בשו”ע יו”ד סי’ רסז סל”ד הכהו על עינו וחיסר מאורה וכו’ אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות, ויש לדון אם בזמן ההכאה היה יכול להשתמש ואח”כ הורע מצבו, ומצד חסרון כוונה אין כאן דגם אם לא נתכוון לסמאות כלל יוצא לחירות כל שנתכוון לאבר עצמו כדלקמן סוף סל”ו (ודעת התוס’ והרא”ש דאין חילוק בין נתכוון ללא נתכוון כמ”ש שם בש”ך).
אבל יש לדון אם חשיב גרמא כיון שבשעת ההכאה עצמה לא היה כאן הכאה שיוצא בה לחירות, ובאופן שלא עשה בידיים אין יוצא לחירות כדלקמן בסל”ה.
ומסברא היה נראה דאין לחדש כאן גדרי גרמא יותר מדיני נזיקין, וכיון דלענין נזיקין מה שמחמיר מחמת המכה לא חשיב גרמא ה”ה לענייננו וצ”ע לדינא.
ולגבי נזיקין לגבי שבת וריפוי מבואר בשו”ע חו”מ סי’ תכ סי”ח דאם החמיר אחר שהכהו יותר ממה שהיה בשעת ההכאה אינו מוסיף לו על ימי שבתו וריפויו, אבל זהו רק משום שפסק עמו אבל לא משום דחשיב גרמא, דהרי אם לא פסק עמו מראש מבואר שם בסי”ט דמה דבא מחמת המכה לא חשיב גרמא משמע דצריך לשלם, כדאמרי’ שאכל מיני מתיקה והעלתה מכתו צמחין המזיק פטור וכן אמרי’ (הובא בשו”ע שם ס”כ) שאם עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו, הא לאו הכי לא דאם עלו צמחים מחמת המכה חייב לרפאותו (שו”ע שם סי”ט), וכן אמרי’ חיתה ונסתרה וכו’ עד חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותה דמבואר דכל מה שהורע מחמת המכה הוא בכלל המכה (אף דשם חמור יותר כיון ששם חזר למצב הקודם שהיה בשעת המכה) כל עוד שלא חיתה וכן במשנה בסוף נזיר בפלוגתא דר’ נחמיה ורבנן עי”ש עכ”פ כל שלא הוקל והיה מחמת המכה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 83
מק"ט התשובה הוא: 126914 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126914
