בביאור דעת הפוסקים הסוברים שהטלת חוט תכלת בציצית הוא למצוה מן המובחר

מה שהעיר כת”ר דהיאך שייך לומר מצוה מן המובחר בדבר המפורש בתורה דאטו נימא כך גם לענין שבת וכל המצוות עכ”ד.

ומ”מ הרבה פוסקים כתבו כן ומצוה ליישבם, (וכבר כתבתי באיזהו מקומן דלענ”ד על זה עיקר סומכין מה שיש הרבה ת”ח ורבנים הסוברים שהזיהוי אפשרי, ולמרות זאת אין לובשין התכלת), ולא הורגלנו להכריע בין הדעות מן המקראות כשיש דרשות חז”ל שדרשו המקראות שלא כפשטן (עי’ יבמות יב ע”ב), ובענייננו ביארו (מנחות לח) הכנף מן כנף דהיינו לבן ומלבד זה פתיל תכלת וראיתם אותו אכל חדא משמע.

והנה באמת מצינו בציצית ובתכלת כמה דינים שלא מצינו בהרבה מצוות אחרות.

א’ מצינו דהלבן אינו מעכב את התכלת והתכלת אינה מעכבת את הלבן ומקיים בזה מצוה ויכול לברך, אף דלכאורה עושה כנגד המפורש בתורה (עכ”פ במקום אונס שאין לו תכלת דבזה לכו”ע שרי כמ”ש במנחות לח ע”ב אין לו תכלת מטיל לבן).

וב’ מצינו שחכמים ציוו (מנחות לט) שלא להטיל תכלת בסדין אף שיש לו תכלת ולהרבה פוסקים אף לבן א”א להטיל וכ”ז מתיר לו ללבוש הבגד לכתחילה.

וג’ מצינו בציצית שאם אינו יכול להטיל ציצית דעת הר”י במרדכי כידוע שמה”ת אינו אסור בלבישת הבגד, דאין הגדרת המצוה איסור לבישת הבגד אלא חיוב הטלה בבגד, וממילא יש לדון מה רצון התורה בבגד כזה שמקיים בו מצוה ועדיין יש בו חיוב האם יש ללבשו או לא.

והנה מצינו דגם המרדכי מודה דמי שאין לו חוטי ציצית כלל להטיל בבגדו מדרבנן אסור ללבוש הבגד עכ”פ במקרה רגיל (עי’ במשנ”ב סי’ יג) ומאידך לענין כשחסר תכלת ויש בבגד כבר לבן מצינו לאידך גיסא שחכמים אמרו (במנחות לח ע”ב) אין לו תכלת מטיל לבן, ומבואר דיש לזה גדר אחר בין חסרון לבן לחסרון תכלת.

ומ”מ יש לדחות דבדרבנן אין למדין זו מזו דהיכא שמקיים מצוות לבן לא אסרו חכמים אחר שמותר מן התורה משא”כ היכא שאין מקיים כלל שום מצוה אסרוהו בלבישה, ומ”מ זה אינו מוכרח ליישב כן.

לענין מה שכתב כת”ר דהחפץ חיים שהדפיס המיוחס להרשב”א התכוון שלא יפסקו מזה הלכה, לענ”ד מסתבר שהח”ח לא סבר שאסור לפסוק מזה דהרי אסור להשהות בביתו ספר שאינו מוגה וכ”ש להדפיס ורבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (סוטה כב) והח”ח ג”כ יתכן שלא היה ברירא ליה מחברו יעוי’ בכמה ידיעות בריש קובץ הערות.

ולענין מה שכתב כת”ר שא”א לפסוק מספר שלא נודע מחברו לענ”ד אינו כלל בכל מקום דיש כמה ספרים שאין יודעים שם מחברם והובאו בב”י וברמ”א להלכה בהרבה מקומות כמו ספר כלבו ועוד, וגם רוב המדרשים שבידינו אין ידוע מי כתבם ועכ”פ סתמות שבהם, ומ”מ הכל לפי הענין.