המיקל להדפיס דפי חול בסוף הסידור יש לו על מי לסמוך והמשמעות שמ”מ יש ענין להחמיר שלא לכתוב שום דברי חול על דף שיש בו ד”ת, ומ”מ בזמן שהכל מודפס מראש יחד הוא יותר קל גם לענין ...קרא עוד
המיקל להדפיס דפי חול בסוף הסידור יש לו על מי לסמוך והמשמעות שמ”מ יש ענין להחמיר שלא לכתוב שום דברי חול על דף שיש בו ד”ת, ומ”מ בזמן שהכל מודפס מראש יחד הוא יותר קל גם לענין זה.
ולענין לכתוב מעבר השני של הדף שיש בו ד”ת יש יותר מקום מדינא לחוש בזה.
מקורות:
מחלוקת הפוסקים אם קדושה תופסת כל העובי
א) בפת”ש יו”ד סי’ ער”ה סק”ד הביא פלוגתת הפוסקים באופן שכתב שם קודש על גויל האם קידש כל עובי הגויל, או שיכול לקלוף השם עם מקצת עובי הגויל (עי”ש ש”ך סק”ד וב”י סי’ רעו בשם תשב”ץ ח”א סי’ קמט ומג”א סי’ לב סקכ”ו ורע”א וחת”ס ושאר פוסקים, ועי’ עוד באליבא דהלכתא על השו”ע שם סי’ ערה ס”א מה שהביאו דעות האחרונים בזה).
וכן נחלקו הפוסקים (עי’ לאסוקי שמעתתא על השו”ע יו”ד סי’ רעו סי”ג הדעות בנידון זה) לגבי שם הכתוב על הכלי האם מקדש כל עובי הכלי או לא.
וההבנה בכלי שהוא יותר קל לענין העובי מכיון שאין הכלי מיועד לכתיבת השם ואעפ”כ יש מהאחרונים שהחמירו גם בכלי דס”ל שקדושת השם תופסת את כל העובי כמבואר שם.
וקדושת שם בס”ת וקדושת שם בכלי שונים זמ”ז אבל שניהם שוים לענין שאין תופסים ברמת הקדושה שבאים לתפוס (כל חד מהם לפי הנידון שם) כל הקלף, ובשניהם איכא פלוגתא אם תופסים כל העובי או לא.
ולפ”ז יש לדון שאם צריך להכניס דברי חול בסידור כגון הקדשות וכיו”ב יכניס אותם בדף נפרד ולא בדף שכתוב עליו ד”ת אפי’ לא מצדו השני כדי לחשוש להדעות המחמירות בזה.
דברי תורה מקדשין כל הנייר
אולם לכאורה אף אם יקפיד על פתרון זה לכו”ע עדיין לא יפתור את חשש האיסור בזמנינו, ואדרבה יש מקום לטעון דאפי’ להמקילים שם יחמירו בספרים שלנו ואפי’ באופן שמכניס את דברי החול בדף נפרד, מכיון שכיום נהוג שמדפיסים בד”כ את הספרים (עכ”פ הנדפסים בכריכה קשה) בדפים גדולים הכוללים כל אחד מהם הרבה עמודים וכבר כתב המשנ”ב סי’ מב סקכ”ג אם התחיל לכתוב על הקלף סת”ם או שאר כתבי הקדש אפילו על הנייר אסור לכתוב אח”כ עליו דברי חול ע”כ, ומשמע שכל הדף התקדש.
וכ”ה בספר חסידים סי’ רפא אם יראה אדם שני דפין (כלומר שני עמודות) אחד כתוב ואחד שאינו כתוב וצריך לדף שאינו כתוב אל יחתוך אותו ע”כ ועי”ש עוד (וחלק מלשונו הובא להלן), וממילא לכאורה נמצא שעדיין אין פתרון באופן שידפיס דברי חול על דף ריק מב’ צדדיו כיון שהוא דף גדול שכבר נכתבו עליו עמודות של ד”ת.
ויש להוסיף דבהרבה מקרים א”צ לבוא שמתחילה היה מחובר לד”ת, דגם עכשיו מכיון שהספר עשוי חוברות חוברות א”כ הרי כתובים ד”ת בחלקו המקביל של הדף (בהרכב החוברת) שרוצה לכתוב עליו דברי חול, נמצא שרוצה לכתוב דברי חול על דף שכתוב בחלק ממנו ד”ת.
החילוק בין שאר נידוני הפוסקים לנידון נייר
ובאמת יש להעיר דעיקר הקדושה הנידונת בדברי הפוסקים ביו”ד ריש סי’ ער”ה היא לגבי קלף שכותבין עליו ס”ת והנידון אם צריך גניזה כל העובי, או דסגי להשאיר החלק הפנימי של עובי הקלף לצורך הס”ת, אבל כאן הנידון חמור יותר כיון שרוצה לכתוב דברי חול ממש, ובזה הרי הקדושה בודאי תופסת יותר ממה שתופסת שם, דהרי הכותב שם בס”ת אינו אוסר עליו להמשיך לכתוב שאר תיבות (שאינם שם הוי”ה) באותו הקלף בספר תורה אפי’ לדברי הספר חסידים הנ”ל, משא”כ הכותב דברי קדושה על נייר אינו יכול לכתוב דברי חול על הנייר וכמשנ”ת בספר חסידים ובמשנ”ב.
וגם הנידון על כלי אינו שייך כאן כלל דהרי בכלי אין הכלי מיועד לכתיבת השם עליו, משא”כ נייר שכתב עליו ד”ת יש לומר דנתקדש כולו כפשטות דברי המשנ”ב, ויל”ע בכ”ז.
