יש הסתברות שכן, אך אין צריך לאבדם מחמת שהיא ע"ז שבטלה, וה"ה האבנים שהונחו עליהם לתקרובת אין צריך לחשוש שדינם כתקרובת (שאין לה ביטול) ולאבדם, מהטעמים שיתבארו במקורות.
מקורות: לא עברתי על המחקרים והמאמרים שכידוע נכתבו בנושא, ויש לקחת בחשבון הטענות אם באים לפסוק בזה, והרב יהושע ענבל כתב ג"כ מאמר נרחב בנושא, אך בהחלט אפשר לומר כי ההסתברות הפשוטה היא שהן אבני מרקוליס, כמבואר בב"מ דף כה שכך צורת המרקוליס כמו צורת הדולמנים שנמצאים היום, וגם הם מלאים גלי אבנים שהושלכו עליהם שניכר שהתמלאו באבנים המושלכות בידי אדם, וגם בסוגיות בתחילת פרק רביעי בע"ז מבואר שם שיש צורת מרקוליס קטן שצורתו כך וכך עי' ברש"י שם בריש הפרק מה הצורה שמלכתחילה נראית המרקוליס וכך הוא מראית הדולמנים.
ואמנם יעוי' בתפארת ישראל על משניות ע"ז ריש פ"ד מה שכתב שם שהוא שם של ע"ז רומאי שהיה מוצב בפרשת דרכים, ודבריו מיוסדים ע"פ הר"ע מברטנורא שם, אבל אכן אע"פ שהשם של אותו אליל רומאי דומה למרקוליס אבל אינו ממש המרקוליס המבואר בסוגיות לפי צורת עבודתה, אלא הדולמנים הם המרקוליס, אבל כן יתכן שהיה איזה קשר בין הע"ז של הדולמנים עם השם של אותו אליל רומאי בהשתלשלות הע"ז במשך הדורות.
לגבי אם מחוייבים לשוברה, לגבי המרקוליס עצמה (דהיינו מבנה הדולמן עצמו) התשובה היא שלא, שכן ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום נחשבת כמבוטלת כמ"ש בשו"ע סי' קמו ס"י, ומכיון שבאובך ההיסטוריה הע"ז הזו פסקה ממילא הרי היא מבוטלת (ועי' עוד בתשובת הרמב"ם סי' רמח).
לגבי אם רוצה לשוברה בכל מקרה, יתכן שיהיה צריך להיזהר לפני שמפרק את הע"ז שלא יסלק את האבנים מעל הע"ז שלא יעבור איסור שכן הנוטל ממנה אבן ג"כ חייב כמבואר בגמ', מחמת שהשאיר מקום להשליך אבנים אחרות, ואף שצלם זה בטל ואין בו איסור הנאה, אבל אולי יש מקום לחשוש שמא לא בטל לגמרי ע"ז של מרקוליס מאיסור עבודתה, אבל באמת נראה עיקר שגם בזה אין איסור כלל, כיון שסוף סוף אין כאן ע"ז אלא אבן בעלמא, ועוד שהרי עכשיו אין שום דרך עבודתה בכך ומאידך גם אין בזה צורת עבודת פנים, וכ"ש שעכשיו אין דרך לעובדה כלל, וגם אין רווחא לחברה שבק מאחר שלא יבוא מישהו וישליך (ויש לחקור אם ההגדרה של רווחא לחברה שבק הוא דרך עבודתה או לפני עיור ובפשטות הוא דרך עבודתה דהרי לפני עיור אין חיוב חטאת, וצל"ע בזה, ומ"מ לפי כל הגדרים היום לכאורה נשתנה), ויל"ע.
ויש לציין שכל מה שמועיל ביטול היינו לע"ז עצמה אבל תקרובת ע"ז אין מועיל לה ביטול כמבואר בע"ז נ ע"א ושו"ע יו"ד סי' קלט ס"ב, אלא שיש מחלוקת בגמ' שם האם אבנים שהשליכו על המרקוליס חשובים כתקרובת ע"ז ואין מועיל ביטול או שאין להם דין תקרובת ואז מועיל ביטול, והנידון המובא בגמ' שם האם כדי להחשיב תקרובת צריך שיהיה כעין פנים או לא.
ויש ראשונים שמשמע בהו להקל, ועי' בתוס' שם, ובשו"ע יו"ד סי' קלט ס"ג פסק שתקרובת היא רק מה שהוא כעין פנים שכיוצא בו קרב ע"ג המזבח, אבל הש"ך שם סק"ג כתב בשם הב"ח דיש לחשוש לדעת הרמב"ם פ"ז מהל' ע"ז הט"ז המובאת בב"י דגם בתקרובת שאינה כעין פנים אסורה.
