הנה כפי שכבר הזכרתי בעבר בכמה תשובות שיש כמה דעות בענין עצם הדבר לגנוב מכסף שעומד תחת קופת המדינה האם יש היתר בדבר או לא, ורבו הפוסקים האוסרים בדבר עכ"פ לכתחילה במקרה שיודע שלוקח כסף שלא מגיע לו, למרות שיש הרבה אנשים שלא מקפידים על זה ונסמכים על המתירים בזה, ואני אין מתפקידי כמובן להכריע בדברים שנחלקו בהם גדולי הפוסקים.
ורק אציין כאן כמה נקודות שנתעוררו תוך כדי כתיבת התשובה, הא' שיש מגדולי הפוסקים שכתבו לאסור בזה עכ"פ במקרה רגיל, ומהם הגרנ"ק והשבט הלוי, ולא כמו שיש סבורים ורגילים בזה כדבר פשוט להתיר.
והב' דגם אם כבשו הממשלה באיסור, מ"מ הרבה מהמלכים לקחו הממשלה בכיבוש שאינו כשורה כמבואר במקראות ולמרות זאת הכיבוש קונה כמבואר בגיטין בפרק השולח.
והג' דגם אם מחוייבים לנהוג ע"פ דיני תורה ואינם נוהגים ע"פ דיני תורה עדיין אינו מפקיע מהם דינים השייכים למלכות הנוהגים גם במלכים שאינם נוהגים כשורה שהיו בחו"ל בכל הדורות ומהיכי תיתי לחלק בין יהודים עוברי עבירה לגויים עוברי עבירה (וכי תימא משום שמלך ישראל אסור לו לתקן תקנה חדשה שאינה כתובה בתורה, א"כ הרי גם מלך גוי אסור לו לתקן על ישראלים תקנה שאינה כתובה בתורה, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור כדאמרי' בחולין, וכ"ש שגזל גוי מישראל אפשר דחמיר מגזל ישראל מישראל, ועי' בפרק בן סורר), ולא חשיב מוכס שעמד מאליו אלא רק קודם שהיה כיבוש גמור, אא"כ תאמר שממשלה בתנאי דמוקרטיה אין לה דינים של מלכות (כעין מה שנתעוררו נידונים שונים לגבי חברה בע"מ שאינה נחשבת בבעלות הבעלים לענין ריבית אם הבעלים ישראל ואולי יש צד שדינא דמלכותא צריך שיהיה מלך העומד במלכות זו), ואז גם בחו"ל יהיה הדין כן, ומאידך היו רמות שונות של מלכות במשך הדורות וגם ברומי עד יוליוס קיסר היתה המלכות מונהגת על ידי ישישים (סנט) כמבואר ביוסיפון, ומסתמא שמה שדנו חז"ל היו על רמות שונות של מלכות כל עוד הוא מוכס שיש לו קצבה ולא עמד מאיליו ויל"ע, ומאידך גם אם יש לה דין של מלכות, לא בכל חוק ודבר שעולה על רצון המלך להשכין שלום בין אנשים לפי הבנתו נאמר דינא דמלכותא (ועי' בזה בדברי הפוסקים), אבל במיסים אם הוא מוכס שיש לו קצבה באופן רגיל מבואר בסוגיות שיש דינא דמלכותא וכמובן שיש בזה פרטי דינים ואין כאן המקום לדון בזה.
ועוד יש לדון בזה נקודה נוספת דגם אם טוען שמותר לו לשקר מולם כדי להציל ממון גזול מ"מ אם גזלו ממנו פחות ממה שמוציא מנ"ל שיכול להוציא ממון שגזלו מהציבור, ולמה לא חשיב חולק עם הגנב, ועוד יש לדון דאף מה שמשלם מע"מ בכל קניה שקונה מנ"ל דחשיב שגנבו ממנו, דילמא חשיב שגנבו מהמוכר, דאע"פ שהמוכר מייקר מחמת זה הסחורה מ"מ לא התנה בזה שאם יצילנו מן המע"מ יניח לו והרי המוכר הוא זה שצריך לבוא בחשבון עם הרשויות ולהעביר להם את המע"מ בסוש"ד.
ועוד יש לציין בזה נקודה נוספת לעיונא דאפשר שהמתירים מיעטו לדבר בזה מטעמים מובנים ולכן בכתובים באו יותר דברי האוסרים, אבל אינו מוכרח דיש יותר מתירים ממה שידוע לנו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ועוד יש לציין עוד דאמרי' בפרק ערבי פסחים אל תגנוב את המכס וכו' וכן היה מורה הגרח"ק לשואלים שלא לגנוב המכס שלא יתפסו ויקחו מהם כל מה שיש להם כמבואר בגמ' שם, וכ"ש שלא ישקרו להוציא כספים במרמה.
ויל"ע בכל דינים אלו ולא באתי בכאן לקבוע מסמרות בכ"ז.
לגבי מה ששאלת אם שייך בזה המשנה בסוף פאה שמי שעושה עצמו חיגר ייענש בזה, הנה להסוברים שאסור להוציא ממון באופן זה פשיטא שהוא בכלל קללה זו וחמירא סכנתא, ומאידך להסוברים שמותר להוציא ממון בכלל זה אם טעם ההיתר שלהם הוא כעין נודרין להרגין וכו' (עי' בתוס' שם מה שנשמט ונדפס בעוז והדר והבאתי בתשובה אחרת) והו"ל כמציל מידם ממון גזול, א"כ יש בזה צורך להוציא מידיהם, וכבר ציינתי בתשובה אחרת לדברי הפוסקים דבאופן שיש צורך מצוה מותר לומר שהוא חיגר וכיו"ב כמו שנתבאר, ואם כן התירו נדר ושבועה (בכפוף לתנאים המבוארים בפוסקים לש"ך ובית מאיר ונו"כ כדאית להו ואכמ"ל), וכן התירו עוד דינים כדי להציל מיד גוים כמבואר בפ"ק דע"ז, א"כ לכאורה התירו גם דבר שעיקר איסורו קל יותר, דהיינו שקר לחוד (דלדעת כמה ראשונים אם אינו נוגע לממון ולב"ד וכו' ואכמ"ל), וגם אם יש בזה סכנה, מ"מ הסכנה היא רק כשמשקר לצורך איסור.
וכמובן שלא באתי להכריע כדעות המתירים בזה (וגם איני ראוי להכריע) אלא רק לדון בדעתם.
