כולל שעשו שם כמה תקנות כגון שלא לשתות בכולל וכיו”ב ורבים עוברים על הכללים האם יש תוקף לכללים או לא

מקורות:

בשו”ע סי’ רכח ס”נ בהג”ה מבואר בשם התה”ד ח”ב סי’ רנב שקהל שקבלו חרם וא”א להם לעמוד בו א”צ לקיימו, וכ”ש כשאינו חרם, אולם מאידך גיסא איתא בסל”א ובסל”ד שאם קהל קבלו על עצמם חרם ורק מיעוט אין מסכימין המיעוט כמאן דליתא, אמנם כאן צריך לברר מטעם מי התקנה, דאם התקנה מטעם הציבור בעי’ התרה, אם היה חרם כמ”ש בשו”ע סי’ רלח סכ”ה (אלא דמבואר שם שא”צ היתר כהתרת נדרים בשלשה או ביחיד מומחה שאינו אלא כעין גזירה על מי שעובר על גזירתם ומתירין הן עצמן), ובלי התרה לא מועיל שום גילוי דעת כדמוכח בסי’ רלח סט”ז, וע”ע סי’ רכח סל”ה, ואם היה תקנה בלא חרם התקנה חלה ג”כ כמ”ש בסי’ ריד ושם ס”ב, אבל אפשר דסגי בגילוי דעת או בעמידה למנין שאין רוצים עוד התקנה, ועי’ בביצה ה ע”ב, ואפשר דשם מיירי בדבר שיש לו לכה”פ תוקף של תקנה דרבנן, אבל הסכמת הקהל גרידא אפשר דגם אם שינה הציבור המנהג בעצמו באופן שברור שהשתנה המנהג סגי בזה, (וע”ע מה שכתבתי בתשובה לענין גדר מנהג בלא ילבש), ויל”ע בזה.
אבל אם לא היה מטעם הציבור אלא מטעם הממונים מטעם הציבור עי’ בסי’ רכח סעי’ לב ברמ”א לענין תקנת טובי העיר וז”ל ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל ע”כ, ומ”מ צריך שמינוי הטובי העיר יהיה ברצון הציבור ולא מחמת ההכרח וכמו שדנו הפוסקים לענין מינוי ע”י שר, והיה מקום לומר עוד דטובי הציבור צריכים לקבל רשות מן הציבור גם לתקן תקנות, אבל בסי’ קנא באו”ח משמע שטובי העיר יש להם רשות לכל דבר לפי מה שנראה להם (מלבד מה שמוכחא מילתא שלא נתנו להם רשות לזה או דבר שלא נהגו בו לתת להם רשות, דבזה לא מסתבר שיש להם רשות).
ועוד משמע לכאורה שם באו”ח סי’ קנא ובב”י שם שאם המתקן היה גדול מופלג שכולם באו על דעתו יש תוקף לתקנה כמו תקנת טובי העיר.
ועי’ בערך לחם שם סט”ו דחרם שנתקן על ידי גדולי הדור או גדולי העיר ולא נתפשט אצל רוב הקהל דבטלה מאליה בשם הרא”ם סי’ נז, והוא דינא דגמ’ בהוריות ג ע”א עי”ש בבהגר”א בשם רשב”א, ועי’ עוד לענין פרט זה בתשובתי ד”ה אדם שמפרסם כרוז שהמשתמשים בפאה נכרית מנודים האם יש ממש בנידוי זה.

לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 36

מק"ט התשובה הוא: 120416 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120416

התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.