יעוי’ במכילתא דר”י כי תשא [מס’ דשבתא פ”א] לדעת כי אני ה’ מקדשכם, למה נאמר לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומעני אפי’ חרש שוטה וקטן במשמע, ת”ל לדעת כי אני ה’ לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת עכ”ל.
ומבואר דמקדשכם לא קאי על קטן, ושם מיירי על קדושת השבת ועל האות שהיא ביני וביניכם.
ובביצה טז ע”א אי’ דהך קרא דביני ובין בני ישראל לדעת וכו’ בא ללמד שלא הודיע את הנכרים על השבת, ויש שם ב’ תירוצים אם הודיעם רק את השבת ולא מתן שכרה או שהודיעם מתן שכרה ולא הודיעם נשמה יתרה, ועי’ עוד בפירוש שבות יהודה על המכילתא שם מש”כ לבאר ענין זה של לדעת דקאי על הנשמה יתרה.
ולפי התירוץ שלא הודיעם את נשמה יתרה נמצא דמבואר כאן שאין נשמה יתרה לקטן בשבת וקל להבין.
ומאידך גיסא ביומא פה ע”ב ילפי’ לעשות את השבת חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והיינו אפי’ תינוק בן יומו כדאי’ בשבת קנא ע”ב ובהרבה סוגיות, ובביצה שם מבואר דמתיבת ‘וינפש’ ילפי’ לנשמה יתרה, א”כ קאי על לעשות את השבת, ויש לדחות דלעשות קאי על הגדול שהוא ישמור כדי לעשות את השבת על ידי הניצול שהוא ג”כ קטן, דהרי קרא לא מיירי בקטן גופיה, דהא ממעטי’ ליה מדכתיב לדעת שהוא כתוב קודם לכן כדלעיל.
וא”נ לעשות את השבת כשיגדל כפשטיה דדינא ואז יזכה לוינפש.
ויעוי’ ביסוד ושורש העבודה [עי’ מה שציינתי בתשובה הסמוכה לגבי בגדים בע”ש אחר הטבילה] שנקט דהנשמה יתרה נכנסת בטבילה.
והנה הפרישה סי’ רסג הביא בשם מהרש”ל המנהג להדליק ב’ נרות כנגד ב’ נשמות, דהיינו נשמתו והנשמה היתירה, ולפי זה יש מי שכתב (ספר פני שבת על השו”ע שם) ליישב מנהגינו שמוסיפין נר לכל אחד ואפי’ לתינוק, ועי”ש מ”ש עוד טעם לזה משום בנין וחתנין רבנן מפ”ב דשבת וע”ש ברש”י.
ויש טעם לומר דהמנהג כך הוא דנר אלהים נשמת אדם, ועי’ שבת שם, ואם נימא דהמנהג הוא מטעם נשמה יתרה א”כ נמצא דס”ל להמנהג שאפי’ תינוק בן יומו יש לו נשמה יתרה בשבת, ועי’ גם באור החיים ר”פ תזריע ברמז קצת, וביותר בפרדס יוסף שם מש”כ, וכן נקט במשנת יוסף ח”י סי’ קמד סק”ד.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 42
מק"ט התשובה הוא: 120897 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120897