לתשובה זו פורסמו 4 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 123560 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/123560
ידידי היקר הרה"ג שמואל כהן שליט"א (עיה"ק ירושלים תובב"א) מו"ל קובץ "עורי דבורה" ועוש"ס חשובים כתב לי, וז"ל: בס"ד לכבוד ידידי הרה"ג רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא שליט"א שלום וברכה וכט"ס! אחדשה"ט! ראיתי מ"ש הרה"ג עקיבא משה סילבר שליט"א בקובץ מריח ניחוח (מס' 857 עמ' 11) בענין נטילה מהרשויות שלא ע"פ הכללים: דאפשר שהמתירים מיעטו לדבר בזה מטעמים מובנים, ולכן בכתובים באו יותר דברי האוסרים. ע"ש. ואעתיק לו ב' אותיות מחיבורי ספיקא דגזלנותא (אות כה, ואות כו. העומד בע"ה לראות אור בתוך חיבורי חושן שמואל). ואשמח על כל הוספה, או הערה, והארה: [כה]. נפק"מ להעלמת מס, ונטילה מכספי המדינה שלא ע"פ הכללים מול סוף נציע עוד נפק"מ בין התומים והגרשש"ק ודעימייהו, שהינה מאד מצויה במציאות שבדור האחרון, והיינו של נטילת כספים מקופת 'מדינת ישראל'[1] שלא ע"פ החוק והכללים שקבעו. [ונפק"מ זו שייכת להמשך דברי הרמב"ם והשו"ע בסעיף זה ממש (סימן שסט סעיף ב), שכתבו לעיקר דין 'דינא דמלכותא דינא', וכן להברחת מכס שנזכרה בדברי האחרונים בריש דברינו בענף הנכחי]. ונקדים, כי בנדון רגיש זה, מבין כל בר דעת שהרבה מהדברים נמסרו וימסרו מפה לאוזן מטעמים המובנים[2]. וגדולה מזאת ראיתי וידעתי כמה שכתבו בספרם דברים שנראה מהם כי צריך לאסור, ואפ"ה בעל פה שמעו מהם דברים המראים פנים להקל[3]. ולכן בנושא זה איני מייחס חשיבות מרובה לאסיפת שמועות ודעות (בעיקר לחומרא). כי אף אם יהיו הדברים ככתבן, ונגיע לחקר האמת בבירור שיטת ודעת כל אחד ואחד, בסופו של דבר נמצא שלכל היותר מחלוקת לפנינו. [ובפרט כי כמעט בשם כל חכם מתהלכות כמה שמועות]. והדרינן לנדון של 'ספק גזל'. ומעתה די לנו במה שברור שיש כמה סברות ופסקים שיצאו מגדולי הפוסקים לקולא. (ובפרט היכן שיהיה לנו 'ספק ספיקא', שרבים ס"ל שמועיל להוציא ממון. ונוכל לצרפם בספק גזל לצדדים הנוספים). וכדלהלן: הנה ידוע מה שיש מגדולי הפוסקים שסוברים שבמדינת ישראל לא אומרים דינא דמלכותא דינא. וכן שיש מהם הסוברים שבמדינת ישראל אין לממונים מטעם הממשלה וכדו' בעלות על כספי הציבור. וכל אחד יכול לזכות במה שיכול ליטול מהם כבנטילה מההפקר. ויש אומרים שאף שיש להם בעלות, עיקר מהותה כוללת אחריות ציבורית לדאוג שכל אחד מהציבור יקבל את חלקו, ולפי המציאות אין שמירה נאמנת על ידם, אלא כל היכול מהם ליטול באופן שלא יתפס כגנב, עושה זאת. וכשכבר מחלקים את הכספים לאחרים, הקרובים והמקושרים נוטלים לעיקר. ולכן מי שיכול להציל לעצמו, יציל, ומשלו הוא זוכה. ואף שיש חולקים על חלק מזה, או בכל זה, מ"מ לא יהיה אלא 'ספק' גזל. (וכן ראיתי כתוב בשם הגרב"צ אב"ש, והגרי"ש אלישיב, שיש לדון בזה כספק. וראה בס' חקת משפט דיני ממונות סי' קלא, ובספר בתורתו - חו"מ ח"א עמ' קפב). ומעתה לפי סברת התומים ודעימיה, לא מבעיא שיכול להתחמק מתשלום מיסים וכדו'. אלא אפי' בנטילת ממון, אם כבר הגיע הממון לידו יכול לתפוס בו לכתחילה. ואפילו אם לא הגיע הממון לידו, הרי יש הסוברים שבממון המדינה אין בעלות למחזיקים בו, ואינו מוציא מאדם מסויים. וגם לחולקים, הרי רבים נקטו בשיטת התומים שספק גזל מותר אף בקום ועשה (וכן צידד אפי' הגרע"י בדעת השו"ע כנ"ל באות יג). ויוכל לטעון קים לי כוותיהו, ולעשות מעשה בנטילתו. וכבר הבאנו (באות יא) מי שכתבו שלדעת רבים שרי אפי' לתפוס לכתחילה במקום ספק, ואפי' היכן שודאי מעיקרא אין הממון שייך לו, ורק יש ספק או מחלוקת בפוסקים אם מותר לתפוס, דש"ד. ע"ש. ובכל מקום דמצי לטעון קים ליה אפי' לצאת ידי שמים אין מחויב להחזיר כמש"כ הכנה"ג (כללי קים לי אות יב) בשם כמה רבוותא. ואין בזה אפי' מידת חסידות כמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סי' כה אות י). ע"ש. וראה עוד בספרו טבעת המלך (עמ' ער), ובחזון עובדיה (סוכות עמ' תיד). וגם לחולקים, יש לצרף - שאם ע"פ חישוב רואה האדם שנותן לקופת המדינה ע"י מסים וכדו' יותר ממה שמקבל ונהנה מרצונו. [וגם (ואולי בעיקר) אברכים ובני תורה שייכים לזה, וכפי שעולה ממחקרים עם עובדות במספרים ברורים! שהובאו בספרו של הרב שלמה בניזרי הי"ו הנקרא 'תקציב מדינת ישראל - עובדות או הסתה'. ע"ש. וכדאי לקוראו ולהווכח כמה המדינה מקבלת מכל 'אברך' שקונה דירה וכדו', ומהקרקעות ואוצרות הטבע ששייכים לכל עם ישראל[4]], שבאופן זה לדעת רבים - יוכל לתפוס בחזרה כפי מה שמגיע לו. (ויש שכתבו שיכול לתפוס אפילו עבור מה שנטלו מאביו וכדו' שלא כדין). וע"ע בשו"ת המבי"ט (ח"א סימן רסא) ובחידושי לחו"מ (סימן שסט סעיף ו). ובפרט לתלמיד חכם שגובים ממנו (כמעט בכל קניה) מיסים שלא כדין, שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז, חושן משפט סימן י), 'שכל תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד בכל עת פנאי שלו, אף על פי שעוסק באומנות או בסחורה או במלאכה לצורך פרנסת בני ביתו בריוח, פטור מכל מיני מסים ע"פ דין תורה, כל שתורתו קבע ומלאכתו עראי, ואסור לכוף עליו לשלם איזה מס שהוא, בין מס הקצוב לכל בני העיר באופן כללי, ובין מס הקצוב על כל איש ואיש שנקרא מס גלגולת, בין מס קבוע, בין מס שאינו קבוע אלא הוטל על בני העיר בשעת חירום וכיו"ב, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילו את המס הקצוב על כל איש ואיש, וכמו שפסק מרן הש"ע יו"ד (סי' רמג ס"ב). ואין חילוק בזה בין ת"ח עשיר לעני, שאין הפיטור אלא לכבוד התורה, ולכן יחד עשיר ואביון פטורים'. וזאת למרות מה שהעלה בשו"ת יחוה דעת חלק ה (סימן סד), 'שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא'. ואיהו גופיה הוסיף שם על אתר בהערה[5], וכתב: אולם אנו צריכים למודעי, שלפי ההלכה אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת שם יחו"ד ח"ז (סי' רד), שדחה בתוקף למי שרצה ללמד זכות על גביית מסים מת"ח במדינת ישראל. ע"ש. ואמת אומר, כי באזני שמעתי (בערך בשנת תשס"ג) מאחד מבני הגרע"י היושבים ראשונה במלכות, שאמר לנו פה אל פה, כי מה שכתב אביו בשו"ת יחו"ד שיש במדינת ישראל דינא דמלכותא, זה היה לפני שידע והכיר