שחרית

יש להזהר בדיני שמא ימשך כמו בכל מצוה דרמיא עליה ואף באופן שמעמיד שומר וכיו”ב אינו כדאי להמתין מכמה טעמים וגם בלימוד אין ראוי להתעכב קודם, ובמקום הצורך דביטול תורה באופן שיש צורך מיוחד אם העמיד שומר עכ”פ עדיין לא נכנס לסוכה ואין חשש לגשמים מותר להקל לפי הצורך כיון שאינו ברור שיש איסור כלל בשהייה מעיקר הדין, ובמקום ת”ת דרבים או מי שתורתו אומנתו יש יותר מקום להקל ובלבד שיעמיד שומר.

מקורות:

הנה בתחילת דבריכם הבאתם דברי המטה אפרים סי’ תרכה סמ”ד שלא להשתהות באכילה בליל סוכות, ואחר כך הבאתם כמה נידונים שמצינו בפוסקים בעלמא לענין מהות השמירה המועלת במצוות אחרות שיש בהם ג”כ איסור לשמא יימשך.

ולענ”ד דכוונת המטה אפרים כאן הוא גם מצד עצם השיהוי שהוא דין לכתחילה כמו שיתבאר מטעם כבוד יו”ט ומשום מצוה דרמיא עליה, והוא נוסף על האיסור הדיני שיש שמא ימשך, ולכן גם כשמעמיד שומר כוונת המטה אפרים דיש להזדרז, והוא הדין כשאינו לומד כלל דמצד עיקר הדין אין איסור לאחר את אכילת הלילה כמו שהוא במעריב, ואעפ”כ פשוט מלשונו של המטה אפרים שהוא מזהיר להקדים גם בזה, דלרבותא קאמר דגם לצורך לימוד לא יאחר וכ”ש מי שאינו לומד.

והנה לגבי הענין הנ”ל המבואר במטה אפרים (שלא להמתין משום כבוד יו”ט) משמע לכאורה בדבריו שעיקר אזהרתו הוא כשכבר עומד בסוכה וז”ל, אחר שיכנס לסוכה והשלחן ערוך והכל מתוקן לסעודה אין לעשות שהות אפילו בענין לימוד, רק יעשה קידוש מיד, ומכל שכן אם אין הרקיע בטהרתו ויש לחוש שמא ירדו גשמים שלא ישהה כלל ע”כ.
 

ומבואר דיש האופן שאחר שיכנס לסוכה (שאז כבר הזמין האושפיזין כמ”ש האלף למטה שם [כמו שיובא לשונו לקמן], ולכן אינו נכון להמתין, וגם אם לא אמר הנוסח של הזמנת האושפיזין הנזכר בזוהר מ”מ אפשר דעצם היותו שם חשיב כמזמין האושפיזין כיון שמובטחים אנו שהם באים וכביכול ממתינים לסעודה, דהרי לא הזכיר שם בפנים כלל ענין אמירת האושפיזין אלא כניסה לסוכה גרידא), ויש האופן שאם אין הרקיע בטהרתו (היינו בכל אופן שיש חשש שירד גשם ולאפוקי אם יודע שלא ירד גשם ע”פ הודעות רשות מזג האויר במידה והם הוחזקו כדוברי אמת דפשיטא שבאופן כזה לא מיירי המטה אפרים בטעמו הזה, וה”ה אם עומד במדינה שאין יורד בה גשמים כלל, אז ג”כ אין נפק”מ אם הרקיע בטהרתו או לא), שאז אם אין הרקיע בטהרתו אין לשהות כלל ובתיבת “כלל” יש מקום לכאורה לפרש דרוצה לומר שבזה לא ישהה גם אם עומד חוץ לסוכה ועדיין לא נכנס לסוכה.

ולפ”ז הפשטות הפשוטה נמצאת דר”ל שבאופן שכבר נכנס לסוכה אין להמתין גם אם הרקיע בטהרתו, ובאופן שאין הרקיע בטהרתו אין להמתין גם אם עדיין לא נכנס לסוכה.

ויעוי’ גם בסידור יעב”ץ בית יעקב (רחוב ג בית אלקים אות ג) שכתב דאחר שמברך חבירו אחר התפילה הולך לביתו לשלום ונכנס מיד בסוכה אם לא לאיזה צורך עכ”ד, ושוב כתב שם באות ו כשהשלחן ערוך ומתוקן לסעודה לא יעשה שהות אפי’ בלימוד ועושה קידוש מיד וכ”ש כשמעונן ויש לחוש לגשם עכ”ל.

והנה ז”ל האלף למטה על המטה אפרים שם סקע”ג הטעם כיון שהזמין האושפיזין יש לו להיות מן הזריזין מקדימין, ושהוי מצוה לא משהינן, וגם שמא ימשך עד חצות הלילה וצריך לאכול כזית עכ”פ קודם חצות עכ”ל, והנה מש”כ שהזמין האושפיזין יש לומר דהוא כעין דרך ארץ שלא לעכבם מפני כבודם, ומש”כ שהוי מצוה לא משהינן היה מקום ליישבו בקל עם תחילת דבריו דאחר שכבר הזמין האושפיזין ממילא כבר יש עליו יותר תוקף חיוב המצוה, אבל יותר נראה דשהוי מצוה לא משהינן אינו שייך דוקא להזמנת האושפיזין (ועי’ להלן), ומלבד זה הביא יש טעם אחר דשמא ימשך וכו’.

וכל הדברים כאן אינם ברורים דהרי הטעם שמא ימשך אינו אוסר שיהוי בעלמא בתפילת מנחה ומעריב (ולענין ק”ש של שחרית השו”ע פסק דברי התר”י למהר קריאתה, ובאמת שם בדשחרית החמיר המשנ”ב בסי’ פט סקל”ג בשם החי”א דאפי’ בשיעור קבוע לא מהני אע”ג דליכא למיחש שם שמא ימשך, אע”ג דבסי’ תלא הקיל המשנ”ב אפי’ בלומד חוץ לביתו, ובאמת בשחרית נאמרו כמה דינים שנאמרו כמעט רק בשחרית כמו איסור טעימה כל דהוא ואיסור עיסוק בעסקיו ואיסור שאלת שלום במשכים לפתחו ואיסור יציאה לדרך באופנים האסורים, ואפי’ במוסף לא נאסרה טעימה כל דהוא כמבואר במשנ”ב ובפוסקים, וצל”ע אם מצינו עוד מקומות שנאמרו דינים כמו בשחרית, ולענין קידוש אין להביא ראיה דשם הוא דין מיוחד בעונג שקידוש במקום סעודה מחמת זה כדפירש רשב”ם וא”כ היא מצוה דתליא באכילה וסברא לאסור כל טעימה קודם לכן), א”כ מה שהזהיר בטעם דשמא ימשך מיירי לכתחילה בעלמא ומצוה מן המובחר, א”כ מאי נפק”מ אם נכנס לסוכה או לא ואם הזמין את האושפיזין או לא, ועוד דטעם דשהוי מצוה לא משהינן לכאורה שייך גם אם עדיין לא נכנס לסוכה כיון שגם זה מוטל עליו להכנס לסוכה ולעשות את הקידוש והסעודה.

ולכן נראה כמשנ”ת דכ”ז אינו מצד חיובים אלא מצד מה שראוי, וגם מש”כ שהוי מצוה לא משהינן ר”ל דכיון שהיא מצוה עוברת וקי”ל מצוה עוברת קודמת למצוה שאינה עוברת, וכיון שהמצוה מוטלת עליו עכשיו ואינה יכולה להתקיים על ידי אחרים (עי’ מו”ק ט) וגם אינו יכול להיפטר ממנה, לכך ראוי לו שלא להתעכב.

וכעין מה שכתב השו”ע סי’ רעא ס”א לענין אכילה בליל שבת שיש להקדימה מיד ולא לאחרה (ועי’ בספר בן ידיד על הרמב”ם שדייק דגם האכילה יש ענין שתהיה מיד ולא רק הקידוש וכן נראה דעת הב”ח שם, וכן דעת הר”ח פלאג’י ביפה ללב על השו”ע שם ע”פ הזוהר ובשם האחרונים וכן הוא במקור חיים למהר”ח הכהן על השו”ע שם, ואולי זהו גם כוונת הלבוש שם שהזכיר ענין האכילה על המהירות ובפני עצמו הזכיר ענין קידוש קודם האכילה, וכן מוכח מגמ’ דשבת דלקמן עכ”פ באופן רגיל, ויתכן שכך יסבור גם המטה אפרים לפי שיטתו כאן, ודלא כהמג”א והמשנ”ב שם, ובאמת יש לדון לדעתם בענייננו דשם יש סברא דאמרי’ בכניסתו דיש שלמדו שהוא דין בכניסתו ממש ועי’ בב”י שם).

ובספר יוסף אומץ להר”י יוזפא הביא מסדר היום (תחילת הפרק סדר קידוש ליל שבת ויו”ט) שהזהיר מאוד על זה [לגבי שבת] וכתב שאפילו בבית הכנסת לא יתעכב הרבה ותיכף בהיכנסו לביתו יקדש מיד ולא יפסיק וכל הזריז להקדים לקידוש היום הרי זה משובח עכ”ל, וכ”ז דלא כשו”ת הרמ”ע מפאנו סי’ ב שהקיל בזה.

וגדולה מזו אמרו בשבת קיט לגבי זוגי דרבנן שהתעכבו בלימודם במקום לענג את השבת במטותא מינייכו לא תחלונה, וכ”ש שעונג שבת אינה חיוב גמור מדינא וגם ישנה לשיעורים וגם נדחית מפני עוני וגם היא דברי קבלה ואעפ”כ יש למהר בלימודו בשביל זה, וכ”ש כאן שהוא חיוב והוא דאורייתא ואינו לשיעורים (דא”א לקיימו בפחות מכזית), וצא ולמד מש”כ הרמ”א אפי’ לענין לימוד בע”ש שיש למעט כדי להכין צרכי שבת כמ”ש הרמ”א ס”ס רנא, וכ”ש כאן ויש לציין דגם כבוד יו”ט גופא הוא רצון התורה כמבואר ברמב”ן בפרשת בא ועוד ברמב”ן בפרשת אחרי מות.

ובפסחים קט ע”א דאמר ר”ע מימי לא אמרתי הגיע עת לעמוד בבהמ”ד חוץ מליל פסחים וכו’, ועי’ בדעות בשו”ע ובבהגר”א ובמשנ”ב לגבי קריאת המגילה באלו מצות נדחה להקדים ובאלו מצות נדחה להדחות עי”ש.

ויש לציין דגם אם נימא דהאלף למטה אכן מיירי בטעם שכתב לגבי אושפיזין רק באופן שכבר הזמין אותם והיה בסוכה, מ”מ הרי יש עוד צירוף טעמים נוספים, ולכן כל טעם נוגע באופן אחר, דטעם מה שהזמין האושפיזין אפשר שיותר נוגע אם נכנס לסוכה, וטעם שיהוי מצוה לא משהינן אפשר דיש מקום לומר דנוגע גם כשלא נכנס לסוכה עדיין, וטעם שמא יפסיד חצות עיקרו נאמר באופן שיש לחוש שמא ימשך אבל משמע דבכל גווני קאמר לה לכתחילה למצוה מן המובחר שלא יפסיד המצוה, וזה ודאי אינו נפק”מ אם כבר נכנס לסוכה או לא, וטעם שמא ירדו גשמים הוא מחזק הטעם הזה האחרון שמא יפסיד חצות ושייך בעיקר כשאין הרקיע בטהרתו, אבל ג”כ לכל הצדדים טעם זה אינו דוקא כשכבר נכנס לסוכה כמו שנתבאר בתחילת התשובה.

