילה ציין שברש"י על הרי"ף כתוב לדור בה בימות הגשמים ובימות החמה ע"ש, והעיר ע"ז הערל"נ דהגירסא דרש"י על הגמ' עיקר כיון דבעינן שתהי' עשוי' לצל דהיינו שהיא סוכה שסוככת מן החורב כמו שפי' רש"י לקמן א"כ כשעשוי' לדור בה גם בימות הגשמים הרי אינה לצל לסוכך מן החורב אלא לשם דירה ובעשוי' לדירה פסולה לכ"ע מן התורה כמבואר (סי' תרל"ה) אלא ודאי איירי בסוכה שאינה עשויי' רק לדור בה בימות החמה ולא בימות הגשמים ג"כ עכ"ל.

ואפשר דגם הביאור הלכה מכוון לדבר זה דאם הסוכה עשויה לימות החמה בלבד הרי זו סוכה כיון שהיא עשויה לחורב אבל אם עשויה לימות הגשמים אינה סוכה, כיון שאינה רק לחורב אלא גם לדירה, ומה שהיא להגן מן החורב לצורך דירה זה לחוד אינו פוסל דכיון שאינו כל השנה אינו פסול.

ומאידך יתכן דגירסת הרש"י שברי"ף אכן יהיה פירושה כמו שכתבתי לעיל מתחילה דשיעור הפסול הוא לדבר הקבוע לימות החמה ולימות הגשמים דהיינו לכל השנה כולה, ואם הוא רק לחלק מהשנה (וה"ה רק לימות הגשמים ולא דוקא אם הוא רק לימות החמה) אינו פוסל, וכמו שכתבתי מתחילה בכוונת המשנ"ב, ומש"כ ברש"י שברי"ף לדור בה בימות החמה ובימות הגשמים הכונה או לזה או לזה דאז פטורה, אבל במציאות יל"ע היאך שייך לדור רק בימות הגשמים ולא בימות החמה, ויש לומר דיש גם בית החורף שאינו בית הקיץ כדמוכח ביומא שם, והיינו מה שבנוי בחמימות מידי בלא אויר.

.

והנה לעיל ציינתי דהערל"נ נקט שהרמב"ם אינו פוסק דינא דסוכת יוצרים, והטעם כתב הערל"נ משום שסובר הרמב"ם דדין זה חולק אדינא דגנב"ך ורקב"ש, וכתב בתוך דבריו וז"ל, אבל לפי' רש"י [שפירש שהפסול בסוכת יוצרים הוא משום היכר דלא כהר"ן שפירש שהוא משום ביתו של כל השנה] לכאורה קשה מ"ש דסוכת היוצרים פסולה משום דליכא היכר הא גם בסוכת רקב"ש ליכא היכר כיון דדרים בהם כל ימות החמה ואי משום דהני לא קביעי הא גם סוכת היוצרים לא קביע כדאמרינן בסוגין וגם אין לחלק דסוכת היוצרים חשיב קביע יותר דדר שם כל ימות השנה כמו שפי' רש"י משא"כ סוכת גנב"ך דלא דר בה רק בימות החמה, דלפי מה שאכתוב לקמן גם סוכת היוצרים לא דר בה רק בימות החמה, ולכן לפי' רש"י ע"כ צ"ל דר"מ באמת פליג אברייתות דלקמן ופוסל גם סוכות רקב"ש וגנב"ך ע"כ.

והנה הערל"נ אח"כ הביא המשנה במעשרות הנ"ל דמיירי לענין סוכת יוצרים דקאמר התם ר' יהודה כל דירה שאינה וכו' (כדלעיל) דמבואר מזה שסוכת היוצרים הפנימית אינה לימות הגשמים, ומכח זה הוכיח הערל"נ דמה שכתב רש"י על הסוכה הפנימית שאינה סוכה "דהא כל ימות השנה דייר התם" אין הכונה כל השנה ממש אלא הכונה בימות החמה, ואעפ"כ פסולה משום היכר.

[והשתא יש לציין דגם מה שכתב המשנ"ב כל ימות השנה אינו מוכרח לפ"ז דר"ל שאר השנה שאינו חג הסוכות, אבל בבה"ל הוא מתבאר].

והנה לפ"ד הערל"נ בפשוטו במקרה שלך יהיה כשר, דהרי גם לפי מה שכתב בדעת רש"י גבי דינא דסוכת יוצרים שדירה בימות החמה לחוד פוסלת את הסוכה, הרי נקט להדיא דמטעם זה הרמב"ם לא פסק דין זה להלכה כיון שפירש כרש"י שפסול סוכת יוצרים הוא משום היכר נמצא שסותר את דינא דסוכת גנב"ך ורקב"ש וכמו שהתבאר.

אבל הערל"נ כתב לעיל דלפי שי' הר"ן שטעם פסול סוכת יוצרים הוא משום שהוא ביתו של כל ימות השנה אינו סותר לדינא דרקב"ש כיון שלהר"ן לא קיים פסול משום היכר אלא רק משום ביתו של כל השנה ורקב"ש אינו ביתו של כל השנה, וכ"ז כתב הערל"נ למרות שנקט בהמשך בפשיטות ע"פ המשנה במעשרות שם שסוכת יוצרים הפנימית הפסולה היא רק לימות החמה.

נמצא מכ"ז לרש"י שהובא בביאור הלכה טעם ההיתר בסוכת רקב"ש משום שהוא רק לימות החמה, וכן פירש הערל"נ בדעת רש"י, ומאידך גיסא בחשבון הדברים בשי' הר"ן המובא בערל"נ יצטרך לצאת לכאורה שפוסל גם באופן זה (ולהלן אשוב לזה).

ויש לציין דבאמת הר"ן גבי גנב"ך לא הביא דברי רש"י שאין סוכת גוים אלא לימות החמה, ואדרבה כתב הר"ן על מילתא דרב חסדא שם "והוא שעשאה לצל כלומר שלא תהא עשוי' לדירה" וכמו שהבאתי לשונו לעיל.

ויש להוסיף דמה שכתבתי דלפי הערל"נ בדעת רש"י יהיה כשר היינו רק מה שטען הערל"נ שהרמב"ם השמיט דין היכר משום שפירש דין סוכת יוצרים כפרש"י וסבר דדינא דסוכת יוצרים אינה להלכה, אולם לפי מה שכל שאר הראשונים והשו"ע סי' תרלו ס"ב ונו"כ הביאו דין סוכת יוצרים להלכה, א"כ דעת הרמב"ם אינה להלכה (והערל"נ תירץ דהרי"ף והרא"ש ס"ל כהר"ן), ובפרט דהשעה"צ (יובא לקמן) בשם הפמ"ג נקט דחיישי' לדעת רש"י דהיכר לחוד (היינו במקרה שסיכך לשם סוכה וגר כל ימות השנה) פוסל להלכה מדרבנן אף אם עשאה לשם סוכה מבואר שנקטו בדעת רש"י שהיכר הוא דין נפרד ולמרות כן פסקוהו להלכה, וא"כ עדיין צ"ע מה נעשה עם דיוק הערל"נ דסוכת יוצרים אינה לימות הגשמים, ומאידך הערל"נ וכן הבה"ל דייקו מרש"י לקמן דסוכה שאינה לימות הגשמים אינה נפסלת מדין סוכה של כל ימות השנה.

ועי' בב"ח ריש סי' תרלה שפי' פלוגתת רש"י והר"ן דלרש"י אין פסול אם עשויה לשם דירה אלא רק שאם דר בה כל השנה פסולה מדרבנן משום היכר ובנסרים שהוא צורת בית הוא פסול מדאורייתא, ולהר"ן יש פסול גם בעשאה לשם דירה, (והערל"נ שם ציין לדברי הב"ח), ולגבי זה פסק כהר"ן דהכי משמע פשטיה דמילתא [ויש להוסיף דגם מה שנקט הערל"נ דלפרש"י דינא גנב"ך פליג אדינא דסוכת יוצרים אינו פשטיה דסוגי' ויש לשקול זה להלכה].

אולם המג"א שם סק"א כתב דגם לרש"י יש פסול מדאורייתא אם עשאה לשם דירה ושטעם פסול סוכת יוצרים הוא מטעם זה ולא מטעם היכר וכן נקט המשנ"ב שם בשעה"צ סק"ד.

ובשעה"צ סי' תרלו סקי"ג כתב בשם הפמ"ג בסי' תרלה דעדיין יש פלוגתא בין רש"י להר"ן דלהר"ן בסוכת יוצרים הפסול משום שעשאה לשם דירה, ולרש"י עשאה לשם דירה הוא פסול מן התורה, ואילו כאן יש פסול נוסף מדרבנן אם השתמש בה כל השנה, ואז פסול אפי' לא עשאה לשם סוכה.

[ומאחר שראיתי שיש שלא הבינו כוונתו במשנ"ב שם אבאר כוונתו, דהנה המשנ"ב בסק"ח כתב דאם עשאה לשם סוכה ואחר כך דר שם כל השנה (ולהבה"ל לעיל היינו רק אם היה גם בימות הגשמים) נפסלה, וסק"ט כתב דחידוש לא מהני בה כיון שהיתה דירתו ממש כל השנה, וע"ז כתב בשעה"צ סקי"ג דלהר"ן הפסול הוא מצד שנעשית לדירה, ושברש"י מבואר שגם בלא נעשית לדירה פסולה מדרבנן, ור"ל דאנן חיישי' לדעת רש"י, וק"ל].