ואמנם זה ברור שכל דבר שהביאוהו לפני ע"ז אסור אם הוא דרך כבוד או אפילו דבר שאינו כבוד אם לפני מרקוליס, כמבואר בע"ז נא ע"ב ובשו"ע שם ס"ה ואפי' מה שאינו קרב בפנים כיון שהוא דרך עבודתה וכמבואר בתוס' ע"ז נא ע"ב ד"ה אפילו ובשו"ע שם ס"ז, אבל כל מה שאינו קרב בפנים להשו"ע אסור רק מצד נוי ע"ז ולא מצד תקרובת כמבואר שם ס"ג, ולכן מועיל לזה ביטול כמבואר שם ס"ב לענין נוי.
ובגוף מה שנקטו הב"ח והש"ך ובאר היטב בדעת הרמב"ם שגם דבר שאינו קרב בפנים אסור משום תקרובת (דהיינו שאסור לעולם ולא משום נוי שמותר על ידי ביטול) צ"ע מהיכן למדו, דאמנם הרמב"ם הזכיר בדבריו בפ"ז מהל' ע"ז הט"ז שגם דבר שאינו קרב לגבי מזבח נאסר, אבל לא הזכיר כלל אם הוא מטעם תקרובת או מטעם נוי, וכי תימא שמחמת שהזכיר מתחילה ענין קרב ע"ג מזבח, א"כ הרי השו"ע ג"כ הזכיר בתחילת סעי' ה' ענין קרב על גבי מזבח וג"כ מסיים שבמרקוליס אפי' דרך ביזיון אסור, והרי השו"ע ודאי אינו סובר שדבר שאינו קרב ע"ג מזבח נאסר משום תקרובת עי' מ"ש בסעי' ג', וכי תימא דמש"כ בסוף סעי' ה' על מרקוליס שנאסר אפי' דבר ביזיון מ"מ בעי' דבר קרב ע"ג מזבח, אבל בסעיפים אח"כ נזכר שוב בשו"ע שמעות כסות וכלים וכו' דרך כבוד אסור, וכי תימא דשם כבר הוא אסור משום נוי ולא משום תקרובת, א"כ מאי דוחקא כ"כ לפרש כ"ז גם ברמב"ם שהאיסור רק מחמת נוי ולא מחמת תקרובת, ועוד צל"ע למה סובר הרמב"ם דע"ז שדרך לעובדה במקל וזרק מקל בפניה המקל לא נאסר, הרי היה צריך להיאסר מדין תקרובת, וזה צל"ע בפני עצמו גם לדעה בגמ' (שיש לומר שהיא דעת השו"ע) שאבנים הנזרקות על מרקוליס אסורים משום נוי בלבד ולא משום תקרובת, א"כ למה במקל אינו נאסר משום נוי, וצל"ע בכ"ז, ובלי נדר אשתדל לברר עניינים הללו עוד.
עכ"פ אם האבנים שע"ג מרקוליס אסורים משום תקרובת יש מצוה לאבד גם תקרובת ע"ז כדמשמע ברמ"א סי' קמו סי"ד, אבל בניד"ד יש לברר את הענין הנזכר לעיל לענין נטילת אבנים ממרקוליס אם דינם כתקרובת או כנוי, דאם דינם כנוי, אע"פ שיש מצוה לאבד גם נוי ע"ז, מ"מ בנוי מועיל ביטול ויש ביטול במרקוליס וכנ"ל.
הוספה לאחר עיון נוסף בדברים
שוב ראיתי שבספ"ח נקט הרמב"ם שאבני מרקוליס מועיל להם ביטול, ולפ"ז העירו השער המלך והאחרונים (עי"ש בספר המפתח) איך מהני ביטול אם הוא מחמת תקרובת.
אבל לפי דרכנו למדנו דמבואר בזה לכאורה שנקט הרמב"ם להלכה דרק תקרובת כעין פנים לא מהני ליה ביטול, וצ"ע על כל הנך האחרונים שלא נקטו בדעת הרמב"ם לומר שתקרובת אינה נאסרת אם אינה כעין פנים (אלא רק מדין נוי ע"ז בלבד), לפי האמור שלכאורה אין הכרח לומר כך בדעתו אלא רק יש הכרח להיפך.
וראיתי במאמר הנ"ל שהזכרתי, שציין בשם החזו"א יו"ד סי' נו סק"ז דבאמת אין האבנים המושלכות אסורות מחמת תקרובת אלא מחמת נוי, ואינו לפני כעת לעיין שם אם אמר כן בדעת הרמב"ם או לא.