וכל הטעמים דלעיל הוא אף אם אינו לומד או אם לומד ומינה לו שומר כדין, ואה”נ יש לציין דאמנם באופן שלא מינה שומר ללימוד יש בזה בעיה נוספת מצד שעשוי להתבטל ממצוה דרמיא עליה, ויתכן שאם לא מינה שומר יהיה אסור מדינא, וכמו שהערתי בשכיחא לענין ההולך לישן קודם קידוש בליל שבת, מ”מ כאן גם כשמינה שומר יש לו להקדים מצוה דרמיא עליה.

ובאופן אחר יתכן לבאר הטעם דשהוי מצוה לא משהינן דשייך דוקא אחר שנכנס לסוכה, דעיקר מש”כ המטה אפרים אחר שיכנס לסוכה אינו רק משום שהזמין האושפיזין אלא גם משום שעכשיו מוטלת עליו המצוה, וכלשונו אחר שיכנס לסוכה והשלחן ערוך והכל מתוקן לסעודה ע”כ, ורצה לומר דעכשיו כבר חל עליו חיובא בודאי וכבר יש כאן מעין מעביר על המצוה כיון שהכל מתוקן לפניו אם לא יתקדם לזה.

ולכן נמצא דבס”ה יש כאן כמה טעמים, טעם אחד כמו בכל שבת שאין לאחר, וטעם שני משום דהוא כעין אין מעבירין על המצוות, וטעם שלישי משום שכבר הזמין את האושפיזין בעצם היותו שם, וטעם רביעי שמא ירדו גשמים וכ”ש אם אין הרקיע בטהרתה, והיינו טעם דשמא ימשך כמו בדין מעריב, וכמו שנתבאר דאפי’ טעם דשמא ימשך שהוא מעיקרו טעם השייך מצד הדין (כגון באופן שלומד ולא העמיד שומר) אעפ”כ כאן יש מקום להקפיד בשמא ימשך יותר גם בדבר שאינו מחוייב מצד הדין כיון שהיא מצוה חביבה הבאה מזמן לזמן.

ויתכן עוד דמש”כ המטה אפרים אחר שיכנס לסוכה אינו משום דתליא בבחירתו אם רוצה להיכנס לסוכה או לא, דגם מש”כ על השלחן ערוך ומתוקן לסעודה, וכי תימא שזה בבחירתו אם לעשות כן או לא, דהרי בזה ודאי בעינן שלחנו ערוך מבעוד יום כמו בשבת, א”כ מאן לימא לן דבבחירתו אם ליכנס לסוכה עכשיו או לא, וכידוע שהמטה אפרים נסדר ע”פ סדר ההנהגה בזה אחר זה, ומתחילה דן מתי לעשות הקידוש וכו’, ואחר כך מפרש דאחר שנכנס לסוכה יתחיל מיד, ומאן לימא לן שהוא תליא בבחירתו ויכול להתעכב בכניסה לסוכה (ועי’ יסוד ושורש העבודה), ובזה ניחא דלא תקשי מכל שבת שכתב השו”ע שיש לו להקדים הסעודה אע”פ שעדיין אינו בביתו לפני שלחנו.

לעיקר הנידון שעוררת במכתבך למעשה האם אפשר להקל לצורך לימוד או לא, הנה זה ברור שהשאלה היא רק באופן המותר על פי דין כשיש שומר או שמירה באופן המועיל, ואעפ”כ לכתחילה יש לאכול מיד, וזה עיקר דעת המטה אפרים.

ומצינו קולות למי שתורתו אומנתו לימוד בקריאה”ת למי שתורתו אומנתו לכל חד מהדעות כדאית לה, ולימוד תחת שמונ”ע למי שתורתו אומנתו (עי’ שבת י ע”א), ועי’ סי’ צ סקי”ח, ולא שממש שייך לכאן אבל חזינן שהכירו בזה שמצוות לימוד תורה הוא גדול מכל המצוות (עי’ מו”ק ט ע”א וירושלמי פאה פ”א ה”א) ועוד.

וכן מצינו באופנים מסויימים שהקילו בת”ת דרבים, ועי’ עוד בסוגי’ דברכות גבי ר’ יהודה הנשיא בשעה שהיה מעביר ידיו על פניו ובראשונים שהזכירו שם לגבי הקולות שהקילו בת”ת דרבים (וקצת דיברתי מזה בתשובה אחרת), וגם לענין קידוש בליל שבת עי’ בהגהות הרי”ש נתנזון על השו”ע שם בסי’ רעא ס”א דבת”ת דרבים יש להקל, וגם במשנ”ב בס”ס רנא שם הקיל בת”ת דרבים בלימוד בע”ש, ועי’ בספר יאר נתיב על נתיבות התלמוד ספר ב מער’ לימוד כט שהביא סמך לזה בירושלמי פ”א דסוטה ומויק”ר פ”ט ועוד מדרשים שכך היו נוהגין בזמנם לענין ליל שבת קודם הסעודה, ועי’ עוד בסוגי’ דמגילה ג ע”א לענין ת”ת דרבים, וכן בלימוד קודם שחרית בלא שומר הקילו בת”ת דרבים במי שמלמד לרבים כמ”ש בסי’ פט.

אבל אם יש צורך לימוד לפעמים האידנא מקילים יותר כל דבר שאינו אסור מעקר הדין לצורך לימוד עכשיו שהדורות חלושין וצריכין חיזוק, וכמו שידוע ההתבטאות של החזו”א לענין הליכת תלמיד ישיבה לסעודת ברית מילה, והכל לפי הענין ולפי הצורך וכמובן שהאומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו, ולכך צריך לידע הדרך הישרה בזה, ובודאי שאם אפשר להקדים לבהמ”ד וללמוד קודם מעריב או קודם מנחה יוצא גם סברת המטה אפרים בזה.

ומיהו לפי מה שנתבאר שבדברי המטה אפרים יש כמה טעמים ואין כולם נוהגים בכל גווני, חשבתי לפ”ז אולי ג”כ מש”כ שלא ילמוד אולי גם זה אינו נוגע בכל גוני אלא רק כשכבר נכנס לסוכתו או כשיש חשש אמיתי שירדו גשמים על הדרך שנתבאר, שבאופנים אלו השהיה היא חמורה יותר, משא”כ כשעומד חוץ לסוכתו דלפי מה שנתבאר שאין שום ראיה ברורה מתוך דברי המטה אפרים להחמיר בזה (דלענין הזמנת האושפיזין הרי מיירי בתוך סוכתו, ולענין מה שטענתי שאינו מפורש בדבריו שאינו מחוייב להיכנס לסוכה, מ”מ גם אינו מפורש להיפך, ולענין מש”כ שהוי מצוה וכו’, הרי לפי מה שנתבאר דיש צד לפרשו רק כשכבר עומד בסוכתו והכל מוכן כדין אין מעבירין וכו’, ולענין מש”כ מצד שמא ימשך אולי מיירי בעיקר באופן שיש חשש לגשמים שבזה מחמיר גם כשהוא מחוץ לסוכה כדמשמע בפנים, ולענין השו”ע לענין הקדמת האכילה בליל שבת שמא לענין זה ס”ל כהמג”א שהעיקר הוא הקידוש וס”ל כהמקילים שבקידוש דאורייתא בכניסתו יצא כבר במעריב, ועי’ במשנ”ב ריש סי’ רעא סק”א וסק”ב, וממילא אין הכרח ברור להחמיר בזה, וכ”ש שאין כאן חיוב להחמיר מעיקר הדין דכל הלילה זמנה של אכילת הכזית עד חצות, א”כ אין מחוייב להחמיר במקום צורך אמיתי).

מה שהקשה כת”ר על מש”כ בכתב סופר או”ח סי’ קי”ח היאך כתב דילפינן הקדמת האכילה מפסח לסוכות, והקשה כת”ר דהרי בפסח הוא דין מיוחד שלא ישנו התינוקות, הנה אה”נ דהכתב סופר לא קאמר מצד זה דדינא דלא ישנו אינו שייך באמת לסעודה אלא למצוות והגדת לבנך, וממילא לא את טעם זה לומדים מפסח לסוכות, וגם הוא דין חיצוני דתליא בתינוק אם יש תינוק, אלא אידך טעם שהביא שם שבפסח מאחר שאינו להנאתו כמבואר שם, א”כ בודאי שייך זריזין מקדימין וממילא טעם זה למדין גם לסוכות כיון שהוא טעם השייך לסעודה עצמה ושייך ללמוד משם לכאן, רק דגם בזה צ”ב דקיי”ל להלכה כר”ע דאין למדין אפשר משאי אפשר דלא כר”א וצ”ל שסובר דאינו מוגדר שאי אפשר כיון שבשניהם הוא אפשרי, ואולי משייך זה לנידון של דון מינה ומינה, וצל”ע.

ובתשובות נפרדות [ד”ה הלומד בבית הכנסת בליל שבת או יום טוב קודם סעודה האם חשיב שומר כיון שודאי יבוא לביתו, וכן בד”ה מי שלומד לפני מעריב עם קטן שהוחזק כבר להפסיק לימודו ולא יישאר הרבה האם חשיב כשומר] אתייחס לעוד נקודות שהעיר כת”ר במכתב.

יאמר אותה בברכותיה, ואם יכול להתפלל או לומר ק”ש בברכותיה עדיף לומר ק”ש ותפילה מלומר ק”ש וברכותיה בלא תפילה.

ומ”מ כ”ז באונס גמור כגון בפיקו”נ וכיו”ב אבל שלא במקום אונס אסור לקרוא ק”ש בברכותיה ולהפסיק.

מקורות:
בעצם השאלה יש כאן ב’ נידונים, האחד האם יש מקום לומר קריאת שמע בברכותיה בלא פסוקי דזמרא, בשעת הדחק כשא”א לומר פסוד”ז, והשני האם אפשר לומר ק”ש בברכותיה בשעת הדחק בלא להסמיך גאולה לתפילה כשא”א להתפלל.

והנה לגבי שאלה הראשונה זה פשוט שמי שאינו יכול לומר פסוד”ז יאמר רק ברכות ק”ש, כדמוכח בטור ושו”ע או”ח ס”ס נב עי”ש.

אבל לגבי השאלה השניה יש לדון בזה, האם סמיכת גאולה לתפילה הוא לעיכובא לברכות ק”ש דבלא זה חשיב שלא אמר ברכות ק”ש כדין, או לא.

וגם אם תמצי לומר דאינו לעיכובא בברכות ק”ש בדיעבד, מ”מ יש מקום לדון דשמא סמיכת גאולה לתפילה חובה היא, ואם אינו סומך גאולה לתפילה עובר איסור, כמו שהביא הטור בסי’ קיא משל הירושלמי לעני שהקיש בפתח והפליג, הלכך שמא נאמר דעדיף שלא לומר ברכות ק”ש כלל כדי שלא יעבור איסור זה, ולענין ברכות ק”ש נימא דאנוס הוא, או דילמא שיאמר ברכות ק”ש דבסדר העדיפויות עדיף לומר ברכות ק”ש לכה”פ משלא לומר כלל.