נייר העומד להחתך או לשמש בחלקו לדברי חול
ב) והנה בניד”ד א”א לפוטרו מצד שהוא נייר העומד להחתך שהרי אינו עומד לחותכו אלא אדרבה רוצה להשאיר את הנייר להדפיס עליו דברי חול, (אלא אם כן נימא דאפי’ נייר שמתכוון לכתוב עליו דברי חול בלא חיתוך ג”כ מהני וכדלקמן).
ראיות לדין זה
אבל באמת יש לדון בנייר העומד להיחתך וכתב עליו ד”ת אם הוא מקדש כולו או לא, דלגבי היה שם כתוב על ידות הכלים דינא דגמ’ בשבת סא ע”ב ושו”ע ביו”ד ס”ס רעו שאינו מקדש כל הכלי אלא רק מקום השם (ובזה נחלקו האחרונים אם מקדש כל עובי מקום השם או לא וכנ”ל), וממילא לגבי נייר מה שנקט המשנ”ב שהוא מקדש יש לומר דמיירי המשנ”ב באופן שכשהתחיל לכתוב היה בדעתו מסתמא להשתמש לזה בשאר הדף ועכ”פ שלא להשתמש בשאר הדף לענין אחר וכל הדף הוא כגליוני הד”ת, ורק מטעם זה מקדש בכתיבתו את כל הדף.
וכן לגבי גליונות שבצד הכתב ושלמעלה ושלמטה שיש בהם קדושה (עי’ בספר חסידים שם ובדברי הגמ’ בר”פ כל כתבי והפוסקים בדין גליונין ובשלהי ידים ור”מ ור”ש שם), יש לומר דכיון שדרך להשאירם בספר לתועלת ונוחות השימוש בספר נתקדש עם הספר אבל לא בדבר שעומד להחתך שבזה אולי יש לדמותו לכלי שכתב עליו השם שמחתכו ושאר הכלי מותר בשימוש.
ויש להוסיף דבבה”ל סי’ הנ”ל ד”ה אסור הביא מהבאר היטב בשם תשובת שער אפרים סי’ כא שהעלה לגבי כיס של תפילין דכל מה שהוא עודף על מקום הנצרך לתפילין לא מיקרי צורך תפילין, לכן התיר שם בכיס התפילין שיש לו ב’ כיסין זה תחת זה דמותר להניח התפילין למטה ומעות בכיס שהוא למעלה ממנו עי”ש עכ”ל הבה”ל.
ולפי הנ”ל באמת יש לטעון דדבר שמלאכתו בכך שיש לחתוך כל החלק הנשאר אין קדושה במה שנשאר עכ”פ כשהוא דף בפני עצמו בכרך הספר שהיה יכול להחתך במכונת הדפוס אילו רצו וה”ה גם אם לא יחתכו.
קושיא וחילוקים בין נידון דידן בנייר לראיות הנ”ל
ומאידך יעו’ בספר חסידים שם שכתב וכשאדם מסיים עשרים וארבעה ספרים ונשאר דף או שנים בקונטרס לא יכתוב באותן דפים סיימתי ספר זה בכך וכך לחודש ולא שום דבר שלא לצורך עכ”ל, וכן במשנ”ב שם כתב דאפי’ תנאי לא מהני בכתיבת דברי חול, ויש מקום ללמוד מזה דגם לא מהני תנאי להתנות שרוצה לחתוך הגליונות ויש לדון בזה.
אם כן יש לומר דהס”ח שהחמיר בהנ”ל אפשר שמחמיר באופן שמתחילה חשש שיצטרך יותר קלף כשכתב הספר בכתב יד והכין לשם כך קלף די סיפוקו (אבל אין ליישב דהס”ח מיירי ממידת חסידות דבמשנ”ב עכ”פ משמע דמיירי מדינא).
ועדיין יש מקום לחלק בין תיק של תפילין בבה”ל שם לבין דין נייר שכתב עליו ודין גליונים, דהראיה מהבה”ל לגבי תיק של תפילין אינה ראיה גמורה לענייננו דשם גבי תיק של תפילין באמת מהני תנאי (עי’ בשו”ע שם ס”ב וברמ”א שם ס”ג, ועי’ במשנ”ב סקי”א דאם התנו לתת בתוכו דבר היתר הו”ל כאילו התנו מתחילה), אבל כאן בעשה מעשה בגוף הקדושה לא מהני תנאי (עי’ במשנ”ב הנ”ל לגבי כתב על הנייר), אם כן יש מקום לטעון דהיא הנותנת, דכמו דמהני תנאי בתיק של תפילין מהני גם אומדנא, דהוא כעין תנאי, ואין ראיה מתיק תפילין לנייר דלא מהני ביה תנאי דליהני אומדנא, אבל לגבי נייר שרשמו עליו ד”ת אולי נקבל פשטות דברי המשנ”ב והס”ח שנאסר בכל גווני.
יישוב אחר דבאומדנא מועיל גם בנייר
ומאידך גיסא יש לטעון דאמנם תנאי להתיר לכתוב עליו דברי חול אינו מועיל אבל אומדנא (דהיינו שידוע שעתיד לחתוך או שאין צורך בחלק זה של הדף לד”ת ושישמש לדברי חול) עדיפא מתנאי דאומדנא חשיב כמו שלא נתקדש כלל, וכעין ידות הכלים דלעיל שלא קידש כל הכלי מטעם אומדנא (ובאמת מסברא קצ”ע ענין זה דתנאי לא מהני דהרי במה נתקדש דלכל היותר כאן יש כאן הזמנה בגוף הקדושה שהיא הזמנה ברורה אבל אם לא היתה כאן הזמנה אלא רק מעשה קדושה בלא הזמנה מנ”ל שמקדש הכל, וכנראה למד כן מהגליונים של ס”ת בר”פ כל כתבי ומדינא דאין משנין תפילין לדבר חול כדלקמן בסמוך, ועי’ בהערות על הטור הוצ’ המאור באו”ח סי’ לב בהך דינא דשינוי תפילין של ראש לתפילין של יד ולדבר חול ושינוי קלף מה שהביאו מדברי האחרונים בזה).