ולהמשנ"ב צע"ג דמחד גיסא אזיל בדרך המג"א דפסול סוכת יוצרים גם לרש"י הוא מדאורייתא כמו שנתבאר, ומאידך גיסא נקט בדעת רש"י דמה שאינו לימות הגשמים אין בזה פסול של ביתו של כל ימות השנה, ואילו לפי מה שהוכיח הערל"נ ממשנה דמעשרות סוכת יוצרים אינו עשוי לימות הגשמים וגם בסוגיין מבואר דסוכת יוצרים אינו קבוע.

מיהו לגוף הנידון מה סובר הר"ן במקרה שלך יש לדון דיתכן שבמקרה זה יהיה כשר גם לשי' הר"ן כיון שהוא זמן מועט ביותר הסמוך לסוכות ודמי לסוכת גנב"ך שהוא אקראי ולא לסוכת היוצרים הפנימית שיש לה קביעות מסויימת, ולפי מה שנתבאר לעיל דיש בזה קצוות דבורגנין הוא ודאי כשר אע"פ שעשוי ללינה ומאידך גיסא בסוכת יוצרים להדיא נתבאר שהוא לזמן ואעפ"כ פסול, אם כן יש איזה גדר ביניהם ולא נזכר בגמ' מהו שיעור הגדר שביניהם, ואולי גדר השיעור דבורגנין הוא לא במקום ביתו הפרטי אלא כמשהו אקראי בנוסף על ביתו הפרטי משא"כ סוכת יוצרים הוא מצב קבע בדרגא מסויימת שמיועד לפעמים גם כתחליף לבית הפרטי של האדם, ואם נימא כך יוצר שבמקרה שלך יהיה בזה בעיה.

ואם החדר אינו השימוש העיקר בבית אע"ג דיש לו דין בית לענין ברכות ולענין עירובין מ"מ לפי מה שהתבאר שבניד"ד יש חילוק בין דירת ארעי לדירת קבע יתכן שיש שינויים אם מדובר בחדר ארעי שאין לו שימוש קבוע, ועי' באבנ"ז סי' תעד מה שהקל במרפסת.

וחשבתי להציע בזה עוד סברא דמאחר שמחליף את הסכך לצורך סוכות ואילו לצורך הדירה עדיפא ליה בתקרה שהיתה קודם א"כ לא חשיב כדירה של כל ימות השנה, שהרי מצד זה לא היה עושה מעשה ההחלפה, אבל סברא זו אינה ברורה, חדא דסו"ס במבנה הסכך הזה משתמש בשאר ימות השנה, ועוד דהרי אחר שהסיר התקרה הישנה נוצר מצב שמוכרח בסכך לצורך שימוש עכשיו, ומנ"ל לחדש שהכל מעשה אחד.

אולם יתכן לומר הסברא בנוסח אחר קצת דכיון שברוב השנה דר תחת הגג הרגיל ועתיד להחליפו ג"כ גלי אדעתיה שאינו רוצה לדור תחת הסכך ואינו עושה כן אלא לשם סוכה, ומצב כזה יתכן שמחשיבו כארעי ולא כדירת קבע, ועי' בשו"ת מנחת שלמה תניינא סי' נו סק"ה, ויש לציין דשם משמע לפו"ר שסברא זו אינה מוסכמת לשי' המשנ"ב והביכור"י דלקמן.

וסברא מעין זה אמרת לי שכ"כ בחוט שני לענין מקומות שקשה להם להסיר הסכך בימות השנה, ושחתנו הרב גרוסברד אמר שהחוט שני לעצמו לא הקל על זה, ולא עיינתי בפנים, ובסמוך כתבתי לענין דין סכך הנשאר משנה לשנה.

במקרה שלך יש נידון נוסף שיש עוד גג מלבד הסכך, ובזה אינו מוסכם בפוסקים שהסכך מגרע כאשר משתמש בסכך אחר, עי' משנ"ב סי' תרלז סק"ח שמבואר בדבריו להחמיר, ומקור דבריו בבכור"י כמ"ש בשעה"צ שם, וכן הגריש"א החמיר בזה (אשרי האיש או"ח ח"ג פכ"ה הכ"ד), אולם החזו"א הקל בזה (הגרח"ק בשמו הובא בתורת המועדים על שונה הלכות), וכ"כ העמק ברכה סוכה סי' ט' וכן ציינו שמשמע באבנ"ז שם, ומ"מ במקרה שלך אינו דומה ממש למקרה של החזו"א, מכיון שגגך כמו גגות אחרים מחולק לגג חיצוני ופנימי והסכך למעשה מחליף את הגג הפנימי ומשמש במקומו ועוזר בבידוד וכשהוא יינטל תחזיר את הגג הפנימי, הלכך החזו"א מסתמא לא דיבר בזה, מאחר והסכך כרגע עושה את מעשה הסיכוך בבית, אע"ג שאינו עושה צל, דאדרבה מה שאינו מיועד לצל כלל הוא רק מוסיף כאן צד חומרא, דהרי מבואר בפוסקים לעיל שאם עשאו לאוצר לא חשיב לצל ופסול.

כהקדמה לתשובה זו הנני לציין כדרכי בתשובות בענייני חו"מ שהתשובה נועדה ליתן רעיונות ומ"מ בלבד ולא לחייב את מי מהצדדים.

הנה עצם הדין שהשוכר אינו משלם עבור הבלאי במקרה רגיל של בלאי שנוצר על ידי השימוש הרגיל והמותר הכלול ברשות השימוש, הוא נלמד ממשנה וגמ' [ב"מ עח ע"א] ובשו"ע [סי' שמ ס"א, ועי' חו"מ שט ס"א עד סוף הסימן].

ואמנם יש מחלוקת הפוסקים האם חובה על המשכיר לתקן נזקים מסויימים עבור השוכר כשהשוכר עומד בדירה או לא (עי' רמ"א חו"מ סי' שיד ס"א ושו"ע סי' שיב סי"ז), אבל השוכר בודאי שאינו מחוייב לתקנם כשהוא מחזיר את הדירה וכ"ש שלא לפני כן.

וגם לגוף הנידון הנ"ל כבר הביאו וכתבו  שהמנהג כאן בא"י שכל בלאי משימוש סביר המשכיר מתקן לשוכר כל עוד שלא התנו אחרת [ראה בספר עמק המשפט ח"ב עמ' תמג, ספר שאל בני ח"ב פנ"ה, ועוד, וראה להגר"י זילברשטיין טובך יביעו קונטרס שכנים תשובה עב, ועי"ש בעמק המשפט מה שהביא בשם הגריש"א על תוקף חוק השוכרים בהלכה מצד מנהג מדינה, ויש לציין דמנהג זה הובא כבר בחקרי לב סי' רנ"ח וכן הובא מנהג זה בשו"ת חבצלת השרון חו"מ סי' ל ובערוה"ש חו"מ סי' שיד ס"ד ודברי מלכיאל ח"ה סי' קלא, וע"ע שו"ת קרני ראם סי' פה שהזכיר המנהג שהמשכיר מתקן החשמל, וע"ע שו"ת חיי שלמה סי' פה החילוקים שכתב במנהג מקומו ומאידך עי' בדברי מלכיאל הנ"ל דבמנהג שהזכיר שם לא הזכיר חילוק זה, אם כי ברור שלא במקומות של כל הפוסקים נהגו כן ואכמ"ל], והולכין אחר המנהג בעניינים אלו, כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' שיד ס"ב.

ומ"מ יש לשים לב להפריד בין הנידונים, דיש נידון האם השוכר צריך להחזיר הדירה מתוקנת למשכיר ויש נידון שני האם המשכיר צריך להעמיד דירה מתוקנת לשוכר כשקרה משהו באמצע השכירות, ולמעשה בשימוש סביר ורגיל בשניהם הוא לטובת השוכר וכמו שהתבאר.

ומאידך גיסא הדין שהשוכר יכול להתנות להתחייב על כל דבר הוא ג"כ מפורש במשנה [ב"מ צד ע"א] מתנה שומר חינם וכו' וכן פסק בשו"ע [חו"מ סי' רצא סי"ז לגבי שומר ועוד], וה"ה ששואל יכול להתנות להתחייב במתה מחמת מלאכה [ראה שטמ"ק ב"מ סט ע"ב בשם רבינו יהונתן וקצה"ח סי' שמ סק"א ונתה"מ שם], וע"ע במחנה אפרים הל' שומרים סי' ח, שהביא הרבה ראיות שאפשר להתנות להתחייב אפי' בגרמא ואפי' בשמירת קרקע (ועי' להלן מה שאציין לזה לדברי הפוסקים לענין תוקף תנאי בלא קנין), וכנ"ל יכול להתנות בנידון דידן, ואמנם כאן מדובר בשכירות קרקע ושכירות קרקע רמת החיובים שלה הם אחרים בחלק מהדינים, אבל למרות זאת יכול להתחייב לקבל על עצמו תנאי גם בשכירות קרקע כמבואר במחנ"א הנ"ל, כמו שהאריך הגריש"א בפרטי דין שכירות קרקע והתנאי בקובץ תשובות ח"א סי' רטז (ולענין אם צריך קנין בזה יעוי' להלן).

אבל הנידון כאן הוא מצד לשון התנאי, והספק הוא לגבי לשון תנאי כזה שיחזיר את הדירה היא ללא שום נזק האם כלול בלשון זו גם התחייבות לתקן את הבלאי או לא.

