מי שמסתפק אם קרא שנים מקרא ואחד תרגום או לא האם מחוייב לקרוא שוב

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב בהל’ מגילה בשם הפמ”ג שאם הסתפק לענין קריאת המגילה אם קרא או לא חוזר וקורא שספק דברי קבלה הוא כספק דאורייתא, ויש לציין דבב”י לעיל מזה לענין ערים המסופקות בקריאת המגילה הובאו דעות בראשונים דאפי’ במגילה ספק אינו חוזר דסבירא דדברי קבלה כמו דרבנן לענין ספק דרבנן (וגם ברש”י ביצה יש ספק בזה אם דברי קבלה כדרבנן או לא), עכ”פ מדברי כולם נלמוד שאם מגילה היתה ספק דרבנן בלא דברי קבלה לא היה חוזר וקורא.

והאמת שעיקרי הדברים מבוארים כבר בסוגי’ דברכות דף כא וקצת בירושלמי שם דבספק דברי קבלה אם אמר או לא אינו חוזר ומבואר בגמ’ שם דלמאן דאמר ק”ש דרבנן [ודעת התוס’ דסוכה ושאילתות כך להלכה] אינו חוזר וקורא ק”ש בספק קרא ק”ש, וכן למ”ד פרשה שניה דרבנן אינו חוזר וקורא בספק קרא פרשה שניה כמבואר שם (אלא שיש לדון קצת בשאר כללים שנאמרו שם לענין חזרה על תפילה).

א”כ לענייננו בספק קרא שניים מקרא ואחד תרגום אינו חוזר וקורא.

וראיתי שכתב בחוט שני ח”ד פפ”ז ס”א שבספק אם אינו יודע היכן אוחז צריך להחמיר ולהתחיל ממקום שמסופק לחומרא, דהיינו שימשיך מסוף המקום שיודע שודאי קרא.

ויש לציין דזה אינו סותר להוראה דלעיל, דאפי’ בק”ש ותפילה גם למ”ד שספק אינו חוזר אבל אם קרא וטעה יחזור למקום שטעה ואם אינו יודע יחזור לתחילת הפרשה או הברכה, וזה מפורש במשנה ולית מאן דפליג עלה באמוראי.

הלכך חזי’ דכיון דרמיא חיובא עליה מחמת שהוא אוחז באמצע ורק אינו זוכר היכן אוחז, בזה חמור יותר.

והטעם בזה יתכן משום שכיון שבלאו הכי צריך להשלים הק”ש או התפילה או הסדרא ורק הנידון מהיכן אוחז חשיב כדבר שאפשר לתקנו בקל שבזה קי”ל גם בספק דרבנן שיש להחמיר.

או אולי יש לומר דכיון דכבר איסורא רמיא עליה בדרבנן ורק הנידון כמה מתוך האיסור דומה בזה לאתחזק איסורא שבזה חמור יותר מסתם ספק דרבנן עי’ בכללי ס”ס להש”ך או כ’ וכ”א, ואע”פ שיש חולקים על הש”ך שם עי’ בפמ”ג בשפתי דעת שם, מ”מ כאן חמיר יותר מסתם אתחזק איסורא דהש”ך שם שיש צד שהאיסור אינו קיים כלל, משא”כ הכא שהאיסור ודאי קיים, ויל”ע בזה.

לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 14

מק"ט התשובה הוא: 5603 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5603

התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.