ראיה דבדברי תורה על נייר גם מועיל אם חלקו אינו עומד לדברי תורה
אבל יש להביא ראיה ממה שהביא המשנ”ב סי’ שלד סק”נ דעת המשאת בנימין סי’ ק שגליונות הספרים העודפים על השיעור הנצרך אין בהם קדושה (דלא כשבו”י ח”ג סי’ פו ודעת קדושים סי’ רצ בגדולי הקדש סק”א ובמקדש מעט סק”ג שנקט כדברי השבו”י), וכתב המשנ”ב הטעם דכיון שנהגו הו”ל כאילו התנו עליהם, והביא שם דעת האגודה שאין להקל רק בספרים חדשים דהו”ל כהתנו עליהם מתחילה, אבל כשכבר למדו נתקדשו הגליונות.
ובביאור הגרח”ק למס’ ס”ת פ”ה הי”ד הביא הסתירה במשנ”ב, אם אוסר כל הנייר כמ”ש בסי’ מב, ומאידך אם הגליונות מותרות בספרים חדשים כמ”ש בסי’ שלד, ותי’ דגליונות שאני כיון שדרך לחותכם, (והוסיף הגרח”ק בדעת נוטה סי’ תתצו בהערה דגליונות שאני לפי שאין עומד לכתוב עליהם כלל), וא”כ אינו גוף הקדושה ואין כאן אלא הזמנה ולא נאסר אלא לאחר שלמדו בהם.
והחזו”א ידים סי’ ט סק”ג כתב דחדשים היינו קודם שבא להשאיר הגליונות וישנים היינו אחר שבא להשאיר הגליונות, ובמשנ”ב סי’ שלד סק”נ לא כתב כן, מ”מ תרווייהו מודו דההיתר בגליונות הוא רק כשעומדים לחיתוך וכמשנ”ת.
ועי’ מהרש”ם ח”ג סי’ קב דאם דרכו של הסופר לקצוץ גליונות התפילין להכניסן לבתים הו”ל כאילו התנה (וע”ע מנח”י ח”ב סי’ יג).
ומש”כ בגנזי הקודש דלצורך הספר מקילינן בגליונים בספרים שלא למדו יש לומר דמ”מ רק בצירוף מש”כ הגרח”ק (בדעת נוטה סי’ תתצו בהערה) דדרך לחתכם ולא להשתמש בהם, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם המשאת בנימין שכיון שנהגו הו”ל כאילו התנו עליהם.
ויש לומר דגם אינו סותר מש”כ הגרח”ק (סי’ תתצז) בביאור דברי הח”ח במכתב להתיר לתלוש דפים מספר חדש דהיינו רק בצירוף שהוא לצורך מצוה וקדושה, דיש לומר דלעולם בגליונים תרווייהו בעינן צורך מצוה וגם שדרך לחותכן ולא להשתמש בהם, ומאידך באופן של הח”ח כיון דאין בזה דבר שאסור לעשות בספר (דהרי אינו חותך הכתב אלא הגליונים לצורך לימוד, וגליונים מותר לחתכם מעיקר הדין לצורך כתיבה לולא תקנת מהר”ם במשנ”ב סי’ שלד שם, ואין איסור לקרוע כתבי הקודש אלא רק במקום הכתב), ועוד דהרי בא לתקן ספר אחר הוא כעין מה דאשכחן בבי כנישתא דמעיקר הדין שרי אם סותר לצורך בניה עכ”פ באופנים שלא גזרו שמא לא יבנה בסוף, עכ”פ כשאינו קורע את הכתב שאז מוחק ד”ת ומבזה ד”ת, ומה שמפרק דפים שנכרכו יחד אינו שייך לניד”ד דאינו מדיני כבוד הספרים שלא לפרק כריכת הספר רק דסברא שאסור מכיון שהוא מבזה את הספר והיכא דלא מבזה כיון שצריך לו לצורך הדפסת ספרים ללימוד לא מבזה, הלכך גם שם שהוא חיתוך גליונים לא הותר אלא רק בספר חדש ורק לצורך מצוה וקדושה (ושם חמיר משאר גליונים דשם הוא גליונים שאין דרך לחותכן באופן זה ממש אלא רק לצורך כריכה, ומ”מ לצורך גדול התיר, ויש לומר דכיון שדרך לחתוך גליונים אלו לצורך כריכה הקיל במקום הצורך גם שלא לצורך כריכת ספר זה כל שהוא צורך גדול עכ”פ של לימוד דרבים).
ועי’ עוד במשנה אחרונה על הבה”ל שם (שהסתייעתי בו במקורות) מה שדן עוד ממה שנחלקו האחרונים בשמן בנר חנוכה וכן בנידון הפוסקים לגבי חתיכת אתרוג עי”ש מה שכתב לחלק בין הסוגיות.
אם מועיל שמתכוון לכתוב דברי חול למה תנאי אינו מועיל
ויש לעיין דאם נקבל הדברים דכל היכא שברור שאינו משתמש בשאר הנייר א”כ יל”ע ממה שכתב המשנ”ב בסי’ מב דאפי’ תנאי לא מהני בזה, ודוחק לומר דכ”ז לחשוש להכרעת המשנ”ב בסי’ שלד לחשוש לדעת האגודה ולהחמיר בספרים ישנים, דמשמע כאן שהוא בכל גוני (ואולם עי’ להלן דאולי סבר המשנ”ב דכת”י חשיב כמו שכבר השתמש בו ואולי בזה מיירי המשנ”ב בסי’ מב באופן שהביא מה שכתב ובזה חשיב שכבר השתמש בו, וצע”ק הלשון לפי זה שהזכיר מעשה בגוף הקדושה דתיפוק ליה דהו”ל צא ביה ואזמניה), אלא צ”ל דתנאי כאן הוא כעין ברירה אם ירצה ולכשירצה, אבל כשידוע ומוכח שיש כאן חלק מהדף שמיועד לד”ת וחלק מהדף שמיועד לדברים אחרים היכא דמוכחא מילתא אפשר שיהיה מותר.