והנה מצינו בסוגיות אחרות לגבי לשונות של תנאים דדרשי' לשון הדיוט [ב"מ קד ע"א], וכלול בענין דרשא ג"כ שאם יש תנאי מיותר בלשון השטר דורשים אותו, דענין דרישת לשון הדיוט נוגע ג"כ לענין שכל ייתור לטפויי קאתי כמבואר שם בר"ן על הסוגי' דלשון הדיוט בב"מ קד [הובא במחנ"א שומרים סי' ח], ואמנם לשון הדיוט משמע ברש"י שם שהוא מה שהורגלו לכתוב בשטרות, ויש לדון על שטר פרטי שאדם כותב.

וגם יש לדון על כל יתור בפני עצמו איך לדורשו, אבל בב"ב קלח ע"ב וכן בנזיר ז ע"ב הובאה שיטת ר"ע דכל דטפי מידי בשטרא טפי מילתא, כלומר שאם הוסיף לשון בשטר התכוון להוסיף דבר, ומדברי הפוסקים נראה דגם באופן המבואר בב"ב שם וגם באופן המבואר בנזיר שם הלכה כר"ע, ואם כי אינו ברור דרבנן פליגי עליה שם, דהרי רבנן שם סוברים שגם אם לא כתב לו חוץ מאלו צריך ליקח לו דרך, אם כי אפשר דרבנן פליגי דאל"כ בחוץ מאלו היה צריך לרבנן להיות יותר וק"ל ומאידך אפשר לטעון דגם לרבנן הכל לפי הענין דלא בכל מקום אפשר לפרש דבר הקרוב לענין התנאי, וכוונת הגמ' רק דאין הכרח דרבנן מסכימים לר"ע.

עכ"פ הלכה כר"ע וגם הדורשים לשון הדיוט סוברים כר"ע לענין זה כמו שנתבאר [עכ"פ ר"מ דמיירי הר"ן לשיטתו ומסתמא כולם דהמשמעות היא דדרשי' כבמקרא] ואמנם גם לר"ע בענייננו יתכן שאפשר לטעון שבא לטפויי רק על דבר שלם שנפסד ולא על דבר שנעשה משומש, או רק על דבר שלא ניתן להשתמש בו בלא תיקון או שמקובל לתקנו ולא על דבר שנפחת, גם לפי המנהג בלא שהיה תנאי מיוחד לגבי המנהג שהמשכיר מתקן לשוכר עי' בעמק המשפט ח"ה סי' לה עמ' תמד מש"כ לחלק בין סוגי נזקי צנרת, ויש לציין דכבר בפוסקים מצינו הרבה חילוקי דינים בענין התיקונים ועי"ש באריכות בכל הסימן.

ומ"מ כשנברר כאן מה נכלל בלשון נזק אם כולל רק דבר הניזוק בשימוש בידיים ואם שייך לקרוא לזה נזק כשהפעולה היתה בהיתר גמור ולא היה מעשה היזק, הנה יעוי' בשטמ"ק ריש ב"ק בשם המאירי שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק עכ"ל, וכמו כן יש לטעון דגם גרמא חייב כיון שקיבל על עצמו שמירה של מתה מחמת מלאכה, וא"כ הרי הוא כעין שומר שחיובו כלל אינו מחמת נזק אלא אפי' בנזק דממילא, כמ"ש בגמ' על המשנה בב"ק שם, וגמ' שם בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא נקראו גם השומרים אבות נזיקין, א"כ משמע שלשון נזק כולל גם דבר שנעשה מאליו תחת התחייבות האדם לסוג נזקים מסוג זה, וכ"ש על ידי בלאי שימוש.

(ועי' בגליון השטמ"ק על המשנה שם ד"ה ועוד יש לומר דנקט אדרבה להיפך דמחמת שנזכר במשנה נזיקין לכך לא נזכרו שומרים, אבל לא הזכיר שם שאחר שההיזק נעשה נזק אין כאן נזק אלא רק שתחילת שמירת הוא בלא היזק).

עכ"פ אם נימא דכאן מפרשים התנאי המיותר יש לדון אם לפי זה יצטרך שוכר זה לשלם יותר ממה שרגילים לשלם, מצד שני אפשר לטעון דהתנאי לא בא אלא לומר שיהיה השוכר חייב להיטפל בתיקון נזקים בעצמו ולא יוכל להפטר בתשלום דמי תיקון אבל לא להתחייב בנזק שאין מקובל על שוכר לשלמו, אולם אם יש צד לומר שהתנאי הוא לטפל בתיקון בעצמו צל"ע אם מתיישב עם דברי הלבוש שהביא בברכת משה על המחנ"א שם?, וע"ע במתני' דהגוזל המלוה חבירו בעיר וכו' ודוק.

ולכאורה אפשר להביא לזה ראי' מהר"ן בב"מ קד [המובא במחנ"א שומרים סי' ח] גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמשמע מלשון הר"ן שלשון בסיסית כוללת התחייבות על פחת קרקע, וצל"ע בזה.

והיה מקום להביא ראיה מלשון תשובת הריטב"א שהובאה במחנ"א שם דאם לא קיבל אחריות נאמן לומר שהיה א'ו'נ'ס או גניבה ואבידה, ודייק מזה המחנ"א שאם קיבל אחריות חייב, אבל מזה אין להביא ראיה דפשיטא דכל קבלת אחריות היא לחוד, על מה שאומר שמקבל, כלשון המשנה מתנה שומר חינם וכו' והריטב"א לא נחית לרמת האחריות שאפשר להתחייב עליה.

ומ"מ במקרה שמדובר בנוסח שכולם באותו המקום כותבים אותו וכולם נוהגים שאינו משלם בלאי דבזה פשוט ששטר זה הוא על דעת המנהג שנוהגים בשטר כזה, ואם כולם כותבים נוסח דומה והוא כתב כעין הנוסח שכולם כותבים בשינוי קצת מעין מה שהם עצמם כתבו, ג"כ יש מקום לדון דשמא דעת השוכר בנוסח זה על דעת המנהג הכללי בנוסחאות דומות בשטרות, וצל"ע בזה.

וכמובן שבכל גוני כדי שיהיה תוקף לתנאי צריך שהתנאי יבוצע באופן המועיל ותקף על פי דין.

וראיתי בספר שאל בני שם שכתב שאף שברוב החוזים כתוב שעל השוכר להחזיר הנכס כמו שקבלו המנהג מפרש תנאי זה לגבי נזק שקרה מפשיעה מצד השוכר ולא בלאי סביר של שימוש בנכס, ועיין בספר עמק המשפט ח"ה שכירות בתים עמ' תלח תמז (א"ה עמ"ס, שם בעמק המשפט דן בהרחבה לגבי חיובי השו"ע והפוסקים ולגבי מנהג מדינה), ואם המשכיר רוצה לחייב השוכר על נזק כזה עליו לכתוב בחוזה בפירוש שעל השוכר לתקן כל התיקונים כולל בלאי רגיל משימוש בדירה עיין בספר הנ"ל עמ' קלד חוזה שכירות יג יד עכ"ל.

ומחד גיסא הנוסח שהובא שם (שאם כתב שעל השוכר להחזירו כמו שקבלו) הוא נוסח יותר החלטי לטובת המשכיר, ומצד שני שם הוא נוסח שכתוב ברוב החוזים, ובמקרה כזה יש ריעותא מצד המשכיר, חדא דיש כח במנהג לפרש חוזה נהוג, ועוד דהרי אין כאן יתור בשטר כמו כאן (כ"ז בהנחה שאין רגילים לכתוב בחוזי שכירות של היום התנאי שכתוב בחוזה שלך).

ויעוי' בקובץ תשובות להגריש"א חו"מ סי' רטז שכתב דאם התנה שיחזיר לו הבית כמות שהוא חייב השוכר להחזיר לו הבית אפי' נשרף הבית בא'ו'נ'ס, וציין שם הגריש"א שכאן בארץ נוהגים בכתיבת סעיף זה בחוזה, ועדיין יש שחילקו בין זה לבין בלאי טבעי, ראה משפט השכירות סי' א' ס"ה ובהערה שם, ולעיל גם ציינתי למה שאמר הגרי"ש שיש תוקף לחוקי השוכרים, וידוע ששם נזכר גם המנהג הזה שהמשכיר מפסיד הבלאי.

וציין שם במשפט השכירות לכמה חיבורים שכתבו דאם לוקח השוכר על עצמו כל הנזקים כולם ואין שום פחת לבעה"ב יש בזה בעיה מהותית של ריבית בין השוכר למשכיר, ע"פ הסוגי' בב"מ סט ע"ב ובחידושי תלמידי הרשב"א שם, וכדאי לעיין שם כי לפי המבואר שם מדברי תלמידי הרשב"א (אשר כך פשטות הסוגי' שם ג"כ והמאירי בביאור הגמ' שם) אם המשכיר רוצה לתבוע מהשוכר את כל הפחת של הדירה כולל הכל יש כאן איסור ריבית ברורה.

לגבי הנידון אם מועיל תנאי בלי קנין בהתחייבות על שמירת קרקע באחריות יש בזה פלוגתא רבתי ברבוותא, עי' שו"ע חו"מ סי' סו ס"מ ונו"כ שם, וכן בסי' שא ס"ד ובקצה"ח שם סק"ב ובקצה"ח ריש סי' שמ ומחנה אפרים הל' שומרים סי' ח ובפוסקים שהביא בדבריו שם, וכן בהערות ברכת משה על המחנ"א שם שהביא עוד כמה פוסקים שדנו בזה, וכן מה שציין בספר אדם ומלואו פרק טז ס"ט ואילך, ולכן במקרה שהתנו ביניהם תנאי להתחייב באחריות על קרקע ולא עשו קנין אינו פשוט שיש חיובים כאן אפי' אם התנאי היה מפורש, ועי' בקובץ תשובות הנ"ל דמשמע ששטר לחוד מועיל, ואם הנידון על נזקי רהיטים הדין שונה לענין תנאי בלא קנין, עי' במחנ"א הנ"ל ובמגיה ברכת משה שם שהביא המ"מ בנידון.

