מי שנרדם באמצע קריאת שמע ואינו זוכר היכן הוא אוחז מה יעשה

מקורות:

שו”ע או”ח סי’ סד ס”ב ומשנ”ב שם סק”ז.
ומשמע במשנ”ב שם שהחמיר גם בברוך שם לענין כוונה, והטעם נראה כיון שאפשר להחמיר בקל, אבל יש כמה מקומות במשנ”ב שדן בזה, עי’ בסי’ סג סקי”ב, ובבה”ל סי’ סא סי”ג ד”ה אחר נקט שם לעיקר הדין שאין מעכב אם לא כיון בברוך שם, ואעפ”כ החמיר בסי’ סד שם משום שאפשר להחמיר בקל, וכמו שכ’ בבה”ל סי’ סא שם שאם עדיין לא התחיל ואהבת יש להחמיר.
(ובמקרה שהתחיל ואהבת ועדיין לא סיים הק”ש יל”ע היאך ניישב סי’ סד שם עם הבה”ל בסי’ סא שם).
[ואולם עי’ סי’ סז סק”ד ויל”ע].
ויתכן שהטעם להחמיר אינו משום שאפשר להחמיר בקל אלא משום שעדיין אוחז שם, וכמ”ש המשנ”ב בסי’ סד שם שאם עדיין אוחז בוודאות באמצע ק”ש יש להחמיר בספק ק”ש אפי’ בספק דרבנן כיון שעדיין אוחז שם עי”ש, ועי’ בכללי ספקות להש”ך, וכעי”ז הורה הגרנ”ק לענין ספק באמצע שנים מקרא, ולפ”ז גם אם קשה עליו לכוון שוב יתכן שיהיה עליו להשתדל לכוון שוב.
ואע”פ שאינו דומה ממש למקרה של המשנ”ב בסי’ סד כיון ששם הנידון הוא על הקריאה שעדיין אוחז בה וכאן הוא הנידון על הכוונה שכבר סיים בה, מ”מ יתכן שמאחר שלענין הקריאה עדיין אוחז בזה לכן גם לענין הכוונה חשיב שעדיין אוחז בזה.
ומ”מ לפי כל הנ”ל יוצא שמה שהחמיר המשנ”ב בסי’ סד לקרוא שוב ברוך שם אם אינו זוכר שכיון בו הוא אם אינו זוכר שהמשיך הלאה, אולם אם זוכר שהמשיך הלאה למשל עד סוף פרשה ראשונה ואינו זוכר אם כיון בברוך שם לא יצטרך לחזור, וקל להבין.
אם רק התנמנם בק”ש ולא נרדם באמצע ולא השמיט מילים יש בזה דינים אחרים, עי’ סי’ ס”ג ס”ה ונו”כ שם.