אבל הוא חידוש גדול ואינו הפשטות בלשון המשנ”ב בסי’ מב דאפי’ תנאי לא מהני, דלמה לא פירש דיש נוסח של תנאי שמועיל כשמתכוון להדיא לכתוב דברי חול, ובפרט דלשון המשנ”ב בסי’ שלד דכיון שנהגו הו”ל כאילו התנו וציין שם לדיני תנאי ב”ד של ביהכנ”ס, ואולי באמת לומר דנהגו הוא כתנאי ב”ד שהוא אומדנא חזקה יותר מתנאי סתם או דר”ל שכ”ז נכלל בתנאי ב”ד הכללית בכל דבר שנהגו בו.
אולם מ”מ כ”כ הגרח”ק בדעת נוטה סי’ תתק בהערה דאף דתנאי לא מהני מ”מ אם חישב מתחילה לכתוב דברי חול מהני, וכעי”ז כתב שם סי’ תתקג דנייר שבתחילה דעתו לכתוב בו גם דברים בטלים לא חל קדושה על הנייר, ובזה מיישב מה שלפעמים בסוף התשובה מצינו בספרי התשובות שכתבו דרישת שלום או ברכה, וכ”כ הגר”י שפירא תלמיד החזו”א (הובא שם בסי’ תתקג בהערה) דאם מתחילה הזמין גם לצורך חול מותר לכו”ע ושכך נהג החזו”א, וכעי”ז כ’ עוד הגרח”ק שם בסי’ תתקב דאם חשב לחתוך ולכתוב דברי חול י”ל דמותר.
ומה שהחמיר הס”ח בכעין זה לגבי שלא להוסיף דברי חול על ענייני ההעתקה והכתיבה בסוף הספר (וכיו”ב החמיר אפי’ בחיתוך עמודה שלא משתמשבה כמשנ”ת בפנים דבריו) יש לומר דהיינו באופן שלא נתכוון לכך מתחילה, ולפי מה דיש אופנים בפוסקים שהזכירו דבאופן שנהגו חשיב כעומד לזה (עי’ תשובה תתקא בדעת נוטה והובאה בסמוך, וממה שכ’ הגרח”ק בביאורו למס’ ס”ת פ”ה הי”ד דגליונות הדרך לחתכן אין ראיה דחיתוך י”ל שהוא יותר הפקעה וגם גליונות מעיקרא אין ראויים לכתיבה כ”כ, כמ”ש בדעת נוטה סי’ תתצו בהערה) י”ל דבמקומו של הס”ח לא נהגו בזה, או יש לומר וליישב הכל דהס”ח מיירי לפנים משורת הדין וממידת חסידות, ובמשנ”ב סי’ שלד שם הביא תקנת מהר”ם שלא לחתוך גליונות אפי’ כדי לכתוב עליהם ואולי מישך שייך לדברי הס”ח.
אולי יש בזה מחלוקת או מקום להחמיר ממידת חסידות או מתקנה
ואם נימא דבאמת הס”ח ומהר”ם שהביא המשנ”ב בסי’ שלד והמשנ”ב בסי’ מב קיימי בחדא שיטתא והמשאת בנימין שהביא בסי’ שלד קאי בשיטה אחרת ניחא (ואף דיש לומר דמהר”ם מודה דמותר לחתוך לצורך הספר כשצריך לכרוך מ”מ אולי יש לומר דס”ל דיש קדושה בגליונות בכל גוני, אבל אין מזה הכרח ברור במהר”ם דעיקר תקנת מהר”ם שלא לחתוך אף אם משתמש בקדושה אבל כשצריך לחתוך לומר דיש לזה קדושה אינו מפורש בתקנת מהר”ם אבל יש מקום לטעון דמסתימת הדברים ממילא ש”מ, ואדרבה יש מקום לטעון דלזה לא היה צריך תקנה), ויל”ע.
וכמו”כ אם נימא דתנאי ב”ד הוא חזק מסתם תנאי ואומדנא ג”כ אין סתירה מדברי המשנ”ב מזה על זה, וגם אין סתירה אם נימא דמהר”ם לא סבר כן דשמא בזמנו עדיין לא נהגו בזה, ולשון המשנ”ב בסי’ שלד בדברי המשאת בנימין דכיון שנהגו נהגו.
או יתכן ליישב דדבר שכולם נהגו בו חשיב כדין כלי שלא נתקדש כל הכלי כשכתבו עליו השם משא”כ תנאי של יחיד שמא לא אמרי’ בזה דבטלה דעתו, ואם נימא הכי צ”ב מקור סברא זו דמנ”ל לחדש כן.
וע”ע בתשובתי לגבי פאזל (ד”ה פאזל שהחלקים שבו מרכיבים פסוק או דברי תורה האם יש לנהוג בו קדושה) מה שכתבתי שם עוד בנידון כעי”ז לענין אם יש קדושה בכתב עצמו העומד להחתך, ואם היה מי שיתיר לפורר ד”ת בכתב העומד להתפורר, כ”ש שאין קדושה בכל שאר הדף, רק דשם יש כמה סניפים נוספים שאין כולם שייכים כאן כמבואר בתשובה הנ”ל, וג”כ שם נתבאר בפוסקים דרק על ידי קטן התירו עי”ש, וממילא אין להביא ראיה מהנידון שם לנידון כאן.
ולגוף הנידון שם לגבי עוגה שכתוב עליה ד”ת שנקטו הפוסקים להתיר לתת רק לקטן לאכול, מסתבר לפי דיני הכותב שם על כלי דלעיל ה”ה גם עוגה יכול אפי’ גדול לפרוס מהעוגה פרוסה שאין כתוב עליה ד”ת ולאכלו.