ויעוי’ בשו”ע ומשנ”ב ס”ס קיא, וכעי”ז במשנ”ב סי’ נב סק”ז, דמסמך גאולה לתפילה בתפילת שחרית טפי עדיף מתפילה בציבור, והוא מרשב”א ח”א סי’ קיא, ומשמע מזה שהוא דרגת עדיפויות להעדיף סמיכת גאולה לתפילה על פני תפילה בציבור, אבל לא משום שמסמך גאולה לתפילה הוא תנאי גמור בק”ש או בתפילה, וכן מה שבערבית אמרו בסי’ רלו מרשב”א שם ע”פ הגאונים שתפילה בציבור קודמת למסמך גאולה לתפילה משום שתפילת ערבית רשות (כמ”ש הרשב”א שם בטעם הדבר, הובא בב”י ס”ס קיא), מ”מ מבואר בזה שאינו תנאי לעיכובא בסדר התפילה, וגם ממה שכ’ הראשונים דהשתא תקון רבנן בתראי ברוך ה’ לעולם וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית, כדי להכיר שתפילת ערבית רשות, בזה ג”כ מבואר שסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בתפילה דאם היה תנאי בגאולה או בתפילה לא היה שייך תקנה כזו כלל ופשוט, ואף שיש דעות אחרות בטעם היתר התקנה כמ”ש בטור וב”י סי’ רלו, ויש דעת הגמ”י שהוא כגאולה אריכתא, מ”מ אעיקר דינא לא פליגי שמסמך גאולה לתפילה אינו תנאי בגאולה או בתפילה, וגם בגמ’ בברכות ד ע”ב עי”ש איזהו בן עוה”ב הסומך וכו’ ג”כ לא משמע דבתפילה של ערבית יש חיוב מעיקר דינא דגמ’ לסמוך גאולה לתפילה.

ויש לציין כסמך קטן שיש קצת משמעות בגמ’ בברכות י ע”ב שלא הוחזקו כחיוב גמור אצלם סמיכת גאולה לתפילה, דקאמר חזקיהו והטוב בעיניך עשיתי שסמכתי גאולה לתפילה, ואע”ג דיש לדחות דהיינו כותיקין ועי’ גם באמרי נועם להגר”א (ועי’ גם בב”י סי’ סו דמשמע שעיקר מצות סמיכת גאולה לתפילה היא כותיקין), מ”מ אם ניזיל בתר הפשטות הפשוטה של הגמ’ הכונה לעצם סמיכת גאולה לתפילה, דלא נזכר באותה סוגי’ כלל ענין ותיקין, ואף שיש לדחות דבימי חזקיהו עדיין לא נתקנה תקנה זו, (ועי’ ברמב”ם רפ”א מהל’ תפילה), מ”מ בדף ט ע”ב שם כל הסומך גאולה לתפילה וכו’ ג”כ משמע שלא החזיקו הדבר כחובה גמורה, ואע”ג דיש לומר דאח”כ קבלוה עלייהו מ”מ לא לענין לבטל ברכות ק”ש מחמת זה, ואע”ג דהתוס’ שם מפרשי לענין תפילה כותיקין מ”מ גם מלשון קושייתם אין משמע שהחזיקו הדבר כחובה (אלא אם כן נימא דבתירוצם חזרו בהם או דחדא מתרי קושיות נקטו אבל אין הכרח לומר לא כך ולא כך), ובטור ריש סי’ קיא משמע יותר שהבין ענין כל הסומך גאולה לתפילה כפשוטו ולא לענין תפילה כותיקין, אולם בסי’ נח ס”ב סובר הטור כפי’ התוס’ וכ”כ הרא”ש שם ואפשר שהטור בסי’ קיא סמך על דבריו בסי’ נח וכך הב”י בסי’ קיא פירש בדברי הטור כדברי התוס’, ואמנם בסי’ סו ס”ז נזכר בב”י הלשון אסור להפסיק וכו’ ומ”מ שמא ר”ל דקבלוהו עלייהו וגם אין לשון אסור בכל דוכתי ואכמ”ל או דר”ל אסור ממש היכא דאפשר, דאילו היכא דלא אפשר מבואר בטוש”ע סי’ סו ס”ח שיכול להפסיק בין גאולה לתפילה במקום הצורך.

ובטור שם אי’ שיכול להפסיק לברכת תפילין ג”כ היכא דלא היה אפשר לברך קודם לכן, אבל בשו”ע שם נזכר שאין להפסיק, ובמגיה בטור (הוצאת מכון ירושלים) כ’ שבחלק מנוסחאות הטור הנוסח כבשו”ע ושכן היה לפני הב”י אלא שבהמשך דברי הטור מוכח כנוסחת הספרים שיכול לברך עי”ש וכמו שהיה לפני כל שאר מפרשי הטור.

ובמשנ”ב סקמ”ב הביא דעת הפר”ח שיכול לברך כדעת הטור שלפנינו ושכ”כ בספר אבן העוזר, אבל דעת הדה”ח דין סמיכת גאולה לתפילה ס”ג והחי”א כלל כ ס”ז ושאר אחרונים כהשו”ע.

אולם גם להטור וסייעתו שיכול להפסיק לברכת התפילין הוא רק משום שהוא מעין התפילה וצורך התפילה, כמו שביאר המשנ”ב בסקמ”א טעם השו”ע להתיר להפסיק להנחת תפילין אז.

ובמשנ”ב סקל”ט הביא בשם האחרונים דבין גאולה לתפילה חמור מאמצע הפרק ואין להפסיק אלא בחשש סכנה, ומשמע שאין שום היתר להפסיק בו גם לצורך גדול.

היוצא מזה דפשטות הסוגיות בגמ’ שאינו חובה גמורה מעקר דינא דגמ’, אבל לכאורה כל רבוותא הנ”ל לא נקטו כן בפירוש הסוגיות, והם התוס’ והרא”ש והטור והב”י והגר”א ומשנ”ב, לפי מה שנתבאר בדבריהם, ומ”מ מסתבר שבניד”ד עדיף לקרות ק”ש בברכותיה, אף שלא יסמיך גאולה לתפילה, משלא לומר ברכות ק”ש ואז גם לא יסמיך גאולה לתפילה, ויש ללמוד כן ממה שנתבאר לענין פסוד”ז דאף שקבלוהו עלייהו כחובה והזכירו בזה דברי הירושלמי שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר מ”מ הקילו בשעת הדחק, ואע”ג דשם אינו חובה ממש לענייננו, ותדע דבסמיכת גאולה לתפילה לא הקילו בשעת הדחק שהוא דומיא דהתם בנידון לגבי פסוד”ז (כמבואר במשנ”ב ס”ס נב דמסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור משא”כ פסוד”ז להשו”ע שם), וביותר דלפי”ד המשכנות יעקב סי’ סז שחיוב פסוד”ז הוא חיוב גמור דעתו דגם בפסוד”ז עדיף לאומרם מתפילה בציבור כמו שהביא המשנ”ב בסק”ו, וא”כ לכו”ע א”א ללמוד מפסוד”ז לסמיכת גאולה לתפילה שהיא חובה כנ”ל, אעפ”כ יש ללמוד עכ”פ לענין מי שלא יוכל להתפלל שמונ”ע כלל שיאמר לכה”פ ק”ש בברכותיה.

[ואגב, הואיל דאתאן לזה, הנה מה שציין במשנ”ב לדברי המשכנ”י בענין פסוד”ז, ולכאורה דברי המשנ”ב בריש הסימן לא אתיין כוותיה, אבל יש לציין לדברי הבה”ל סי’ סט ס”ב דמשמע שפסק להלכה כדברי המשכנ”י לענין המבואר שם עי”ש].

ואע”ג דיש לטעון דיש טעם הירושלמי המובא בטור הנ”ל סי’ קיא לעני בפתח וכו’ לק”מ, דטעם זה גופא נוגע גם לתפילת ערבית במידה מסויימת (אע”ג דאינו באותה דרגא של חובה) ואעפ”כ נתברר על פי ג’ ראיות (מגמ’ דברכות ומרשב”א ומתוס’ דברכת ברוך ה’) דמעיקר דינא דגמ’ אינו חיוב גמור בערבית גם אם הוא חיוב בשחרית, וכמו”כ טעם זה דירושלמי נוגע גם להפסק בין ישתבח ליוצר, דגם ישתבח ופסוד”ז הם להקדים שבחו של הקב”ה, ואעפ”כ התירו הפוסקים לאיזה דברים להפסיק בין ישתבח ליוצר (אף בטלית שמבואר בסי’ סו ס”ח שאינו מענין שמונ”ע לענין הפסק בין גאולה לתפילה), אלכ מבואר מכ”ז שטעם זה אינו מפסיק כדי לומר שעובר איסור במה שאומר גאולה אע”פ שלא יוכל לומר תפילה אח”כ.

וכן יש ללמוד מדברי השו”ע סי’ פט ס”ח דבשעת הדחק שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין לקרוא ק”ש כשיגיע זמנה ואע”פ שאינו סומך גאולה לתפילה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד משיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה ע”כ, ומזה גם למד המג”א בסי’ רלה סק”ג דתפילה בזמנה גרידא ג”כ עדיפא מסמיכות גאולה לתפילה, וכן מבואר במשנ”ב שם סט”ו, ומוכח שם במג”א דהיינו גם שחרית ולא רק ערבית.

וכן יש להוכיח מדברי הבה”ל [סי’ קכד ס”ב ד”ה ש”ץ] שכ’ דמדברי הפוסקים משמע שתפילת ש”ץ (היינו ש”ץ שצריך לעמוד לפני הציבור קודם שקרא ק”ש והתפלל) קודמת לסמיכת גאולה לתפילה, אף שיקרא אח”כ ק”ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה, ומבואר מזה דכשצריך וא”א לסמוך גאולה לתפילה יקרא ק”ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה.

יש לציין עוד לדברי השו”ע בסי’ סז ס”א בספק קרא ק”ש קוראה שוב עם ברכותיה, והיינו אף אם כבר התפלל שמונ”ע, ומבואר שוב דסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בברכות ק”ש המעכב את אמירתם.

כמו כן יש לציין לדברי הרמ”א סי’ סט ס”א וכל שכן שאם לא התפלל וכו’ אע”פ שיצטרך לקרות וכו’ ודוק.

ויש לציין בזה עוד מה שיש משמעות בקצת פוסקים דסמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה כותיקין (עי’ שאלת שמואל סי’ יב שלמד כן מדברי רבינו יונה ד ע”ב מדה”ר ד”ה תניא, וכן בפרי יצחק ח”א סי’ ב למד כן מדברי הרמב”ן במלחמות ה’ ברכות ב ע”א, אולם הקשה שם מדברי הגמ’ ויש לציין דלמעשה גם לא שמענו שנוהגים כן, וגם צע”ק דאם תפילה כותיקין הוא יותר חיוב מסמיכת גאולה לתפילה איך יתיישב מה שזה חיוב וזה אינו חיוב [לפי מה שנתבאר מדברי הפוסקים שלמדו שסמיכת גאולה לתפילה הוא חיוב והכי סוגיין דעלמא], ובזה נהגו להקפיד ובזה לא נהגו להקפיד, וגם נתבאר בשם הב”י שתפילה כהנה”ח הוא עיקר מצוות סמיכת גאולה לתפילה ואעפ”כ גם בלא כהנה”ח יש מצוות סמיכת גאולה לתפילה, וא”כ המתפלל כהנה”ח בלא להסמיך גאולה לתפילה אפשר דלדברי הב”י מפסיד אחד מעיקרי המעלה של תפילה כהנ”ח).

ולענין מי שיכול או להתפלל שמונ”ע או לברך ברכות ק”ש מה קודם הוא נידון בפנ”ע, ומסתבר דתפילה קודמת שיש לה עיקר מן התורה לכמה פוסקים וגם היא תקנת אנשי כנה”ג במגילה יז וגם רחמי נינהו דמטעם זה הוא חיוב לנשים יותר מברכות ק”ש כמבואר בפ”ג דברכות (ויש פלוגתא אם כל תפילה או דוקא שמונ”ע ואכמ”ל), אבל כאן הנידון במי שמכל טעם (לפי דברי השואל) אינו יכול להתפלל אלא רק לקרות ק”ש בברכותיה.

נראה שיאמר רק פעם אחת דעלינו לשבח אינו תקנה לומר ג’ פעמים ביום אלא אמירה אחר כל תפילה ומאחר שמחוייב לומר עכשיו מחמת מנחה ומחמת ערבית אומר פעם אחת ועולה לו על שתיהן.

