הטעם הוא שאין לזה שם מאכל בכה”ג והוא כעין דין החמץ שנפסל לאכילת כלב, שבשניהם אין לזה שם אוכל, וגם אין חשש שמא יבוא לאכלו מכיון שתקנו לישיבה וגם מאוס (ראה משנ”ב ושעה”צ סי’ תמב ס”ט), ובמקום שיש קטנים ביותר שיבואו לאכלו ג”כ לכאורה לא נראה שיחלקו בזה הפוסקים, דהרי הביעור הוא מחמת הגדולים דאילו הקטנים ביותר אין עליהם שם חינוך בפרט שאין כאן ספיה בידיים (ועי’ שו”ע או”ח סי’ שמה), וגם לא יעבור בעה”ב בבל ייראה מחמת דעת קטנים לאכלה, וממילא אין מחוייב לבער מחמתם ואם בא להפרישן מאכילת חמץ אין מחוייב מחמת זה בביעור החמץ ויפרישם באופן אחר אם רוצה.
לגבי מה שהזכרת בדבריך טינוף, לענ”ד ההגדרה אינה טינוף שכן במקרה של טינוף יש צורך בנפסל מאכילת כלב כמבואר בפוסקים, ואילו הדין של ייחדה לישיבה וטח בטיט הוא דין של ביטול גמור.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.