בגודל ההפליות שהשלטון עושה כלפי בני התורה משאר העם, אבל לאחר שנודעה לו המציאות היטב[6], אין דד"ד. ומי שיכול להתחמק מהם וכדו' באופן שאין חשש לחילול ה' ושילמד לשקר, שפיר דמי. (וכבר רמזתי לזה בספר אורייתא דשמואל עמ' מד. וכ"כ בשמי בקובץ ויזכור יוסף ח"ד עמ' 576, [וראה עוד שם בעמ' 376], ובקובץ בתורתו - חו"מ ח"א עמ' קפו. וע"ע בספר ילקוט יוסף - הל' כיבוד אב ואם פ"ט הל' מט עמ' תצב במהדורת תשס"ה). וכעת איני זוכר בבירור האם אמר שמותר רק מלהתחמק מלשלם להם, או אפילו ליטול מהם. אבל בחשבון פשוט יוצא (עכ"פ לגבי ת"ח), שמאחר שבמציאות גם ת"ח משלמים מסים, ולפחות חלק נכבד מזה אינו כדין. מעתה אם ע"פ חישוב רואה שנתן לממון המדינה ע"י מסים וכדו' יותר ממה שקיבל ונהנה מרצונו, שפיר יוכל לתפוס מהם בחזרה את שלו. [ושו"ר בשו"ת מעין אומר (חט"ז עמ' תו) שכתב תלמידו: שאלה, למעשה אברך משלם מע"מ על כל קניה אף שמעיקר הדין פטור מלשלם, א"כ בשעה שגובים ממנו שירותים מהמדינה שהוא חייב לשלמם לכאורה אם יכול לשנות ולא לשלם יהא מותר, שהרי הם עוד חייבים לו. (אמנם רק בכסף שהולך למדינה ולא לרשות עירונית וכיו"ב)? תשובה: בתשלום ארנונא אין היתר להעלים הכנסותיו, בתשלומים הנוגעים ישירות למדינה יכול לקזז זאת. ע"כ]. וראה גם בספר משנת יהודה (ברכה, עמ' קצב) ששמע כי לאחר כמה שנים הגרע"י הורה אחרת מהוראתו הראשונה לחומרא, וזאת לאחר שראה שאנשי השלטון יורדים לחייהם של עמלי התורה. ע"ש. [ועוד כתב שם: אף שמן הדין ת"ח פטור ממס, מ"מ מאחר והמלכות מחייבת זאת לכאורה אין מקום לת"ח להעלים מס מהמדינה. אולם שמעתי מהגאון רבי יעקב ישראל פישר זצ"ל שהיה אומר שיש מקום להקל בזה ואף לא לדווח על האמת. וכששאלתיו מה עם הוצאת שקר? השיבני הרי שנינו במשנה בנדרים (כז:) נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינה תרומה, שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך. ופירש"י שאם בא המוכס ורוצה ליטול פירותיו בע"כ מותר לשקר ולומר שהיא תרומה או של בית המלך, ואף לומר נדר זה עלי אם אינו תרומה או אם אינו של בית המלך. עכת"ד. (וראה בחיבורי אורייתא דשמואל עמ' מד. ובמ"ש בקובץ ויזכור יוסף ח"ד עמ' 347. ובגליון אליבא דהלכתא מס' קי דף רלה. ובס' חקת משפט - דיני ממונות סי' קלה, צידד להביא כמה ראיות להתיר שקר שלא בב"ד היכן שאין איסור גזל. ע"ש[7]. וראה עוד בדבריו בסי' פח. ובקובץ מריח ניחוח מס' 857 עמ' 11. וע"ע בש"ך חו"מ סי' עה ס"ק נז, ובחי' פני שלמה עמ"ס פסחים דף לא ע"א רש"י ד"ה אי פיקח. ובשאר ספרי האחרונים. ודע שבקובץ באר התורה מס' רכו עמ' 14 הביא מדברינו כאן. והוסיף לנו חברים)]. וגם העידו בפני ב' ת"ח מובהקים מירושלים, ששמעו מפי בנו הג"ר יעקב יוסף, שאמר כי אביו הגרע"י גופיה עשה מעשה רב בהעלמת מיסים. (ודעת בנו ידועה בזה). ואף גם זאת אמר לי ת"ח א' העומד בראש בית הוראה בירושלים, כי שאל פה אל פה להגרע"י, אודות אשת 'אברך' המעוניינת להגביה את סכום התשלום במשכורת לפני לידה, כדי לקבל בחופשת לידה סכום גבוה. והשיבו הגרע"י פה אל פה - 'יעשה ויצליח'! (וכאן המדובר גם בנטילה מהמדינה ולא רק בהעלמה). וראיתי (בזמנו) כי אותו ת"ח הורה כן גם לאחרים בצינעה. וגם תלמיד הגרע"י ה"ה הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א בהערותיו לספר 'ואין למו מכשול' - ח"ט (עמ' ז) העיר על מה שהביא המחבר מדברי הגרע"י בשו"ת יחוה דעת הנ"ל (ח"ה סי' סד), וכה כתב: מידי שנה מבקר המדינה מפרסם בתקשורת על זלזול ונזק עצום שעושים משרדי הממשלה, שריה ועובדיה, גם בכספים, וגם באונאת הציבור, ועוד מרעין בישין. וממילא אין כאן ז' טובי העיר, ואין כאן דין בעלים המשגיחים ודואגים לקופת המדינה ולרווחת התושבים. ופעם שאלתי את מרן רבינו הגדול (ה"ה הגרע"י) בענין סכך שנמצא בעיר, ממי לבקש רשות, הרי אם נשאל את אותו פקיד שהוסמך לכך ומקבל משכורת בזכות התושבים ואין לו הערכה לדת, בודאי שלא יתן אישור להוריד סכך לחג הסוכות, ומסתברא לי שרבני העיר האמיתיים ומצילים את הנוער ובונים את העיר, הם צריכים לתת רשות לגזום עצים, כי העצים גדלים בזכותם. ועוד דברתי עם מרן, ונענע לי בראשו ולא ענה. והבנתי את הרמז. ומינה לנדו"ד. ע"כ. ובמכתבו שבריש ספר ואין למו מכשול - ח"ב (עמ' יח) מבואר שהגרח"ר הורה כן למעשה, והוסיף בזה דברים. וראה גם בספרו עבד לעבדי ה' (הנהגות עמ' סח). ועוד נשא ונתן בזה עם מח"ס לב אהרן (בוארון), במכתבים שנדפסו בגליון היקר 'פנינים' מס' כ"א, כ"ד, כ"ז, ל"ב. ע"ש. [וגם זאת למרות דברי הגרע"י המפורשים עוד בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן מו) שכה כתב (במסקנת תשובתו): אסור לכרות ענפים מאילנות השייכים לרשות ממשלתית או עירונית, המקפידה על כך, כדי לסכך הסוכה, שיש בזה משום איסור גזל, ואין לברך על סוכה כזאת. (וראה עוד בהערה שם. ובמ"ש בקובץ בתורתו - חו"מ ח"ב עמ' תקמו ואילך). וגם בספרו חזון עובדיה (סוכות עמ' נז-ח) כתב: אסור לקצוץ עצים מיערות הקרן הקיימת או מעצים הנטועים ברחובות העיר, ורק אם ניתן לו רשות מפורשת על כך מאת הממונים, שפיר דמי. ע"כ. וכ"כ מר בריה בספר ילקוט יוסף (הל' סוכה סי' תרלז ס"י עמ' תקיג)[8]]. וגם נביא ממה שאמר כעת מר בריה הראש"ל בעל הילקוט יוסף שליט"א בשיעורו השבועי (גליון השיעור השבועי, פרשת כי תשא תשפ"ד הערה 7): מרן [הגרע"י] היה מחזיר אותי לישיבה. לא הייתי הולך הרבה בשבתות, פעם אחת לא הייתי בבית מאחרי סוכות ועד חנוכה, ואז לא היה המושג של שבת חופשה, זה מושג חדש של הדור הזה, כנראה הדור חלש&8230; וכל הזמן היו שבתות בישיבה. כשהגעתי ביום שישי לשבת, וכשגמרנו לאכול הרב קרא לנהג שלו: שלמה, תיקח אותו בחזרה לישיבה, שלא יסע באוטובוס, יש שם פריצות. זה לא חוקי שהנהג של הרב הראשי יקח את הבן לישיבה מחוץ לעיר, אפשר להגיש תלונה לשופט הזה, שוהם, אבל זה עבר התיישנות, הרבה שנים עברו מאז&8230; באה האמא הרבנית ע"ה ואמרה: הוא לא היה כאן כבר חודשיים, הכנתי לו כל מיני מאכלים, קוסא מחשי, יאפראק, למה אתה שולח אותו?! אמר: בישיבה לומדים יותר טוב! ע"כ[9]. (ושו"ר שכבר אמר כן בעוד משעוריו, וככתוב בגליון בית מרן פרשת חוקת תשע"ז הערה 1, ובפרשת שמות תש"פ הערה 15. ע"ש). ועוד אמר בשיעורו השבועי (גליון בית מרן, פרשת מטות מסעי תשע"ז מס' 126 הערה 7): יש דיין אחד בירושלים שכיהן גם בבית הדין הגדול, לפני כמעט ארבעים שנה למדנו חברותא בליל שבת בסטמאר, אז לא הכירו אותי שם.. . הוא היה בעל שכל גדול, והייתי מתפעל ממנו איך מהמשניות הוא יודע לכוין לדברי הגמרא, כך למדנו מסכתות יבמות כתובות קידושין וגיטין, הוא היה עובד במשרד הדתות, אבל מרן זצ"ל ראה שיש לו שכל טוב, קרא לו וביקש ממנו ללמוד בכולל, והוא טען לו שהוא צריך פרנסה, מרן אמר לו תלמד אצלי חצי יום, ואני אשלם לך כמו יום שלם, איני יודע אם זה חוקי, אבל יש על זה התיישנות. וכך נתעלה עד שנעשה מגדולי הדיינים בארץ בזכות מרן שדחף אותו ללמוד. ע"כ. ועוד ראיתי בדברי תלמיד הגרע"י בספר 'מלך שהשלום שלו' (עמ' 379-380) שבהיותו מנהל בנק הורה לו הגרע"י, שיש לעזור ולהעדיף את מי ששומר על דת. וכנראה היינו על דרך מ"ש עוד שם (עמ' 477) שאגר"ח ממשלתיות ובנקים, כספם כקרן צדקה ולא של בעלים מסויימים[10]. (וא"צ לפירוש בנו הגר"א יוסף המובא שם[11]). וע"ע בספרו הליכות עולם (ח"ח עמ' טל). וגם הלום דברתי עם מחבר ספר 'מלך שהשלום שלו', ושאלתיו מה יכול לומר לי בדברים שלא נכתבו אלא דרכם להמסר בע"פ, אודות דעת הגרע"י ביחס לכספי המדינה, ואמר לי כי 'מהמדינה יש לקחת כמה שיותר ולא לשלם', לפי שלא נותנים לנו מעצמם. (והעיד כי היה נוכח בשיחה של הגרע"י עם הגר"מ שך אודות התחברות לשמאל אע"פ שבימין יש מסורתיים, שטען הגרע"י כי בימין מבטיחים כל הזמן ולא מקיימים, ובשמאל תיכף נותנים). והוסיף שכל זה במסגרת החק ולא נגד, ושגם אם היו דברים שעשה הגרע"י שלא כחק, לא היה מספר עליהם. עכת"ד. (וראה נמי בספר משנת ציון - כהן, עמ' תקמד-ה, שסיפר הרה"ג ר' ציון כהן - מרבני ישיבת פורת יוסף, שבתקופה שחברת החשמל היתה גובה תעריף גבוה יותר ממקומות ציבוריים, חובר החשמל בבית הכנסת של הגרע"י לבית פרטי, ושאל להגרע"י איך נוהג בזה היתר? והשיבו, שהם הגוזלים, כי אין להם שום סיבה והיתר לקחת סכום נוסף ממוסד ציבורי. ע"ש. אולם אציין, כי ראיתי כתוב בכת"ע הנקרא 'שערים' פרשת אמ"ק תשנ"ג עמ' 12 - שחברת החשמל מממנת את עצמה ואינה סמוכה על שלחן המדינה, ודלא כדעה הרווחת בקרב חלק מהציבור). [ומכאן יש לסייג מה שכתב כמה פעמים בספר 'מעין אומר', שדעת הגרע"י היתה תמיד שדד"ד בענינים כאלו. ע"כ. ולא דומה הוראה שיכולה להאמר ע"י אדם סמכותי, לכלל הציבור הדופק על דלתותיו תדיר, ולמי שאין עמו הכירות אישית, להוראה פרטית לקרובים. שהיא יותר אמיתית. (ובפרט לפי מ"ש איהו גופיה במעין אומר חט"ז עמ' תו. הנ"ל)]. וקולות אלו כבר כתובים בהרבה ספרים, ויותר מהמה פה לפה נמסרים, (ראה תימצות בקובץ זכרון יוסף ח"ד עמ' 575, ותנא ושייר). ועיקר מה שרצינו להציע כאן, שאף אם הוי ספק, הן מצד פלוגתא דרבוותא (ואפילו אותו הפוסק סותר דבריו מתורה שבכתב לתורה שבע"פ, בנדו"ד שבשעת מעשה עיקרו נמסר פא"פ), והן מצד ויכוח במציאות, והן מצד מה שחושש שמא לא יצמצם וכדו', הרי לכל היותר הוי 'ספק גזל', והרוצה להקל לכאורה יש לו כר נחרב בדברי גדולי הפוסקים הסוברים שספק גזל מותר, בפרט בכל כה"ג שיש גם ספק אם מישהו מוחזק בכך, [ובממון שאין לו תובעים]. (ובצירוף לספק ספיקא). כמשנ"ת. וגם עתה הראני ידידי הרה"ג אליה עמיאל שליט"א בספר הנ"מ ממש בשם עלי משפט (חו"מ סי' שסט עמ' שפג-ד) שכתב קצת כיו"ב. וראה גם בספר שיח יצחק (בצרי, גיטין עמ' קפט), ובקובץ בתורתו (חו"מ ח"ב עמ' תקמח). ע"ש. אבל המחמירים ימשכו אחרי שיטת הגרשש"ק ודעימיה, וקדוש יאמר להם[12]. [ומכל זה יש ללמוד גם לגבי תופעה שהיתה הולכת ומתפשטת - של מכירת כרטיסי 'רב קו' אנונימי, במחיר מוזל, באופן פירטי. ורבו השמועות אודות מקור כרטיסים אלו ומהותם. וראיתי ואף שמעתי שגם חכמי הזמן כתבו תשובות בזה. ולפי המבואר בדברינו אחרי ככלות הכל יש מקום נרחב לדברי מי שכתב (באתרא דידהו פל"ת): 'כל עוד שהוא ספק גניבה, מותר לקנותם ע"פ הכתוב בשו"ע סימן שס"ט - עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו'. עכ"ד. (ואף אם לא נקבל למקור נימוקו, יש לקיימו ממק"א. וראה לעיל בסוף אות ו)][13]. [כו]. האם מותר למוסדות התורה להגזים בדיווח של מספר התלמידים ונפטיר בפרפרת שיש בה גם דברי מוסר ובסיומה ברכה, הנה מצאנו בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן כט) שכתב: בדבר עניני החסד אשר הממשלה שלנו שבאמריקה וכו', מלכות של חסד זו שכל מטרתה הוא להטיב לכל תושבי המדינה, המציאה כמה ענינים לעזור לתלמידים שבכל בתי הספר שבמדינה שיוכלו ללמוד ולהתגדל בלמודם, שגם מוסדות התורה יש להם עזרה גדולה לתלמידיהם וכו'. ודאי אנחנו מוזהרים מהשם יתברך שצונו בתורתו הקדושה להזהר מליקח יותר מכפי שתנאי הממשלה קבעו ליתן, אף שיכולים להשיג יותר מאיזה פקידים שירצו להטיב להם שלא כהתנאים הקבועים, וכ"ש שאסור לשקר במספר התלמידים וכדומה, שלבד שהוא איסור גזל הרי איכא בזה גם איסורים הגדולים של אמירת שקרים וכזבים וגניבת דעת, וגם חלול השם ובזיון התורה ולומדיה, ואין בזה שום הוראת היתר בעולם וכמו שהקב"ה שונא גזל בעולה כן הקדוש ברוך הוא שונא בתמיכת התורה ולומדיה ע"י גזל, ואיכא בזה גם משום רודף את גדולי התורה ותלמידיהם הנזהרים ביותר משמץ גזל וכדומה. עכת"ד. והחרה החזיק אחריו בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תמו) וכתב: בדבר שאלתו אי יש היתר ליחיד או למוסד התורה לשקר בענינים כדי לקבל מהממשלה יותר מכפי התנאים שקבעה. הנה באמת כי אני (כצ"ל) מתחמק מלכתוב ולפסוק בדבר כזה שנוגע לרבים ולמוסדות התורה, אשר בודאי עכ"פ רובם של ראשי ישיבות אם לא על הכלל צפרנם עבה ממתני, האמנם דבר אחד ידעתי שהקב"ה שונא גזל בעולה וכ"ש בתמיכת התורה ולומדיה ע"י גזל או אביזרהו דגזל שהוא בכלל מצוה הבא בעבירה. וכבר ידוע מהגרמ"מ מרימוניב שאמר טעם שראינו כמה פעמים תלמוד שלומד בישיבה עשר שנים וכיוצא בו ואח"כ ח"ו יוצא לתרבות רעה, ואמר שהוריו הרויחו ממון שלא ביושר והאכילו בניהם מגזל ולכן יצא ר"ל לתרבות רעה והדברים ידועים. וקצת אמרתי בזה לישב הא דאיתא במס' כתובות (קג:) שאמר רבינו הקדוש כמה גדולים מעשה חיא שהיה זורע קנבוס ועושה מכמורות וצד צבאים ועושה מעורות קלף וכותב עליו חמשה חומשי תורה, והבשר