ויש בפוסקים נזכר שהיו קהילות שנהגו כן לכתחילה להתפלל מנחה וערבית יחד ולומר עלינו רק אחרי שניהם.

וכן מצינו בתפילת תשלומין שאינו מפסיק בין תפילה לתפילה בעלינו לשבח.

ולכן לא תקנו עלינו אחר שחרית ביום שיש מוסף, למרת שתקנו עלינו בכל מקום אחר כל תפילה, מכיון שכאן עלינו שאומר בסוף מוציאו גם יד”ח עלינו שאחר שחרית.

וכמו שנתברר והוכח יסוד זה בתשובות אחרות דעלינו לשבח הוא נתקן לאחר תפילה ולא מחמת היום או העונה.

וכשאמר קידוש לבנה אחר ערבית קודם עלינו פשיטא שא”צ אחר כך לומר ב’ פעמים עלינו לשבח, דשם ודאי שעלינו אינו מצד תקנה אלא שלא יראה כעובד ע”ז את הלבנה כמ”ש הביאה”ל, ומה שאמר משום חיובו שאחר ערבית יצא גם ידי חובת דבר זה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה.

השאלות ששאלת במכתבך רוב מה שמתוכם הנוגע ישירות להלכה (והם אותיות ד ה ו י יב יד יח יט כא כב כג כד) הנני לסדרן בתשובות נפרדות אי”ה ושאר השאלות הנני להשיב להלן:
א’ מה ששאלת על מש”כ בספר היראה שבכל בקר בהקיצו משנתו אז יברך בלבו את הבורא וכו’, האם היתה תפילה מסודרת קודם רבינו מכיר, הנה יעוי’ בזוהר חדש ששם נזכר יה”ר שיהא לבי וכו’ שלא אכעיסך (הובא בסידור וילנא), אבל שם הוא תפילה על העתיד, אבל בירושלמי וב”ר אי’ דבשחר אומר מודה אני לפניך וכו’, ובביאור הלכה סי’ א’ הבין הדברים כפשוטו, אבל הגרח”ק הקשה דבירושלמי לא משמע כן וכן ביפה מראה על הירושלמי שם נראה דלא הבין כשי’ הביאור הלכה אלא דהכונה שזהו תכלית תפילת השחר, ועכ”פ לואי שיהא אדם מתפלל כל היום ולכן בודאי שטוב להודות מעיקרא על מה שצריך להודות בשחר וכמו שכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך כמו שפי’ חז”ל על הנשמה.

ב’ מה שלמדת מדברי רבינו יונה שהזכיר שם לבישה גם קודם נט”י דמזה יש ללמוד שמותר ללבוש קודם נט”י יעוי’ בברכות ס ע”ב דגם שם מבואר כן, וכן מוכח מסדר הסימנים באורח חיים דבסי’ ב’ הובאו הל’ לבישת בגדים והל’ נט”י הובאו רק אח”כ, וכידוע שהרבה מהסימנים הם כסדר הנהגתם, וכמו שכתבתי בתשובה אחרת הדיוקים מזה לענין הלכות פת שחרית הנלמדים מסדר הסימנים בטושו”ע, ויש לציין דבארצה”ח ובמשנ”ב הובאו צדדים שגם נטילה ביוצא מבית המרחץ הוא משום רוח רעה וגם שם מותר ללבוש הבגדים קודם נטילה, ובגמ’ ברכות נא ע”א לא הובא בשחרית אלא שלא ליקח הבגדים מאחר.

והואיל דאתאן לדברי הגמ’ שם הנה ז”ל הגמ’ שם, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך ע”כ, ונראה ג”כ שנקט כסדר, תחילה לבישת הבגדים ואח”כ נט”י ואחר כך כוס של אספרגוס.

ג’ מה שציינת דיתכן שלדעת רבינו יונה כיסוי הראש אינו חיוב וכבר דנו בזה הרבה פוסקים והמשנ”ב נקט על זמנו שהוא כבר חיוב, ועי’ באג”מ, ושאלת מה הדין לענין ברכה או תפילה, יש לציין דבביאור הגר”א באו”ח סי’ ח ג”כ נקט שכיסוי הראש אינו חיוב מעיקר הדין ובכל זאת בתפילה נקט שהוא חיוב מעיקר הדין, ולענין דיעבד מכיון שהוא נוגע להלכה אכתוב בל”נ בתשובה לחוד.

ז’ מה ששאלת מי הוא רבינו שמואל ב”ר שניאור רבו של רבינו יונה שנזכר דברי רבינו יונה, יש לציין דהוא ר”ש מאיברא והוא ואחיו ר”מ היו חכמי איורא, וחלק מהתוספות שלנו הם תוספות איוורא, כמו התוספות בקידושין, ויש עוד קובץ תוספות על קידושין שנדפס במהדורת בלוי ויש אחר שהדפיס אותו בנפרד, ויש עוד קבצי תוספות איורא שנדפסו על מסכתות אחרות, וראה שם הגדולים להחיד”א ערך ש אות קמח, ועי’ בהרחבה על הר”ש מאייברא בקובץ בית ועד לחכמים י אות פו.

ח’ מה ששאלת על מש”כ רבינו יונה ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, אם יש ענין לרוץ יותר מלמהר פעמיו, הנה זה מפורש בגמ’ ברכות ו ע”ב מצוה למרהט, אבל בדברי רבינו יונה יש ב’ שינויים מהגמ’, הא’ שנזכר בו סמוך לבהכנ”ס והשני שנזכר בו למהר פעמיו ולא נזכר הריצה.

ויעוי’ במשנה תורה להרמב”ם בהל’ דעות שכתב לא ירוץ כמנהג המשוגעים וכו’, ואולי מחמת כן נקט רבינו יונה שלא ירוץ כל הדרך וגם סמוך לבהכנ”ס פירש דבריו יותר (דכמה דמאוחר טפי מפרש דבריו יותר ורבינו יונה מאוחר לגמ’) דהכונה ללכת במהירות להראות חיבתו למקום ולא דרך שיגעון כהגדרת הרמב”ם.

אכן המהר”ם דילונזאנו בספר שתי ידות (אצבע דרך חיים דף צט) נקט דרבינו יונה מיירי במי שכבר רץ שהוא ימהר פעמיו יותר כשהוא קרוב לבהכנ”ס, ודבריו צריכין תלמוד, דהרי רבינו יונה סידר רוב הדברים הנוגעין להליכתו לבהכנ”ס ורק זה השמיט, ובפרט שהיה צריך לבאר כוונתו והעיקר חסר מן הספר.
(ולא נכנסתי בזה לענין ההלכה ולענין דברי הפוסקים האחרונים בזה אלא רק בביאור דברי הרר”י).

ט’ לגבי מה ששאלת לאור דברי רבינו יונה שלא להיכנס לבהכנ”ס טינוף שע”ג המנעלים, ושאלת האם יש ענין שלא להיכנס עם מנעלים לבהכנ”ס כדי שלא לטנף, יש לציין שאסור לעשות כן כמבואר במתני’ דמגילה פ”ג (ובחלק מהנוסחאות הוא בפ”ד) בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור והטעם מפני שהוא דרך המינים כמבואר בגמ’ שם, וממילא אפי’ שאולי היה במנהג הנ”ל שהצעתם תועלת לנקיון בהכנ”ס מ”מ אסור לעשות כן שלא להידמות למינים.

ולגוף הנידון אם הוא מותר או אסור הדין הוא שמותר כמבואר בסוגיות בפ”ט דברכות, ובלבד שינקה מנעליו כמ”ש הרר”י ובשו”ע.

מה ששאלת באות יא למה נקט רבינו יונה בכוונת ובכל מאודך בק”ש רק הדרשא דבכל מידה ומידה שהוא מודד לך ולא אידך דרשא דבכל ממונך, אפשר דסבר דבכל ממונך יחידאה היא דר”א קאמר לה בברייתא ולית הלכתא כוותיה, אבל צ”ע דסתם במתני’ ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם (עי’ בפרק החולץ ובכללי התלמוד המיוחסים להר”ש הנגיד), והרי הוא סתם במתני’ ובכל מאודך, וביותר דהרי בפסחים כה ע”א משמע בפשיטות דקי”ל בדרשא זו כר”א, ויש לומר משום דר”ע פליג עליה בברכות סא ע”ב ודריש ובכל נפשך ומשמע דלא דריש ובכל מאודך, ור”ע במקום ר”א עבדינן כוותיה, ואפשר דלא חשיב סתם במתני’ כיון דבמתני’ נאמרו ב’ דרשות, ואף דבפסחים הובאה דרשת ר”א אין דרך הגמ’ להקפיד בדרשות כמ”ש התוס’ בהרבה מקומות והרמב”ן והר”ן הביאם מרן הב”י בכללי הגמ’, בפרט דעיקר הדרשא הנוגע לסוגי’ שם מודה לה ר”ע ג”כ.

או יש לומר באופן אחר דמאחר ודרשת ובכל מאודך בכל ממונך נוגע למעשה רק למי שממונו חביב עליו מגופו, כמבואר בברכות שם, ממילא נקט הר”י אידך דרשא על דרך רוב בני אדם שעיקר הנוגע להם למעשה הוא אידך דרשא דבכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וצ”ע לדינא אם אכן רוב בני אדם לא יצטרכו לכוון ב’ הדרשות על הדרך שנתבאר.

או יש לומר דחדא מתרתי נקט ונקט חדא וה”ה לאידך, או אפשר דס”ל דאינו מעכב איזה דרשא מכוון בק”ש כיון שכולם אמת וחשיב כוונה בכל דרשא שיכוון וצ”ע למעשה אם שייך לסמוך על סברא זו ויש בזה נפק”מ להרבה דברים גם בדברים שהכונה בהם רשות ואף אולי בדברים שהכונה בהם חובה.

מה ששאלת באות טו מה מקור דברי רבינו יונה שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי הוא כבהמה מה מקורו, הנה ראשית כל מקורו מסברא שהרי בהמה עושה כל תאוותה בלא לחשב חשבונו של עולם, אבל מלד זה יתכן שמקורו מהמס’ כלה רבתי פ”ב הנחמים באלים וכו’, למה הוא חשוב, לבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה וכו’ עי”ש, הרי שנזכר כאן שהעושה תאוותו בלא להקפיד ולחשב מה מותר ומה לא הוא כבהמה, ואמנם שם מדובר בתאווה בזויה, אבל זיל בתר טעמא דאמנם יש תאווה יותר בהמית ופחות בהמית אבל כל העושה תאוותיו בלא חשבון הוא כבהמה.

מה ששאלת באות טז למה קיצר רבינו יונה לשון הברייתא דזהירות מביאה לידי זריזות וכו’, הוא משום שמצוה לשנות בדרך קצרה כמבואר בפסחים ג, ועכ”פ במקום שאינו עיקר הנידון והמכוון, ולגוף השינויים בין נוסחתו של רבינו יונה לנוסחתו של בעל המס”י, יש לציין שיש בזה הרבה נוסחאות, ועי’ בספר צמאה נפשי שהביא טבלת השילוב בין נוסחאות רבים, ובעל המחבר צמאה נפשי גופי’ רצה לומר שסדרו של המס”י והכרעתו להסתמך על זו הנוסחא היא מיוסדת על עשרת הספירות.