ביאור שיטת האגרות משה להקל בכל דבר שנהגו והמסתעף בדבריו
ג) ויעוי’ באג”מ ביו”ד ח”ב סי’ קלד שהקל להדפיס בספר בצד השני של הדף אפי’ ענייני מסחר, וצ”ב דאפי’ אם יסבור כהסוברים שמקום השם לא קידש צדו השני (ושם משמע שנוטה לדעה זו אבל עיקר טעם ההיתר שם הוא מטעם אחר כדלקמן בסמוך), אבל בנייר שכתב עליו ד”ת הרי מבואר במשנ”ב שקידש גם הגליון, א”כ מה הוא ההיתר בצד השני שלכל היותר יש צד שנאמר רק לגבי שא”צ לקלף את הקלף של ס”ת כשמשתמש עם מה שנשאר לס”ת וכן בהיה שם כתוב על ידות הכלים שאינו עומד לזה כנ”ל.
ובדבריו מבואר דסובר דמאחר שדרך הוא לכתוב מב’ הצדדים ממילא צד השני לא נתקדש כיון שלא נתייחד אלא צד אחד, והיינו דלשיטתו הוא כעין ידות הכלים שהכלי משמש לדבר אחר והוא כעין עמוד ונעשה מלאכתנו בכל הכלי כולו ולא קידש השם אלא מקומו וכן בדף לא קידשו הד”ת אלא הצד שנכתבו בהם וצ”ע (ועי”ש שדן מצד שהוא דק ואין בו כדי קילוף).
(ובמאמר המוסגר הנה בחו”י סי’ טז כתב דבהיה שם כתוב על ידות הכלים אמנם אינו תופס קדושה בכל הכלי לענין שיכול לחתוך השם ולהשתמש בכלי, אבל כל עוד שחותך השם אסור להשתמש בכלי, וציין לדבריו בפת”ש סי’ רעו סקכ”ז וכן הובא באג”מ שם, ועי’ פת”ש סקכ”ה בשם פנים מאירות שנטה להקל להשתמש בכלי באופן שהוא כתוב בדרך כבוד (ותחילת דבריו הובאו באג”מ שם), אבל למעשה נקט הפנים מאירות דיכסו את השם בגימוניות של זהב ויוכלו להשתמש בכלי, ויש לעיין מה ההיתר כאן להשתמש בזה על ידי הדפסת חומרי מסחר מהצד השני כל עוד ולא חתך השם מהכלי וגם לא כיסה את השם (ואולי לענין כיסוי חשיב כיסוי מה שהוא מכוסה בדפים כשהספר אינו פתוח בעמוד זה, ויל”ע אם בעי’ כיסוי קבוע, אבל מסתמא א”צ כיסוי קבוע דכמו שספר סגור הוא דרך כבוד וכמו שכ’ הפוסקים שלא להשאיר הספר פתוח ה”ה לענייננו סגי בזה כ”ש שהוא רק שם אחד), ואולי יש לומר דבמשנ”ב מבואר לגבי מוקצה דבמפה נאסר רק מקום המוקצה א”כ יש לומר דבנייר הוא חלוק מכלי שגם כשלא חתך אין כל הנייר מתייחס למקום הקדושה אם הוא דבר העומד להחתך, אבל אינו מיישב את המקרה באג”מ שבא לכתוב מהצד השני, וגם אין ללמוד ממוקצה לנייר כאן דבנייר נקט המשנ”ב שאוסר כל הנייר ובמוקצה אולי היא סברא במפה גדולה, ועיקר ההיתר של האג”מ יתכן דכיון שנהגו הו”ל כאילו התנו וכעין דברי המשנ”ב בסי’ שלד שם בשם המשאת בנימין, עי”ש ויל”ע.
ומה שכ’ שם האג”מ לצדד שהחו”י אוסר בהנאה ושהרמ”א שסובר דמי שכתב ד”ת על דף שרי ליה להחזיקו חולק עליו, ושהמחבר שכתב דאם היה שם כתוב על הכלי יגוד, לא זכיתי להבין, דהרי החו”י אינו אוסר בהנאה אלא שימוש חול, וכעי”ז המקדש מעט שם סקק”ה בדעתו, ועוד דזה פשיטא שאם ירצה להשתמש בכלי זה ללמוד ממנו ד”ת שבו אין הכלי אסור בהנאה, ויכול להשתמש בו לד”ת.
ומאידך מה שכתב האג”מ שם לצדד בדברי הרמ”א שמי שכתב ד”ת על דף שעלול לבוא לביזיון מותר להשתמש בדף זה, צריך ביאור דהנידון הוא שימוש בד”ת שבדף ולא לצור ע”פ צלוחיתו, ובזה לכאורה הרי אין צד שיהיה אסור להשתמש בו לד”ת.
ומה שנקט האג”מ שם באחד מהצדדים שם דהמחבר סובר כהחו”י ודלא כהרמ”א, ג”ז צריך ביאור דהא המחבר רק פסק דינא דגמ’, ועיקר דינא דהמחבר כבר נזכר בגמ’, והגמ’ מיירי במי שרוצה להשתמש בכלי לצרכו שצריך לגוד את השם מן הכלי, ואין ראי’ מהמחבר יותר מזה ולא ראיה מהרמ”א כנגד זה.
אבל כנראה דיוקו של האג”מ ממה שהשמיט המחבר דינא “ידות הכלים” וכתב “כלי” נקט מזה האג”מ שאין השו”ע מסכים לקולתו של הפנים מאירות כיון שהפנים מאירות דייק קולתו מתיבת ידות הכלים כמובא בפת”ש סקכ”ה עי”ש דאם כתוב על הכלי עצמו אינו צריך לחותכו.