נותן ליתומים לאכול ולמד עמהם חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה וכו' ועשה לתורה שלא תשתכח בישראל. ויש לשאול, למה לא לקח קלף עשוי וגם מכמורות עשויים וגם למה הבשר נותן ליתומים דוקא אותו בשר וכיוצא בו? וי"ל שלא רצה ליקח מה שיש בו ספק אולי לא יצליח, שהרי אמרו רובם בגזל ולכן חש מליקח מעות כזה וגם לא להאכיל את היתומים ח"ו ספק גזל. והבן. שוב העירו לי שכבר פי' כן צדיקים האחרונים ז"ל. עכ"פ לאו דבר רק הוא. ע"כ. ולענין דינא יש להבחין, כי דברי ב' גדולים אלו נאמרו כלפי חו"ל. ואין 'ראיה' מהם לגבי יושבי ארץ הקודש לפי חילוק המציאות והטעמים הנ"ל. (וראה גם בספר סלע מדינה סימן יג אות ב). ואכן מצאנו לאחד המיוחד מגדולי גידולי בני קרתא דירושלים, ה"ה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספרו שו"ת 'מנחת שלמה' (ח"ב סימן צז סוף אות ט) שכתב בזה"ל: הן אמנם תמה אני תמיד במה שידוע לי שרבים ממוסדי התורה והחסד רגילים להגזים על מספר התלמידים או את מספר הנתמכים על ידם וכדומה, וזאת למודעי כי אין אני מהרהר ח"ו על זה כי יודע אני שגדולים וטובים ממני עשו ועושים דבר זה, ומסתמא בדקו ומצאו היתר, אולם למען האמת הנני כותב לו כי אנכי בעניי בער אני ולא אדע מקור להיתר זה. עכ"ל. וגם ראיתי כתוב בספר בדרך עץ החיים (ח"ב עמ' 483): רבי שלמה זלמן אוירבך, ראש ישיבת קול תורה בירושלים, נשאל פעם, האם מותר להגזים בשבח ישיבה אשר אוספים עבורה כסף ולומר שלומדים בה עלויים וגאונים רבים, וכן האם מותר להגזים במספר תלמידי הישיבה? השיב רש"ז לשואל, מעשה ובאו פעם לרבנו הגדול בעל אבן האזל ובקשוהו לחתום על מכתב לטובת אחת הישיבות הידועות, ובמכתב היו הגזמות שונות בשבח אותה ישיבה ובמספר התלמידים הלומדים בה, משקרא את נוסח המכתב סרב לחתום. עבר זמן מה ומנהלי אותה ישיבה חזרו לרבנו עם אותו מכתב לאחר שגדולי תורה חתמו עליו, והפצירו בו שיצרף אף הוא את חתימתו, משראה את חתימת ידם של אותם גדולים על המכתב אמר, לדעתי אין לחתום על מכתב כזה, אבל הואיל ותלמידי חכמים שהינם גדולים ממני חתמו אצרף גם אני את חתימתי, אבל למעשה כאשר אפשר ללכת בדרך ישרה ולכתוב דברי אמת בשבחה של הישיבה, לשם מה לכתוב דברים שאינם נכונים. (מפי רבי יהושע לוינסון). ע"כ. (וראה בחידושינו לסימן תכ"ה סעיף ה'). והעיד בפני ת"ח אחד, שלפני עשרות שנים, בהיותו לומד בישיבת &8230; כאן בארץ ישראל, והתקיימה ביקורת מהתומכים הממשלתיים (ובזמנו היה מספיק לדווח להם בעל פה על מספר התלמידים), אמר לו ראש הישיבה לומר מספר כפול, ושאלו התלמיד - האם אין בזה שקר? והשיבו רה"י - שזה מה שבאמת היו צריכים לתת לפי ההוצאות וכדו'. והוסיף לי אותו ת"ח, שהגרשז"א אמר שכך נהגו! וכל תמיהתו רק על המקור לזה. ע"כ. (וראה גם בשו"ת תורת מאיר פנחסי ח"ב ס"ס א. וכנראה יש ט"ס במה שציין). וכבר צידדתי בחיבורי עורי דבורה (חי"א עמ' קטו) למצוא פתח לזה ממ"ש בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ז סוף ה"ב) לגבי העובדא של ר"ש בן שטח. ע"ש. וכעת התעוררתי שכדאי להביא מה שמצאנו בדברי רבינו האור החיים שכה כתב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל": למה שהקדמנו שידבר בב' הדרגות בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר, ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך הגם שיהיו רבים מספרם מועט כאומרם ז"ל (סנהדרין כו.) שאמר ה' לחזקיהו כשאמר לפניו רבים אשר את שבנא וגו' אמר לו אין מנין לרשעים. ע"כ. וכזאת כתב עוד האור החיים (דברים א, י): ופירוש אומרו ככוכבי השמים - נתכוון על פי דבריהם ז"ל שאמרו (סנהדרין כו.) אין מנין לרשעים, שהגם שיהיה מספרם רב אין ריבויים ריבוי, הא למדת שמנין הצדיקים יתיחס אליו הריבוי הגם שיהיו מועטים במספר, והוא מה שנתכוון לומר והנכם וגו' ככוכבי פי' שאחר שהרבה אתכם עוד לכם שהנכם היום ככוכבי וגו' פי' ודבר זה הוא גם כן גדר הריבוי שבהיותם ככוכבים ימנו לריבוי עצום. ע"כ. ועוד כתב האור החיים (דברים לג, ו): ואומרו ויהי מתיו מספר - התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך לזה התפלל ויהי מתיו מספר, פירוש על דרך אומרם ז"ל (שם כו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך הוא רבים אשר את שבנא וגו' והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מתיו מספר פירוש שלא יהיו רשעים שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד (שמואל ב. כג) צדיק מושל ביראת אלהים. ע"כ. [ושמעתי פעם דרך הלצה, אודות הנהוג כאן בארץ הקודש, שכדי לקבל פטור מגיוס לצבא, צריכים בני הישיבה להצהיר על לימוד במשך מספר שעות בכל שבוע. ואמר אחד, שגם מי שלומד פחות יכול להצהיר על זאת ויכוין על דרך מ"ש בספר בן איש חי - שלימוד שעה אחת ביום שבת שקול כאלף שעות בימי החול. ומובא (בקובץ ויזכור יוסף ח"ד עמ' 576) שהג"ר יעקב יוסף זצ"ל העיד שהג"ר בן ציון אבא שאול זצ"ל היה מדווח על ד' שעות לימוד בכולל בעוד שהיו לומדים ב' שעות. ונחקר על זאת]. ופוק חזי מ"ש בס' חקת משפט (דיני ממונות סי' קלא): אומרים בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שגם כיום בא"י יש דינא דמלכותא, ברם ידוע לי כי שאלו את הגרשז"א האם מותר לאברך לשקר כדי לקבל איזו קצבה מהמדינה, ולא ענה לשאלה באומרו 'הם עושים מה שהם רוצים ואנשים שואלים'. ע"כ. (וראה בדברינו בריש אות כה). ונחתום במ"ש בתשובות והנהגות (ח"ד ס"ס שיט) בענין העלמת מס וכדו': 'והמחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה גם זוכה להיות ישר בכל דרכיו בלא לשקר לעולם'. ע"כ. [ודע, כי התורה אמרה "מדבר שקר תרחק" ולא נאמר (כאן) לומר אמת, כי פעמים רבות צורת ההתנהלות היא אינה אמת, וכך צריך לעשות לכתחילה במצבים מסויימים, ומ"מ אין זה שקר, ודוקא על הרחקה משקר נצטווינו אבל לא על אמירת האמת (כשאין לנו חיוב בה. כגון בהשבת תשובה לטרדן וכדו' בדברים שאינם שייכים אליו. וכל כיו"ב. ועי' אריכות באורייתא דשמואל ר"פ בראשית). ושו"ר כתוב בשו"ת וישמע משה (ח"ג עמ' תנח) שמפורסם בשם מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע, שאסור לומר שקר, אבל אין צריך לומר את כל האמת. ע"כ]. עכ"ל (שם). בברכת התורה ולומדיה שמואל