דינו כמשומד להכעיס.
מקורות:
יעוי' בביאור הלכה סי' תרח ד"ה אבל, שהפורק עול לענין תוכחה דינו כאוכל נבלות להכעיס, שאינו בכלל עמיתך.
וכן מבואר בהרבה מהנו"כ ביו"ד סי' ב' לענין נאמנות שחיטה שאין דין משומד כזה כאוכל נבלות לתיאבון אלא להכעיס, וכמה מהפוסקים נקטו שאפי' עבר על ג' עבירות מפורסמות כבר חשיב פורק עול, ועי' ערוה"ש שם, וראה מעדני השולחן על השו"ע שם שהביא ליקוט גדול בזה מהנו"כ שם.
וכן יעוי' גם בב"י או"ח סי' לט לענין כתיבת תפילין ובהגהות החת"ס על השו"ע שם לענין תפילין שגם בדבריהם מבואר שהפורק עול אפי' לתיאבון דינו כמשומד להכעיס.
וע"ש עוד ב"ח ודרישה מש"כ על הב"י.
ויש לציין דגם בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג' סי' קמג נקט שדין הפורק עול מורידין ואין מעלין, ושם נקט דהגדרת להכעיס אינו שמתכוון לגרום צער לפני השכינה ח"ו דוקא, אלא כל שאינו חושש ומזלזל דינו כלהכעיס, ויתכן שלמד כן מקושיית הגמ' גבי בע"ז כו ע"ב גבי אכל יתוש אחד וכו' עי"ש, אולם ברש"י בע"ז שם נקט בהגדרה קצת שונה דכיון שאינו חושש וכו' הלכך ודאי הוא להכעיס, ומ"מ המכוון זהה שמי שאינו מקפיד ואינו חושש.
וגם לפי מה דמיישב שם בגמ' דאמר אטעום טעם דאיסורא הוא רק לענין מי שאכל פרעוש אבל הפורק מעליו כל העול לא שייך לתרץ כן, ואולי שייך לומר בזה הבחנה חדשה דמי שאינו מקפיד על שום מצוה מחמת שרוצה להיות במצב של פריקת עול וממילא מה שחוטא הוא לשם הפריקת עול, זה גופא הגדרה של להכעיס, ולפ"ז אפשר דגם רש"י אינו חולק על רבינו יונה ולפ"ז מובן למה תי' הגמ' שם שייך רק על אכל פרעוש ולא על הפורק עול כל המצוות.
ומ"מ עיקר דברי השערי תשובה לגבי רועי בהמה דקה לכאורה אינם כדברי הגמ' והשו"ע חו"מ סי' תכה דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין, ויעוי' שם במפרשי השערי תשובה.
ויש לציין דביומא פה מבואר דגם למ"ד שיו"כ מכפר בלא תשובה אבל בפורק עול הוא מהעבירות שאין יוה"כ מכפר בלא תשובה.
[ובמקום אחר ציינתי כמה מ"מ לענין הנידון אם יש דברים בשע"ת שהם מידת חסידות ואינן מעיקר הדין וכאן לכאורה לא שייך מידת חסידות].
מק"ט התשובה הוא: 7791 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7791
המושג "פורק עול לתיאבון" הוא צ"ב, דאם הוא מקפיד ע"ז כשאפשר לו הרי שי"ל שאין זה אותו הקרוי פורק עול, ולשון הרמב"ם: "שכל שמוזהר על הכתיבה ומאמין בה הוא שכותב", וביאר הב"י "כלומר ומשומד ומסור כיון שפרקו עלו אינם מאמינים במצוות", ומבואר מזה שמדובר במשומד כזה שאינו מאמין במצוות, ונראה שאם מאמין במצוות ורק מחמת ה"תיאבון" הוא עובר אין זה בכלל "פורק עול", אלא דמסתמא דיינינן ליה הכי שאם הוא מומר לכה"ת מסתמא אינו מאמין, ונראה שיש לדון כל מקרה לגופו ובמיוחד בדורנו, ויש לציין שהבה"ל לא כותב שפורק עול *דינו כאוכל להכעיס" אלא שמביא דוגמא לפורק עול שהוא האוכל נבילות להכעיס, וז"ל: "אבל אלו הפורקי עול לגמרי *כגון* מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו", גם בחת"ס רק כתב לגבי מסור שכיון שסר חבירו להעבירו על על דת משה וישראל ואי לא דפרק עול תורה כולה לא עביד הכי, איני רואה כאן ראייה לעניין זה. ואומנם לשון הב"י בסי' ל"ט: "אבל משומד למצוה אחת לתיאבון משמע דלאו פורק עול הוא", משמע דמומר לכה"ת אף לתיאבון הוי מומר,
לגבי לשון הב"י שכיון שפרקו עולו אינם מאמינים, דהיינו שעצם מה שפרקו עולו זו בפני עצמה ראי' שאין אמונתם חזקה ואמיתית, אבל בלאו הכי כת"ר מודה לי מהמשך דברי הב"י.