וגם מש”כ האג”מ שהפנים מאירות חולק על החו”י ומתיר בהנאה ג”כ צריך ביאור דהפנים מאירות מצריך למעשה לכסות את השם, ונראה דרצה לומר דבניד”ד דחשיב מכוסה כיון שהוא באמצע ספר לכך להפנים מאירות יהיה מותר, ועי”ש באג”מ שכתב כמה צדדים בדברי הפוסקים, וצל”ע בכ”ז.
אם כי עיקר משמעות האג”מ דתולה שימוש בדרך כבוד במחלוקות הנ”ל אם מותר להשתמש בשימושים דרך כבוד שלא דרך ביזיון בדבר שכתוב עליו השם, וזה מבואר בפת”ש בשם הפנים מאירות דמה שבא להתיר הוא רק בדרך כבוד.
ומה שכ’ שם האג”מ דהדעת נוטה דלא כהחו”י יל”ע דהרי נמצא שהרמב”ם ושו”ע לא הבינו כהפנים מאירות לחלק בין ידות הכלי לכלי עצמו ונתברר דהרמ”א אין חולק ע”ז, וגם דברי הפנים מאירות גופא מה שדייק מידות הכלים לולא דבריו היה מקום לומר דידות הכלים מצוי שרוצה לחתוך ולהשתמש בכלי א”נ בידות הכלים מצוי שאחרי שיחתוך יישאר הכלי שלם וא”צ לגנוז את כל הכלי.
וגם יל”ע דמן הסתם עיקר טעם הפנים מאירות להקל הוא משום שעיקר הכלי אינו מיוחד לשם אלא לשימוש, משא”כ נייר של שמות בספר קדושה עיקר שימושו הוא לקדושה, ודוחק גדול לחלק בין ב’ צדדי הנייר.
ומה שדן האג”מ שם להביא ראיה ממה שלא הקפידו לכתוב פסוקים בחומש כנגד השם בצד השני יש לעיין דשמא דוקא בס”ת יש חילוק קדושה כ”כ בין השם לשאר התיבות משא”כ בספר מודפס.
ומה שדן האג”מ שם דבמזוזה נהגו להקל לכתוב שמות כנגד שם הוי”ה במזוזה, יש לדון דשמא חשיב צורך המזוזה כיון שהוא ע”פ הסוד, משא”כ כשרוצה לכתוב דבר שלא מן הענין בזה אסרו המג”א ורע”א וחת”ס.
ומ”מ עיקרי הדברים מצינו גם בדברי הגרח”ק דבכל היכא שנהגו הדין הוא כידות הכלים, וכמו שנתבאר דגם אם נימא שיש כמה דעות בדבריו של המשנ”ב מ”מ המשאת בנימין המובא בדבריו סובר דעכ”פ בדבר שנהגו נהגו).
צורך מצוה
ד) ויש לדון עוד אם יש היתר לצורך התפילה או הקדשה לתורם שהוא דבר ראוי כמבואר ברמ”א בהל’ צדקה סי’ רמט סי”ג, ועי’ בגנזי הקודש מה שהביא שם לענין כתיבת הקדשה על דף הראשון בספר לחתן למתנה וכיו”ב.
ולפי מה שנתבאר לעיל היתר כזה דלצורך הלימוד וכיו”ב הוא רק אחר שיש ההיתר שנהגו או אומדנא ברורה אז בעינן שיהיה גם לצורך כזה.
ולפי תמצית דברי האג”מ שם באופן שיש בזה תועלת וצרכי מצוה הוא קל יותר לשיטת הפנים מאירות רק דלא רצה להקל למעשה כנגד החו”י, (ובזה לא הוצרך לבוא למנהג ומשמע שלא היה אצלם מנהג כזה לגבי דפי קדושה לא מודפסים שיהיו שם דברי מסחר בצד השני), ומאידך גיסא בספרים מודפסים שהדרך להדפיס דברי חול בצד השני היה פשוט לו להתיר אפי’ צרכי מסחר כיון שידוע שהוא הדרך כן עי”ש.
ובמשנ”ב סי’ מב סקכ”ג דתפילין של ראש חדשים מותר להורידן מקדושתם לתפילין של יד אבל לא לעשות דבר חול, ועפ”ז כתב הגרח”ק בדעת נוטה סי’ תתצז דגם מש”כ במכתבי הח”ח להקל בתלישה מספר הוא רק לצורך מצוה וקדושה ולא לצורך חול, וכן בספר גנזי הקדש פ”ב סל”ה כתב דמה שהקל המשנ”ב בסי’ שלד בחיתוך גליונות מספרים חדשים שלא למדו בהם מ”מ שלא לצורך הוה ביזוי.
אם כי המשנ”ב לגבי עיבוד מיירי באופן דתנאי מהני (עי’ שם), ואילו בהדפסה לכאורה לא מהני תנאי כמו שכתב המשנ”ב לגבי התחיל לכתוב, ובשלמא כאשר הנידון הוא בגליונות דמהני מה שנהגו וכאילו התנו הא נתבאר דקודם לימוד יש לגליונות גדר כמו הזמנה במעשה (כתפילין חדשים), אבל לגבי ספרים מודפסים מנ”ל שיהיה אפשר להשתמש בהם תשמיש חול, ואף דגם הפרשיות הם הזמנה בגוף הקדושה ובכ”ז אפשר לשנות לתפילין של יד כשהם חדשים (ולא לשל חול כמ”ש בסקכ”ג הנ”ל), היינו משום דכתיב פרשיות תפילין מצד עצמו ראוי גם לשל יד וכל עוד שהם חדשים הו”ל כגוף קדושה של תפילין, ולענין לשנות מקדושה לקדושה קלה אין קפידא בחדשים כמ”ש במשנ”ב שם, משא”כ לענין שימוש של חול אפי’ לצורך מצוה מנ”ל, ולפמשנ”ת אין להביא ראיה מדברי הח”ח שם על תלישת ספרים דשם גוזר את הספר לצורך לימוד ולא חשיב ביזיון, ואילו השלכה לאשפה לצורך לימוד לא התיר להשליך את הכתב עצמו אפי’ בספר חדש וכדמוכח גם מדבריו בסי’ שלד שם, וממילא דבר שאינו גליון אלא מיועד להמשך כתיבה הוא חמור יותר, ומ”מ סברו פוסקי זמנינו דכל מה שנהגו דמי לגליונות הנ”ל (ר”ל דא”צ שיהיה גם גליונות וגם שנהגו לחותכו אלא סגי במה שאין מתכוונין שיהיה על זה ד”ת ושנהגו לחותכו ולהגרח”ק אף אם רק חישב קודם כתיבה לכתוב דברי חול סגי בזה), וצל”ע.