כהן עיה"ק ירושלים תובב"א [1] כוונת הדברים לתקופה שהמדינה התנהלה ע"י פורקי עול ושלא בדרך הנכונה והישרה. ודי בזה למבין. [ואני סומך על המבינים והמעיינים שיזכרו להערה הזאת שניצבת בראש דברינו, ויקישו ממנה לגבי כל הכתוב והמובא להלן, אף אם נכתב בצורה ובנוסח של הווה, ובמשמעות של הלכה למעשה. ובזה לא תבא תקלה על ידנו, ונהא נקיים מה' ומישראל]. [2] לאפוקי ממה שראיתי למי שהתהלך 'בתומו' ונמשך רק אחרי הדברים שנכתבים בספרים הרישמיים, ואחרי אותיות מודפסים שהצטרפו למילים. ואף לדרכו די לציין מ"ש בתשובות והנהגות (ח"ד סימן שיט): קבלתי מכתבך אודות התחמקות ממס הכנסה ועוד מיסי הממשלה (בחו"ל) אם עובר בזה על הלכה של דינא דמלכותא דינא או על איסור גזל, ומפציר בי מאד להשיב, וכבר אמרתי לך בע"פ שרבני ישראל לא נהגו לומר בזה דיעה, לא להתיר בחשש גזל ודינא דמלכותא, ולא לשמש כשוטרים ומוכסים ולאסור, רק ע"ז לא עונים וכו'. וסיים: ולמעשה כבר ביארתי שרבני ישראל אינם מורים בזה כלל לא לאיסור ולא להיתר, וכך נהגו רבותינו דור דור, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה גם זוכה להיות ישר בכל דרכיו בלא לשקר לעולם. ע"כ. (ומצד זה אין חילוק בין חו"ל לא"י. וע"ע בדבריו בח"ג ס"ס תעו). [וראה גם בדבריו שנדפסו בסוף גליון מאמרו השבועי - פ' וארא תשפ"ד]. וכזאת כתב גם הה"כ בקובץ מריח ניחוח (מס' 857 עמ' 11): דאפשר שהמתירים מיעטו לדבר בזה מטעמים מובנים, ולכן בכתובים באו יותר דברי האוסרים. ע"ש. וראה עוד בהערה הבאה. [3] וגם הלום הופיע ספר ירושלים בתפארתה (עמ' רסב), וכה כתוב שם: פעם בשיעור שאל רבי יחזקאל ירוחם (גבאי בית הכנסת שמש צדקה בירושלים) את רבינו יעקב מוצפי, האם מותר להעלים מס מ'מס הכנסה'? והשיבו רבינו שיש בזה 'דינא דמלכותא דינא' ואסור בשום אופן. אך לאחר מכן, כשהסיעו לביתו, אמר לו רבינו, מכיון שאיני יודע מי הם היושבים לפני ולאן יתגלגלו דברי, עניתי לך כשם שעניתי לך, אולם להלכה תגנוב מהם כמה שיותר, אך אל תאמר זאת בשמי. ע"כ. (וכ"ה עוד שם בקצרה בעמ' מז). [ועוד ראיתי כתוב שם (בעמ' שלה): לאחר מלחמת ששת הימים, ניתן היה לקבל הטבות גדולות מהמדינה בקבלת דירה, שותפות בתחנת דלק וכדו', ע"י הצגת תעודת נכה. ושאל רבי אברהם לארוש את רבינו יעקב מוצפי, האם מותר לו לשקר ולהצהיר על נכות ע"מ שתהא לו זכאות לקבל את ההטבות, אך רבינו לא השיב לו, לא לחיוב ולא לשלילה. לבסוף פנה רבי אברהם להגרי"ש אלישיב, והשיב לו, אסור לשקר. שאלו ר"א, כבוד הרב, הרי זו הכנסה לדורות, אך הגרי"ש הרגיעו והבטיח לו שלעולם לא תחסר לו פרנסה. ע"כ]. (וחשוב לציין, כי זכינו להכיר את ר' יחזקאל ירוחם, והוא היה נהנה מיגיע כפיו בעסק שהיה מחזיק, ולכאו' לא היה שייך בו הפטור ממסים מצד מי שתורתו אומנותו, אף שהיה חלקו בתורה נכבד. אכן עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז, חושן משפט סימן י). ויש בדבר זה ללמד על הכלל. והדברים מקבלים משנה תוקף כי הינם גם למרות מה שראיתי כתוב בספר שיח יצחק (בצרי, עמ"ס גיטין עמ' קצא): סיפר לי דודי הגאון הרב עזרא בצרי שליט"א, שפעם התלווה אל הגאון המקובל הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שכיהן כרב ראשי בעת מסעו בחו"ל, בחזרתם לארץ כאשר היו צריכים לעבור את המכס, ביקשו כמה ממלויו של הרב להעביר את מזוודותיהם שכביכול הינן מזוודותיו של הרב, בכדי להמנע מביקורת, ואכן בסופו של דבר העבירו בדרך זו למעלה מעשרים מזוודות [כמובן הרב מרדכי בעצמו היה שקוע בתלמודו ובלימודו ולא חש בכל המתרחש סביבו]. כאשר מטבע הדברים מזוודות אלו לא נבדקו כיאה למעמדו של הרב כרב ראשי בארץ ישראל. דודי שהיה בין מלוויו של הרב אליהו הסיק מתוך מעשה זה כי אין דין דינא דמלכותא בארץ ישראל, שהרי אם מדובר בדין גמור - אין משורת הדין להבחין בין מזוודות אלו מאלו. בעקבות כך פנה דודי להוועץ בשאלה זו עם הגאון הגדול רבי יעקב מוצפי זצוק"ל אב"ד העדה החרדית הספרדית, הלא הוא רבם של כמה וכמה מגדולי ישראל, כמו הגאון רבי בן ציון אבא שאול, והגאון הרב יהודה צדקה ראשי ישיבת פורת יוסף, והשיב לו רבי יעקב מוצפי - גם במדינה כאן דינא דמלכותא דינא. והכריח זאת שאל"כ א"א לעשות את כל המצוות שעושים בכסף, כגון פדיון הבן, ומעשרות, ועוד. והמתבונן יראה כי דין זה יצא מפי אחד הקנאים הגדולים לציונות&8230; אמנם את הדין העולה לדעתו אמר מבלי שיקול כזה או אחר&8230; ע"כ. (ונמשך אחריו בספר בתורתו חו"מ ח"א עמ' קפא). ובאמת שניכר ממבין ריסי עיניו שלא רצה לגלות - שהדברים היו לדעת הרב מרדכי גופיה (ראה היטב בדבריו בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב חו"מ סימן טו, והבן), ולכן כתב שהיה שקוע בלימודו וכו'. ואם באמת היה שקוע וכו' אז מהיכן הסיק דודו שאין דינא דמלכותא, והרי אי"ז ע"ד הרב. ומעתה ממילא צפה המחשבה, מדוע לא עלה על דעתו שגם אחרים השיבו לדודו (שהיה איש ציבור, וכבר אז היה נושא תפקיד מטעם הרבנות, וממילא אין משמעות למה שידבר עמו על זה בסתר. ובפרט אם סיפר לו במד"א) תשובה באותו המשקל, כמו שבאמת עשה הגר"י מוצפי במקרה אחר? והבן! ואכן כשדברתי אח"כ עם מעלת ידידי המו"ל לס' ירושלים בתפארתה, והצגתי לו את הנראה לכאו' כסתירה בדעת הגרי"מ, תיכף השיב כמו שכתבנו, שהגרי"מ חשש להורות ולפרסם כן לכל אדם. (ושגם לו גופיה העירו על האומץ לפרסום דבר זה בספר). [והוסיף שגם הוא עד למה שראה בעיניו עובדא כיו"ב, ששאל אחד להגרי"מ (בדרך כשחזר מניחום אבלים אצל הרה"צ שבתי יודלביץ) - האם יוכל לקחת כסף מביטוח לאומי היות ומשפחתו ברוכת ילדים? והשיבו, 'תיקח' 'תיקח', אבל לא תפרסם שאני אמרתי לך! ע"כ. וזאת למרות שהיה מהקנאים שמחוג העדה החרדית שהתנגדו לנטילת כסף מהשלטון כאן]. ועוד דוגמא קטנה כיו"ב, תראה בדברי הגאון הנאמ"ן שנדפסו בגליון בית נאמן (פרשת קדושים תשפ"ד אות ט) שנכתב בהבלעה (ובלא הדגשת תחילת הדיבור): "ואל תתוודע לרשות“ - אל תפרסם כל מה שאתה מרוויח ומה שאתה מכניס. לפעמים יש רשויות שהם רשעים ומחפשים עלילות על בן אדם. אם אתה מכניס כך וכך כסף, תשלם כהנה וכהנה. וזה דוקא אם זה מישהו לא מהחוג שלהם, אבל אם הוא מהחוג שלהם, יעשה מה שיעשה. ולכן הכי טוב לא להתוודע לרשות. ע"כ. ובהערה שם סיפר כזאת על