לגבי מה ששאלת באות יז לגבי מש”כ רבינו יונה שלא להשיא אדם ממצוה ושאלת כיצד יש לנהוג באופן שהאדם הוא בעל תשובה ואם יעמיס על עצמו יקרוס נפשית, כמובן שאם אתה מכיר בו שהוא עלול לקרוס כגון שסובל מכפייתיות וכיו”ב, עליך ליידע אותו שיעשה מה שראוי לו לפי דרגתו, ויש בזה השבת אבידה כדדרשי’ השבת גופו מנין, ובפרט בדורינו שאנו חלושי העצבים, וראה בקריינא דאגרתא כמה מכתבים מהסטייפלר בנידון, ועי’ גם במאמר יראה טהורה, ויש עוד חיבורים שהתחברו בנושא, ויש להמליץ על זה ג”כ לשון הגמ’ ביומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אף דלא בעשיית איסור מיירי כאן (ומענין לענין יש בפוסקים דמי שרוצים הנכרים לשמדו מותר לחלל עליו שבת כדי להצילו משמד כדי שישמור שבתות הרבה), אך צריך הרבה אחריות בזה, ולדעת שבאמת מבינים את הנושא על בוריו, כי מחד גיסא צריך שלא למנוע מן המצוה ומאידך גיסא לא לתת לאדם לקרוס ואז לא ישמור מצוות רבות.

ועי’ עוד בתשובה נפרדת שכתבתי לפני כשמונה שנים או יותר לענין נידון זה של הדרכה לבעלי תשובה, אם כי עי’ במשנה הלכות דמשמע מדבריו דיש לדקדק עם בעלי תשובה שיקפידו על כל החיובים (ודלא כמ”ש בצמאה נפשי הנ”ל ומיהו הכל לפי הענין דיש כאלה שאינם בעלי תשובה וצריך למשכם בעבותות האהבה), ועי’ במנחת תודה מה שהובא בשם הגרח”ק בזה, אלא דלא מיירי בהכרח על הנידון כאן.

מה ששאלת באות כ מה כוונת הר”י במש”כ שלא להזכיר דבר טמא, לפו”ר היה מקום לומר הכונה רק דבר שיש סרך איסור באזכרתו כמו שהזכיר שם כמו דבר נבלה שהזכיר שם שאיסורו מפורש בנביא (ישעיהו ט, טז) כמ”ש בגמ’ בפ”ב דשבת, אבל באמת בגמ’ פ”ק דפסחים דף ג’ מבואר דאינו דבר טוב והגון לומר בפיו שם של בעל חי טמא ואף תיבת “טמא”, ואע”ג דבכ”מ נזכר שם של בע”ח טמא או תיבת טמא עי’ מש”כ ברש”י שם.

מה ששאלת באות כה לענין מש”כ רבינו יונה שלא לשבח אשה בפני אחר אם נוהג בכל שבח, מסתמא דהאידנא שהדורות חלושין היה הר”י מזהיר בכל שבח כשאינו נצרך, ועי’ קידושין ע ע”ב ושו”ע אה”ע סי’ כא ס”ו, אבל ודאי שעיקר דברי הר”י לא נאמרו על כל סתם שבח כל דהוא על חכמה או על יושר כל שאינו מאריך בזה.

מה שכתבת באות כו על מש”כ הר”י להתפלל על הרבה דברים הנזכרים שם דלכאורה יש להוסיף עוד תפילות כפי הענין ומצב הדור, אה”נ הדברים ברורים, ועי’ בקב הישר שירגיל כ”א לעצמו לברך לחביריו כל מה שיכול דכתיב ואברכה מברכך והמברך מתברך כמ”ש בברכות נה ע”א, ועי’ רש”י בפ”ק דע”ז גבי הוספות בתפילה.

השלמה למכתב ההערות על רבינו יונה

מה שכתבת באות יט על דברי רבנו יונה בספר היראה, שכתב וז”ל, ולא תשבע כלל, ואף לא בכנויים, ואף לא במדותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו מלאכי מעלה, וכן לא ישבע בתורה ולא באמת כי השם נקרא אמת “וה’ אלהים אמת” (ירמיה י) ע”כ, ושאלת האם כוונתו על מלאכים של קדושה או שדים.

הנה ראשית כל רבינו יונה סובר שיש איסור עכ”פ מצד המוסר להישבע שום שבועה, ויש בזה פלוגתא דקמאי בדין זה, עי’ רמב”ם בסה”מ מ”ע ז’ וברמב”ן וראב”ד בהשגותיהם לספר המצוות שם.

אם כי לענין כוונת רבינו יונה מלאכי מעלה ודאי הכונה למלאכים של קדושה שבזה אין להשבע (ולהלן במסקנת הדברים תתבאר כוונתו בזה).

אלא שגוף דברי רבינו יונה צריכים תלמוד, דמתחילה קאמר ולא תשבע כלל משמע אפי’ בלא הזכרת שם כלל, דהרי שבועה חלה גם בלא הזכרת שם או כינוי כמ”ש ביו”ד ריש סי’ רלז, ושוב קאמר רבינו יונה ולא באמת כי השם נקרא אמת, משמע דכל מה שאסר רבינו יונה זה דוקא אם מזכיר שם שמים שאז מזכיר שם שמים לבטלה או שמזכיר דבר הקשור לשם שמים שאז הוא כמבזה את השם.

והיה מקום לבאר כוונת רבינו יונה דלרבותא נקט שאף שבועה בשם שמים שיש דעה בראשונים שמקיים בזה מצוות ובשמו תשבע (וכן אם מזכיר מלאכי השרת על שבועת אמת ס”ד דחשיב כבוד להקב”ה) אעפ”כ אינו כדאי להשבע, כמו שהביא הרמב”ן שם ממדרש תנחומא ר”פ מטות, וכ”ש שבועה שאין בה שם שמים כלל, כך היה מקום לבאר.

אבל להאמת גם זה א”א לבאר, דהרי מסיים ולא באמת כי השם נקרא אמת, א”כ רבינו יונה מיירי במי שנשבע בלשון אמת שאינו מכוון לש”ש ואעפ”כ מזהיר רבינו יונה שלא להישבע בלשון זו כי אמת מכוון להקב”ה.

ומחומר הקושיא אולי צריך לדחוק דכוונת רבינו יונה במש”כ ולא תישבע כלל הכונה באופנים שמפרש אח”כ שמזכיר שם שמים בשבועתו או אחד מן הדברים הקשורים ומרמזים לשם שמים.

אבל יתכן ליישב בטוב יותר, דהנה אי’ בשו”ע יו”ד סי’ רלז ס”ו דמי שנשבע בשמים ובארץ וכיו”ב אינה שבועה, וכתב הפת”ש שם בשם החיי”א דאין הכונה שאמר הריני נשבע אלא שלא אמר אלא רק בשמים וארץ כך וכך, ובזה לא חלה שבועה, משא”כ אם אמר השם או הכינוי חלה שבועה, ולפ”ז מה שכתב כאן רבינו יונה לא ישבע כלל יתכן לבאר דהיינו בכל אופן שחלה שבועה בלשון שבועה בין באומר הריני נשבע כמ”ש בריש סי’ רלז שחלה שבועה, ובין במזכיר שם שמים או כינוי או שרף או מלאך שגם בזה ס”ל לרבינו יונה שחלה השבועה.

וע”ז הוסיף הר”י דאפי’ בלשון אמת בלבד כיון שהוא כינוי להקב”ה ממילא האומר אמת כך וכך יכול להחיל שבועה בזה ולכן צריך להיזהר שלא להישבע גם בלשון זו, אבל האומר שבועה אמת כך וכך בלאו הכי כבר חלה שבועה עליו, ופשיטא דרבינו יונה לגודל חסידותו ופרישותו ובהנהגות שכתב בספר היראה אין בכוונתו להתיר להשבע בשופי שבועות שאין בהם שם שמים אלא כמו שנתבאר.

נראה שאם כבר אמר ויציב ונכון טוב שיסיים ויאמר הדבר הזה, שהרי התוס’ בברכות הקשו על ברכת ויציב ונכון וכו’ דהיאך מותר להוסיף שבחים על הקב”ה ותירצו דהשבחים לא קאי על הקב”ה אלא על הדבר הזה, א”כ אם אומר רק ויציב ונכון וכו’ משמע דקאי על הקב”ה שהרי אמת קאי על הקב”ה כמ”ש בגמ’ ברכות יג ע”ב, וכיון שלא אמר הדבר הזה משמע שגם מה שאמר ויציב ונכון או יותר קאי על הקב”ה, וזה הרי אסור לומר כן, דהמספר בשבחו של הקב”ה יותר מידי נעקר מן העולם כמ”ש בברכות ובמגילה יח ע”א.

ומ”מ כשאומר הדבר הזה ייזהר שלא יכוון לברכה מעין מ”ש האחרונים לענין נוסח מגן אבות בברכת מעין שבע, ומ”מ אם אומר הדבר הזה ופוסק יש לומר דמוכחא מילתא שאינו מכוון לברכה, בפרט שבפשוטו ברכה בלא שם ובלא מלכות לא עבר איסורא אם אמרה כשאינו מחוייב בה אפי’ נתכוון לברכה וכ”ש כשלא אמרה אלא משגרא דלישנא.

ומי שירצה לפסוק שם ולא לומר כלום יש ללמד עליו זכות דאינו בכלל המספר בשבחו של הקב”ה יותר מידי דהרי לא נתכוון לזה ומוכחא מילתא שלא אמר כן אלא מחמת טעות וסירכא דלישנא וכמ”ש במגילה כז ע”ב דכל ד”א רחושי מרחשן שפוותיה.

ומצינו אפי’ בברייתות שלא הקפידו לפעמים לומר דבר בכדי נסבה היכא דמוכחא מילתא שאין הכונה לזה, ומיהו שם הוא מטעות של השונים של הברייתא ואין להביא ראיה מזה כדאמרי’ טעי תנא וכו’ וכדאמרי’ סוטה כב ע”א תני תנא ולא ידע מאי קאמר והיינו מי שהיה שונה הברייתא ולא התנא המסדר הברייתא.

יעוי’ בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב סי’ נט ס”ג שהביאו מחלוקת בזה לענין קדושת יוצר, האם צריך לאומרם רק בציבור, והכריע המשנ”ב סי’ נט שם סקי”א שהאומרם ביחיד נכון להדר שיאמרם בניגון טעמים כקורא במקרא, וכעי”ז נתבאר בסי’ קלז ס”א ובמשנ”ב שם ס”ג לענין קדושה דסדרא.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ נט סק”י בשם הפר”ח שנקט לענין קדושא דסדרא שגם אם אומר אחר הציבור חשיב בציבור כיון דאיכא ציבור, וכעי”ז כ’ בהוראות והנהגות מהגר”ח מואלוז’ין, וז”ל, (בנוסח ארחות חיים אות לה) קדושה דסידרא יש לאמור ביחיד אבל לא קדושה דיוצר.
אבל יכול לאחר קצת ע”כ, ושם משמע שרק קצת אחר הציבור, ויש לדון מה הגדר בזה.

ואמנם במשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח משמע לפום ריהטא שאין לדבר קצבה אלא כל שאומר כשיש שם עדיין הציבור, ויל”ע בטעם הדבר, כיון דקי”ל לרוב הפוסקים שאין צירוף מועיל בתפילה (כשאין המצטרפים מתפללים עמו) התפילה כציבור אלא רק להתיר קדיש וקדושה, וכאן הרי אין העולם אומרים עמו קדושה.

ואפשר דאין הכי נמי דלפי דעה זו (שהיא דעת רוב הפוסקים) גם בניד”ד שאומר אחר הציבור רק מועיל שבזה אין חשש שאומר קדושת יוצר ביחיד (האסור לחלק מהדעות כמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם סקי”א) כדי להתיר האמירה אבל לא כדי להחשיבו ממש כאומר בציבור.

משא”כ מדברי הגרח”ו שם יש משמעות שנחשב אומר קדושה עם הציבור, ולזה יועיל רק אם אומר קצת אחר הציבור כל שעסוקין באותו ענין, ואולי ההגדרה היא כל שעסוקין בתחנונים הנאמרים עם קדושא דסדרא.

