דעת התוס’ בברכות (מ ע”ב ד”ה ואמר) דאלהי אברהם מלכות שהמליך העולם במלכותו, ובמטה משה שמונ”ע סי’ קכ שהביא עוד דעה דהאל הגיבור והנורא מלכות, ועי’ תוס’ הרא”ש ברכות יב ע”א, וכ”כ הטור סי’ קיג ע”פ התוס’ שם והרא”ש פ”ו סי’ כג דא”צ דוקא מלך העולם, דקי”ל בר”ה לב ע”ב שמע ישראל וגו’ ג”כ מלכות, אולם בכלבו סי’ יא ורוקח סי’ שסג אי’ דאין אומרים מלכות בשמונ”ע, והמשנ”ב סי’ ריד סק”ב הביא רק תירוץ הרא”ש וציין דיש בב”י עוד תירוצים.
נמצא דלא מיבעיא להסוברים שאין מלכות בשמונ”ע לא דילג על דבר המעכב הברכה, אלא דגם להסוברים שיש מלכות בשמונ”ע לא דילג דלא זו המלכות, אלא המלכות היא אלהי אברהם או האל הגדול.
ומכיון שהזכיר אברהם יצחק ויעקב שהם עיקר הברכה כדדרשי’ במגילה יז ובר”ה לב מנין שאומרים אבות, א”כ סגי בזה, ואע”ג דלא אמר אבותינו אברהם יצחק ויעקב אלא רק אברהם יצחק ויעקב לחוד אפשר דסגי בזה, דבדוכתי טובא נזכרו אברהם יצחק ויעקב בלא התואר האבות, ומוכח וניכר בדבריו מה הוא אומר, והנוסח אינו מעכב כמו שמצינו דבבריך רחמנא יצא בברכה ראשונה של בהמ”ז וכמ”ש המשנ”ב בסי’ סח שהנוסח אינו לעיכובא בדיעבד.
(ולענין וזוכר חסדי אבות יש מקום לומר דבזה אינו יוצא, דיש מקום לומר שהזכרת האבות צריך להיות דרך שבח דדרשי’ לה מדכתיב הבו לה’ בני אלים וכתיב בהדיה הבו לה’ כבוד ועוז, ואע”ג דסיפא כבוד ועוז נדרש לענין קדושת השם (דהיינו ברכת אתה קדוש) מ”מ יש מקום לומר דדבר הלמד מעניינו שגם בני אלים דהיינו אבות) צריך להאמר דרך כבוד ולא הזכרת האבות בלבד).
אבל יש מהאחרונים שסוברים דבברכה ראשונה כל תיבה מעכבת הכונה וגם האמירה, למרות שהיא דעה מחודשת והדעה העיקרית היא שיצא שכך היא הפשטות הפשוטה, וכמו שנקטו הגרח”ק והגר”י שפירא (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב גבי ברכת אבות שהביאו שם הרבה מ”מ בזה), אע”ג דבהביננו אין מקצרין ברכה ראשונה הוא הדין דכל ג’ ראשונות וג’ אחרונות אין מקצרין אף דשם ודאי יצא בלא אמירת כל התיבות, דהרי אם אמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום אינו לעיכובא כמש”כ בבה”ל סי’ קכז ופשוט, ולא למדו המחמירים להחמיר באבות אלא משום דכוונה מעכבת בו ולמדו מזה שכל התיבות מעכבות אף שהוא מחודש מאוד וכמו שנתבאר (וגם בנוסחאות יש חילוקים גם בברכה ראשונה בתיבות בין נוסחאות חדשות לישנות גם בברכת אבות, וחזי’ שלא הקפידו בכל תיבה כמו במקרא).
ולכן מעיקר הדין אינו מחוייב לחזור מ”מ מכיון שיש דעה כזו שהחזיקו בה כמה רבוותא וגם הובאה שמועה כזו בשם בעל המשנ”ב לכן טוב לחוש לזה ולהתפלל נדבה על תנאי אבל מאחר שהדעה העיקרית שאינו חוזר לכן צריך לכוון ולחדש בה דבר, דבספק הנוטה לפטור כך הדין כמבואר בזה במשנ”ב סי’ קח.
השלמה לתשובה על מי שלא אמר אלהינו ואלהי אבותינו בשמונ''ע אם יצא ידי חובה
ובירושלמי ברכות פ”א ה”ב אי’ מה שמפסיקין לק”ש ואין מפסיקין לתפילה דתפילה בעי כונה ואילו ק”ש רק ג’ פסוקים, ויש שלמדו מזה דבתפילה בעי’ לכוון בכל התיבות בברכת אבות.
ולא זכיתי להבין הראיה בזה, דהרי בירושלמי כאן לא נזכר כלל ברכת אבות.
ועוד הירושלמי מיירי במי שיכול להתפלל בכונה ובא לבטל מעצמו הכונה בתפילה על ידי מעשה שבא לעשות והרי ודאי גם להבבלי בברכות לד ע”ב אם יכול לכוון לבו בכל התפילה צריך לכוון בכל התפילה, משא”כ ק”ש מעיקר הדין אמרי’ דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה וכו’, והטעם משום שבתפילה מדבר עם המלך עי’ בסי’ צה, ולכן מחוייב לכתחילה לכוון הכל עכ”פ אם יכול.
וכה”ג עי’ במשנ”ב סי’ צט החילוק בין ק”ש לתפילה לענין שתה יין.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.