א' שהיה משרי האוצר במדינת ישראל. ע"ש. וזאת למרות הכתוב בשו"ת מקור נאמן (ח"א סימן תתכט) ש האם מותר להעלים הכנסות כדי שלא לשלם מסים. ומה הדין באברך שתורתו אמנותו? והשיב: אסור להעלים הכנסות להפטר ממסים, כי דינא דמלכותא דינא, רק לאברך שתורתו אומנותו ופרנסתו דחוקה אפשר להקל, כי מעיקר הדין ת"ח פטור ממסים, וכך היה נהוג בימי הקדמונים גם תחת שלטון הגוים לפטור תלמיד חכם ממסים. וכל שכן היום שמפסידים הטבות מיוחדות של קצבת יוצאי צבא ומשכנתאות ועוד. וכן פסק מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ס"ד. ע"כ. (ונמשך אח"ז בספר בתורתו חו"מ ח"א עמ' קפא). [ובאמת אם היה סובר שאסור, אז אין חילוק בין אברך שפרנסתו דחוקה לאברך אחר. וגם הגרע"י לא חילק בזה]. ואל תתמה על החפץ, כי כבר מצאנו לרבינו יונה בפירוש המשנה במס' אבות (פ"ב מ"ג) הוו זהירין ברשות וכו', שכתב ביאור (ונראה שהוא מעצמו). ואח"כ סיים וכתב: וכך הוא פשט המשנה הזאת. ואם הדבר כן הוא מדברת בפגם השלטונים, וחלילה חלילה לא יהיה הדבר ולא יקום, ועל ידם מתקיים העולם כלו, והם עושין דין ומשפט בארץ, ואין איש שיוכל להיות אמתי כמותם, שאינן צריכין להחניף הבריות, כי אינן מתפחדין ואין דבר מונע אותם מלכת בדרך ישרה. על כן נראה לומר וכו'. וכתב שם פירוש אחר. ע"ש. וכתב על זה הרשב"ץ במגן אבות שם, כי מה שרבינו יונה פירש בדרך אחרת, זה בגלל שפחד מהמלכות, שלא יעלילו אותו שהוא נותן דופי בהם, והפך הדברים לשבח המלכות. שהאדם צריך שיהיה זהיר ברשות שתהיה אימת המלך עליו וכו'. ע"ש. וראה בעץ אר"ז על הרשב"ץ שם, שלמד מזה גם לדברי המאירי שם. וכתב: ורבים הם האומללים בדורנו הזקוקים להוכחה לדבר ולכן ב"ה שרבינו הרשב"ץ כתב את הדברים מפורשות. והשלכה גדולה לגבי דברי רבינו המאירי במקומות רבים בנוגע לגויים ש'בימינו', שרבים סילפום ופירשום כאמת היוצאת מפיו. על אף שאלו החוקרים יודעים היטב את סבל אבותינו בתקופה ההיא. ע"ש. ואכן כבר התייחד מאמר ארוך על משנת המאירי שכתב דברים רק לתשובת המינים, וכמו שתראה בדברי הרה"ג דוד צבי הילמן בקובץ צפונות (ח"א עמ' סה-עב). ובדבריו בא להשיב על מי שהניח בטעות - שקודם המצאת הדפוס לא נעשו בספרים שום שינויים מפחד הגוים והמלשינים. שנעלם מהם מה שכתב הרשב"ץ, ומרן בב"י חו"מ ר"ס רס"ו. ע"ש. וכ"כ בקצרה גם ח"א במוסף יתד נאמן (עש"ק פ' בלק תשמ"ט סוף עמוד 7). [ואולי זה אותו הכותב בשם ספרותי]. וגם בספר פתחו לי פתח (ח"א עמ' 74) למד מדברי הרשב"ץ גם למאירי. ע"ש. [ומזה תשובה גם למ"ש בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג, סימן יב, ד"ה והנה גבי מה): דנראה דאין לומר שיש לחשוש בדברי המאירי והרשב"א הללו שיש בדבריהם איזה הגהת צנזורה, כיון שאין זה רק תוספת מילה כל שהיא, אלא אורך מילים השייכות לגוף התשובה. ומה גם דגבי המאירי נראה לומר שלא מצוי בו כ"כ תיקוני צנזור כיון שרובו ככולו של חי' המאירי היה טמון וספון זמן רב בכת"י ולא נדפס אלא בשנים מאוחרות. ע"ש. (וראה בשו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סימן מא אות ה. והבן)]. ויש עוד מה לסלסל, אך די בזה. (ועוד דוגמא לזה ממשנת הגרשז"א תראה בדברינו להלן בסוף אות כו). [4] ואף שאח"כ נשתנה המצב מעט לטובה, מ"מ גם אז העקרון נשאר אחד שההפליות רבות וכו'. וכמ"ש גם ידידי מח"ס נחלת לוי במאמרו שבירחון אור תורה (אדר א' תשע"ט עמ' תצז). [5] ונציין כי התשובה שנדפסה ביחוה דעת, נכתבה כתשובה לשאלת - מנהל המכס ומע"מ של משרד האוצר במדינת ישראל (מר מרדכי ברקת). וביקש לקבל לתשובה במסגרת 'פינת ההלכה' המשודרת ברדיו. וכן עשה הגרע"י. וכפי שמופיע בצילום השאלות והתשובות המקורי שנדפס עתה בקובץ בית יוסף (חלק מט עמ' כט-לא). ושם אין להוספה שבהערה הנ"ל. וכמובן שעבור שאלה רשמית כזו, ובמצב גלוי ומפורסם כזה, אי אפשר לפרש יותר. וברור מה יהיה כיוון התשובה שתתפרסם באופן כללי. [וכבר שמעתי מישיש אחד, אודות מאן דהו שפרסם כי מותר להעלים מס וכו', והרשויות נתנו עינם עליו, וכמעט שלא השאירו מממונו שריד]. וכשהרצתי לדברים בפני מעלת ידידי ת"ח עצו"ר בנש"ק, תיכף אמר לי שאכן שמע מאביו (שהינו אחד מגדולי הת"ח שבדור, שדר בירושלים) שמסקנת גוף התשובה ביחוה דעת אינה מתאימה להגרע"י. ועכשיו הדברים מוסברים. [6] ובאמת כי בזמן שכתב הגרע"י לתשובתו בזה, כבר היה משמש כרב ראשי מטעם מדינת ישראל, והכיר בטיב חוקיה ומנהגיה. ויותר נראה כנוסח שנתבאר בהערה הקודמת. ובעיקר דין זה - שכאשר יש הפליות אין דד"ד, ראה עוד בדברי הגרע"י גופיה בס' מאור ישראל (עמ' פז), ובמ"ש בחיבורי דברי שמואל עמ"ב ב"מ (עג:). ובקובץ בתורתו (חו"מ ח"א עמ' קפו. ובשפלנו ז"ל). ע"ש. (וע"ע בחידושי לחו"מ סימן קצ"ד סעיף ב', דיבור שני). וגם הגר"מ אליהו זצ"ל אשר ישב על כסא הרב הראשי אחר הגרע"י, כתב בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חו"מ סימן טו): מכאן שעקרונית חוקי המדינה תקפים, אלא אם כן יוברר שאין היא משוה גזרותיה. למשל, אם יוברר שהמדינה נוטלת כספים מאזרחיה שלא ביושר, פוטרת, לגמרי או חלקית, קבוצות או מוסדות הקרובות לשלטון מתשלום מס ואינה נוהגת כך ביחס למוסדות דתיים, או גם תומכת בכסף ועוזרת לסטודנטים יותר מאשר לבני ישיבה, הרי שאינה משוה גזרותיה, אם כי הדוגמה השניה מסופקת בעיני, שכן כאן אין המדינה נוטלת כי אם רק אינה נותנת בשוה, והוי כמחילה או מתנה, ועיין פ"ת (ס"ק א). עוד דוגמה, אם יוברר כי המשטרה באופן עקבי מתייחסת באיפה ואיפה למפגינים דתיים לעומת מפגינים אחרים, הרי שיש הפליה שלטונית, וכבר היו דברים מעולם אם כי כיום המצב שונה לגמרי. ע"כ. וכולם יודעים באמת מה המצב בעבר ובהוה. (וראה נמי בקובץ בתורתו חו"מ ח"א עמ' קפו). [7] ויש לדון בהם. ומ"ש ע"ד החשוקי חמד, כבר הארכתי טובא בס"ד בס' אורייתא דשמואל שם. [8] ואף גם זאת נציין למ"ש בשו"ת יחוה דעת (ח"ז סי' קד) אודות חיילי צה"ל שרוצים להדליק נרות חנוכה בשמן רובים, אם יש לחוש דהו"ל שמן גזול, שאף המפקד אינו מוסמך לתת רשות להדליק נ"ח בשמן זה שאינו מיועד לכך. ולכן דיבר עם הרב הראשי לצה"ל שיקח רשות מיוחדת מהשר והמפקדים שבסמכותם נתון הדבר. ע"ש. ומר בריה שהביא לפסק היוצא מתשובה זו בספר ילקוט יוסף (מועדים, דיני השמנים והפתילות