ובשם פוסקי זמנינו הובא לענין תחינות שבלשון ארמי הנאמרות בסליחות רק בציבור שיכול לאומרן עד קדיש ומסתמא שגם קדושה דסדרא לא יוכל לומר אחר קדיש אף שבניד”ד יש המשך לתפילה אחר קדיש, מ”מ באמת מסתבר שאחר קדיש הציבור כבר אינם בקדושה דסדרא, ועוד דגם בסליחות בחלק מהמקומות שחרית הוא מיד אחר סליחות, וכמו שנתבאר שיש מקום לומר שרק כשהציבור עסוקים לומר תחינות שעם קדושה דסדרא חשיב עם הקדושה דסדרא, וגם אם נאמר דעדיין עם הקדיש אומרים (אפי’ שהחזן אינו אומר אז כבר תחנוני קדושה דסדרא ועי’ ברמב”ם דעיקר תחנונים אלו נתקנו לחזן), אבל אחר כך כבר לא חשיב שהציבור עסוקין בזה.

והנה המשנ”ב בסי’ קכה סק”ג לגבי קדושת חזרת הש”ץ נקט שיש לומר קדוש וברוך עם הציבור ממש, וכאן היקל אף דמיירי להסוברים שקדושה זו אינה נאמרת ביחיד, אולם נראה דעכ”פ להגרח”ו (אם מסכים להדברי המשנ”ב לענין קדושת שמונ”ע וכך המשמעות הפשוטה בדבריו שההיתר לאחר קצת הוא היתר מיוחד לענין קדושת יוצר) וכעי”ז מצינו גם להמשנ”ב באמת הגדרת קדושת יוצר וקדושה דסדרא שונה מקדושת תפילה, דקדושת תפילה נאמרת בעמידה וקדושת יוצר בישיבה וגם קדושה דסדרא לכמה פוסקים בישיבה, וכתבתי מזה במקום אחר, וכמו כן קדושת תפילה אם יחיד שומע עונה עמהן, משא”כ קדושת יוצר וקדושה דסדרא לדעת המשנ”ב, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת דלפ”ד המשנ”ב הגדרת קדושה דסדרא הוא כעין קורא בתורה כמשמעות רש”י בסוטה מט ע”א, וממילא לענייננו הוא קל יותר דהעיקר שיהיה עוסק במה שהציבור עסוקין בו דאין כאן ברכה.

יעוי’ ברמ”א סי’ קט ס”ב ובמשנ”ב שם סקי”ז, דמבואר שם לגבי אם היחיד בשמונ”ע של שחרית שיכול לומר עם הש”ץ קדושת כתר כשמתפלל שמונ”ע של שחרית עם הש”ץ שמתפלל מוסף, וכ”ש לענייננו שאין היחיד באמצע תפילה שאין בה כתר שהיה צד באופן של הרמ”א לומר שהיא מונעת אותו מלומר כתר, אבל כאן אין צד כזה כיון שאינו עומד בתפילה (ועוד כ”ש כאן במי שאינו מתפלל שמונ”ע עם הש”ץ שאינו יכול לחדש נוסח שלא מחמת הש”ץ כיון שאינו באמצע ברכת אתה קדוש אלא אומר קדושה מכח הש”ץ שאומר קדושה וכמו שיתבאר, משא”כ שם שהיה צד שהיה יכול המתפלל לטעון שמאריך בברכת אתה קדוש דנפשיה (דקדושה הוא אריכות ברכת אתה קדוש, כמו שיתבאר) ואע”פ כן נקט הרמ”א גם באופן שם שאומר כהש”ץ כיון שלא תקנו קדושה ביחיד, כמ”ש בגמ’, וממילא גם יחיד המתפלל שמונ”ע עם הש”ץ אינו אומר אלא מכח הש”ץ), ואע”פ שיש סברא להיפך שכשאומר שמונ”ע עם הש”ץ צריך לומר קדושה עם הש”ץ ממש כיון שההיתר שלו הוא שמתפלל עם הש”ץ, ויש הרבה מהפוסקים שהזכירו שגם שכל אדם אינו אומר נקדישך עם הש”ץ כמנהג הקדמונים מ”מ יחיד האומר שמונ”ע עם הש”ץ אומר עמו נקדישך דכמתפלל עם הש”ץ דמי (עי’ מאמ”ר סי’ קכה סק”ב, וכך דעת המשנ”ב בסי’ קט סקי”א שבמתפלל עם הש”ץ יאמר מילה במילה אף דבסתם אדם השומע קדושה מהש”ץ נקט עיקר הדין בבה”ל שם ובסי’ קכה דאינו אומר נקדישך, וראה מאירי ברכות כא ע”א דהטעם שצריך לומר מתחילת קדושה עם הש”ץ משום שצריך שיראה עושה עצמו טפל לתפילת החזן, והגר”ז סי’ קט ס”ג וסי’ קכה ס”א כ’ דכשאומרה בלחש עם הש”ץ חשיב כאחד עם הש”ץ ולא הוי כיחיד), אעפ”כ חזי’ ברמ”א שנוסח הקדושה תלוי בש”ץ ובזה סתם יחיד העונה לש”ץ לא עדיף מיחיד המתפלל שמונ”ע עם הש”ץ, ועי’ ברמב”ם בסה”ת דמשמע שנוסח הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש ולכן אין כח ליחיד לומר דלא כהש”ץ גם למנהגינו שהיחיד אומר נקדישך עם הש”ץ, וכ”ש למנהג הקדום שהיחיד אינו אומר עם הש”ץ.

ולחידוד וביאור הדברים הוא דכל החילוק הוא שהיחיד שמתפלל עם הש”ץ לפי שי’ הרמ”א יכול לומר כתר, אבל מה שאינו יכול לומר נוסח אחר מהש”ץ זה פשיטא שהרי מאיזה דין יהיה יכול לומר נוסח אחר מהש”ץ כיון שאין קדושה נאמרת ביחיד, הלכך גם המחבר וגם הרמ”א בסי’ קט תרוייהו מודו דאותו היחיד אינו יכול לומר נקדישך כמו בשחרית, וכל הנידון אם יכול לומר כתר אם ש”ץ או שמותר לו רק לשתוק, הלכך ביחיד שאינו מתפלל עם הש”ץ אין עדיפות שיוכל לומר נקדישך באופן אחר מהש”ץ, וכן ראיתי בשם כמעט כל האחרונים ובכללם האג”מ והנצי”ב והגרח”ק ומנח”י (הובאו בביאורים ומוספים סי’ קכה) דצריך לומר נקדישך או נקדש כנוסח הש”ץ אם יש חילוקי נוסחאות ביניהם, כגון ספרד ואשכנז, ומי שמתפלל שמונ”ע עם הש”ץ כ”ש שצריך לומר כנוסח הש”ץ כיון שהוא טפל להש”ץ וראה מה שהביאו בביאורים ומוספים סי’ קט סקי”א בשם הגרח”ק והגרשז”א, (ולענין שאר תוספות של קדושה עי’ להלן בשם המשנ”ב שאינם מעקר הקדושה, אבל עדיין יש מקום לטעון שבמתפלל עם הש”ץ שצריך להיות טפל לש”ץ וכנ”ל אפשר שיצטרך לומר כמו הש”ץ, כיון דסו”ס הכל מסדר הברכה דהש”ץ ואם אומר בנוסח הקצר שאינו תוספת נמצא שאומר חלק מן הברכה שלא באופן שהוא טפל להש”ץ).

ואע”פ שיש לטעון ולחלק בין אופן דהרמ”א לניד”ד דשחרית ביום של מוסף הוא יותר שייך לכתר כיון שיכול להתפלל אז מוסף ולומר כתר, מ”מ אין בקדושת כתר שום דבר ששייך ליום חול, והרי זה כפיוט וכאריכות נוסח הקדושה כמו שכ’ הרמ”א הנ”ל בסי’ קט “דשניהם קדושת שמונ”ע וקדושתן שווה”,ומצינו בשבת שמוסיפין כמה תוספות בקדושה כמ”ש המשנ”ב סי’ רכה סק”א (ואע”פ שלגבי נעריצך כתב שם שהוא מעיקר הדין ושהציבור צריך לשמוע משא”כ במה שמוסיפין בשבת שאינו מעקר קדושה, וא”כ ה”ה כתר להנוהגים בכתר, מ”מ ההיתר לשנות מנעריצך לנוסח אחר הוא מטעם ההיתר לומר פיוט, יעוי’ במשנ”ב סיש סח סק”א מה שהביא הגדרים השייכין לזה בשם רשב”א, ואילו הגר”א במעשה רב שהחמיר לומר נעריצך אחר פיוט הולך לשיטתו שסובר כדעת הרמב”ם פ”א מהל’ ק”ש והרמ”ה המובא בטור סי’ סח וכפסק המחבר שם שאין לומר פיוטים בברכות כמ”ש במעשה רב לומר הכל קודם מי כמוך, ולענין איך מותר להמחבר לומר כתר יעוי’ להלן בסוף התשובה), וכדקי”ל כהרמ”א בסי’ סח שמותר לומר פיוטים ואינו הפסק, וגם שבר”ח חולצין התפילין בכתר היינו שלא יתנאה בכתר כשמקלס הקב”ה בכתר כמ”ש המשנ”ב ס”ס כה, אבל כשאין לו תפילין מאי אכפת לן, ובלא”ה השע”ת שם הביא בשם הפר”ח שאם לומד בתפילין ושומע הציבור אומרים כתר יכול לענות אפי’ בתפילין וכ”ש בעניננו.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה אין איסור כלל להוסיף בפיוט בתפילה אלא לכל היותר דלדעת הרמב”ם ורמ”ה ושו”ע הו”ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ולדידן אף משום הא ג”כ שרי, אבל נוסח כתר אפשר דאפי’ פיוט לא הוי, ולכך אף ספרדים אומרים כתר, אבל גם לפי הפשטות שהוא כדין פיוט הרי שרי, ולכל היותר אין ראוי ליחיד לשנות ולומר בחול פיוט של שבת ויו”ט, משא”כ כאן כיון שמתפלל עם ציבור ושליח ציבור שע”פ המנהג שלהם ושלו דינם שאומרים כתר א”כ למה שלא יוכל לומר דלא הוי שינוי משום מנהג.

ואע”פ שהמחבר בסי’ קט ס”ג לא סבירא ליה כהרמ”א הנ”ל אלא סובר שמי שעומד בשמונ”ע של שחרית אינו אומר כתר עם הש”ץ אלא שותק ושומע ומכוון למה שהוא אומר, מ”מ שם עיקר הבעיה הוא הפסק כיון שכתר אינו שייך לשחרית אבל בניד”ד שאינו עומד בתפילה ואינו הפסק.

אבל מטעם אחר אתי’ עלה לדעת המחבר, דהרי מנ”ל להמחבר שקדושת כתר אינו שייך לשחרית, אלא אפשר דהמחבר לשיטתו שסובר שאסור לומר פיוטים בברכות, וממילא קדושת כתר כך נתקנה שאינה נאמרת כך בשחרית והרי זה כמברך בריך רחמנא דהאי פיתא שאסור לכתחילה כיון שמשנה ממטבע אם אומר כן בשחרית, אבל עדיין יש לטעון גם להמחבר דכל הבעיה בזה הוא רק אם אוחז באמצע שמונ”ע של שחרית שאז מאחר שבא להאריך בברכת אתה קדוש (דקדושה היא אריכות אתה קדוש כנ”ל בשם הרמב”ם ואחר שגילו לנו הגאונים דשרי לומר עם הש”ץ כשמתפלל עם הש”ץ נמצא דהיחיד מאריך באתה קדוש כמו הש”ץ ועי’ לעיל בשם המאירי, א”כ אסור לו להאריך שלא כנוסח הברכה), ומ”מ אינו נכון לומר דבני”ד יוכל לומר כתר עם הש”ץ דהרי המחבר בסי’ קכה סובר שיחיד שאינו מתפלל עם הש”ץ אינו אומר נקדישך או כתר עם הש”ץ, אבל אם תמצי לומר דלענין זה המנהג כהט”ז שכל יחיד אומר נקדישך וכתר כמו שנהגו אף בני ספרד האידנא ע”פ השעה”כ דף לט סע”א, א”כ בניד”ד אפשר שיוכל לומר כתר להמחבר בסי’ קט וכ”ש להרמ”א שם.

