אדם שמת בשבת עצמה האם הוא סימן יפה או לא

מקורות:

הנה אמרי’ בכתובות קג ע”ב מת בע”ש סימן יפה לו ובמוצ”ש סימן רע לו, ופרש”י שם הטעם בע”ש סימן יפה כדי שיכנס למנוחה מיד, וא”כ ה”ה מת בשבת שנכנס למנוחה מיד, אבל אינו מוכרח דיש לומר שבע”ש יש בזה סימן שמת קודם כניסת השבת וא”כ הכינוהו מן השמים קודם זמן המנוחה לזמן המנוחה דחול מכין לשבת משא”כ בשבת, ועי’ גם ביערות דבש ח”א דרוש טז דכתב שמת בע”ש סימן יפה להראות שמת בעטיו שלא נחש, ולפי טעמו לא שייך סימן זה במת בשבת, ומ”מ סימן רע אינו דהרי בגמ’ אמרי’ מת בע”ש סימן יפה ובמוצ”ש סימן רע ומשמע דבשבת עצמה אינו סימן רע, אלא לכל היותר נאמר שאינו בכלל מת בע”ש אבל לא יותר (וע”ע הדעה להדיבור להגר”ז סורוצקין סי’ יח מה שכ’ בנידון זה של מת בשבת עצמה).

ויעוי’ ברש”י מהדו”ק בשטמ”ק שם שפי’ דבע”ש משום דעת מנוחה הוא כדי שיכנס למנוחה וכו’, ויש קצת משמעות שהבין דע”ש היינו בליל שבת, כמו שמצינו בכ”מ דע”ש הכונה לערב של ליל שבת בנשף בערב יום, ולפ”ז באמת מובן למה לא נקטו מת בשבת עצמה דאה”נ ע”ש הכונה לע”ש ונקטו רק מיתה בלילה, אלא דצע”ק לפ”ז מת בערב יו”כ דעיצומו של יום מכפר והרי כבר נתכפר אלא דלילה אינו בכלל זה כמבואר בכריתות יח ע”ב, ואפי’ ביום אפשר שהוא מגונה משום דלקחו מיניה תוספת כפרה של המשך היום, וכ”ש אם ס”ל כהאומרים שרק כל היום מכפר, עי’ כריתות שם ובדברי הגרא”ו בקובץ מאמרים ח”ב מה שפיר’ דברי הגמ’ בכתובות הנ”ל.

ויעוי’ בגמ’ שבת קנו ע”א דאמרי’ נולד בשבת ימות בשבת וכו’ וקדישא רבה יתקרי ופרש”י שיהא פרוש וקדוש, דכתיב (שמות כ) ויקדשהו, וא”כ יש לומר דחלק מענין המיתה בשבת הוא ג”כ מקדושתו, אולם בגמ’ שם משמע שהוא כעין עונש על דאחילו עליה יומא רבא דשבתא שסימן הוא שהשבת תובעת עלבונה ואז נענש, וכ”כ התשב”ץ סי’ ד”ש שהוא כעין תיקון וכפרה ע”כ ועי’ ספר חסידים סי’ קסד, ואדרבה מה דאמרי’ וקדישא רבה יתקרי נאמר אחר כך בפני עצמו ע”י רבה בר שילא ואינו בהכרח ביאור לענין שימות בשבת.

ואולם יעוי’ במהרש”א שם שפירש ענין זה בד בבד עם מה דקדישא רבה יתקרי שאם יתקרי קדישא רבה אז יזכה שימות בשבת ויתקדש שבת על ידו כשלא יחללוה במיתתו, וכעי”ז ביערות דבש ח”ב דרוש נו דרק אם קדישא רבה יתקרי זוכה לתיקון על פגם קל כזה.

ומ”מ אין כאן הוכחה גמורה שכן יתכנו סיבות רבות למיתה דוקא ביום זה.