אפשר לסמוך ולהקל בזה.
מקורות:
כמה פוסקים התירו בזה (בתשובות והנהגות ח"ב סי' רי בשם הקה"י וכן דעת האג"מ והגרנ"ק, ביאורים ומוספים סי' תקנא אות צא), וכך נראה לפו"ר מכיון שיש כאן סעודה של שמחה ששמחים עם בעלי הברית והסעודה נעשית מחמת הברית, והרי אין כאן כל יחיד ויחיד שאוכל מחמת שהיה בברית מילה (דמי שהיה בברית ואחר כך אוכל בביתו בשר ביחידות מחמת זה אינו מועיל להתיר לו) אלא כולם מצטרפים לסעודת הברית ושמחים עם בעלי הברית, וצא ולמד דיש צד בפוסקים להתיר אף בבגדי שבת לכל הקרובים הבאים לסעודה כדי שלא לגרום צער לבעלי הברית (עי' שע"ת ריש סי' תקנא), ואמנם להלכה לא קי"ל הכי (במשנ"ב שם) אבל ודאי שיש כאן מושג של שמחה שהוא מחמת הברית ובעלי הברית, וכמו שמצינו בנישואין שברכת הנישואין היא גם אחר הנישואין וגם לאנשים שלא היו כלל בזמן הנישואין, וכנ"ל ברכת אבלים, דענין השמחה או האבלות היא השתתפות עם האדם ששייך למעשה.
וכן נראה לכאורה שסבר המשנ"ב שכתב שאותם שמשלחים לבתיהם מסעודת הברית לא חשיב סעודת מצוה לגביהם ואינו מתיר להם לאכול בשר, ומשמע שאם היה בסעודה עצמה סגי בזה, ולא מסתבר שהמשנ"ב מיירי במי שהיה בברית מילה עצמה והלך לביתו ואז שלחו לו מן האוכל, דהמשמעות במשנ"ב היא לענין הנידון מה בכלל ההיתר של הצטרפות לסעודת הברית, וע"ז קאמר דאין להתיר מחמת שהאוכל הוא מסעודת הברית, דלא חשיב שאוכל בסעודת הברית להתיר מחמת זה אלא כשאוכל במקום הסעודה עצמה עם בעלי השמחה, וממילא משמע דכשאוכל בסעודת הברית עצמה אה"נ דהוא בכלל ההיתר.
וגם הפוסקים שהחמירו בזה לגבי סיום (עי' ביאורים ומוספים שם) שהצריכו שישמע השומע את הסיום עצמו, הנה על אף שהדבר עצמו צריך ביאור ואינו פשוט, דהרי גם הם מודים שאין צריך המשתתף בסעודה שילמד כל המסכתא וסגי שבא מחמת הסיום, וא"כ הענין שהוא שמח בסיום של חבירו ולא שהוא מסיים בעצמו, מ"מ על אף שהחמירו מ"מ לא מצאתי שדברו להדיא אלא על סעודת סיום, ומאחר שיש כמה דינים שנאמרו לגבי ברית שיו"ט שלהם הוא שלא הובאו לגבי סעודת סיום, כמו לגבי בגדי שבת ועוד כמה דברים (עי' ברמ"א ומג"א ובאר היטב ושע"ת ומשנ"ב בריש סי' תקנא), ואפי' תענית ת"ב עצמה התירו לבעלי הברית בזמן שהת"ב נדחה וכן רחיצה התירו מחמת ברית, כמבואר כ"ז בשו"ע הל' ת"ב, וכן פוטר מתחנון וכן יש דעות בפוסקים שמותר להוסיף עליה לבעל ברית מחמת שיו"ט שלו הוא, וכמה מהדברים שהתירו בברית לא שמענו שהתירו בסיום, וגם דעת היעב"ץ שהביא בבה"ל סי' תקנא שאין סיום מועיל להתיר אכילה אלא לתמכין דאורייתא וכיו"ב שיש להם שותפות בלימוד ולא לשאר בני אדם הבאים מחמת הסיום, ולכן אפשר שגם אלו שהחמירו בזה לענין סיום הקלו לברית (ויש להוסיף כיהודה ועוד לקרא דיותר מצוי בברית שאנשים באו ממרחק ושכיח שיהיה באופן זה למרות שבודאי באו מחמת הברית ולא רק מחמת הסעודה).
ומאחר שבשל סופרים הלך אחר המיקל וכאן הוא אף מנהג ואילו מדינא דגמ' לכו"ע שרי והרבה מקילים בזה גם למעשה וכך מסתבר יותר לדינא כמשנ"ת וגם משמע שכך דעת המשנ"ב (וגם המחמירים לא החמירו להדיא לגבי ברית, וכמשנ"ת), בפרט שהוא צער גדול להיות במקום שאוכלים ולא לאכול כמבואר בשו"ע או"ח סי' קסט ס"א ובמשנ"ב שם לגבי שמש וכן ברש"י ברכות לא ע"ב לגבי תענית בשבת ע"ש (וע"ע במשנ"ב סי' תקע אסק"ב ומיוסד על דברי הרר"י ביסוד התשובה, וראה מגיד מישרים אזהרות אות טז ופלא יועץ ערך תענית ד"ה והיותר) וחשיב שעת הדחק גדול, לכן נראה לענ"ד שעכ"פ בדיעבד אין צריך להחמיר בזה, וכך אמרתי להם לנהוג בשעת מעשה.
מק"ט התשובה הוא: 121133 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121133