כמו  שכתבתי לעיל אין בכוונת תשובה זו לתת הכרעה אלא רעיונות ומ"מ בלבד, ויש לבוא לב"ד או לרב לבחון את נוסח החוזה ואת התיקון הנדרש העומד על הפרק על מנת לתת הכרעה מעשית.

ושוב שאלתי כעת את הגר"ש רוזנברג בכולל חזו"א מי ששכר דירה וסיכם בחוזה שיחזיר את הדירה בלי נזק האם חייב לתקן את הבלאי, והשיב מה שהצבע קצת פחות זה לא, אבל אם נשברו דברים אז אולי זה זה נורמלי שזה קורה אבל אולי הוא כן חייב.

יש קצת אחרונים (סידור יעב"ץ,  חת"ס, נדה נא ע"ב הגהות בני בנימין להאדר"ת על הרמב"ם פ"ז מהל' תפילה ה"ב) שהתירו הדבר מחמת שבברכת המפיל נזכר ג"כ מענין השייך לזה ותהא מיטתי שלמה וכו'.

אולם נחזי אנן דהרי אם ישן בלא עונה ודאי מברך המפיל, ומאידך אם קיים עונה בלא שינה אינו מברך המפיל, לדידן דאין מברכין המפיל בלא שינה (עי' משנ"ב דלא כחי"א), א"כ הברכה היא על השינה ולא על מצוות עונה, ואע"פ שכללו עוד ענינים בברכה עיקר הברכה קאי על השינה, דתן חלקי בתורתך ג"כ לא על זה נתקנה הברכה, ואמנם יש אומרים דרם עמרם הוסיפו, עי' בהגהות הגר"א בברכות ס ע"ב, אבל גם בבוקר אומרים כמה תוספות, דהרי אומרים ותרגילנו בתורתך, והניעור כל הלילה אינו יכול לברך המעביר חבלי שינה על לימוד תורה.

ואע"ג דמשם אין ראיה גמורה לעניננו כיון שלא היה הפסק בינתים מתורה של אתמול, ולכן לא יוכל לברך מצד התורה, מ"מ להסוברים שברכות השחר מברכים רק על המעשה ומי שהסיח דעתו לשיטתם אינו מברך המעביר שינה א"כ גם לא יברך על לימוד התורה וכיו"ב (משאר דברים הנזכרים בברכת המעביר שינה) כיון שנזכר בברכה רק אגב ולא על זה נתקנה הברכה, וממילא עיקר מטרת הברכה מופסקת בין הברכה לעשיה, ולכן מצינו שעל התורה תקנו ברכה בפני עצמה דהמעביר שינה לא קאי על זה (וגם אהבה רבה שפוטר מברכת התורה כמ"ש בסי' מו היינו אחר דיש חיוב בברכה"ת אז פוטר בשינוי נוסח אבל כאן אין שום ברכה על עונה).

וכמו שאי אפשר לומר ברכת קדשנו במצוותיך בחול מחמת שעוסק בתורה בחול, דהעיקר חסר, דהרי עיקר הברכה נתקן על שבת.

לכך מסתבר דכל הטעם שהוסיפו ותהא מיטתי שלמה לפניך הוא רק מחמת תחנונים שמוסיפין בברכה, ואילו עיקר הברכה היא על השינה ולהסוברים שהשינה צריכה ברכה ושא"א להפסיק בין הברכה לעשייה אין כאן תיקון במה שנזכרה המפיל בברכה.

וכן נקט המשנ"ב בפשיטות דיש לומר ק"ש והמפיל אחר מצוות עונה.

אם כי כבר כתבתי לעיל [בתשובה על אמירת משניות בעל פה לאחר ברכת המפיל] דכל האומר קים לי כהדעות שמותר להפסיק אחר המפיל אין מוחין בידו, כיון דאיכא כמה רבוותא דקיימי כוותייהו וכך פשטות כמה מקומות, וממילא כאן יותר קל שיש כאן עוד צירוף ומהני לספק ספקא, ובפרט שהוא צורך גדול ושעת הדחק לכך כ"ש שהמיקל בזה אין מזניחין אותו.

ויש לצרף כאן דדעת הכנה"ג ועוד פוסקים (עי' שכנה"ג סק"ה וא"ר סק"ג ומחה"ש סק"ג ושו"ת לחמי תודה סי' כא ושו"ת התעוררות תשובה או"ח סי' קיד, וספר ברכת הבית שער לא ס"ב, וא"א מבוטשאטש, וע"ע וחי"א כלל לה ס"ב הנ"ל) דכל דבר שהוא מצורך השינה אינו הפסק, וכך קיימא לן בכל מקום שיש צירוף נוסף להקל בדיבור לצורך (כגון בדיעבד בתפילין או בתפילין בחוה"מ שאין ברכה, או בהפסק שאין בו דיבור, כמבואר כ"ז במשנ"ב סי' כה בהל' תפילין וכעי"ז במשנ"ב בהל' נט"י, ושם התיר בין נט"י לאכילה יותר מבין הברכה לאכילה, דבזה התיר רק בדיעבד, דאילו בין נט"י לאכילה יש עוד צירוף דיש מתירים שיחה מועטת בלא היסח הדעת עי' סי' קסו, ועי' ברמ"א לענין הפסק בתקיעות דג"כ התיר לצורך, ושם ג"כ יוצא מעיקר הדין במיושב), לכן בניד"ד שיש עוד צירופים יש על מי לסמוך בהפסק, וכ"ש דיש צד שברכה זו נתקנה מעיקרא גם על ההכנות לשינה מדנקט הנכנס לישן (עי' התעוררות תשובה הנ"ל) אם חשיב כאן כהכנה לשינה, וכ"ש אם מפסיק שלא בדיבור.

עי' יו"ד סי' קנז ס"ב והשאלה מתחלקת לשנים, דאם אומר שהוא גוי זה ודאי אסור כמבואר ביו"ד שם, ואינו מתיר גם אם אומר שהוא גוי שאינו עובד ע"ז.

אבל הנידון אם אומר על עצמו שהוא יהודי שמאמין בתורת האיסלאם, האם הוא מותר או אסור, ונידון זה ראשית כל תלוי בנידון אם האיסלאם הוא ע"ז או לא, דברמב"ם באגרת השמד משמע שאיסלאם אינו ע"ז, וכן רהיטת הרבה מהפוסקים בסוגי' דיין נסך ביו"ד סי' קכד (כמו שהרחבתי בתשובה אחרת) ובהל' שחיטה ביו"ד סו"ס ד שאין להתייחס למעשיהם כדיני מעשי ע"ז.

מאידך גיסא בחידושי הר"ן בסנהדרין סא ע"א נקט שהאיסלאם הוא ע"ז, וכ"כ בפי' ראב"ע דניאל יא, לא, וראה מדרש לקח טוב במדבר כא, כט ועוד, וכן הפמ"ג חשש לדעת המחמירים.

אבל גם אם האיסלאם אינו ע"ז עדיין צ"ע דהרי האיסלאם כופר בתורת משה וישראל והרי גם זה אסור לאדם לומר שהוא כופר בתורת משה וישראל, ובאמת כמה גאונים נקטו שהאיסלאם הוא יהרג ואל יעבור אע"ג שאינו ע"ז, ראה חידושי הריטב"א פסחים כה ע"ב, רידב"ז ח"ד סי' אלף קסג, יעב"ץ מגדל עוז אבן בוחן פינה א' אות לה.

ולכן למעשה מכיון שמסתמא רוב המוחלט של הפוסקים אסרו אם משום ע"ז ואם משום כפירה לכן אסור לומר כן, ואם יש פקו"נ גמור יעשה שאלת חכם אם יכול לסמוך על הרמב"ם במקום פקו"נ.

(ולאחרונה נתעוררו מדקדקים במצוות לחשוש שלא להשתמש בשופרות הנשחטות על ידי מוסלמים, בעיקר לחשוש לשיטות שהאיסלאם הוא ע"ז, ואכמ"ל).

בן ספרד שסח יצא ידי חובה על של ראש ובן אשכנז שלא סח לא יצא ידי חובה על של ראש.

מקורות:

הנה לבן ספרד בודאי שיצא ידי חובה, מכיון שבמקרה שלא סח ביניהם אינו מברך אלא ברכה אחת, דהיינו שהברכה על מצוות תפילין של יד קאי גם על של ראש, א"כ גם כשסח אמנם מברך ברכת על מצוות שהיא מותאמת יותר לברכה של ראש (ועי' רש"י מנחות לו ע"א ומשנ"ב סי' כה סקל"א), אבל מאחר שבלא סח יוצא במה שבירך על של יד "להניח" א"כ יוצא בשל ראש בברכת על הנחת תפילין, ממה נפשך בין אם נחשיבו כברכת על מצוות ובין אם נחשיבו כברכת להניח.

