מה שנתקשה כת”ר בדברי החזו”א שלא הוה ברירא ליה לגמרי הפטור של עוסק במצוה לנשים שמטפלות בילדים, נראה דההגדרה של אי אפשר לקיים שניהם לא תמיד ברורה כל הצורך (עי’ רמ”א סי’ לח ס”ח), ועצם פטור דעוסק במצוה בזמנינו קצת הוגבל בפוסקים (עי’ מה שהובא בבה”ל סי’ ע ס”ד), ולכן נקט החזו”א שנשים צדקניות ימצאו זמן לתפילה.
ויש להוסיף דבמציאות אינו כ”כ מצוי הפטור הרגיל של עוסק במצוה מכיון שיש גם בזמן תפילה עתים שאין שומרות על הילדים וגם התחילה אחרי תחילת זמן תפילה וכמו שביארנו בתשובה אחרת ע”פ המשנ”ב דבכה”ג מחוייב עכ”פ להשלים, וממילא צריך לבוא לסברות קצת דחוקות (ושאינם מוכרחות כל צרכן) לומר שמא השינה הוא ג”כ צורך העיסוק במצוה ואולי גם העבודה ושיש גם שיעבוד לבעל ולמשפחה (גם בדברים שע”פ דיני אה”ע אין שום שעבוד כמו שהערתי באיזהו מקומן) ושאם יתפללו בזמן הטיפול בילדים יהיה זה על חשבון הילדים וכיו”ב.
מה שדן כת”ר דהבית הלוי סבר שמצוה שבין אדם לחבירו א”צ כונה וממילא גם כשמתכון להרויח יהיה עוסק במצוה ודלא כהמג”א בסי’ לח (והרחבתי בדברי המג”א בתשובה נפרדת) לא הבנתי דהמג”א מיירי גם כשמתכוון לשמה דבלאו הכי התפילין לא יהיו כשרות, רק דלא נפטר מן החיובים כשעיקר המניע של מעשהו אינו למצוה.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.