הל' ו, עמ' רטז) כתב: חיילי צה"ל שרוצים להדליק נרות חנוכה בשמן רובים, טוב ונכון לקבל רשות על כך מהשר ומהמפקדים, שבסמכותם נתון הדבר, כדי שיוכלו להשתמש בשמן זה לנרות חנוכה. (ומה שכתב שאביו האריך בזה בתשובה וכו'. כעת זכינו לחזות בתשובה זו כנ"ל. אבל אין שם 'אריכות' יותר). הרי שלא כתב אלא בלשון 'טוב ונכון'. [9] ועוד כתוב שם (בהערה 4): מרן היה רב ראשי ואב"ד של קהיר, ובית הדין בקהיר היה קרוב לגניזה הקהירית, וכשהיה גומר בבית הדין היה עובר שם ונכנס. הוא קיבל אישור ממלך מצרים להיכנס מתי שרוצה, אז היה המלך פארוק, עוד לפני נאצר שנלחם נגדנו בששת הימים וכו'. פעם הרב ראה על הרצפה בגניזה פתק שהיה כתוב בעברית, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול"&8230; לקח את הפתק ושם בכיס. היום יש מצלמות ואם היו תופסים אותו היו שמים לו אזיקים&8230; וכשבא לבית התעניין מה כתוב שם, וראה שזה דף מהיומן של בית הדין שהיה שם, וכתוב ביום כזה וכזה קיבלנו קראים, אחרי שקיבלו עליהם דברי חברות בפני בית הדין, וחיתנו אותם, וחתומים מטה רבני בית הדין בקהיר וכו'. ביביע אומר (ח"ח חאה"ע סימן יב אות יב) הרב הזכיר את ה"מעשה בית דין". ע"כ. וכיו"ב נדפס כבר בספרו שלחן המערכת (ח"ב עמ' תרפד). [אבל כבר קרא ערער אודות הדקדוק במציאות שבמעשה זה (וכיוצא בו). ואפס קצהו תראה בגליון בית נאמן (מס' 400 עמ' 3). והראוני שהרחיבו בזה בעלי מלאכת מחשב"ת, במעשה רש"ת]. [10] ודע כי ראיתי כתוב (גליון עומק הפשט מס' 92 עמ' 12): שמעו כמה תלמידי חכמים מופלגים מהגרי"ש אלישיב, שלמרות שהגריש"א חלק על החזו"א לגבי גזל מהמדינה (שהחזו"א התיר בגלל שאין בעלים אמיתי על המדינה), מ"מ לגבי ריבית סמך עליו והתיר להלוות בריבית לממשלה אף בלי היתר עיסקא. (ובאמת שאף לגבי עיקר דד"ד במדינת ישראל, יש שכתבו בשמו שלא רצה להכריע. ואכמ"ל). [11] ואכן אחר שכתבתי לדברים ואף פרסמתים בקובץ בתורתו, הוגד לי מיודעי דבר, כי הוצרכו לדברי הגר"א יוסף מחששות המובנים. וד"ל. [12] ומעניין מ"ש בשו"ת תפארת יוסף (זליכה, חו"מ סי' ה): אסור לגזול מדאורייתא, וזה כולל מאנשים פרטיים ומחברות פרטיות ומחברות ממשלתיות (ולדעת הבא"ח גזל הגוי אסור מהתורה) וקופות צדקה וממוסדות ומעיריות ומרשויות מקומיות, וכל הסברות שאומרים בזה אינם נכונים ולא יועילו ביום הדין ר"ל. וכבר היו שהביאו נשמות ושאלום, ואמרו שדנים אותם ע"ז בגיהנם. ע"כ. וכלל כאן הרבה דברים כצדקה וכו', ואיני יודע האם גם על חברות ממשלתיות אמרו שדנים ע"ז בגיהנם. [ואעיקרא דמילתא לאו מפיהם של הנשמות הללו אנו חיים, אלא שמ"מ די לנו שכן דעת מעלת הגאון המחבר (באופן שבאמת יש כאן גזל)]. [13] ובגליון פסקים והלכות (מס' 30 עמ' 6) הזכיר מדברינו כאן. וסיים שלמעשה יש להחמיר כמו שהשיב הגרי"ז בקובץ ווי העמודים (אלול תשפ"ג). ובאמת שראיתי לדברי הגרי"ז, ולא התייחס לטענה שבדברינו. [וכתב לי ידידי המחבר, שדברינו נכונים, אבל מטעם מסויים אינו מפרסם כן בריש גלי]. (וע"ע מ"ש בחידושים לחו"מ סימן ש"ס ס"ב).
לכאורה קשה להבין דעות המתירים בעניינים הללו,
אם נימא דאין דינא דמלכותא דינא, יהיה אסור ליסוע בכבישים שנסללו ע"י הפקעת קרקעות פרטיות, ולא שמענו מי שמחמיר בזה.
(ואולי יש לפלפל ולומר, דכיון שהמדינה נותנת ע"ז פיצוי הוי כתליוהו וזבין דזביני זביני, אבל הלוא י"א שכשאין נותנים כל השווי הוי כתליוהו ויהיב, ונצטרך לדון על כל מקרה אם נתנו השווי)
הנה לעצם השאלה איך מותר להשתמש בכספי המדינה להסוברים שהמדינה היא גזילה, התשובה לזה כמובן היא דלהסוברים שמדינה היא גזילה כל מה שגוזלים מהם הוא כמציל מידם ולכה"פ כגונבמן גנב וכ"ש אם הוא ברשותם, אבל לגבי גזילת קרקע הוא צ"ב דקרקע אינה נגזלת אא"כ ניכנס לצדדים שהזכיר כת"ר או לצדדי תקנת סקריקון, ובמקום שנעשה כבר שביל של רבים יש כאן צירופים נוספים, אבל אכן יש שגזרו שלא להשתמש בשטח של קרקעות מופקעות ככשאפשר.
באופן כללי, הטענות המועלות בענין נראות בעיני לכאו' קצת תמוהות ולא ברור לי עד כמה הן תואמות את המציאות,
הטענה של "מציל מידם" לא כ"כ מובנת לי, בשביל זה צריך שיהיה מדובר באדם שנותן למדינה יותר ממה שהוא מקבל, כמדומני שהמציאות אצל רוב בני התורה אינה כך, אלא הם מקבלים מהמדינה הרבה יותר מהמיסים שהם משלמים.
יתירה מכך, אחר שהממון מוחזק ביד המדינה, ויש פוסקים רבים שאומרים שזה כדין, הרי יש להם קים לי, ובודאי שאין ב"ד יכולים להוציא מידם, וא"כ לא מובן לי מה שייך ההיתר של "מציל מידם" בדבר שע"פ דין אינו רשאי להציל.
ואם נצרף בכל הענין הזה סברות של "ספק גזל" הרי שלמדינה עצמה ודאי מותר לגבות מיסים כי רוב הפוסקים מתירים, וא"כ לכל היותר זהו ספק גזל, וממילא אין כאן כל טענה של "מציל מידם", שהרי הם גובים כדין לכו"ע, אם נימא שספק גזל מותר.
[דאטו, אם יש אדם שנוהג שלא כדין לפי חלק מהפוסקים (כגון שמעלים מס או לוקח כספים מהמדינה במרמה), מי שגנב ממנו כסף לא יצטרך לשלם כי "הוא מציל מידו" ו"גונב מן הגנב", וא"כ בכל דיני ממונות שבין אדם לחבירו היינו צריכים לשמוע שתמיד דנים בצד הזה, (שהיות שלפי פוסק פלוני עובר אדם זה באיסור גזל, הרי שמותר יהיה לגנוב ממונו)].
גם הטענה של "גונב מן הגנב" (מלבד שזה היתר מפוקפק) לא ברורה במציאות, נניח שאת כספי המיסים נגדיר כגניבה (דבר שמוזר מאוד לומר לאור מה שכתבתי קודם), זה לכאורה שייך רק במיסים ישירים שגובים מממון של האזרח, אבל מיסים עקיפים כגון שמטילים מס על מוצר מסויים, זה לכאורה לא גזל, כי מי שלא רוצה לא חייב לקנות את המוצר, ומלבד זאת עדיין יש למדינה הכנסות נוספות, וכן יש אנשים רבים שמשלמים מיסים מרצונם ולא רואים בכך גזילה, ובדאוריתא אין ברירה.
ואוסיף נקודה, אם יוצע להפסיק או להפחית את ההקצבה לישיבות או קצבאות ילדים/ הנחות במעונות, ובמקביל גם להפחית את נטל המיסים הכללי על הציבור (בטוח שיהיו רבים מאויבי הדת שיקפצו על הרעיון), האם ציבור בני התורה יתמוך בכך? התשובה כמדומני ברורה, אבל לכאורה אם התפיסה היא שהמדינה "גוזלת" את הציבור, היו אמורים לתמוך בכך, שהרי המדינה גוזלת כעת פחות וממעטת באיסור גזל.
כך שכל הטענות הללו צע"ג בעיני, וספק בעיני אם רוב המשתמשים בטענות הללו יהיו מוכנים לילך אחרי הטענות הללו "עד הסוף".