דאמנם יש חילוקי דינים באלו מצוות מברך על ובאלו מצוות מברך לעשות, וכמו שהאריך הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות והר"ן בפ"ק דפסחים דף ג' ועוד ראשונים, וכאן לכו"ע הברכה על תפילין של ראש היא על מצוות ולא להניח, שהרי בברכה זו הנוסח מפורש בגמ' (במנחות שם ובברכות ס ע"ב), אבל בדיעבד בודאי יוצא עכ"פ בענייננו גם בעל הנחת תפילין מאחר שבמשקל על מצוות היה יוצא וכ"ש בעל הנחת שהוא יותר קרוב לברכה המוטלת עליו עכשיו, דהיינו מה שהיה יוצא בה לולא שעבר וסח (וגם לפעמים הלשון הגמור לא מעכב, כמו שמצינו שתקנו הראשונים לקרות במקום לגמור ההלל מחשש שמא לא יגמור לחלק מהדעות, וגם הזכירו הפוסקים בסי' תלב דבבדיקה אם אמר על ביטול יצא ומ"מ יש לדון בכל מקום לגופו רק שכאן בודאי יצא דאדרבה הוא יותר קרוב ללשון שהיה צריך לומר עכשיו).

ואגב אורחא יש לציין דיש נוסח בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג בכת"י רומי שהברכה על של ראש לכתחילה היא על הנחת תפילין או על מצוות הנחת תפילים (ויש עוד גירסאות), אלא ששיטה זו לא נפסקה להלכה, ועי' ריטב"א ר"ה לד.

אבל הנידון בעיקר הוא לבן אשכנז במקרה שלא סח ובירך על של יד להניח תפילין ועל של ראש על הנחת תפילין, דיש להסתפק האם הדין לבני אשכנז הוא לברך ב' ברכות על התפילין והנוסח אינו לעיכובא אלא לכתחילה מהטעם המבואר ברש"י במנחות שם, או דילמא שהוא לעיכובא.

ונראה פשוט שהנוסח הוא לעיכובא, דהרי עכ"פ בסח מברך שתים על של ראש בלבד, ולא יתכן שיוכל לברך באיזה נוסח ב' ברכות, דזה דבר פשוט שאם מברכין ב' ברכות מב' נוסחאות הוא משום דכל אחת מן הברכות עדיין צריכה לחברתה, וממילא לא יועיל בזה לברך על של ראש שוב ברכה זו.

אבל עדיין אפי' אם תמצי לומר שהוא לעיכובא, עדיין יש לדון מה הוא החלק בנוסח שמעכב כאן, האם הנוסח לעיכובא הוא להזכיר על של יד המצוה ועל של ראש ההנחה, ואז ממילא בנידון דידן לא יצא ידי חובה בניסוח זה, או דילמא שעיקר הניסוח לעיכובא הוא להזכיר על של יד במשקל לפעול ועל של ראש במשקל על וממילא יצא בשל ראש גם בכה"ג, ואולי תרווייהו מעכבי.

ולגבי בדיקת חמץ פסק המשנ"ב סי' תלב סק"ג שאם בירך לבער יצא, ומשמע דסגי במה שהזכיר לשון המצוה בברכה אף ששינה מהנוסח, אבל אין ראיה משם לכאן, דשם לגבי בדיקת חמץ אמרי' בגמ' [פסחים ז ע"א וע"ב] דנחלקו רב פפא ורב פפי אליבא דרבא אם מברך על ביעור או על לבער, ונזכר שם דלכו"ע לבער להבא משמע והנידון אם על ביעור ג"כ משמע להבא או לא, ואמנם להלכה נפסק שגם לשון על ביעור משמע להבא, אבל לבער לכו"ע יצא לפי הגמ' שם, משא"כ איפכא במקום שצריך לברך במשקל לפעול מנא לן שיוצא ידי חובה כשמברך על מצוות.

ואמנם הנחלת צבי הביא שם דעות הפוסקים שאם בירך לבער לא יצא, ורמז להם גם הפר"ח, והיה מקום לומר דלפ"ז במקום שצריך לברך על מצוות ומברך במשקל לפעול לא יצא ידי חובתו, אבל אינו מוכרח דכיון דלמסקנא ב' האופנים הם להבא א"כ למה שיהיה לעיכובא בין להאי גיסא ובין לאידך גיסא, אולם בתוס' בפסחים שם כ' (לפי איך שנתבארו דבריהם באחרונים) דשמא על ביעור דוקא ויש טעם בברכות, וא"כ גם בניד"ד שמא על מצוות דוקא ויש טעם בברכות, וממילא אין הכרע בניד"ד.

ולמעשה נראה דאשכנזי שבירך על של יד להניח ובירך על של ראש על הנחת יחזור ויברך להניח, מטעם שכתב רש"י במנחות שם דכשמסיים ההנחה של ב' התפילין צריך לומר על מצוות לכלול שסיים כל המצוה, וכן רמז לזה המשנ"ב בשם הרא"ש, וממילא יש טעם למה תקנו על מצוות דוקא ולא יצא בעל הנחת תפילין, וגם מסברא לא נראה שכשתקנו שברכת להניח לא סגי בשל ראש אעפ"כ יהיה סגי בעל הנחת דזה לא מסתבר גם בלא שידענו דברי רש"י הנ"ל.

הנה פסק השו"ע ביו"ד סי' קעט שאין שואלין בגורלות ובכלדיים, ומקורו מהגמ' בפסחים קיג ע"ב שאין שואלין בכלדיים, ודין זה נלמד מתמים תהיה שאין רצון התורה שיישאלו בעתידות ובנסתרות, וכמו שהאריכו הראשונים עה"ת שם, והבאתי האריכות בזה בתשובה לגבי השימוש בקלפי טארוט, ועי"ש שהבאתי גם דברי הספר חסידים שכתב דיש להכריע דיני נפשות ע"פ גורל ושיש סתירה בס"ח בזה, ויש לציין דגם בתפארת למשה על השו"ע יו"ד סי' קנז כתב היתר זה להכריע בדיני נפשות ע"פ גורל כמו שמצינו בכמה מקומות במקרא כעובדא דיונה ובעוד מקומות, ובעיקר הדברים דנתי בתשובה ההיא.

אבל החזו"א ביו"ד סי' סט חלק על התפארת למשה וכתב דסתם בני אדם אין להם רשות להכריע ע"פ גורל.

ומ"מ הפלוגתא הנ"ל אם יש לסמוך על הגורל שעלה (עכ"פ בג' פעמים עי' בס"ח הנ"ל) הוא בעיקר מצד כשחלק מבעלי הדין רוצים לחייב את חבריהם מכח גילוי הדברים ע"י הגורל, אבל בניד"ד אם בעלי הדין מסכימים שניהם לזה אין בזה איסור מעיקר הדין להסוברים שתמים תהיה לאסור גורלות אינו איסור גמור (עי' בתשובה הנ"ל), או עכ"פ להסוברים שגורל אינו דבר שטות אלא סימנא מילתא ואז יהיה מותר לרמב"ן בסי' רפג וסייעתו כמו שהבאתי הדעות בזה בתשובה הנ"ל, וכן החזו"א שם כתב דאפי' בדיני נפשות אם הסכימו כולם לגורל וזה שנפל עליו הגורל מוסר עצמו שפיר דמי שהרי היחיד רשאי למסור עצמו כדי להציל כולם כדאשכחן בהרוגי לוד עכ"ד.

ומ"מ גם החזו"א שהתיר לעשות גורלות בין אנשים עבור הסכמים, עדיין מודה שאם עושים כן לשם גילוי נסתרות יש בזה עדיין לתא דתמים תהיה ע"פ מה שנתבאר.

ומה שהבאת מספר היראה לרבינו יונה שסובר דאין לסמוך על שום סימן מלבד מה שנזכר בחז"ל הנה שם נזכר מצד לא תנחשו, ולענין גורלות לא נזכר להדיא לא תנחשו, אבל יתכן דאה"נ, עכ"פ להרמב"ם והחינוך דאפשר שכללו כמה דברים עם ניחוש ודרכי האמורי, ויש לציין דדרך רבינו יונה בספרי המוסר שהחמיר בכמה מקומות יותר משאר פוסקים גם בדברים שאינם חיוב גמור מעיקר הדין, ע"ע בתשובתי השייכת לחומרות דרבינו יונה, ואמנם המרדכי ריש יומא הביא בשם הגאונים לסמוך על עוד סימנים שיש בהם משמעות, אבל רבינו יונה סובר דכל מה שלא נזכר להדיא בחז"ל שהוא סימן המועיל יש לחשוש שאינו סימן וממילא דינו כניחוש שאין אנו בקיאין בסימנין, ורבינו יונה יסבור כהמשיגים שהובאו בריש התשובה במרדכי שם, ומיהו אפשר דהדברים הנזכרים במרדכי שם כוללם רבינו יונה עם הדברים האמורים בגמ' בהוריות וכריתות דמישך שייכי לזה.

ומ"מ כל הנידונים בכ"ז הוא רק בגורל הנעשה למטרת גילוי עתידות או גילוי נסתרות, אבל גורל שנעשה למטרת פשרה בלבד לפתור סכסוכים בהסכמת ב' הצדדים פשיטא שאינו בכלל נחש כלל ואין בזה חשש לתא דתמים תהיה, דהרי כל מה שכתבו הראשונים לענין תמים תהיה אינו שייך באופן זה כלל.

עי' בביאור הלכה סי' צב ס"ב דאם התחיל לשמוע קריאה"ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה"ת ולענות ברך ה' המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ"ב סק"ט וכן בהמשך דברי הבה"ל שם) דהוא אף אם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה.

ומאידך גיסא משמע בבה"ל שם שאם נצרך ברמה של בל תשקצו (שהגדרתו שצריך להתאמץ ולהידחק כמ"ש המשנ"ב שם סק"י) אינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת ולא לענות ברוך ה' המבורך.

