שאלה
לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
התקשיתי בדברי הגמ’ במס’ פסחים (סח, א) בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא, ופירש”י שם: “שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים, כך הן חיין במומן, ואחר כך מתרפאים, כדכתיב אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה)“.
ולכאורה טעמא בעי לשם מה יעשה השי”ת סדר הדברים באופן זה והלא יכול להקימם תיכף ומיד ללא מומם, וצ”ב.
אשמח לקבל תשובתכם הרמתה.
***
תשובה
כ”ו תשרי תשע”ז
שלום רב
יתכן שנעשה כן כדי שיהיה היכר לגדלות השי”ת, דהנה טבע בנ”א שלבם משייך כל מאי דשייך לטבע הפשוט, ובודאי שלא יכירו בנפלאות ה’ שמחיה אותם שלמים – אלא על עצם החיות אבל לא על הרפואה, שטוענים שטבע הוא שאם מחיה אותם כ”ש שמתרפא מומן ממילא, דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא, וממילא אם מחיה אותם מה’קטלא כולה’ הכל חוזר לחיים ובודאי שלא יהיה כאן אפילו ‘קטלא פלגא’, ולכך מעלה אותם שבורים ואח”כ מחיה אותם כדי שיראו שיד ה’ עשתה כל זאת.
וראיתי שכתב במהרש”א סנהדרין צא ע”ב וז”ל, וי”ל לפי הטעם שעומדים במומן ומתרפאין אח”כ שהנס ניכר יותר שזהו הוא האיש שכבר היה בעל מום בעולם הזה גם במותו גם שחיה כך בתחיית המתים במומו ואח”כ נתרפא למעלת עולם הבא ולכך מייתי מפסח דהנס ניכר בו שהיה בעל מום כשעמד מה שאם כן בעורון דכמה עורין שאין ניכר שהם עורון ואינן רואים וק”ל עכ”ל, וכמדומה שאינו סותר דברינו.
אכן במדרש תנחומא [ויגש פ’ ח’] איתא: ללמדך שכשם שהולך – כך הוא בא.
שלא יאמרו הרשעים: אחרים המית, ואחרים החיה.
אמר הקדוש ברוך הוא: יעמדו כמו שהלכו, ואחר כך אני מרפא אותם.
וזהו טעם אחר לגמרי ממה שכתבנו, ויתכן דמ”מ שייך להוסיף על טעמי חז”ל, שלא אמרו כל הטעמים ואמרו רק טעם אחד מתוך רבים, כמ”ש הגר”א ז”ל.
וכתב באמרי אמת בראשית פרשת וישלח וז”ל, דאיתא (סנהדרין צא ב) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא עומדין במומן ומתרפאין, עומדין במומן היינו לראות שורש ומקור החטא ועל ידי זה יכולין להתקן כדאיתא (זוה”ק ח”ג כג ב) אורייתא קא מודעא ליה חוביה, עכ”ל.
וזהו טעם שונה ע”ד הדרש (ועיין עוד שם בפ’ האזינו).
***
מק"ט התשובה הוא: 118985 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/118985