ומ”מ מאחר והמנהג הקדום המובא בפוסקים בשו”ע סי’ רכה ס”א וכ”כ במשנ”ב שם סק”ב שהמנהג נכון הוא הוא שהציבור אין אומרים נקדישך עם הש”ץ אלא שומעים ושותקים (וכ”כ הוא בבה”ל סי’ קט ס”ב שכך עיקר הדין, דלא כט”ז), א”כ יכול לשתוק כשהש”ץ אומר כתר, ובזה מרויח גם הצד שלא שייך לומר כתר בחול כיון שמעיקרו לא נתקן אלא ליו”ט (אבל אם עומד בשמונ”ע אינו ברור שיכול לשתוק בכתר ולומר ההמשך, עי’ בבה”ל בסי’ קט הנ”ל, ומ”מ בדיעבד נקט הבה”ל בסעיף שאחר זה מהגר”ז בס”ס קט להקל שאם לא אמר נעריצך עונה קדוש ג”כ אף בשמונ”ע וכ”כ הבא”ח תרומה אות ט).

קרא פחות

זמן התחלת ק”ש של שחרית לכתחילה הוא שווה לזמן התחלת עיטוף בטלית בברכה לכתחילה (ראה משנ”ב סי’ יח סק”ט), ולכן הזמן הכתוב בלוח השנה בתור “זמן ציצית ותפילין” הוא אמור להיות גם זמן התחלת קריאת שמע של שחרית לכתחילה, רק שנקטו דבר הנוגע לרוב האנשים משא”כ זמן ק”ש לכתחילה נוגע רק להקמים מוקדם ומתפללים באיחור (דהיינו כגון מי שיכול להתפלל רק בין סוף זמן ק”ש לסוף זמן תפילה, שאז יש לו להקדים ק”ש כל מה שיוכל, או כגון אותם הנוהגים שקורים ק”ש קודם הנה”ח אף אם מתפללים לאחר מכן בזמן ק”ש כל עוד שאין מתפללין כהנה”ח, אבל אלו שמתפללים כהנה”ח לכו”ע אין להם לקרוא ק”ש קודם לכן מתחילת זמן ק”ש של שחרית, שבזה מפסיד הברכות כמ”ש המשנ”ב בשם הגר”א בהקשר לדברי הרמ”א גבי ברכת לעולם יהא אדם, ויש לציין דיש גם דעת הגאונים המובא בבה”ל שק”ש בברכות הוא לעיכובא אלא שלא נפסק כן).

ויש לציין הגם אמנם שבלוח כתוב השעה מתי מתחיל זמן ציצית ותפילין, אבל לגוף הענין יש בזה הרבה דעות איך לשער הדבר ומתי הוא הזמן (עי’ ביאור הלכה ריש סי’ נח ד”ה כמו, ובמ”מ המרובים שהביאו בביאורים ומוספים על דברי המשנ”ב שם בסי’ יח וכן בריש סי’ נח, ולא אכפול הדברים כאן), ויש בזה מנהגים שונים למעשה, ומנהג הרבה בק”ק לדרמן להקפיד על מ”ה דקות לפני הנה”ח.

ויש לציין דלפי דעת הגריש”א (הוב”ד בשו”ת ישא יוסף או”ח סי’ ד) בגדר שיעור זמן זה שכדאי להחמיר ל’ דקות לפני הנה”ח, נמצא לפי זה שבמנין נה”ח של שבת לא יוכלו לברך על עטיפת הטלית לפני פסוקי דזמרא וברכת ברוך שאמר, ואין המנהג רווח כן כלל, וגם יש להעיר שהוא מילתא דתמיהה שהפוסקים היו צריכים להזכירה שאי אפשר להתפלל תפילת ותיקין בשבת בלא להימנע מלברך על טלית קודם התפילה, והיו צריכים להזכירו עם הנידונים אימתי לברך על הציצית כשלא יכול היה לברך קודם התפילה (כמו שדנו בזה לענין לא היה לא ציצית), ואפי’ ביום חול לברך על הציצית קודם התפילה הוא אפשרי רק למתפללים בצמצום ולא למאריכים בפסוקי דזמרא, וגם מה שדברו הפוסקים על התעטפות בביתו קודם התפילה, אינו שייך כמעט למתפללים נץ אפי’ ביום חול אם מותר לברך על העיטוף רק תוך שלושים דקות לנה”ח.

ועוד יש לציין דמה שהקשה הבה”ל שם על הפמ”ג שם שנקט בתוך דבריו שזמן זה הוא ו’ דקות דהיינו עישור שעה לאחר עה”ש, כתב במנח”י (ח”ט סי’ ט) שהבה”ל הקשה רק על המשך דברי הפמ”ג ולא על פרט זה.

ויש להעיר על דבריו דהרי כל דברי הפמ”ג שם לענין ו’ דקות הם מיוסדין על הגירסא ברמ”א בריש סי’ נח שיש שגרסו בדבריו ששיעור הנה”ח הוא עישור שעה קודם שיעלה גוף השמש, והוא מפרש שעישור שעה היינו מזמן “משיכיר” עד תחילת הנה”ח שהוא שעה אחת קודם סוף הנה”ח, ובזה מיישב גם הגירסה השניה ברמ”א שגרסה שעה אחת קודם שיעלה וכו’, יעוי’ שם בדבריו, ובאמת דבריו תמוהין מאוד, חדא למה טרח ליישב ב’ הגירסאות יחד כשכל אחת מהן לא הזכירה כלל דברי חברתה (דהיינו גירסה “שעה” לא הזכירה כלל הענין של “עישור שעה” והגירסה “עישור שעה” לא הזכירה כלל הענין של “שעה”, ואדרבה כל אחת מהגירסאות לא תוכל לפרש דברי הרמ”א באופן השני), ועוד דהיאך מפרש ברמ”א שכוונתו מזמן “משיכיר” עד זמן תחילת הנה”ח, דהרי לשון הרמ”א הוא “שיעור הנה”ח כמו שיעור (עישור) שעה אחת קודם שיעלה גוף השמש וכו’, א”כ מבואר דהכונה מזמן הנה”ח עד סוף יציאת השמש), אבל אע”פ שהדברים תמוהין וצריכין תלמוד אבל באמת זה מה שכתוב בפמ”ג שמפרש את הרמ”א באופן הנ”ל לפי הגירסה של עישור שעה (וז”ל שם, ולגירסא עישור שעה אחח היינו מעמוד השחר או משיראה חבירו ד’ אמות עד תחלת זריחת הנץ עישור שעה וכו’, עכ”ל), ושמפרש שיש שעה אחת מתחילת הזריחה עד סופה גם לגי’ זו כמו שמפרש לפי הגירסה דגרסה שעה בדברי הרמ”א (וז”ל שם, ומאן דגרס עישור שעה הוא קודם תחילת זריחת השמש, ועיין בסימן פ”ט במ”א אות ב’ מעמוד השחר עד נן שעה וחומש שעה, והיינו עד כל גוף השמש, א”כ עישור שעה דכאן צ”ע, וצריך לומר משראה חבירו ד’ אמות עישור שעה עד תחילת נץ, מעלות השחר והאיר פני המזרח עד תחלת נץ חומש שעה, ומתחלת נץ עד גוף השמש שעה, נמצא מהלך מעלות השחר עד גוף השמש ד’ מילין שעה וחומש וכו’ עכ”ל), וכמו שהפמ”ג הזכיר בדבריו כמה פעמים שהדברים אינם ברורים (וז”ל ועדיין צריך עיון וכו’ ועדיין אין זה ברור וכו’ וספר מנחת כהן אינו תחת ידי אולי אזכה לבאר הדברים במקום אחר וכו’ עכ”ל), וכן הבה”ל הקשה מאוד על הפמ”ג בקושיותיו שלו.

וכיון שהבה”ל הקשה על דברי הפמ”ג שפירש שהשעה הוא מהנה”ח עד סוף עלות השמש על הארץ (כמו שפירש הפמ”ג על פי הגי’ דגריס שעה בדברי הרמ”א), ונקט הבה”ל שהוא הרבה פחות מזה, ממילא כבר אין הכרח לומר שנשארו רק י”ב דקות, וגם אין צריך לפרש בדברי הרמ”א אליבא דהגי’ דגריס עישור שעה שהכונה עישור שעה מזמן “משיכיר” עד זמן “תחילת הנה”ח”, כיון דמפרשי’ דברי הרמ”א כפשוטו דהכונה מזמן תחילת הנץ עד סוף יציאת השמש (בין אם נפרש דסוף יציאת השמש הוא חלות וסיום הנה”ח והוא שש דקות אחרי תחילת התהליך, ובין אם נפרש שהתחלת הנה”ח הוא הקובע וזמן יציאת השמש הוא רק סימן שהוא ו’ דקות לאחר מכן, אבל ב’ כיוונים אלו הם שיטתו ולימודו של המשנ”ב בהמשך דבריו, ובפרט במה שכתב להכריע דהנקודה הראשונה של השמש היא הנה”ח וזה נמשך עישור שעה עד שכל השמש יוצאת, וגם מה שכתב הבה”ל אח”כ להציע בדעת התפארת ישראל קאי לפי ביאור זה בדברי הרמ”א), ולכן מה שדחה הבה”ל דברי הפמ”ג הוא גם לענין זה.

ונמצא מכ”ז שלהלכה א”א לסמוך על שיטה זו שזמן ציצית וק”ש לכתחילה הוא כשש דקות אחר עלות השחר.

קרא פחות

יעוי’ בסי’ קלז ס”ג לגבי מי שדילג פסוק בקריאת התורה שיש הבדל בזה בין אם היה בקריאת התורה של שחרית של שבת שאז החיוב הוא על כל מילה ובזה יש לחזור לפי פרטי הדינים המבוארים שם, לבין שאר רוב קריאת התורה שהחיוב הוא בעיקר לקרוא ובהם בדיעבד אינו חוזר אם כמות הפסוקים בקריאה היה כדין גם אם דילג באמצע פסוק, עי”ש פרטי הדינים בכל זה.

ולענין טעות בקריאה שצריך לחזור כמבואר בשו”ע ריש סי’ קמב נסתפק שם הביאור הלכה ד”ה מחזירין האם דין זה הוא רק בשבת בשחרית, דהא יש מקום לומר לענין שאר רוב קריאות שכמו שדילוג אין מעכב בהן גם טעות לא יעכב בהן, וכתב שם כמה צדדים בזה, ונשאר בצריך עיון.

ולענין הגדרת קריאת ההפטרה אע”ג שהוא בשבת בשחרית מ”מ א”א ליתן לו חומר של קריאה”ת של שבת בשחרית, שהרי קריאת ההפטרה אינה על הסדר, ולפ”ז הוא כמו שאר קריאות דלא עדיף מפרשת המועדים המבואר בסי’ קלז שם, ואע”פ שבשו”ע סי’ קלז כתב טעם על פרשיות המועדים “לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן” וכאן לא שייך טעם זה, מ”מ כאן כ”ש שעדיף כיון שכאן לגבי ההפטרה אינה מחמישה חומשי תורה, ולכך מעיקרא אין חיוב קריאה בציבור כלל על פרשה זו, ורק יש חיוב הפטרה, וכמבואר גם בתוס’ בסוף מגילה ועוד ראשונים לגבי תלתא דפורענותא וכן בהפטרת שמח”ת שאין אנו נוהגין כגמ’ שלנו, והטעם משום שאין חובת הפטרה על פסוקים אלו דוקא.