אבל לא דן המשנ"ב האם יכול לצאת אם רוצה, במקרה שנצרך לנקביו ואין בו משום בל תשקצו, וכן לא דן המשנ"ב באופן שיש בל תשקצו האם צריך להשאר במקומו עד שמסיימים הקריאה.

ולפו"ר היה נראה דבאופן שאין בל תשקצו מכיון שע"פ דין יכול להישאר ולשמוע הקריאה ממילא מחוייב נמי להישאר כמו כל אחד, מאידך גיסא מי שיש בו משום בל תשקצו כיון דאיסורא רמיא עליה להישאר, ומשמע בבה"ל שאינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת, א"כ לכאורה יצטרך להפסיק.

אולם בערוך השלחן הל' קריאה"ת כתב לחדש דמי שהוצרך לנקביו בקריאה"ת איסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד השכינה ולכן ככל שיכול להישאר צריך להישאר.

ולמעשה יתכן דגם המשנ"ב מודה שיכול לנהוג כהערוה"ש דאפי' לגבי תפילת שמונ"ע הביא המשנ"ב סי' צב סקי"א כמה פוסקים שסוברים דאם הוצרך לנקביו קודם שמונ"ע אפי' הגיע לבל תשקצו יכול להמתין עד סוף שמונ"ע, ומאחר דקריאה"ת קיל בהרבה עניינים יותר משמונ"ע א"כ לא יתכן להחמיר בזה יותר משמונ"ע בפרט שיש בזה גם צד של כבוד הבריות לצאת באמצע עליה (ועי' עוד בביה"ל לעיל ס"א ד"ה היה בסוף הדיבור מה שדן לגבי הקורא עצמו שהוצרך לנקביו דבזה ודאי אמרי' כבוד הבריות, ולגבי שמונ"ע עי' בסקי"א שהביא דיש פוסקים שחילקו בין תפילה ביחיד לבציבור מטעם זה), ומה שהבה"ל החמיר לגבי להמשיך לשמוע קריאה"ת כשנצרך לבל תשקצו היינו לדעת הרמ"א בס"ב ע"פ התה"ד סי טז להחמיר בשמונ"ע ובק"ש בכה"ג.

אבל אם לא רצה להמתין עד סוף קריאה"ת והגיע לבל תשקצו, א"כ לרוב הפוסקים בסקי"א שסוברים שבשמונ"ע יכול להפסיק במצב כזה, לכאורה כ"ש בקריאה"ת, ודברי העה"ש בזה מחודשין, דהרי לא נזכר בפוסקים שזה דוחה זה, ואדרבה נזכר בפוסקים שיש דברים שמותר להפסיק בדיבור בקריאה"ת דבכה"ג בתפילה אסור, ואין נחמיר כאן לענין יציאה בקריאה"ת יותר מבתפילה, (וצל"ע בענייננו מה דעת הערוה"ש דאולי דעתו כהחיי"א דגם בשמונ"ע אסור להפסיק, ואינו לפני כעת כלל), והבה"ל שמשמע מדבריו דבמצב של בל תשקצו אינו ממשיך לשמוע קריאה"ת ג"כ בפשיטות כוונתו שצריך לצאת עכ"פ להרמ"א ועכ"פ לרוב האחרונים (רמ"א ומג"א ודה"ח במשנ"ב סקי"א) מותר לצאת.

ומ"מ מי שאינו יכול אפי' בשמונ"ע אפי' להחי"א צריך להפסיק, וכ"ש בניד"ד.

השאלות ששאלת במכתבך רוב מה שמתוכם הנוגע ישירות להלכה (והם אותיות ד ה ו י יב יד יח יט כא כב כג כד) הנני לסדרן בתשובות נפרדות אי"ה ושאר השאלות הנני להשיב להלן:
א' מה ששאלת על מש"כ בספר היראה שבכל בקר בהקיצו משנתו אז יברך בלבו את הבורא וכו', האם היתה תפילה מסודרת קודם רבינו מכיר, הנה יעוי' בזוהר חדש ששם נזכר יה"ר שיהא לבי וכו' שלא אכעיסך (הובא בסידור וילנא), אבל שם הוא תפילה על העתיד, אבל בירושלמי וב"ר אי' דבשחר אומר מודה אני לפניך וכו', ובביאור הלכה סי' א' הבין הדברים כפשוטו, אבל הגרח"ק הקשה דבירושלמי לא משמע כן וכן ביפה מראה על הירושלמי שם נראה דלא הבין כשי' הביאור הלכה אלא דהכונה שזהו תכלית תפילת השחר, ועכ"פ לואי שיהא אדם מתפלל כל היום ולכן בודאי שטוב להודות מעיקרא על מה שצריך להודות בשחר וכמו שכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך כמו שפי' חז"ל על הנשמה, וכידוע שהרבה מהסימנים הם כסדר הנהגתם, וכמו שכתבתי בתשובה אחרת הדיוקים מזה לענין הלכות פת שחרית הנלמדים מסדר הסימנים בטושו"ע.

ב' מה שלמדת מדברי רבינו יונה שהזכיר שם לבישה גם קודם נט"י דמזה יש ללמוד שמותר ללבוש קודם נט"י יעוי' בברכות ס ע"ב דגם שם מבואר כן, וכן מוכח מסדר הסימנים באורח חיים דבסי' ב' הובאו הל' לבישת בגדים והל' נט"י הובאו רק אח"כ, ויש לציין דבארצה"ח ובמשנ"ב הובאו צדדים שגם נטילה ביוצא מבית המרחץ הוא משום רוח רעה וגם שם מותר ללבוש הבגדים קודם נטילה, ובגמ' ברכות נא ע"א לא הובא בשחרית אלא שלא ליקח הבגדים מאחר.

והואיל דאתאן לדברי הגמ' שם הנה ז"ל הגמ' שם, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך ע"כ, ונראה ג"כ שנקט כסדר, תחילה לבישת הבגדים ואח"כ נט"י ואחר כך כוס של אספרגוס.

ג' מה שציינת דיתכן שלדעת רבינו יונה כיסוי הראש אינו חיוב וכבר דנו בזה הרבה פוסקים והמשנ"ב נקט על זמנו שהוא כבר חיוב, ועי' באג"מ, ושאלת מה הדין לענין ברכה או תפילה, יש לציין דבביאור הגר"א באו"ח סי' ח ג"כ נקט שכיסוי הראש אינו חיוב מעיקר הדין ובכל זאת בתפילה נקט שהוא חיוב מעיקר הדין, ולענין דיעבד מכיון שהוא נוגע להלכה אכתוב בל"נ בתשובה לחוד.

ז' מה ששאלת מי הוא רבינו שמואל ב"ר שניאור רבו של רבינו יונה שנזכר דברי רבינו יונה, יש לציין דהוא ר"ש מאיברא והוא ואחיו ר"מ היו חכמי איורא, וחלק מהתוספות שלנו הם תוספות איוורא, כמו התוספות בקידושין, ויש עוד קובץ תוספות על קידושין שנדפס במהדורת בלוי ויש אחר שהדפיס אותו בנפרד, ויש עוד קבצי תוספות איורא שנדפסו על מסכתות אחרות, וראה שם הגדולים להחיד"א ערך ש אות קמח, ועי' בהרחבה על הר"ש מאייברא בקובץ בית ועד לחכמים י אות פו.

ח' מה ששאלת על מש"כ רבינו יונה ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, אם יש ענין לרוץ יותר מלמהר פעמיו, הנה זה מפורש בגמ' ברכות ו ע"ב מצוה למרהט, אבל בדברי רבינו יונה יש ב' שינויים מהגמ', הא' שנזכר בו סמוך לבהכנ"ס והשני שנזכר בו למהר פעמיו ולא נזכר הריצה.

ויעוי' במשנה תורה להרמב"ם בהל' דעות שכתב לא ירוץ כמנהג המשוגעים וכו', ואולי מחמת כן נקט רבינו יונה שלא ירוץ כל הדרך וגם סמוך לבהכנ"ס פירש דבריו יותר (דכמה דמאוחר טפי מפרש דבריו יותר ורבינו יונה מאוחר לגמ') דהכונה ללכת במהירות להראות חיבתו למקום ולא דרך שיגעון כהגדרת הרמב"ם.

אכן המהר"ם דילונזאנו בספר שתי ידות (אצבע דרך חיים דף צט) נקט דרבינו יונה מיירי במי שכבר רץ שהוא ימהר פעמיו יותר כשהוא קרוב לבהכנ"ס, ודבריו צריכין תלמוד, דהרי רבינו יונה סידר רוב הדברים הנוגעין להליכתו לבהכנ"ס ורק זה השמיט, ובפרט שהיה צריך לבאר כוונתו והעיקר חסר מן הספר.
(ולא נכנסתי בזה לענין ההלכה ולענין דברי הפוסקים האחרונים בזה אלא רק בביאור דברי הרר"י).

ט' לגבי מה ששאלת לאור דברי רבינו יונה שלא להיכנס לבהכנ"ס טינוף שע"ג המנעלים, ושאלת האם יש ענין שלא להיכנס עם מנעלים לבהכנ"ס כדי שלא לטנף, יש לציין שאסור לעשות כן כמבואר במתני' דמגילה פ"ג (ובחלק מהנוסחאות הוא בפ"ד) בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור והטעם מפני שהוא דרך המינים כמבואר בגמ' שם, וממילא אפי' שאולי היה במנהג הנ"ל שהצעתם תועלת לנקיון בהכנ"ס מ"מ אסור לעשות כן שלא להידמות למינים.