דף בפני עצמו הכרוך בספר קודש
ה) וכן יש לדון עוד מצד שכורך כל הספר יחד האם בכה”ג מקדש כל הספר לענין אם ירצה לכתוב לאחר הכריכה דברי חול בדפי הספר הריקים, ובמשנ”ב דן לגבי קדושת כריכה (ויש בזה לכאורה סתירות דבסי’ מ סק”ד נקט דבעי’ ב’ כיסויים מלבד הכריכה של הספר, ובסי’ קנד סק”ט כתב לגבי תיבה דהכריכה של הספר חשיבא כיסוי והתיבה חשיבא תשמיש דתשמיש, ואולי סבר דהגדר של כליין לגבי תשמישי קדושה הוא אחר מגדר הדין בב’ כיסויים מעין מה דאשכחן דב’ כיסויין של כליין נחשבין לחד וזה לא מצאנו בדיני תשמישי קדושה, או דיש חילוק בצורת הכריכה הנידונית כאן וכאן או בחיבור שבינה לבין הספר).
ועי’ בספר חסידים שם שכתב אם רוצה לכתוב יקח דף וידבק ללוח או יקשור ללוח ולא יקשור על הקונטרסים ע”כ, ומבואר דאפי’ על הלוח (דהיינו מעין מעשה כריכה) החמיר שלא יכתוב דברי חול.
ומ”מ בכריכה יש מקום להחמיר יותר מכיון שהוא לצורך הספר עצמו דהיינו לצורך דפי הקדושה משא”כ דף המונח עם שאר הדפים שגם כותב בו דברי חול קודם שכורך את הכריכה.
ולגוף הנידון לגבי כריכה אם מחשיב כל הספר כאחד, הנה הגרח”ק שם סי’ תתקא כתב לגבי מחברת שראוי להתנות אבל אם נהגו נהגו עכ”ל, ומשמע דזה קל מדף ומהני תנאי, ויש לבאר דלגבי נייר המשנ”ב כתב הטעם דלא מהני תנאי משום שעשה מעשה בגוף הקדושה, אבל בדף אחר במחברת שלא כתב עליו מטעם מה תבוא לאוסרו מטעם שהזמינו עם שאר הדפים א”כ חשיב הזמנה, אבל אינו ברור דהרי חיברו בחיבור א”כ למה לא נימא דחשיב שעשה מעשה בגוף כל דפי המחברת, ושמא לא חשיב מעשה כיון דגם הדף עצמו הוא חומרא שכולו נתקדש וממילא דף אחר שנתחבר לו הוא כבר קל יותר להחשיב הזמנה בלבד, ומה גם שבכתיבה על דף אחד אין כלול בזה שמתכוון לכתוב על כל הדפים דכל דף לחודיה קאי, ולא עדיף מעמוד המחובר בס”ת דלכאורה לא חשיב גוף הקדושה אלא תשמישי קדושה, ועי’ משנ”ב ריש סי’ קמז, ויל”ע.
ובגליון העומד לחיתוך משמע דאינו אפי’ תשמיש קדושה ומאידך גיסא גליון שאינו עומד לחיתוך משמע דהוא קדושה עצמה (וע”ע חת”ס על השו”ע ביו”ד סי’ רעו מש”כ בענין החלק שבסוף הס”ת בדעת הבני יונה), וכאן הוא דבר חדש דהוא מחובר ואינו עומד לחיתוך ומאידך גיסא יש לומר דלא נתקדש עם כתיבת דף אחד, וא”א להביא ראיה מגליון סתמא ולא מגליון העומד לחיתוך.
תנאי נוסף שלא למדו בספר
ו) כמו כן יש לציין דבזמן ההדפסה עדיין לא למדו בספר (והוא לא עוד היתר אלא תנאי נוסף בנוסף לתנאים דלעיל כמשנ”ת), ובמכתבי הח”ח סי’ פג כתב שהתיר לתלוש דפים מספר שעדיין לא למדו בו, אם כי היתר זה נזכר שם לצורך תלמוד תורה ובתלישת הדף מהכרך שלא במקום הכתב שיש מקום לצדד דאין בזה איסור מעיקר דינא, ומבואר באחרונים דהיתר זה אינו לענין שיהיה מותר לבזות הספרים (ראה פי’ הגרח”ק למס’ ס”ת פ”ג ה”ח בחידושים ועוד, וע”ע ארחות רבינו ח”א עמ’ רמה וגנזי הקדש פ”ח סקי”ט בשם הגריש”א והגרח”פ שיינברג), ודלא כמו שאולי יש משמעות באבנ”ז יו”ד סי’ שעו שחילק בין תושב”כ לתושבע”פ עי”ש, וגם במשנ”ב סי’ מב שם נזכר שאם עשה מעשה בגוף הקדושה אפי’ תנאי לא מהני בזה ומשמע דהמעשה לבד מועיל להחיל הקדושה, ולכאורה הדפסה נמי חשיב מעשה, וממילא חשיב כספר חדש ואז ההיתר הוא רק בגליונות שדרך לחתכם כמו שנתבאר לעיל ע”פ דברי המשאת בנימין המובא במשנ”ב סי’ שלד, או בדפי הקדשות שבספר שהדרך לכתוב עליהם הקדשות שהוא ג”כ כעי”ז.
