מה שהקשה כ”ת ע”ד הירו’ פי”ב דשבת ה”ג, ‘א”ר אימי והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כ”ו ל’), וכי יש משפט לעצים, אלא אי זהו קרש זכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום’ ע”כ.
וצ”ב מהא דמצינו להיפך שהיו מפיסין על העבודות, ואמרו בסוכה נ”ה ב’, שמי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר, כדי שיזכה כ”א בענינים של קדושה, וא”כ בקרשים נמי נימא שאם עמד במסע זה בדרום יע”אח”כ בצפון, שכן יש יותר קדושה בצפון וכו’ (ערש”י מנחות צ”ט ב’ ד”ה המכניסין), עכ”ל השואל.
תשובה
לא הבנתי מ”ט עלה על דעתו לדמות בין זכויות של אנשים לזכויות של קרשים, דגבי אנשים זוהי זכות ממונית וכח תביעה, והתורה זיכתה להם כמ”ש חלק כחלק יאכלו וגו’, ולהכי כ”א צריך לזכות בכל הדברים, משא”כ בקרשים אי”ז דוקא זכות של תביעה, אף דמשמע שזוהי זכות מעין זו, אך מ”מ עיקר הכונה בזה הוא עבור קיום המצוה שיהא כ”א במקום המיועד עבורו מתחילה שלא לשנות המקום, ולא שיש לקרש כח תביעה דנימא שגם לקרש השני יהיה כח לתבוע לע”במקום שעמד קרש חבירו.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.