וממילא יהיה הדין לגבי הפטרה כעין הדין שנתבאר שם לענין קריאת התורה (ברוב הקריאות מלבד שבת שחרית) שכל דבר שהוא מעכב בדיעבד ההפטרה יצטרכו לחזור מחמתו, וההגדרה היא לגבי קריאת התורה שיהיה לכל הפחות ג’ פסוקים לעולה שדילג הפסוק, ושבס”ה קראו י’ פסוקים בין כל העולים (ועי”ש בסי’ קלז במשנ”ב סק”ד מה הדין בקראו רק עשרה בין כולם), ויש לדון על דרך זה מה יהיה ההגדרה לגבי הפטרה.

ואין לטעון דהפטרה הוא מנהג בעלמא דהא מבואר בסי’ רפד ס”ה שאם נשתתק קורא ההפטרה צריך להתחיל השני מתחילת הפרשה כמו בספר תורה, ויש שם דעות שהשני גם יברך, ועכ”פ משמע שאחר שכבר נתקן הוא תקנה גמורה וחובת ציבור (ויעוי’ שם במשנ”ב סק”ב), ולהכי אפי’ שכבר אחד קרא כיון שלא היה כדין צריכים מי שיקרא כדין, וכן אם אין ספר צריכין עשרה לילך למקום שיש ספר כדי להפטיר כמ”ש המשנ”ב שם סק”ג.

והנה אי’ בריש סי’ רפד ע”פ מגילה כג שאין מפטירין בשבת בפחות מכ”א פסוקים אלא אם כן סליק עניינא, ועי”ש ברמ”א הדין לגבי יו”ט.

ויש לדון אם כ”א פסוקים הוא לעיכובא גם בדיעבד או לא.

ונראה להביא ראיה חזקה שכ”א פסוקים אינו לעיכובא בדיעבד, דהנה אי’ בירושלמי ופוסקים לגבי פרשת עמלק בפורים שאע”פ שאין בה אלא ט’ פסוקים כיון דסליק עניינא סגי, ואעפ”כ כתב השו”ע בסי’ קלז ס”ד ללמוד מפרשת עמלק דבדיעבד סגי בט’ פסוקים, ומבואר מזה דאע”פ שעיקר ההיתר בפרשת עמלק לכתחילה הוא משום דסליק עניינא, ואעפ”כ סגי בסברא זו לענין בדיעבד בט’ פסוקים לכאורה בכל גוני, גם היכא דלא סליק עניינא.

וא”כ גם לענין הפטרה, מאחר דבסליק עניינא מהני פחות מכ”א פסוקים, א”כ נלמוד מזה להכשיר בדיעבד בכ”א פסוקים בכל גוני, ולהגר”א ואחרונים בסי’ קלז שם שחלקו על השו”ע גם כאן לא יהיה ראי’ להכשיר בדיעבד בפחות מכ”א פסוקים.

אולם להאמת גם דברי השו”ע אין שייכין לנידון דידן שיש ריעותא נוספת במה שהיה טעות, דגם בקריאת התורה שמכשיר השו”ע בדיעבד ט’ פסוקים מ”מ בריעותא נוספת שהיה עולה שדילג פסוק אין מכשירים בפחות מי’ פסוקים כמ”ש המשנ”ב סי’ קלז סק”ז בשם האחרונים, וכ”ש טעות שהוא ריעותא חמורה יותר מדילוג פסוק ע”פ מה שהבאתי מהבה”ל הנ”ל ריש סי’ קמב.

נמצא לפי זה דאם טעה בפסוק אחד והיו כ”א פסוקים בלא טעות אין חוזרין (דבדיעבד יש לסמוך על הצד בבה”ל לפטור בדרבנן וכמדומה שהמנהג כהצד המיקל בזה עכ”פ כשגמרו הקריאה שאין מצוי ביום חול שיפתחו ס”ת מחמת טעות אחרי שגמרו הקריאה), ואם לא היה שום פסוק עם טעות ורק שלא קראו כ”א פסוקים ולא סליק עניינא, להגר”א ג”כ בעי’ כ”א פסוקים אפי’ בדיעבד, ולהשו”ע מעיקר הדין באופן זה שלא היה עוד ריעותא ורק החסירו ממנין הפסוקים יצאו ידי חובה בדיעבד בפחות מכ”א פסוקים.

ושוב ראיתי שבאשל אברהם מבוטשטש סי’ רפד מהדו”ת ס”א נקט שאם טעה ובירך ברכה שלאחריה בהפטרה פחות מכ”א פסוקים שנראה שאם קרא לפחות ג’ פסוקים מענין הפרשה יצא ידי חובה וישלים את הפסוקים שהחסיר בלי ברכות ואם נזכר בין הברכות עי”ש מה שכתב בזה וסיים שמ”מ צ”ע בזה.

ומה שכתב ג’ פסוקים מענין קריאה”ת צע”ק מנין שיעור זה, דלכאורה סגי שיהיה נזכר בהפטרה דבר אחד מענין קריאה”ת כמו שמצינו שכמה הפטרות נתקנו מחמת דבר אחד שנזכר בהם מעין קריאת התורה.

ומה שכתב שישלים שאר הפסוקים בלא ברכה יש לציין דכעי”ז כתב המשנ”ב ס”ס קלז לגבי קרא ט’ פסוקים בקריאת התורה לדעת השו”ע שיכול לקרות וכו’ עי”ש, ודין דשם שווה לכאן כמו שביארתי לעיל בתשובה זו.

ומה שכתב ג’ פסוקים מענין הפרשה, ומשמע דבדיעבד יצא בזה כדין עולה לתורה שיצא בדיעבד בג’ פסוקים לכל עולה, יש להעיר דבגמ’ מגילה כג ע”ב אי’ דבמקום שיש תורגמן סגי בי’ פסוקים כיון שיש טורח לציבור כדפרש”י שם, ולפי הכלל שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, א”כ למה בשעת הדחק אמרי’ י’ פסוקים ובדיעבד סגי בג’ פסוקים (וראיתי עוד בשם המאמר מרדכי סי’ רפד ובמקור חיים שם ס”א בקיצור הלכות שנקטו דבתענית ציבור די בהפטרה של ט’ פסוקים כנגד ג’ העולים, ודבריהם צ”ע כנ”ל, ומלבד זה צ”ע דהעולים גופא לכתחילה אין יכולים פחות מי’ פסוקים וי”א גם בדיעבד כמשנת”ל, ומה שהביאו ראי’ מהרמ”א שכ’ דגבי יו”ט אפשר ט”ו כנגד ה’ עולים, הרי שם ביו”ט אם יקראו העולים ט”ו ייצאו לכתחילה ומנ”ל לכאן), והקושי’ על האשל אברהם (וכן קושי’ הראשונה על האחרונים הנ”ל) אולי יש לומר דמקום שיש תורגמן אמנם הוא טורח ציבור אבל לא שעת הדחק גמור, ועדיין צ”ע דאם בגמ’ נתבאר שיש שיעור לכתחילה ושיעור בזמן טורח ציבור א”כ מנ”ל לחדש שיעור שלישי לבדיעבד, ושמא ס”ל דלא מסתבר שהחמירו בזה יתר מקריאה”ת וכיון שבעולה יחיד לקריאה”ת סגי בג’ פסוקים מסתבר דה”ה הכא, אבל עדיין צ”ע דסו”ס גם אם נימא שלעיכובא בעי’ בהפטרה י’ פסוקים מ”מ לא החמירו יותר מקריאה”ת דגם בקריה”ת א”א פחות מעשרה כולם יחד, ועוד צ”ע (על הסברא דלא מסתבר שהחמירו וכו’) דלמה לא נימא דאדרבה החמירו בהפטרה יותר מקריאה”ת דלכתחילה בעי’ כ”א פסוקים בין כל ההפטרה מה שלא הצריכו בתורה, ואם תאמר משום דבתורה יש בין כל העולים כ”א לכל הפחות אם כן הדרא קושי’ לדוכתיה, דמנ”ל דבדיעבד או בסליק עניינא השיעור הוא ג’ פסוקים, ושמא סבירא להו דלא מצינו בשום קריאה שלא יועיל בדיעבד בג’ פסוקים, אבל עדיין צ”ע כנ”ל דמה שלא מצינו הוא רק בקריאה”ת דהעולין משלימין זא”ז על הדרך שנתבאר.

והיה מקום לעורר על הענין שהתבאר לגבי טעות ודילוג בהפטרה דאולי יש טעם אחר למה לא הזכירו הפוסקים ענין דילוג בהפטרה (ולפי הצד בביאור הלכה שדין טעות כדילוג ה”ה יובן למה לא דנו בטעות בהפטרה), דהא תנן במגילה דף כד מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, ואם כן אין כאן ריעותא כלל במה שמדלג בנביא, וממילא יהיה נפק”מ למה שכתבתי לעיל לענין דין תרתי לריעותא באופן שהיה גם דילוג וגם פחות מכ”א פסוקים דאולי בנביא לא יהיה דין תרתי לריעותא כלל, ויל”ע.

אולם למעשה קשה לשנות ע”פ משנה זו לענייננו דהרי מבואר בגמ’ שם ובשו”ע סי’ קמד ס”א דגם בתורה אם הוא באותו ענין וגם אין עיכוב למתורגמן יכול לדלג, ואעפ”כ מבואר שנקרא ריעותא, ומה שנוסף בנביא יותר מבתורה הוא רק לגבי שבנביא מותר לדלג אפי’ מענין לענין, אבל באותו הענין קריאת התורה שווה לנביא לענין זה, ממילא מאחר דבתורה חשיב ריעותא דילוג פסוק כזה ומסתמא גם טעות כמו שכתבתי לעיל, הלכך גם לגבי נביא.

קרא פחות

הנה נפילת אפים וקדושא דסדרא ועלינו לשבח נוהג כל היום כדמוכח בשאר מקומות, וכן למנצח לא שמענו שיש לו זמן, ולענין שיר של יום מאחר שנוהג גם בתמיד של בין הערבים יעוי’ בר”ה ל ע”ב א”כ מסתבר דבדיעבד אפשר להשלימו עד הערב, רק שלא הטריחו על הציבור לאומרו ב’ פעמים, אבל זמנו הוא פ”א בבוקר ופ”א בין הערביים, הלכך עדיין זמנו הוא, וגם בחצי שעה שאחר חצות מסתבר שאפשר לאומרו ממ”נ על דרך מש”כ הגרע”א בשם הצל”ח לענין תנאי בתפילה בחצי שעה הזו וציין לו המשנ”ב, ואף שיש לדון אם התנאי מועיל לכמה אחרונים כמו שהערתי בתשובה אחרת, מ”מ בניד”ד יש להקל על דרך מה שכתבתי בתשובה הסמוכה לענין השלמת פרשת התמיד אחר זמנה עי”ש, וכנ”ל יש לומר אף לענין פיטום הקטורת שיש קטורת גם בין הערביים ואף אם חוזר ואומר במנחה פיטום הקטורת של מנחה ונמצא אומר ב”פ פיטום הקטורת במנחה מ”מ יש לצרף מה שכתבתי לענין פרשת התמיד לענין זה, נמצא דלכאורה בדיעבד יכולים לסיים כל חלק זה של התפילה גם אחר חצות וגם אחר חצי שעה שאחר חצות.

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ קכד הזכיר שיש לסיים כל החזהש”ץ עד ס”ז תפילה ומשמע ששאר התחנונים ומזמורים שאחר כך אינו לעיכובא.

קרא פחות