יעוי’ במשנ”ב סי’ רמב סק”ד בשם ספר חסידים דמי ששלחו לו דבר מאכל לשבת ימתין לאוכלו עד שבת, ועל כן יש מקום למי שמקפיד דמאכל החמין שמכינים לשבת כדאי שלא יאכלו ממנה קודם הזמן, אף שאין מזה ראיה ברורה שכן אין מייחדים החמין לשבת, מ”מ טוב לייחד מה שמכין לשבת לצורך שבת כמ”ש הפוסקים בשם האר”י.
ועוד יש להוסיף דבדין הכנה לצרכי שבת כבר הזהיר המשנ”ב סי’ רנ סק”ב דיש להכין ביום ו’ היכא דאפשר ולא ביום ה’ לפי הענין ואם ביום ה’ יש חסרון נוסף שמכין המאכלים לצורך אותו היש בזה חסרון נוסף שהוא שלא לצורך שבת, ועי’ בחוט שני שבת ח”א פ”ד סק”א דמי שמקפיא אחת לכמה שבתות אינו נחשב כראוי שמכין לצרכי שבת, ולכאורה כ”ש מי שמכין לשבת ולחול ביחד.
אולם יש לעיין מלישנא דקרא דכתיב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו וכו’, ויל”ע אם והכינו כולל גם מה שמכינים לאותו היום, ובגמ’ בביצה ב ע”ב משמע שכולל את מה שמכין למחר [ועדיין יל”ע בזה], וכן שם טו ע”ב ובמכילתא פרשת בשלח שלמדו מפסוק את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו דאין אופין אלא על האפוי מבשלין אלא על המבושל, ומשמע דקאי על ההכנה של יום למחר.
וכן אי’ במשנ”ב סי’ רנ סק”ב לגבי טועמיה שיש לטעום ממאכלי השבת ולא נזכר שיש לאכול סעודה בע”ש ממאכלי השבת, ויש ליתן טעם בזה דמה שאוכל בע”ש כבר אינו תאב לו בשבת.
וכן אי’ בגמ’ בפ”י דפסחים שאני רב ששת דאי טעים מידי בצפרא לא אכיל ללילה לתיאבון וכו’, וכמובן שאין איסורא מדינא דגמ’ דבגמ’ לא נזכר אלא על אכילה הכללית שתהיה לתיאבון אבל תן לחכם ויחכם עוד וזיל בתר טעמא שיש דין עונג שבת שצריך להרגיש העונג כל אחד כפי כוח.
וכעי”ז אי’ שלא יאכל מצה בער”פ כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה וכן כ’ חלק מהפוסקים על עוד דברים, ותן לחכם ויחכם עוד לשמור תיאבון למאכל העיקרי של שבת (ע”ע בריש פרק ערבי פסחים דיש ענין של תיאבון גם בסעודת שבת).
ויעוי’ עוד בגמ’ בשבת קיט אמרו ליה בני פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא בכל יומא וכו’, ומבואר שם שהדרך הנכונה היא לייחד לשבת מאכלים טובים שיהיו ניכרים לשבת, ורק בלית ברירה אמר להם לעשות היכר כל דהוא לשבת מחמת שהיו כאנוסין, אבל לכתחילה טוב לייחד מאכלים טובים לשבת גרידא.
ויש לציין עוד דאמרי’ במכילתא שבכל יום היה המן משובח ובשבת ביותר, כדכתיב לחם משנה ודרשינן לחם משונה, ומשמע שצריך שמאכלי השבת יהיו משונים משל יום חול וכמבואר בגמ’ שם.
ועוד יש לציין למעשה דר’ אבהו ששייר בשר משבת למצו”ש ונענש דאכל אריא בהמה שלו (שבת קיט ע”ב) ואפשר דעיקר הענין לשחוט בשר מיוחד למוצ”ש הוא כדי לייחד למוצ”ש דבר בפני עצמו והכל לפי הענין.
ובאמת ענין של מי שאין בידו להמתין ההמתנה הראויה לאוכל מצינו שהוא דבר שלא שבחוהו חכמים, כמו שאמרו על אדה”ר שהיו ראוי לאכול מעץ הדעת (והיה מאכל לשבת והיה מתוקן לשבת) אלא שאכלה פגה ואכל ביום שישי ביום רשות (ועי’ הליכות קדוש עמ’ מב) וכן עשו אמר הלעיטני נא.
מ”מ הכל לפי הענין דיש חילוק בין אם אוכל ממאכל השבת עצמו לבין אם אוכל ממאכל אחר ויש חילוק בין אפשר ללא אפשר.
ובמאמר המוסגר יש להוסיף על כל הנ”ל שבהרבה ישיבות מצוי שראשי הישיבות מזהירים שלא לעשות כהנהגה זו שלא להכניס אוירה של התעסקות בעניינים אחרים וענייני הנאת עוה”ז בישיבה שעלולה להשפיע גם על רציפות הלימוד בזמן ליל שישי ובערכי הישיבה והכל לפי הענין.
הוספה לתשובה על הנהגת אכילת חמין של שבת בליל ששי
בחוט שני שבת פ”ג עמ’ נג הלובש בגדי שבת בימות החול כגון לשמחות של רשות וכדו’ ממעט בזה את הענין של בגדי שבת עכ”ל.
וכתב שם בהערה עי’ מג”א סי’ רס”ב סק”ב מה שהביא בשם הכתבים, וז”ל הבאר היטב בשו”ע אבן העזר סי’ ס”ה ס”א כבוד לחתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונפ”מ שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו ברגל אלא יניחנו עד יום החופה ע”כ וע”ע רמ”א או”ח סי’ תקנ”ט סעיף ח’ עכ”ל החוט שני.
ועי’ עוד במשנ”ב סי’ רמב בענין דברי הספר חסידים על מאכל ששלחו לשבת אם מותר לאכלו בחול, ובתשובה אחרת הרחבתי אם הוא מדין כבוד שבת או מדין מעביר על דעת בעה”ב.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 44
מק"ט התשובה הוא: 121179 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121179
