הנה מצד צורת ההסיבה הוא עושה הסיבה נכונה, אם מטה גופו וראשו (לפי הצד בפוסקים שצריך גם ראשו) לצד שמאל, וגם נשען באופן שאינו צריך להתאמץ להחזיק בשרירי גופו את גופו, אבל עדיין יל”ע בזה דלפי מה שביארתי בתשובה הסמוכה שצורת ההסיבה היא לשחרר ולהרפות את גופו כעין שכיבת חולה, א”כ הסיבה זו שצריך בידו להתאמץ ולהחזיק את משקל גופו שמא אינו דרך חירות, אולם זה אינו מוכח דעדיין יש גם מקום לומר מאידך גיסא שאם עושה לעצמו מנוחה בתנוחת גופו ומקפיד שהגוף יהיה בשיפוע ובסמיכה ג”כ חשיב הסיבה, וק”ל.
(ובמאמר המוסגר יש לציין דלפי הצד בפוסקים שצריך רק הסיבת גופו ולא ראשו א”כ גם בניד”ד ההישענות על המרפק המצטרכת היא רק בגופו ולא בראשו).
ואמנם יעוי’ בשעה”צ שדן שם לענין מי שמיסב על ברכי עצמו ומסיק שם שאינו מועיל משום דמחזי כדואג ואינו דרך חירות, ויש להבין על איזה תנוחה דן המשנ”ב, דיש מקום לומר שמיסב על ברכי עצמו באופן כזה שמניח מרפקו על הברך ועל זה נסמך.
ואם זו כוונת המשנ”ב יש ללמוד מזה לענייננו שיהיה מותר אם נשען באופן זה ממש עם ראשו על מרפקו ע”ג שולחן.
אבל באמת שאינו מוכרח לפרש כך במשנ”ב, דיש מקום לפרש דהכונה שנשען בראשו ממש על הברך, ואדרבה אם נפרש כן ניחא מנא להו להאחרונים דין זה שהסיבה כזו מחזי כדואג, דזה מבואר בע”ז יז גבי אלעזר בן דורדיא שמניח ראשו בין ברכיו הוא ענין צער ודאגה, אבל אם נפרש שמניח מרפקו על הברך, א”כ מנ”ל להמשנ”ב לחדש כזה חידוש דין שהסיבה כזו אינה דרך חירות (ומיהו יש לומר שדייקו כן מל’ הגמ’ והמפרשים בפסחים קח ע”א זגינן על ברכי דהדדי דהיינו שהי’ ענין של קפידא שיהיה רק על ברכי דהדדי ולא ענין של נוחות).
ויעוי’ בראשונים על הסוגי’ בפסחים קח ע”א דמשמע מדבריהם שבשעת ההסיבה אינו יכול להשתמש ביד שהוא מסיב בצד של אותו היד, ואולי הטעם שא”א להשתמש הוא משום שנסמך על היד, אמנם א”א להוכיח מזה מה צורת ההסיבה שאי אפשר להשתמש ביד אז, כיון ששייך לפרשו בכמה דרכים, ויש אפשרות לפרש גם שכך הרגילות שקשה להשתמש ביד בצד של הגוף שנח כרגע, וכתבתי קצת בשו”ת עם סגולה בביאור דבריהם.
והנה גם אם נפרש כפשטות דברי הראשונים שאינו יכול להשתמש ביד [ועי’ בספר קיצור הלכות פסח של הרב ספטימוס פרק יט מה שהביא דעות פוסקי זמנינו בענין זה], אבל עדיין יתכן שכוונתם שהיד עם כל הגוף יחד נסמך בצורת תנוחה שהכל נסמך על מיטה אחת, והיד עם הגוף נחים בהרפיה כמת על המיטה, ולא שמפעיל את כוחו ושריריו בידו לתפוס בידו את שאר גופו כמו בניד”ד.
למעשה אין ראי’ ברורה מדברי הפוסקים הראשונים לפשוט ספק זה האם הוא מוגדר כהסיבה, דמחד גיסא זו לא ההסיבה שנזכרה בסוגיות ושהיתה נוהגת בזמנם, שכן הם היו מסיבין על המיטות, מאידך גיסא אם באמת מקפיד שכל הגוף יהיה באלכסון ונסמך עם הראש סמיכה באופן שמרגיש הקלה בזה אין לנו ראי’ לומר על הסיבה כזו שאינה נחשבת הסיבה.
ויעוי’ במש”כ בספר של הרב ספטימוס קיצור הלכות פסח פרק יט הערה קנא בשם הגרח”ק שנראה מדבריו שהסיבה מסוג זה נחשב הסיבה.
ועי’ גם אבני ישפה ח”ג סי’ נג מה שהביא בשם הגריש”א אם כי משם אין ראי’ דמיירי באופן שמפעיל כח בידו להחזיק בה את ראשו אלא יתכן דמיירי שהיד מתחת גופו ונשען בכל גופו על ידו וידו מונחת שם כמתה.
והאידנא כל ענין ההסיבה קל יותר במקומות שיש לצרף עוד צירופים ובפרט לבני אשכנז, שכן הרבה מראשוני אשכנז [הראב”ן והראבי”ה והמהרי”ל] פטרו לגמרי מהסיבה, וכמו שכתבתי בכמה תשובות בענין ההסיבה, ובאחת מן התשובות ציינתי גם לדברי הלקט יושר כעי”ז שיתכן ג”כ שצירף דבר זה לגבי נידון דומה, ולכן כ”ש שבמקום הדחק שאין אפשרות להסב באופן אחר ואין אפשרות לעשות הסדר במקום אחר מוטב להסב באופן כזה מלאכול בלא הסיבה, ובפרט שראיתי שיש קצת שטוענים שגם המנהג כיום להקל קצת בצורת תנוחת ההסיבה, ובשם הסטייפלר הובא לנהוג בענין ההסיבה כפי אבותיו.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 28
מק"ט התשובה הוא: 8394 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/8394