ועי’ בגנזי הקדש פ”ח הערה כ בשם הגריש”א שמותר להשליך פירורים מגליונות הספרים החדשים כשנופלים בזמן הקדיחה, והוא ע”פ הדברים שנתבארו לעיל בדברי המשאת בנימין המובא במשנ”ב סי’ שלד, וע”פ הגרח”ק דלעיל (בדעת נוטה תפילין תשובה תתצו ובהערה שם) הביאור דהוא מצד שהספר חדש ולא השתמש בו ובכה”ג יש לומר דלא חלה קדושה על גליונות וגם דדרך לחתכם (ועי’ בפירושו למס’ ס”ת שם דלגבי הגליונות שדרך לחתכן הזמנה לאו מילתא בכתיבה על קלף בלא שנשתמשו בספר).
וצל”ע מדברי הס”ח הנ”ל דגם בעמודה ריקה שנשארה בסוף הספר אין לחתכה ולהשתמש בה בדברי חול, ואולי שם חמור כיון שכתב בכתב יד חשיב שכבר היה שימוש בספר, אבל יעוי’ במשנ”ב סי’ שלד סק”נ מה שחילק בשם האגודה בין ספרים ישנים וחדשים ולענין ספרים ישנים שהחמיר בהם לא נראה דמיירי רק בדפוס (וכן בפי’ הגרח”ק במס’ ס”ת שם באופנים המותרים פשיטא דמיירי גם בספר כתוב בכת”י עי”ש), ואולי הוא פלוגתא בין הס”ח לאגודה, ועי’ עוד לעיל בזה, ולפי מה שכתבתי לעיל בתשובה זו יתכן דבאמת הס”ח בדבריו על מה שנשאר בסוף הספר מיירי באופן שיש לחשוש שכשהתחיל לכתוב חשש שיצטרך להשתמש בכולו ומש”כ הס”ח שם לענין מי שמוצא דף של ד”ת עם עמודה אחת כתובה ועמודה אחת ריקה יש לחוש שכוונת הסופר היתה לכתוב בכולו, וממילא אין ראיה באופן שאין ברור כשאין צורך בכל הדף.
כשמדפיס דברי החול עם דברי הקודש בזמן אחד
ז) וכן יש לדון כאן מצד נוסף שהרי כשמדפיס את הספר מדפיס הכל יחד וכתיבת דברי החול וקדושת הנייר באין כאחד ושמא באופן כזה אין איסור להדפיס יחד באותו כרך דברי חול, דבמשנ”ב סי’ מב סקכ”ג הנ”ל לכאורה יוצא שעכ”פ דברי חול אין איסור לכתוב לפני שכתב דברי קודש גם אם יודע שאח”כ יכתוב דברי קודש, כיון שכרגע עדיין לא נכתבו דברי הקודש ועדיין לא נתקדש הנייר, וכשבא לעשות המעשה של ההדפסה עדיין הנייר אינו קדוש דלא יתקדש אלא רק לאחר מעשה ההדפסה, וממילא יש לדון כשכותב הכל יחד עם חותם או מדפסת האם בכה”ג יש איסור או לא.
ומה שכתבתי לדייק מהמשנ”ב דאין איסור לכתוב דברי חול על דף שיודע שיכתוב עליו דברי קדושה, עי’ בגנזי הקודש פ”ג הערה מז שאף מציל אח”כ על הדף דכתיבת דברי קדושה לא ייחשב הזמנה, והביא לזה ראיה מכתובות סט ע”א ורש”י שם, וכעי”ז חכך לצדד הגרח”ק (דעת נוטה שם סי’ תתקד).
ויש להוסיף דגם באזמניה לתיק דינא הוא דאם מיוחד גם לדבר אחר אין בו קדושה (עי’ סי’ לד סקי”ט ועוד), וראיה זו יש מקום להביא גם לענין שחשב לכתוב עליו דברי חול או עכ”פ היכא דמוכח שדרכו לכתוב דברי חול, יעוי’ לעיל בסמוך מה שהובא בזה, אם כי לגבי תיק תפילין הוא קל יותר משום דשם מהני תנאי משא”כ כאן כמשנ”ת.
סיכום חלק מהדברים
ח) ולפי מה שנתבאר לעיל דיש צדדים שיש מקום להחמיר למחמירים דלא כדמשמע מהמשאת בנימין, א’ לחשוש לשי’ השבו”י וסייעתו, ב’ דבספר חסידים אפשר דאוסר עכ”פ ממידת חסידות, ג’ דהמהר”ם המובא במשנ”ב צל”ע אם אוסר עכ”פ מכח תקנה, ד’ דאפשר שהמשנ”ב בסי’ מב אינו סובר כהמשאת בנימין והביאה בסי’ שלד כשיטה, ה’ דגם להמשאת בנימין אינו ברור דבכל גווני יש להתיר ואפשר דלא מיירי אלא בגליונים דאינם מיועדים לכתיבה בשום מקום או אף דלמחתך קיימי מעיקרם ולא בכל מי שדעתו כן, ו’ דאפשר שהמשאת בנימין מיירי רק בדבר שיש בו מנהג דבזה יש לב ב”ד כללי להתיר כל דבר שיש בו מנהג כמו שציין המשנ”ב שם להל’ בהכנ”ס, אם כי הקדשות הם בודאי בכלל המנהג.
עכ”פ בניד”ד שהגרח”ק והאג”מ מתירים ויש גם סניף גדול להקל מטעם שמדפיס דברי החול קודם שנתקדש הספר נראה דודאי יש להקל לכתחילה.
קרא פחות