הביאור הלכה נקט הפורק עול כגון מחלל וכו', ר"ל שמחלל הוא דוגמה לפורק עול, אבל יש פורק עול בעצמו שהוא המקור של פורק עול ובזה אין נידון, ויש לציין דמחלל שבת בפהרסיא הוא מחלוקת תנאים בגמ' דעירובין פ' הדר, אבל פורק עול זה ודאי בכלל משומד שבענינו לא נחלקו התנאים וכהגדרת הברייתא בסוגי' המקבילה בפ"ק דחולין בני אדם הדומין לבהמה, ויש להמליץ בזה דברי רבותינו לבית בריסק שאמרו שרובו ככולו אבל כולו הוא ג"כ ככולו (נפק"מ לבאר דינים בענייני שחיטה כגון הגרים בשליש אחרון ואכמ"ל) וכעין זה לענייננו המחלל שבת בפהרסיא נקבע דינו להלכה כמי שפורק עול, אבל יש הפורק עול בעצמו שהוא המקור ועליו אין מחלוקת ואין נידון שדינו כפורק עול.
אותו דבר החת"ס לענין מסור נקט שהמסור מעשי עצמו מוכיחין עליו שהוא בכלל פורק עול, אבל כ"ש פורק עול בעצמו שהוא פורק עול, ופשוט.
ואם יראה כת"ר דברי האחרונים ביו"ד שם שציינתי יתכן שיהיה לכת"ר מבט אחר בסוגי', וכדאי לעיין בספר שציינתי על יו"ד שתמצת שם דעות הנו"כ שם.
אכן ביו"ד מפורש ביתר שאת כדברי הרב שליט"א,
אך מ"מ יש כאן לכאו' מקום עיון, והוא מה הבעיה בפורק עול, האם מצד עצם זה שפורק עול המצוות, כדמצינו שאומרים בפרשת והיה אם שמוע שנאמרת בשביל שיקבל עליו עול מצוות, וזהו עניין בפ"ע, ומי שמוגדר כאדם שאינו מקבל עליו עול מצוות אלא פורק עולן הרי הוא משומד, או דלמא דאין זה מצד עצמו עצמו, אלא שהעושה כן מגלה על עצמו שאינו מאמין.
[ונפ"מ פשוטה לזה, כגון אדם שיודע בלבו פנימה שאמונתו שלימה בד' אלוקי ישראל, אך יצרו מתגבר עליו טובא, ושחט בשעת שטותו וחזר בתשובה, האם יוכל לאכול משחיטת עצמו ששחט בעת שטותו].
ולעניין זה לכאורה הדבר מפורש יותר ברמב"ם ובב"י בהלכות תפילין, שהטעם הוא מפני שאינם מאמינים, אף שלא נתפרש טעם זה בהדיא ביו"ד, והרב שליט"א נראה כמסכים לזה ומגדיר שמי שמתנהג כן ה"ז מגלה על עצמו שאין אמונתו חזקה ואמיתית.
אך מ"מ לכאורה זהו גדר שיש מקום לדון בו, ויש עדיין מקום לומר בעניין זה שנשתנו קצת הדורות, כי בדורנו מי שחפץ אין לו מניעה להיות חילוני גמור, והוא חי בסביבה חילונית, והוא בכל זאת שומר על הרבה מצוות כשמתאפשר לו ולא קשה לו, קשה לי לומר שבהכרח אינו מאמין, ולמשל, אדם שחקן כדורגל שאינו שומר מצוות אבל שומר שבת וכשרות, ושאר מצוות אינו שומר, ומוכן לוותר על הקריירה ועל השתתפות בתחרויות משמעותיות בשביל לשמור על השבת, אף שעובר על רוב המצוות קשה לי לומר שבהכרח אמונתו אינה חזקה, יותר ממישהו דתי מבטן ומלידה ואינו מקפיד על לשה"ר ועל עוד הרבה איסורים לתאוותו.
[וזכר לדבר מה שמצינו שהעובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, וביארו המפרשים, שמגלה דעתו שאין עבודתו לע"ז אמיתית כיון ששומר שבת, אלא שמאידך גיסא גם שם מסתמא כ"ז שעובד ע"ז דינו הלכתית כשאר עכו"ם, ואף שהיה אז יצרא דע"ז, וזה כדברי הרב]
ואה"נ שבאמת הגדרים שם ביו"ד נראים יותר מוחלטים, אך לדידי עדיין הם צ"ע מטעם שנתבא.