אם נוהג (ע”פ רבותיו) לחשוש לדעת המג”א מעיקר הדין לגבי זמן ק”ש פשיטא שעדיף לקרותה לפני זמנה (אחר עלות השחר) שבזה ודאי יוצא בדיעבד לכו”ע מלקרותה לאחר זמן המג”א, שאז אינו יוצא ידי חובתו לפי דעת המג”א, אבל אם נוהג לעיקר הדין כהגר”א לענין זמן ק”ש ונוהג את שי’ המג”א לחומרא בעלמא (כמו המנהג הרווח בכמה מקומות וכהוראת החזו”א) בזה בודאי שעדיף לקרוא הק”ש בזמן הגר”א לאחר זמן המג”א שבזה יוצא ידי חובתו לפי שי’ הגר”א לכתחילה, מאשר לקרוא לאחר עה”ש קודם זמנה שבזה לכו”ע מותר לעשות כן רק בשעת הדחק.
וכעי”ז יש שהורו לענין ק”ש בזמן של המג”א בלא תפילין שעדיף לקרותה בזמן של הגר”א עם תפילין (לפי הסברא שנוקטת את שי’ המג”א לחומרא בלבד). ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו דעות בזה.
אבל יש שהורו שיכול לעשות תנאי, ולומר שאם הלכה כהמג”א יוצא ידי חובה בק”ש הראשונה ואם הלכה כהגר”א יוצא ידי חובה בק”ש השניה (ויש לעיין אם צריך תנאי כפול בזה דיתכן לומר דבדבר שאינו יוצא בלא כוונה סגי בזה שמכוון שהתנאי יחול כרצונו ותנאי כפול לא נאמר אלא בדברים שאינם חלים בלב, ויעוי’ בתוס’ בקידושין נ’ דגם במכר במקום דל”א דברים שבלב לפעמים א”צ תנאי כפול ואכמ”ל), אבל יש שטענו שלא לעשות תנאי לק”ש, שהוא חסרון בכובד ראש, ואפשר דלכו”ע בדיעבד מ”מ התנאי חל אם עשה, וכן מש”כ המשנ”ב שלא לסמוך על ק”ש על מיטתו שאינה בכובד ראש פשיטא דבדיעבד יצא אם כיוון בפסוק ראשון.
ויש לציין דמה שמועיל תנאי בתקיעות (עי’ ר”ה לד ע”א ולרוב הראשונים הוא טעם ספק) אינו מטעם תנאי אלא שבכל תרועה מתכוון באמת לצאת ידי חובה בתרועה זו וכלפי שמיא גליא במה יוצא, דהרי במה שאינו תרועה אינו יוצא גם אם רוצה בכך.
אם כי לגבי נדרים מבואר ברמ”א ביו”ד הל’ נדרים שא”צ תנאי כפול, והטעם משום שכל דבר שתלוי במחשבתו לא בעי’ תנאי כפול, דתנאי כפול ודיני תנאים לא נאמרו אלא בדברים שאין מועיל בהם דברים שבלב, ולפי הגדרה זו לכאורה יצטרך לצאת שגם במצוות לא יצטרכו תנאי כפול.
ועי’ עוד לענין תנאי במצוות בסי’ תפט ס”ג ובנו”כ שם.
יש לציין לדברי שו”ת ציץ אליעזר ח”ז סי’ ד’ דמסיק דמהני תנאי, וא”צ משפטי התנאים.
יישר כח!