הט"ז כ' דבריו בג' מקומות, ביו"ד סי' קיז סק"א, בחו"מ סי' ב סק"ב, ובאו"ח ס"ס תקפח, ואם כי הט"ז לא ביאר להדיא דעתו לענין ממון, דבממון יש מקום לומר דב"ד יש להם רשות לתקן תקנה כנגד דבר המפורש בתורה שהרי אינם אלא מפקיעי ממון, והדעת נותנת דאינו תקנה כנגד דבר המפורש בתורה כיון שהתורה נתנה רשות לב"ד להעביר ממון ומכיון שהם כעין בעלי הממון ויש להם זכות מן התורה להעביר את הממון לאדם אחר אינו נחשב כדבר המפורש בתורה.
אולם מסתימת דבריו בחו"מ שם משמע דקאי גם על ממון, דהא השו"ע שם להדיא מיירי גם על הפקעת ממון, וע"ז כתב הט"ז דבריו, וכן משמע שלמדו המנ"ח במצוה שצה והאילת השחר בזבחים צח ע"ב בדעת הט"ז, ממה שלא תירצו כן על תמיהתם בדעת הט"ז, ועי' סברא מעין זה בריטב"א כתובות כו ע"א.
אולם יש מהאחרונים שלא למדו כן בדעת הט"ז, ואולי זה באמת הטעם שהט"ז גופיה לא הוקשה לו קושיות המנ"ח והאילת השחר משום שהוא לא אמר דבריו בדיני ממונות.
ובאמת יש לדחות הראי' מהט"ז בחו"מ דהרי לא קאמר להדיא שתנאי זה קיים בהפקעת ממון שאין מפקיעין אלא דבר שאינו מפורש בתורה, אלא סתמא קאמר על כל הדברים האמורים בשו"ע שם שמתוך זה מפקיעין רק אם הוא כנגד דבר שאינו מפורש בתורה, וכל חד כדאית ליה, ולגבי ממון אפשר דאה"נ אין לזה קצבה.
והעירו מדתנן שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אע"ג דדרשי' ואל כליך וכו' בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית.
והיה מקום לומר דהט"ז לא מיירי אלא בדבר המפורש ולא בדבר הנלמד מדרשא, דמצינו כמה חילוקים בין דבר המפורש לדבר הנלמד מדרשא, כמו לגבי שן ועין למאן דאמר הכי בקידושין כה, וכן לענין נשבע לבטל מצוה בשו"ע יו"ד איכא חילוקי דינים בין דבר המפורש בתורה לדבר הנלמד מדרשא.
אולם בט"ז בסי' תקפח שם מבואר להדיא דגם דבר הנלמד מדרשא הוא בכלל זה עי"ש.
ומ"מ צע"ג על הט"ז דהרי דברים הנלמדים מדרשא מצינו הרבה שתקנו שלא כפי הנלמד מדרשא, וכמו דין בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע ועוד רבים, ואולי מחמר הקושיא צריך לחלק בין דרשא הנלמדת ממשמעות לדרשא הנלמדת מדיוק או בגז"ש או באם אינו ענין.
ואולי יש לומר דכיון שיש מנהג בזה כדפרש"י ורע"ב א"כ מנהג הוא כמו תנאי כיון שהכל נעשה על דעת המנהג עי' בריש פרק הפועלים, ואף אם הפקעה לחוד נראה להמון כעוקר דבר אבל בעושה על סמך האינו נראה להמון כעוקר דבר מן התורה.
מק"ט התשובה הוא: 120565 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120565