ולגוף הנידון אם הוא מותר או אסור הדין הוא שמותר כמבואר בסוגיות בפ"ט דברכות.

מה ששאלת באות יא למה נקט רבינו יונה בכוונת ובכל מאודך בק"ש רק הדרשא דבכל מידה ומידה שהוא מודד לך ולא אידך דרשא דבכל ממונך, אפשר דסבר דבכל ממונך יחידאה היא דר"א קאמר לה בברייתא ולית הלכתא כוותיה, אבל צ"ע דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם (עי' בפרק החולץ ובכללי התלמוד המיוחסים להר"ש הנגיד), והרי הוא סתם במתני' ובכל מאודך, וביותר דהרי בפסחים כה ע"א משמע בפשיטות דקי"ל בדרשא זו כר"א, ויש לומר משום דר"ע פליג עליה בברכות סא ע"ב ודריש ובכל נפשך ומשמע דלא דריש ובכל מאודך, ור"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה, ואפשר דלא חשיב סתם במתני' כיון דבמתני' נאמרו ב' דרשות, ואף דבפסחים הובאה דרשת ר"א אין דרך הגמ' להקפיד בדרשות כמ"ש התוס' בהרבה מקומות והרמב"ן והר"ן הביאם מרן הב"י בכללי הגמ', בפרט דעיקר הדרשא הנוגע לסוגי' שם מודה לה ר"ע ג"כ.

או יש לומר באופן אחר דמאחר ודרשת ובכל מאודך בכל ממונך נוגע למעשה רק למי שממונו חביב עליו מגופו, כמבואר בברכות שם, ממילא נקט הר"י אידך דרשא על דרך רוב בני אדם שעיקר הנוגע להם למעשה הוא אידך דרשא דבכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וצ"ע לדינא אם אכן רוב בני אדם לא יצטרכו לכוון ב' הדרשות על הדרך שנתבאר.

או יש לומר דחדא מתרתי נקט ונקט חדא וה"ה לאידך, או אפשר דס"ל דאינו מעכב איזה דרשא מכוון בק"ש כיון שכולם אמת וחשיב כוונה בכל דרשא שיכוון וצ"ע למעשה אם שייך לסמוך על דרשא זו ויש בזה נפק"מ להרבה דברים גם בדברים שהכונה בהם רשות ואף אולי בדברים שהכונה בהם חובה.

מה ששאלת באות טו מה מקור דברי רבינו יונה שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי הוא כבהמה מה מקורו, הנה ראשית כל מקורו מסברא שהרי בהמה עושה כל תאוותה בלא לחשב חשבונו של עולם, אבל מלד זה יתכן שמקורו מהמס' כלה רבתי פ"ב הנחמים באלים וכו', למה הוא חשוב, לבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה וכו' עי"ש, הרי שנזכר כאן שהעושה תאוותו בלא להקפיד ולחשב מה מותר ומה לא הוא כבהמה, ואמנם שם מדובר בתאווה בזויה, אבל זיל בתר טעמא דאמנם יש תאווה יותר בהמית ופחות בהמית אבל כל העושה תאוותיו בלא חשבון הוא כבהמה.

מה ששאלת באות טז למה קיצר רבינו יונה לשון הברייתא דזהירות מביאה לידי זריזות וכו', הוא משום שמצוה לשנות בדרך קצרה כמבואר בפסחים ג, ועכ"פ במקום שאינו עיקר הנידון והמכוון, ולגוף השינויים בין נוסחתו של רבינו יונה לנוסחתו של בעל המס"י, יש לציין שיש בזה הרבה נוסחאות, ועי' בספר צמאה נפשי שהביא טבלת השילוב בין נוסחאות רבים, ובעל המחבר צמאה נפשי גופי' רצה לומר שסדרו של המס"י והכרעתו להסתמך על זו הנוסחא היא מיוסדת על עשרת הספירות.

לגבי מה ששאלת באות יז לגבי מש"כ רבינו יונה שלא להשיא אדם ממצוה ושאלת כיצד יש לנהוג באופן שהאדם הוא בעל תשובה ואם יעמיס על עצמו יקרוס נפשית, כמובן שאם אתה מכיר בו שהוא עלול לקרוס כגון שסובל מכפייתיות וכיו"ב, עליך ליידע אותו שיעשה מה שראוי לו לפי דרגתו, ויש בזה השבת אבידה כדדרשי' השבת גופו מנין, ובפרט בדורינו שאנו חלושי העצבים, וראה בקריינא דאגרתא כמה מכתבים מהסטייפלר בנידון, ועי' גם במאמר יראה טהורה, ויש עוד חיבורים שהתחברו בנושא, ויש להמליץ על זה ג"כ לשון הגמ' ביומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אף דלא בעשיית איסור מיירי כאן (ומענין לענין יש בפוסקים דמי שרוצים הנכרים לשמדו מותר לחלל עליו שבת כדי להצילו משמד כדי שישמור שבתות הרבה), אך צריך הרבה אחריות בזה, ולדעת שבאמת מבינים את הנושא על בוריו, כי מחד גיסא צריך שלא למנוע מן המצוה ומאידך גיסא לא לתת לאדם לקרוס ואז לא ישמור מצוות רבות.

ועי' עוד בתשובה נפרדת שכתבתי לפני כשמונה שנים או יותר לענין נידון זה של הדרכה לבעלי תשובה, אם כי עי' במשנה הלכות דמשמע מדבריו דיש לדקדק עם בעלי תשובה שיקפידו על כל החיובים (ודלא כמ"ש בצמאה נפשי הנ"ל ומיהו הכל לפי הענין דיש כאלה שאינם בעלי תשובה וצריך למשכם בעבותות האהבה), ועי' במנחת תודה מה שהובא בשם הגרח"ק בזה, אלא דלא מיירי בהכרח על הנידון כאן.

מה ששאלת באות כ מה כוונת הר"י במש"כ שלא להזכיר דבר טמא, לפו"ר היה מקום לומר הכונה רק דבר שיש סרך איסור באזכרתו כמו שהזכיר שם כמו דבר נבלה שהזכיר שם שאיסורו מפורש בנביא (ישעיהו ט, טז) כמ"ש בגמ' בפ"ב דשבת, אבל באמת בגמ' פ"ק דפסחים דף ג' מבואר דאינו דבר טוב והגון לומר בפיו שם של בעל חי טמא ואף תיבת "טמא", ואע"ג דבכ"מ נזכר שם של בע"ח טמא או תיבת טמא עי' מש"כ ברש"י שם.

מה ששאלת באות כה לענין מש"כ רבינו יונה שלא לשבח אשה בפני אחר אם נוהג בכל שבח, מסתמא דהאידנא שהדורות חלושין היה הר"י מזהיר בכל שבח כשאינו נצרך, ועי' קידושין ע ע"ב ושו"ע אה"ע סי' כא ס"ו, אבל ודאי שעיקר דברי הר"י לא נאמרו על כל סתם שבח כל דהוא על חכמה או על יושר כל שאינו מאריך בזה.

מה שכתבת באות כו על מש"כ הר"י להתפלל על הרבה דברים הנזכרים שם דלכאורה יש להוסיף עוד תפילות כפי הענין ומצב הדור, אה"נ הדברים ברורים, ועי' בקב הישר שירגיל כ"א לעצמו לברך לחביריו כל מה שיכול דכתיב ואברכה מברכך והמברך מתברך כמ"ש בברכות נה ע"א, ועי' רש"י בפ"ק דע"ז גבי הוספות בתפילה.

מה ששאלת לענין מש"כ רבינו יונה בספר היראה שלא להאריך בתפילתו יותר מידי בפני הציבור, מהו השיעור שנקרא אריכות בתפילה לענין זה, הנה עניינים של יוהרא משתנים ממצב למצב, ולכן גם בענייננו הכל לפי האנשים ולפי המקום ולפי המנהג ולפי הצורך ולפי האדם המתפלל עצמו, והשיעור הוא כל שמעורר התפעלות והתעניינות בקרב סובביו המתפללים האחרים.

ומה ששאלת מי שצריך להאריך לצורך כוונתו האם עדיף להתפלל בציבור על אף שיש החשש מצד דברי רבינו יונה הנ"ל או להתפלל ביחיד, נראה דתפילה בציבור עדיף, שכן תפילה בציבור הוא יותר מדינא מענין זה שלא להראות לץ, וגם עי' מש"כ הגר"ח מולאז'ין בשם הגר"א בהוראות והנהגות דבזמנינו אין יוהרא ולא יוכל אדם להיות פרוש אלא רק אם יאמר לסובביו שרוצה וכו' עי"ש.

לענין מה ששאלת אם יש חשש זה של רבינו יונה גם בר"ה יוה"כ, נראה שאז אין בעיה וכדאי' בברכות לט ע"ב לגבי הנידון המבואר שם (בציעת פרוסה גדולה בשבת) דכיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי יודעים שאין כאן צורה של גרגרנות, וה"ה כאן כיון שעושה כן רק בר"ה ויו"כ אין כאן צורה של יוהרא, ויש לציין דמענין לענין מצינו כמה עניינים שהביאו הפוסקים לענין ימים אלו, כמו לבישת לבנים ועמידה כל התפילה ואמירת זמירות בבהכנ"ס עד שישן שם ותפילה בקול ועוד כמה מנהגים שעל חלקם נאמר להדיא שלא יעשו כן בשאר ימות השנה.

