אוכל שהיה כביצה ונטמא ואח"כ נתמעט משיעורו האם נשאר בטומאתו

לכבוד ידידי הג"ר ארי' ליב לינטופ שליט"א
ע"ד השאלה האם בכביצה שנטמאה בטומאת אוכלין ונתמעט מן השיעור [להסוברין שפחות מכביצה אינו מק"ט כלל], האם פקע טומאה או לא.

ראשית כל כבר הראית דברי התו"כ שהביאו התוס' בניד"ד להוכיח אם פחות מכביצה מק"ט, מדמבואר שם שאינו נפקע אח"כ א"כ מבואר להדיא דאינו נפקע.
וז"ל התוס' מסכת פסחים דף ל"ג ב', ועוד ה"ר אליהו מביא ראיה מת"כ דדרשינן גבי כלי חרס דכתיב ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה עכ"ל.

ונראה להביא ראיה ברורה לכאורה מהגמ' שם, וז"ל, יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכין אלמא קסבר משקין מיפקד פקידי לאימת קא מיטמאי לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה ע"כ.
וא"כ זה פשוט דאחר שנטמא שוב אינו נפקע, דהרי קאמר דכל סברא זו היא דוקא אי סבירא לן דמפקד פקידי הא לאו הכי לא, ואי איתא דהטומאה פקעה כשמחלקה לפחות מכביצה א"כ מאי אכפת לן, הא בכל גוני כיון שדורכן פחות פחות מכביצה ש"ד, וגם מ"ט דורכן הא סגי שמחלקן פחות פחות מכביצה גם שלא בשעת הדריכה.

וכמו"כ יש להביא כאן מ"ש במתני' טהרות פ"ג מ"ד, וז"ל, כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ כזית פגול וכזית נותר כזית חלב הרי אלו טהורים ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא הניחן בגשמים ונתפחו טמאין וחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, וכתב שם התפא"י כתב בתפארת ישראל - יכין מסכת טהרות פ"ג מ"ד אות כה, וז"ל, טהורים.
אטמאין קאי, שאין מטמאים אחרים, אבל הוא עצמו נשאר בטומאתו [כטהרות פ"א מ"ה, ועיין רמב"ם אוכלין פ"ד ה"ה] עכ"ל.

ומתני' שם דפ"ק דטהרות מ"ה שציין כך היא, האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהן כיצד כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה שני כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה שלישי כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חלקן זה שני וזה שני נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה פסלוהו נפלו שניהן כאחד עשאוהו שני ע"כ.
ומבואר שכח הטומאה שבאוכל קיים רק שאינו מטמא וברגע ששייך להצטרף מטמא.

ולשון הרמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"ד ה"ה, שהביא התפא"י שם, זה לשונו, כביצה אוכלין טמאים שהניחן בחמה ונתמעטו אינן מטמאים, וכן כזית מן המת או מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה ונתמעטו טהורין.
וכונת התפא"י להוכיח מדשינה הרמב"ם בלשונו כאן כתב אינן מטמאין דלא כבמשנה משמע דמכ"מ טמאין.

אמנם צ"ע סיפיה דהרמב"ם גבי נתמעטו בחמה שלא דייק לכתוב כן, ויעויין מה שכתב במעשה רקח שם וז"ל, לא ידעתי למה בזו כתב אינן מטמאין ובהינך כתב טהורים עכ"ל.

אכן באמת צ"ע, דהרי שיטת הרמב"ם היא דגם מלכתחילה להטמאות אפשר בכל שהוא, ורק לטמאות בעינן כביצה, וא"כ מה רצה התפא"י להוכיח, ויתכן שמה שציין לדברי הר"מ לא היה בכונתו להביא ראיה מזה.

והנה במתני' מסכת אהלות פרק יג משנה ה, וז"ל, גבי דברים שאינם מק"ט שממעטין החלון נזכר ופחות מכביצה אוכלין - וכתב בר"ש תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפרק שני במסכת טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור ואם כן היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט הטמא אינו ממעט ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעטי תדע מידי דהוה אכותי שישב בחלון דתוספתא [שם] ובפרק לא יחפור (דף כ א) מייתי לה דממעט אף על פי שגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם בפ' בנות כותים (דף לב ב) ומדאורייתא לא מקבלי טומאה כדדרשינן בריש פ' בתרא דנזיר (דף סא ב) והא דמשמע בריש חומר בקדש (דף כב ב) דחררה של עם הארץ אינה חוצצת בארובה שבין בית לעליי' משום דטומא' על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ אף על גב דטומאת עם הארץ דרבנן לא דמי דהתם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא אבל עובד כוכבים ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור עכ"ל.
וכתב בחידושי הרשב"א מסכת שבת דף צא ע"א, וז"ל, מהא דאמרינן הכא למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות בפרק י"ג (מ"ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט, וכו', ומדברי המשנה שמא היה מקם להביא ראיה שאינו מטמא כלל, וזה יהא תליא בגדרי האחרונים בהא דאין אוכל טמא ממעט, אי תליא בשם טומאה או בד"א, ועי' בחי' הגרש"ר ב"ב סי' ט"ו מה שדן באריכות בגדרים הללו ובמשנה זו, ויל"ע לפי כ"ז ג"כ אם מהתנאי שימעט הוא שיהא אוכל שמעולם לא קיבל טומאה ע"י צירוף, וא"כ אמאי לא תני לה.

ומ"מ מפורש כן בתו"כ כפי שהזכרתם.

ויעוי' עוד בסוגי' דמנחות לענין כמות שהן ולכמות שהן וכן לענין סוגי' דשבת גבי ענבים שסחטן וכו' עי"ש.

מק"ט התשובה הוא: 8122 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/8122