הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע”פ שלאב יש נאמנות בב”ד במקום עדים מ”מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום.
ותחילה אביא בזה דברי הגרי”א חבר שביאר הענין וז”ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי מקום עיון בהא דקיי”ל דמקדש בע”א אין חוששין לקדושין אפי’ שניהם מודים וכתבנו למעלה הטעם כיון דא”נ בדבריו לחוב לאחריני לא חלו הקדושין כלל כיון דלא חל ההקדש א”כ בהא דקיי”ל דאב נאמן על בתו לומר שקידשה או מטעם מיגו שבידו לקדשה או משום דהתורה נתנה לו נאמנות כמ”ש בפ’ האומר (דף ס”ד ע”א) א”כ יועיל קדושי אב בבתו קטנה בלא עדים כלל, והיה נלע”ד ליישב ע”פ מ”ש הרשב”א בחידושיו למס’ קדושין שם דלס”ד דמ”ש חב לאחריני הוא שע”י הקדושין נאסרים הקרובות, שהקשה שם דא”כ גר וגיורת מאי איכא למימר דשם לא שייך איסור קרובות, ותי’ שם דלא פלוג דכיון דעיקר קדושין הוא חוב ולא מהני בלא עדים, לכן גם היכא דלא שייך חוב ג”כ לא מהני דהתורה לא חילקה בזה, וא”כ א”ש גם בקדושי אביה דהתורה לא זכתה לאב אלא מה שיכולת בידה כשהיא גדולה דכיון דאפי’ בקדושי עצמה לא מהני בלא עדים גם בקדושי אביה כן עכ”ל, ומ”מ מבואר שהדבר פשיטא ליה שאין שום צד שקידושי אב לבתו שלא בפני עדי קיום חלים הקידושין.
וכן מבואר הדין כבר במרדכי (יבמות רמז נח) וז”ל, ולא דמי להא דאמרי’ פרק האומר קדשתי את בתי וכו’ ואמרינן בגמ’ נאמנין ליתן גט דלמא אומר קידשתי בפני עדים דאם לא הכי פשיטא דאין כלום דאפילו אמר קדשתי בפני עד א’ אין כלום ואפילו שניהם מודים עכ”ל, עי”ש בכל דבריו, ואיני נכנס לנידון של עד אחד לדעת הפוסקים האחרונים, עכ”פ מבואר דפשיטא ליה דקידושי בת קטנה שלא בפני עדים לית בה מששא.
וז”ל הרמ”א (באעה”ז סי’ לז ס”ו), בשם פסקי מהרא”י (תרוה”ד סי’ נ’) כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או ע”י עצמה, שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך.
וכתב שם הרמ”א וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סי’ ל”ה סעיף ג’ עכ”ל, ועי”ש בנו”כ דיש חולקים על דין זה וסבירא להו דחוששין לקידושין גם באופן שלא מינה את השליחים בפני עדי קיום מכיון שיש צד שמינוי השליחים הוא מדין ערב, עי”ש באבני מילואים.
ומבואר בדברי הפוסקים בזה דכל הנידון רק לעניין עדי שליחות האם דינם כעדי קידושין גופא או לא, אבל עדי הקידושין גופייהו לכו”ע צריך שיהיו ובלא עדים אלו אין קידושין.
ובשו”ע אה”ע (סי’ לז סכ”ג) אי’ בזה”ל, אב שאמר שקידש בתו, ואח”כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום, נאמן.
ובהג”ה שם הוסיף ול”נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ”ה.
עכ”ל.
ומבואר דמ”מ אם אנו מקבלים דבריו שקידושי ראשון היו בפני פסולי עדות אין בזה שום ספק שהקידושין לא חלו, למרות שלפי צד זה לא אכפת לן לומר שכך היה שקידש את בתו, כיון שלא היו בפני עדים כשרים כדין.
ועי”ש בב”י ובב”ח שדין זה גופא יתכן דתליא בפלוגתא דרבוותא הרשב”א והר”ן האם נאמן לומר שהיה בפסולי עדות או לא, אבל זה ברור שאם אנו מקבלים דבריו שהקידושין היו בפני פסולי עדות זה מבואר מדברי כל הנו”כ שם דלית בהו מששאב הנך קידושין אפי’ שהאב מודה שהקידושין היו מכיון שלא היו בפני עדות כדין.
בכנסת הגדולה [אה”ע סי’ מב הגה”ט אות כא] כתב וז”ל, המקדש את הקטנה שכסף קדושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת, אין חוששין לקדושיו אפילו להצריכה גט.
הר”י אדרבי ז”ל סימן רל”א, רשד”ם חא”ה סימן ל”ג.
והרש”ך ח”א סי”ג הוסיף, שאע”פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב, אין בקדושין האלו בית מיחוש.
אמר המאסף וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין, אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו קטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת, מי נימא כיוון דכסף קדושין לאביה כשרים הם לעדות, או נימא דכיוון דהם קרובים למתקדשת אעפ”י שהם כשרים לאביה וכסף קדושיה לאביה, אין כאן קדושין, או לפחות ספק קדושין.
והוי יודע שמתוך דין זה דנתי שכתובה שחתמוה עדים קרובים לאב ורחוקים לבת פסולה, כיוון דאם מתה האשה בלתי זרע של קיימא חוזר על המקצת מחמת תקנת טוליטולא או מפני המנהג או מפני התנאי.
וליכא לאקשוי אפילו אי הם קרובים לקרובי האב הראוים ליורשו ורחוקים לו ולבת יהיו נפסלים מטעם שאם תמות היא בלא בנין, וכבר מת האב הם יורשים החצי דכולי האי לא חיישינן, שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף.
אלא שהמעיין שם ברשד”ם ז”ל יראה דאפילו הם קרובים לאב אעפ”כ היא כשרה עכ”ל הכנסת הגדולה.
ומבואר מכל הנידון שצריך עדים, ולהדיא בסוף דבריו דן לגבי עדים קרובים לאב ומבואר מתוך זה דמיירי שהאב דווקא הוא המקבל הקידושין, ועי’ גם במהרשד”ם שם.
ומבואר דבעי’ עדי קיום, ושאילו יבוא האב ויאמר שהיו קידושין אלא שהיו שלא בפני עדים זה פשיטא לפי כל הצדדים דלית בהו מששא, וכן הביאו הנו”כ דברי הכנה”ג.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.