טעם זה אינו נוהג אבל טעמים אחרים שם נוהגים ויש בזה נפק"מ כמו שיתבאר.

מקורות:

לגבי הערתך על דינא דלא יקנח בימין דלכאורה הטעם שמראה בה טעמי תורה אינו נוהג לבני אדם שאינם מראים טעמי תורה ביד ימינם, הנה גוף ענין להראות טעמי תורה עי' ברש"י ברכות סב ע"א, ומשמע מלשונו שם שלא הכיר מנהג זה במקומו, אלא רק ראה כן בקוראים הבאים מארץ ישראל.

והנה יש לדון בתרתי, ראשית כל יש לדון במקומות שלא מכירים הנהגה זו אם צריך להקפיד שלא לקנח בימין אלא בשמאל, ואפי' אם תמצי לומר ששם אין צריך להקפיד עדיין יש לדון במקום שכן נהגו בהנהגה זו ויש אדם שלא מראה טעמי תורה האם צריך להזהר או לא, דיש מקום לומר דהחשיבות היא ליד שרגילין להראות בה גם אם אין איש זה מראה בה.

והנה להלכה בפשוטו היה נראה דאין בכל נידון זה נפק"מ כלל כיון דמחד גיסא בלאו הכי יש כמה טעמים למה שלא יקנח בימין כמבואר בברכות שם, ומאידך גיסא איסורא אין כאן ויכוון לדברי חכמים לטעם השייך אצלינו.

אמנם יעוי' בביאור הלכה סי' ג' ס"י שהביא נידון מהבכור שור וארצה"ח לגבי אדם שאינו רגיל להראות טעמי תורה האם יש לילך לפי היד שכותב בה או לפי היד שעושה בה רוב מעשיו (וע"ע בהל' תפילין בסי' כה מש"כ בזה לענין מקום ההנחה), ובתוך דבריו כתב דמש"כ שם רש"י על להראות טעמי תורה אינו נהוג אצלינו (ולגוף נידון זה של איטר ע"ע מה שכתבתי בתשובה נפרדת וגם בבירור דעת הבכור שור שלפנינו), ומבואר מזה דבמקום שאינו נהוג אין שייך טעם זה ואזלי' בתר הטעם האחר, ועוד מלשונו "דאם ידו השמאלי רגיל בכתיבת דברי קדושה ואינו רגיל להראות טעמי תורה" משמע דאזלי' בתר כל אדם ואדם דמי שאינו רגיל להראות טעמי תורה אינו נוהג אצלו דין זה (ואע"פ שציין שם אח"כ לדברי רש"י שאינו נהוג אצלינו לא בא לומר דצריך שלא יהיה נהוג כלל אלא מראה מקום הוא), וכמבואר בדבריו דכשיש נפק"מ בין הטעמים האמורים בגמ' אין לילך אחר הטעם ד"מראה בה טעמי תורה" למי שאינו מראה טעמי תורה ביד ימינו.

המקור לזה כמובן כדי שלא יהא חשש של קשר כשפים המבואר בהרבה מספרי חז"ל  עי' בסוטה כב גבי אלמנה צליינית וברש"י שם, ובספר מעשיות הנקרא חיבור יפה מהישועה לרב ניסים גאון, וכן במדרש גבי מעשה דר' יהושע, וכן הובא לגבי חתן וכלה בתרגום יונתן בן עוזיאל להזהיר שלא לקושרן, ועי' בספר החזיונות למהר"ח ויטאל מה שהביא עובדא בדידיה מענין זה, ואציין ששמעתי מקרוב מעשה אמיתי שאירע בכשפים האידנא בענין זה בשמות אמיתיים של המעורבים בפרשה.

ולגוף המנהג להתיר עי' בספר שערי הנישואין פ"ט שהציין שכ"כ בס' נשמת חיים מאמר ג' פי"ח וכ"ה באוצר כל מנהגי ישורון סי' ט"ז סק"ד, וכ"ה בס' מטעמים ערך חו"כ סקע"ח, וכן הובא בעבודת ישראל יוה"כ ד"ה כהן גדול, אמנם בס' ישמח לב ח"א עמ' ע"ז ועמ' של"ט שהביא בשם האגרות משה והגרי"ש אלישיב שא"צ להתיר את הקשרים וכ"ה בס' מנהגי מהרי"צ הלוי עמ' י"א שבהרבה קהילות לא נהגו כן עכ"ד בקיצור, ועי"ש עוד, ועי"ש בהמשך דבריו מה שהביא חילוקי מנהגים אם יש להתיר ג"כ את שרוכי הנעליים או לא דיש שלא נהגו בהתרת שרוכי הנעליים.

יש בזה מחלוקת הפוסקים (עי' שו"ת מהר"ם לובלין סי' סח, שו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' רפא, שהקילו בזה עכ"פ בדיעבד, וציינו שכן מבואר בקינת הרוקח על אשתו שתפרה ארבעים ספרי תורה, ועי' גם בערוה"ש יו"ד סי' רעח סי"א, ואו"ח סי' לט סי"ב, ואילו בנחלת צבי על יו"ד סי' רפא ס"ג מחמיר בזה, וכן במגן האלף סוף קונטרס עשרים גרה, ועי' עוד לענין תפירת תפילין במחה"ש או"ח סי' לט על המג"א שם סק"ו ועי' בתהלה לדוד שם מה שחילק בין ס"ת לתפילין, וע"ע בפמ"ג משב"ז סי' תקמה סק"א), ולכן אין להקל בזה עכ"פ לכתחילה ובדיעבד יש לעשות שאלת חכם, ויש מקום לומר דבדיעבד בשעת הדחק אפשר לברך על ס"ת כזה מאחר שרוב הפוסקים מקילין בזה.

(ולגבי תפירת היריעות לעמודים הוא יותר קל כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד"ה לפי השיטות שיש לחבר עמוד במגילה האם מגילה בלי עמוד פסולה).

לגבי מנהג שהזכרת שראית שנותנים לנשים לתפור יריעה אחרונה, יתכן שהשתרבב ממה שיש מהפוסקים שהזכירו שבתפירת יריעה אחרונה מקיים מצוות כתיבת ס"ת ואע"ג שהיא מצוה לאנשים לדעת הרמב"ם והחינוך סוף מצוה תריג [עי' שאגת אריה סי' לה והוא עצמו תמה עליהם, ועי' מנ"ח שם], מ"מ רצו לזכותן עכ"פ כאינן מצוות ועושות, מאחר שאינן במצוות תלמוד תורה ורצו שיהיה להן חלק בתורה [וע"ע סוטה כא ע"א], ומסתבר שהדבר הגיע במקורו מנשים שנדבו ספר תורה ורצו להפיס דעתן כלשון הגמ' [חגיגה טז ע"ב] לעשות נחת רוח לנשים, ולכן כנראה חכם הורה להם לתת להן לתפור באופן של תפירה שלפי סברתו מועיל באופן זה שאינו מגרע בספר כיון שכבר נתפר בכשרות על ידי כשר וס"ל שאין הספר נפסל על ידי תפירה שניה זו.

(ומ"מ גם אם נקבל דבריו לענ"ד אינו כדאי לפי הצד שתפירת אשה פסולה, כדי שלא יבואו לסמוך על תפירתה בלבד כעין מה שמצינו במים שאובין בפ"ק דשבת וכמדומה בעוד דוכתי, וכן שלא יבואו להכשיר אחר שייפסק התפירה הכשרה וישאר תפירת האשה בלבד, חשש הנזכר בגמ' דגיטין לגבי גט קרח).

ובאופן כללי לגבי נידונים על מנהגים ראשית כל צריך לברר שהמנהג הוא מבוסס והונהג ע"י ת"ח ואז יש לברר מה המקור למנהג.

מסתבר שלא, דאין לך אלא מה שאמרו חכמים ואין להוסיף בברכות.

ויש להוסיף שבחידושי הגר"א מגריידיץ ברכות פ"ט מ"ג כ' שהקונה כלי או בית חדש שכבר השתמש בו דרך שאלה אינו מפקיע ממנו שהחיינו האידנא, וכעי"ז הובא בשם הגרשז"א (חיים של ברכה פ"א ס"ח ועי' מנחת שלמה ח"ב ד' סקל"ג) לענין שכירות, ומבואר מזה דעל שאלה ושכירות לא שייך ברכת שהחיינו, דהרי לא מסתבר שמברך שהחיינו ושוב יברך אחר כך כשקונהו, שהרי בגדים שכבר היו שלו בעבר אינו חוזר ומברך עליהם שהחיינו אם חזר וקנאם, כמבואר במשנ"ב סי' רכג סקט"ז.

ועי' שלמת חיים או"ח סי' ר דמי שזכה בגורל לבית לכמה שנים פשיטא שמברך הטוב והמטיב, ולא קשי' מידי דשם היא בשורה טובה באופן חריג ושם מברך על הבשורה, ולכן נזכר שם לברך על מה שזכה, ולא נזכר שם על הדיורין או לכה"פ על מעשה קנין כל שהוא.

ולפ"ז מיושב למה בתשובה שלפני זה לא הוה ברירא ליה לברך באופן השונה קצת הטוב והמטיב אע"פ שהוא שכירות גמורה, מ"מ במקרה שהובאה בתשובה שלפני זה (שמקבל שכירות תמורת תשלום מועט) אינו ברור שהוא בכלל בשורה טובה מאוד שהזכירו הפוסקים (ערוה"ש סי' רכג) ויש להקל בברכות אלו כמ"ש המשנ"ב בשם הפמ"ג.