נשאלתי דטטפת כל תיבה שתי תיבות וא”כ מצטרפות לרמ”ח תיבות ולמה אומרים ה’ אלהיכם אמת, אבל הפוסקים לא נקטו כן.
והשבתי דראשית פלוגתא דתנאי היא אי דרשי’ לטט פת או לא כמ”ש בסנהדרין ד ע”ב ומכילתא ס”פ בא, ושנית לא נאמרו ג’ טטפת בק”ש אלא רק ב’ וחסרות ג’ תיבות כמ”ש הפוסקים, ושלישית מנין שתיבה שכוללת ב’ תיבות חשיבן ב’ תיבות דהרי כל ל’ השימוש ג”כ ראויה להכתב בתיבה בפני עצמה “אל” אלא דאזלי’ בזה בתר התיבה שנכתבה (ומסתבר ששמע השואל מאיזה חכם הדברים דרך דרוש ומזה הוקשה לו אלא שלא עמדתי על כוונת הדרוש).
והואיל דאתאן לזה הנה הפוסקים בכרו עכ”פ לכתחילה לומר דהשלמת ג’ תיבות הוא בלא הפסק, דהיינו ע”י עניית אמן על אהבה רבה שהוא ר”ת אל מלך נאמן או ע”י שמיעת ה’ אלהיכם אמת מהש”ץ, דלהש”ץ אינו הפסק כיון שהוא לצורך הציבור שיתחילו יחד ואמונה כל זאת, שיש מצוה שיתחילו יחד כמ”ש הב”י בשם המדרש לענין ק”ש, אבל אמירת ה’ אלהיכם אמת ביחיד אמנם יש מהאחרונים שהתירו אבל בגמ’ המשמעות שלא חזרו לא אמת ולא ה’ אלהיכם אמת, וגם הצד דחוזר ואומר אמת לא משמע דהוא גם למי שאמר ה’ אלהיכם אמת או ששמע מהחזן לצאת ידי חובת אמירה המוטלת על היחיד, ומ”מ כ”ז להוכיח שלא נהגו בזה, אבל לגבי אם יש להוכיח מהגמ’ לאיסור הוא נידון נוסף ואכה”מ.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 83
מק"ט התשובה הוא: 126912 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126912