ולולי דבריו לכאורה היה מקום לומר באופן אחר דהגדר הוא תקרובת רק שלא נאמר בזה חומר דין תקרובת, שאף שתקרובת רגילה אין לה ביטול, אבל תקרובת שאין כמותה בפנים אין לה ביטול, ושוב מצאתי שהובא כן בשם השכנה"ג בשם הרמ"ך בפ"ח מהל' ע"ז ה"ט שאבנים אלו המושלכים על המרקוליס הם תקרובת רק דמהני להו ביטול, רק שיש לברר אם נאמר כן בכל תקרובת שאין כמותה בפנים לדעה זו, שכך הפשטות הפשוטה בדברי הגמ' ע"ז נא ע"א, אבל אינו נפק"מ לנידון דידן, ומצאתי שהריטב"א ע"ז מט ע"ב נקט להדיא בשם הראב"ד שכל שאינה כעין פנים יש בו משום תקרובת אבל מועיל בו ביטול והריטב"א דחה דבריו, ובשער המלך פ"ח מהל' לולב נקט כן בדעת הרמב"ם.
אבל אפשר לומר לעולם ע"ד מה שהובא בשם החזו"א שכל תקרובת כוללת גם נוי ודבר שלא נאסר משום תקרובת מחמת שאינו דומיא דפנים אינו נאסר גם מחמת נוי (ועפ"ז אולי יתיישב מה שזרק מקל בפניה אינו נאסר כיון דסבירא לן גם להרמב"ם (כמו שמשמע מפרק ח כנ"ל) דרק תקרובת כעין פנים נאסר, וממילא אבנים שנרקו כדי להישאר שם נארו מחמת נוי, אבל זריקת מקל שעומד לנטילה משם כיון שאינו נאסר מחמת תקרובת שאינו כעין פנים הלכך גם אינו נאסר משום תקרובת, וזה יתכן רק לפי הצד שהרמב"ם סובר שאין אבנים אלו משום תקרובת דבעי' כעין פנים אלא רק משום נוי).
ויש לציין שדעת התוס' בע"ז נ ע"א ד"ה בענין שאם הדבר הוא תקרובת ולא נוי לא יהיה בו איסור אם הוא דבר שאינו קרב לגבי מזבח, אבל לא נתבאר הגדר הברור בין נוי לתקרובת, ועכ"פ זה מבואר לענין שבר מקל שהוא תקרובת ולא נוי ולכן אינו נאסר משום שאינו קרב לגבי מזבח, ולכך צ"ל דאם אבני מרקוליס נאסרין ויש להם ביטול ע"כ שהם נוי ולא תקרובת, דהרי אם הם תקרובת ע"כ דסבירא לן כמאן דאמר שתקרובת נאסר גם מה שלא קרב בפנים ואז היה צריך להיות הדין שלא יועיל לזה ביטול, והרי אפי' הרמב"ם פסק שמועיל ביטול באבנים הללו להדיא בפרק ח' מהל' ע"ז, וכ"ש שאר הראשונים שנקטו להדיא שאין תקרובת אלא בדבר הקרב בפנים כהתוס' והטור סי' קלט.
וזה מוכח בגמ' דגם מי שמתיר תקרובת שאין כמותה בפנים אבל אוסר אבנים שהושלכו על המרקוליס עד שיתבטלו, כן מוכח בגמ' דבעינן לזה ביטול, ולפי המבואר בחזו"א הוא מיושב דאם אין כאן תקרובת יש כאן נוי שדינו שאסור עד שיתבטל.
ועכ"פ זה מפורש בהרמב"ם שגם האבנים הללו שהושלכו ע"ג המרקוליס יש להם ביטול, בין אם נאמר שיסבור הרמב"ם שיש דין של תקרובת שנאסרת שיש לה ביטול, ובין אם נאמר שיסבור הרמב"ם שהוא דין נוי ע"פ מש"כ החזו"א וכמבואר שכמה דברים מתיישבים לפי זה, עכ"פ מאחר שסובר הרמב"ם שיש להם א"כ כיון שבטלה הע"ז בטלו משמשיה כמ"ש השו"ע לגבי משמשיה, וה"ה האבנים שהושלכו עליה, עכ"פ אם הם אסורים משום נוי, וגם תקרובת אם סבירא לן שכזה תקרובת מועיל לו ביטול לכאורה ה"ה שיועיל ביטול גם על ידי ביטול הע"ז ואם עזבוה עובדיה הו"ל ביטול לכל הענין של הע"ז עם נוייה, ויל"ע בזה.
ולסיכום הדברים, הנה להסוברים שאין תקרובת אלא כעין פנים פשיטא שלא נאסרו האבנים הללו לעולם (דהיינו דלא נימא שלא יועיל להם ביטול), וגם הרמב"ם שיש שנקטו בדעתו שסובר שיש תקרובת גם שלא כעין פנים, הרי באבנים הללו הזכיר להדיא שמועיל להם ביטול, וכ"ש אם נאמר דהרמב"ם אינו חולק עליהם בגדר תקרובת.
מק"ט התשובה הוא: 7331 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7331
