בכמ”ק בגמ’ מבואר דאינו טוב שאין המעים רפויות להוציא המאכל, דאמרי’ בגמ’ בפ”ט דברכות כ”ד בתי כסאות וכו’ ואמרי’ לעולם יבדוק עצמו שחרית וערבית וכן אמרי’ אדרתח קדרתך שפוך ואמרי’ סילון החוזר וכו’, ועוד, וכן אמרי’ בשבת קח ע”ב גבי אתרוג וצנון וביצה דאין יוצאין מבני מעים לעולם, והיינו דיש בזה גריעותא שהפסולת נשאר במעים, ואע”ג דאין כל המאמרים שווים בזה מ”מ כלליות הדברים שאין זה טוב אם אין המאכל מתעכל ויוצא בקל, ולהכי אמרי’ גם דהרגיל בקיתון לפת אינו בא לידי חול”מ, ומעין זה אפשר דשייך לזה מ”ש חמין במוצ”ש מלוגמא משום דשבת הוא שינוי וסת לעני ותחילה לחול”מ, ולכן המשקה מועיל לרפואה וחמין מרכך המאכל יותר, וכ”כ הרמב”ם דטוב שיהיו המעים רפויות, ומעין זה אי’ שרטנו בזה הרשעים על המן עתיד זה שיפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא.
ובחידושי כמדו’ בשבת קכט הארכתי בביאור הקושי של הלפת משום שהוא קשה מידי כדי להתעכל ולצאת.
ומאידך גיסא מצינו ב’ מקומות שדבר טוב להתעכב עם פינוי המעים, בשבת קח ע”א גבי רב ושמואל שעשה כן שמואל לרב דלא אחוי ליה בהכ”ס וכדפרש”י שם, ובנדרים מט ע”ב גבי הללו אין יוצאין מבני מעים דקא”ל אידך כ”ש שנסמוך עליהם למחר ודוחק לומר דכל הנך סוגיי אזלן כאידך מ”ד.
והנראה בזה דכל מידי דקשה להאי מעלי להאי כמ”ש בפסחים מב ע”ב וכעי”ז בפ”ק דחגיגה עי”ש ואמרי’ כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא לבטלה, ולהכי יש תועליות גם בעיצור כשיש צורך כגון בעניות כההיא דנדרים (ור”ש דקאכיל חרוב אע”ג דקשי לכל גופו כחרבות משום שעוסק בתורה וא”צ לאכול בכל עת וכמ”ש ר’ יהודה לר’ שמעון בנדרים שם שנסמוך עליהם למחר ויל”ע אם אפשר שקיבל דבריו, ועכ”פ דקאכיל חרוב (היינו גם מה שזמנו לו מן השמים כן) אזיל לטעמיה דאמר במכילתא ר”פ בשלח ר”ש אומר לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וברפ”ו דברכות לה ע”ב קאר”ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו’ תורה מה תהא עליה וכן בשבת דל”ג כעי”ז בדר”ש עי”ש וכעי”ז בירושלמי דברכות גבי אילו הוית קאים בהר סיני וכו’ ועי”ש בירוש’ דר”ש לשיטתו שם בעוד כמה דברים) וכגון בחולי מעים כההיא דשבת.
ומ”מ פתיחה יותר מידי אינו טוב ג”כ כדאמרי’ בר”פ אלו עוברין דקמיט מרפי ליה ודרפי מקמיט ליה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 84
מק"ט התשובה הוא: 127047 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/127047